פרנציסקנים

מסדר הפרנציסקניםלטינית: Ordo Fratrum Minorum - מסדר האחים הקטנים) הוא מסדר קתולי אשר הוקם בשנת 1209 על ידי פרנציסקוס מאסיזי (1182-1226).

Franciscan1
סמל המסדר על אבן גיר אדומה מאסיזי שהובאה ממונטה סובסיו, אשר מעל אסיזי - סמל למבני הפרנציסקנים ברחבי תבל
Franciscans22
לוח הקדשה פרנציסקני ברצפת קפלת ההלקאה בויה דולורוזה בירושלים
Handcross1
וריאציה על סמל הפרנציסקנים, המופיעה על דלת בחומת כנסיית הביקור בעין כרם. הסמל מציג את השרוול שעל הזרוע האחת (=פרנציסקוס); והזרוע החשופה מצד שני (=ישו). מה שמאוד בולט הוא הזווית הלא טבעית של כפות הידיים, שנועדו להציג את הסטיגמטה - חורי המסמרים הן אצל ישו והן אצל פרנציסקוס. מעל הידיים, האות טאו שהייתה אהובה על פרנציסקוס בשל דמיונה לצלב.

רקע היסטורי

פרנציסקוס היה בן העיר אסיזי שבאיטליה, בנו של סוחר בדים עשיר שסחר עם צרפת (מכאן שמו - פרנסיס "הצרפתי"). לאחר ששמע דרשה שהותירה בו רושם עז, החליט לתרום את כל הסחורה שהייתה בידו לכנסייה. החלטה נמהרת זו קוממה עליו את אביו, שבסוף עימות נישל אותו מירושתו. פרנציסקוס, בתגובה, נמלט לכנסייה ובה התפשט מבגדיו והצהיר שהוא אינו בנו של אביו יותר, אלא בנו של אביו שבשמיים. לאחר מכן טיפל במצורעים, עד שעל פי האגדה שמע בכנסייה את הפסוקים שהפכו להוראה המחייבת של חייו:

לֹא־תִקְחוּ זָהָב וְלֹא כֶסֶף וְלֹא נְחשֶׁת בַּחֲגוֹרֵיכֶם׃ וְלֹא תַרְמִיל לַדֶּרֶךְ וְלֹא שְׁתֵּי כֻתָּנוֹת וְלֹא נַעֲלַיִם וְלֹא מַטֶּה כִּי־רָאוּי לַפֹּעֵל דֵּי מִחְיָתוֹ׃ וְכָל־עִיר וּכְפָר אֲשֶׁר תָּבֹאוּ שָׁמָּה דִּרְשׁוּ מִי הוּא הָגוּן לָזֶה בְּתוֹכָהּ וְשָׁם שְׁבוּ עַד צֵאתְכֶם׃ וּבְבוֹאֲכֶם אֶל־הַבָּיִת שַׁאֲלוּ־לוֹ לְשָׁלוֹם׃ וְהָיָה אִם־הָגוּן הַבַּיִת יָבוֹא עָלָיו שְׁלוֹמְכֶם וְאִם־אֵינֶנּוּ הָגוּן שְׁלוֹמְכֶם אֲלֵיכֶם יָשׁוּב׃ וְכֹל אֲשֶׁר לֹא־יְקַבֵּל אֶתְכֶם וְלֹא יִשְׁמַע לְדִבְרֵיכֶם וִיצָאתֶם מִן־הַבַּיִת הַהוּא וּמִן־הָעִיר הַהִיא וּנְעַרְתֶּם אֶת־עֲפַר רַגְלֵיכֶם.

הברית החדשה, מתי, י, 9–14

בעקבות הדרשה החליט להקדיש את כל חייו לעוני ודלות. עטוי במלבוש מחוספס וקשה, יחף וללא כסף, הוא החל להטיף לחרטה.

במהרה הצטרף אליו בן עירו, ברנרדו די קווינטוואלה, אשר תרם את כל כולו לעבודה. בתום שנה הגיעו מספר חברי האחווה ל־11 איש. הם התגוררו בבית מצורעים נטוש ליד אסיזי, אך בילו חלק ניכר מזמנם במסעות דרך האזור ההררי של אומבריה, בעודם עליזים ושרים ובכל זאת משפיעים עמוקות על שומעיהם בתוכחתם הרצינית. חייהם היו נזיריים, אף שמנהגים אלו כנראה לא קבועים בחוק הראשון שפרנציסקוס קבע, שמכיל רק אוסף של קטעים מקראיים המדגישים את חובת העוני והדלות. חברי האחווה לא עבדו, ובאקט של השפלה מודעת חיו על קיבוץ נדבות.

למרות הדמיון הברור בין עקרון זה לבין העקרונות הקנאיים של מאמיניו של פטר וולדו, הצליחה האחווה מאסיזי לקבל את אישורו של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי, בעיקר בשל כשרונו הפוליטי של פרנציסקוס עצמו, ויכלתו לשכנע את האפיפיור שאינו מהווה איום, אלא יתרון. האפיפיור קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. ואמנם, הפרנציסקנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול, אך גם היו ליסוד חתרני.

גרגוריוס התשיעי, בעת היותו חשמן, התיידד עם פרנציסקוס ואהד את המסדר. כאשר התמנה כאפיפיור גדלה השפעת המסדר. גרגוריוס נקט צד במאבק בין שני הזרמים של המסדר והוא חייב את הפרנציסקנים להחזיק ברכוש שבו השתמשו, בניגוד מפורש לצוואתו של פרנציסקוס.

בניגוד לנזירים אחרים, הרשה התקנון הפרנציסקני לנזירים לשוטט בערים ובכפרים ולא להסתגר במנזר. במסדר היו חברים גם עמאים, שלא עברו הכשרה נזירית או סמיכה לכמורה, אך הם הורשו להטיף (המסדר פיתח שיטות הטפה חדישות ויעילות ואף מדריכי הטפה לנזירים נודדים). חברי המסדר התנכרו לעולם הזה ופירשו באופן מילולי ביותר את הוראתו של ישו לא להתכונן ליום המחר ("הבשורה על-פי מתי", פרק ו'). בספר הסיפורים של המסדר מסופר שפרנציסקוס אפילו לא הרשה למבשלים להשרות עדשים ליום המחר בשל הוראתו של ישו. קנאות זו הציגה את המסדרים האחרים באור לא מחמיא, ואף שפרנציסקוס שב והכריז על נאמנותו לכנסייה, הייתה במעשיו ביקורת על עושרה של הכנסייה ועל כוחה הפוליטי הרב.

אחיו של המסדר מאופיינים בשמחתם ובחיצוניותם הצנועה. סיפורים רבים מתארים את אהבתו של פרנציסקוס לכל מה שברא האל. במיוחד ידוע הסיפור על הפעם שפרנציסקוס הטיף לציפורים, כדי לגאול את נשמתן. סצנה זו מונצחת גם בציורי הקיר של ג'וטו בכנסייה באסיזי.

אחד ממאפייניו הייחודיים של פרנציסקוס היה הדוגמה האישית. פרנציסקוס נחשב בעיני חסידיו לישו השב בשנית. אמונה זו שאבה חיזוק מנבואותיו של יואכים מפיורה, שניבא עידן חדש של חסד בתקופה זו. פרנציסקוס הקפיד על תעניות וצומות תכופים, סירב להחליף את גלימתו והביא על עצמו מחלות רבות. בחייו סירב פרנציסקוס אף להקים כנסייה למסדר, והסתפק בכנסייה זעירה בעיר אסיזי (לאחר מותו הוקמה על הכנסייה הזעירה כנסייה גדולה ובה ציורים ידועים של ג'וטו).

שיא זיהויו עם ישו היה לקראת מותו, כאשר שב ממקום ההתבודדות שלו באסיזי האמינו חסידיו שהוא נושא סטיגמטה - סימני הצליבה על כפות ידיו, כפות רגליו וצד בטנו. חסידיו של פרנציסקוס אמרו שבשל צניעותו סירב להודות בכך, אך מיד לאחר מותו מיהרו להפיץ את הבשורה. פולחן האישיות של פרנציסקוס הוא חסר תקדים בימי הביניים, ומעמדו כגיבור הוביל לחיזוק מעמדו של פולחן הקדושים ושל ז'אנר חיי הקדושים.

ויקארים

עוד בחייו של פרנציסקוס היה לו ממלא מקום, ששימש כראש המסדר בפועל כאשר פרנציסקוס יצא למסעותיו. בשנים 1212–1221 היה הויקאר פייטרו קטאני(גר').

לאחר מותו של פרנציסקוס ב-3 באוקטובר 1226 ועד למינויו של המזכיר הכללי הראשון, התמנה אליאס מקורטונה[1] כויקאר. אליאס היה על פי המסורת הנזיר הראשון שהצטרף אל פרנציסקוס כאשר הוא ייסד את המסדר.

מזכירים

לכל אחד מראשי המסדר היה מזכיר (להבדיל מהמזכיר הכללי, שהיה תוארו של ראש המסדר אחרי מותו של פרנציסקוס). המזכיר הראשון, שהיה גם הכומר המוודה של פרנציסקוס היה האח ליאו. אחרי מותו של לפרנציסקוס היה ליאו ממובילי הזרם הספירטואלי (אלו שבחרו בדרך העוני) ובכך היה אופוזיציה למזכיר הכללי אליאס שהדיח אותו מהתפקיד[2].

מזכירים כלליים

לאחר מותו של פרנציסקוס עמדו בראש המסדר מזכירים כלליים.

  • המזכיר הכללי הראשון, החל ב-30 במאי 1227, היה ג'ובאני פרנטי
  • המזכיר הכללי השני, בשנים 1232–1239, היה אליאס מקורטונה (שלפני כן היה ויקאר). האפיפיור הדיח אותו מתפקידו כראש המסדר והוא בנה לעצמו ולאנשים שנותרו נאמנים לו, בזיליקה חדשה ליד קורטונה.
  • המזכיר הכללי השלישי היה אלברטו מפיזה, נבחר ב-1239 ונפטר ב-1240
  • המזכיר הכללי הרביעי היה אימון מפרוורשם שכיהן בין 1240–1244
  • המזכיר הכללי החמישי היה קרסצנטיוס מיזי, כיהן בשנים 1244–1247
  • המזכיר הכללי השישי היה גובאני מפרמה, כיהן בשנים 1247–1257
  • המזכיר הכללי השביעי היה בונוונטורה הקדוש, כיהן בשנים 1257–1274
  • המזכיר הכללי השמיני היה ניקולס הרביעי, כיהן בשנים 1274–1279 והיה האפיפיור הפרנציסקני הראשון.

המסדר לאחר מות פרנציסקוס

Church of the Visitation IMG 0655
נזירים פרנציסקנים בתלבושתם המסורתית - גלימה חומה וחבל סביב מתניהם

בתום עשורים ספורים עוררה קנאותם של הפרנציסקנים ויכוח גדול, שהוכרע רק לאחר מותו של פרנציסקוס. עיקר הוויכוח נסוב על סירובם להחזיק ברכוש. אמנם, כל הנזירים ויתרו על רכוש כיחידים, אך למעשה נהנו מ"עוני קיבוצי", ולעיתים קרובות היה מנזרם עשיר למדי. הפרנציסקנים דחו הסדר זה, והשתמשו בנכסים שנרשמו על שם הכנסייה. עם התחזקות המסדר, הורה גרגוריוס התשיעי לחייב את הפרנציסקנים להחזיק ברכוש שבו השתמשו, בניגוד מפורש לצוואתו של פרנציסקוס. החלטה זו פיצלה את המסדר הפרנציסקני, והטהרנים שבמסדר נרדפו כמינים.

לאחר הקמת האינקוויזיציה תפסו הפרנציסקנים מקום חשוב ברדיפת מינים. המסדר הוקם מלכתחילה כדי להיאבק במינות, וברבות השנים ניצל את ניידותם של הנזירים הקבצנים למטרות חקירה והטפה בשירות האינקוויזיציה. תפקיד זה הקנה לחברי המסדר עוצמה ויוקרה רבים.

עם התבססות המסדר ועליית יוקרתו, הצטרפו אליו חסידים רבים. תנועה המונית זו הכניסה למסדר גם חסידים רבים שלא התאימו לרוחו המקורית. פרנציסקוס זילזל בהשכלה - הוא עצמו ידע לטינית בסיסית למדי, ולא עסק בפלפול סכולסטי אלא בחיי מעשה. ממשיכיו, לעומת זאת, בפרט ברוח התקנון שתיקן ראש המסדר השביעי, בונוונטורה הקדוש ב-1260, תפסו מקום מרכזי בין המלומדים של האוניברסיטאות.

ברבות השנים תפסו הפרנציסקנים גם מקום בתעמולה קנאית נגד יהודים, מומרים וקבוצות שוליים אחרות, כמו זונות. בספרד היה לפרנציסקנים ולהטפתם האנטישמית בחיזוק האינקוויזיציה הספרדית ורדיפת האנוסים (אף על פי שבמהלך מרבית שנותיה של האינקויזיציה שלטו בה הדומיניקנים).

משמעות סמל המסדר

בראש הסמל, מעל המגן, מוצגת היונה המוכתרת המסמלת את רוח הקודש. בחלקו העליון של המגן מוצג הצלב הלטיני (שהציר האנכי שלו ארוך מצירו האפקי) ותחתיו שתי ידיים מצולבות עם סימני הסטיגמטה - יד עירומה היא ידו של ישו ויד עטויה גלימה היא ידו של פרנציסקוס הקדוש. בחלקו התחתון של המגן מוצג הצלב המרובע, הקרוי "צלב ירושלים". צלב זה התנוסס על אניותיהם של הצלבנים. מתחת למגן מצולבים ענף זית, המסמל את השלום וענף תמרים הבא להזכיר את ענפי הדקלים בהם התקבל ישו בכניסתו לירושלים.

משמורת ארץ הקודש

משמורת ארץ הקודש היא הפרובינציה של המסדר הפרנציסקני, הכוללת, לבד מארץ ישראל, גם את סוריה, לבנון, ירדן, מצרים, קפריסין ואת האי רודוס שביוון. ייחודה של משמורת ארץ הקודש הוא בכך שהיא גם זו המקיימת את הנוכחות הנוצרית-קתולית ואת השמירה על המקומות הקדושים בארץ הקודש. בראש המשמורת ניצב הקוסטוס, ומרכזה שוכן ברובע הנוצרי בירושלים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ידוע גם בשם האח אליאס וכן כאליאס בומבארונה (או בונבארונה)
  2. ^ Brother Leo ב-Catholic Encyclopedia (1913)
אוקספורד

אוקספורד (באנגלית: Oxford, להאזנה (מידע • עזרה); בלטינית: Oxonia, -iensis) היא עיר ומועצה מקומית באוקספורדשייר שבאנגליה.

אוקספורד שוכנת כ-80 ק"מ צפון מערבה מלונדון ומחוברת אליה בכביש מהיר וברכבת. באוקספורד מצוי גם נמל תעופה אשר מספק שירותי תעופה כללים ועסקיים.

באוקספורד נמצאת אוניברסיטת אוקספורד, האוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם דובר האנגלית.

אוקספורד נחצית על ידי נהר התמזה; חלק זה של הנהר, הנמשך לאורך כ-16 ק"מ, קרוי "איסיס" כשריד לשמו הלטיני של הנהר.

ג'ון דנס סקוטוס

ג'ון דנס סקוטוס (בלטינית: Joannes Duns Scotus, "יוחנן איש דנס הסקוטי"; ‏1265 - 8 בנובמבר 1308) היה תאולוג ופילוסוף פרנציסקני סקוטי. יחד עם תומאס אקווינס וויליאם מאוקהם נמנה כאחד משלושת ההוגים הסכולסטים החשובים ביותר של ימי-הביניים המאוחרים. הגותו מושפעת ומתפלמסת בעיקר עם הנרי מגנט, החשוב שבתאולוגים לאחר אקווינס, ומבטאת סינתזה שבין אריסטו ואוגוסטינוס התואמת את השלכות הגינוי של 1277. תזות מפורסמות הן לדוגמה דוקטרינת היוניווקאליות של הישות, האבחנה הפורמלית, הקוגניציה האינטואיטיבית, תפיסת הרצון וכן דוקטרינות כריסטולוגיות מרכזיות. סקוטוס נחשב כמי שניסח באופן השלם ביותר את תורת הטרנסצנדטלים הימי-ביניימית (Scientia transcendens). לודגר הונפלדר (גר'), מחשובי פרשני סקוטוס, פוסק שתורה זו היא "ההתחלה השנייה של המטאפיזיקה [בהיסטוריה של הפילוסופיה]". מיד לאחר מותו של סקוטוס החליפה מחשבתו של סקוטוס את זו של בונהוונטורה כתאולוג המרכזי של הזרם הפרנציסקני. בית הספר הסקוטיסטי, או הסקוטיזם, היווה יחד עם התומיזם, את אחד משני בתי הספר הסכולסטים המרכזיים, שהגיע לשיאו במאות ה-16 וה-17. למחשבתו של סקוטוס השפעה מעצבת על הוגים מרכזיים במאה העשרים, לדוגמה בהגותם של צ'ארלס סנדרס פרס ומרטין היידגר.

המחתרת באסיזי

המחתרת באסיזי הייתה קבוצת איטלקים, בעיקר כמרים קתולים, שהשתייכו למסדר הפרנציסקני, קבוצה שפעלה באסיזי שבמחוז אומבריה שבאיטליה בתקופת כיבוש העיר על ידי הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, לשם הצלת פליטים יהודים שהגיעו לעיר.

בעיר לא התגוררו יהודים, ודבר זה נאמר לגרמנים מיד עם השתלטותם עליה ב-8 בספטמבר 1943, במסגרת הכיבוש הגרמני של צפון איטליה. לעיר החלו להגיע פליטים יהודים, ומספרם הלך וגדל והסתכם בשנות שואת יהודי איטליה במאות. הכנסיות והמנזרים של אסיזי וסביבתה היוו מקום מקלט ליהודים אלה. איש מאלו שהסתתרו בעיר ובסביבתה לא הוסגר לגרמנים.

מארגני המחתרת היו הפאדרה רופינו ניקאצ'י (Rufino Niccacci) - אב מנזר סן דמיאנו (San Damiano) באסיזי, אלדו ברונצ'י (Aldo Brunacci) - כומר בקתדרלת סן רופינו (San Rufino) שבאסיזי, והבישוף ג'וזפה פלאסידו ניקוליני. כן היה תפקיד מרכזי בהצלה ללואיג'י בריצי ובנו טרנטו (Luigi e Trento Brizi), בעלי חנות מזכרות, שסיפקו מסמכים מזויפים לפליטים. כל אלה קיבלו מ"יד ושם" את אות חסיד אומות העולם על פעלם.

המסדר הקפוצ'יני

המסדר הקפוצ'יני (בלטינית: Ordo fratrum minorum capuccinorum) הוא מסדר נזירים של הכנסייה הקתולית, שמוצאו מהמסדר הפרנציסקני.

המסדר נוסד ב-1520 על ידי הנזיר מתאו דה באשו, בן מארקה שבאיטליה, אשר רצה לחזור לחיים פשוטים של פרישות וסיגוף כפי שהאמין שנהג פרנציסקוס מאסיזי מייסד המסדר הפרנציסקני. מוריו הדתיים של מתאו דחו את רעיונותיו, והוא נרדף יחד עם השותפים הראשונים לאמונה זו. בעקבות זאת הם נאלצו להסתתר מרשויות הכנסייה שרצו לעצור אותם בשל זניחת המחויבויות הדתיות. הם קיבלו מחסה אצל נזירים קַמָלְדּוֹלֵזִים (השייכים למסדר הבנדיקטינים), ושם אימצו המנהג של לבישת ברדס הנהוג במסדר. בשל מנהג זה מכונה המסדר מסדר הקפוצ'ין (מהמילה קַפּוּצ'וֹן).

ב-1528 זכה דָּה בָּאשוֹ להכרה מאת האפיפיור קלמנט השביעי ובעקבות כך הקים את המסדר הקפוצ'יני באופן רשמי. עשר שנים לאחר מכן נוסף בנאפולי מסדר נזירות שהשתייך לו. בתחילה סבל המסדר מקשיים שפגעו מאד בתדמיתו: דָּה בָּאשוֹ חזר לפרנציסקנים; המחליף שלו השתגע וסולק מהמסדר והמחליף של המחליף הצטרף לקלוויניסטים בשווייץ והתחתן. בתגובה אסר האפיפיור על המסדר להטיף ולגייס חברים, אך בהמשך הוסר האיסור והמסדר תפס תאוצה. הוא נודע כ"מסדר הקתולי העני ביותר". קהילות הנזירים של המסדר הן קטנות, וגודלן יכול לנוע בין שמונה נזירים לשישה-עשר. הנזירים הלכו יחפים, לא הורשו לגעת בכסף והתפרנסו מקבצנות של אוכל ובגדים. סגפנותם ועוניים הפכו אותם לאהודים מאד ובזה אחר זה נפתחו מנזרים קפוצ'יניים ברחבי איטליה ובהמשך - בכל אירופה והעולם. בתוך מאה שנה מנה המסדר הקפוצ'יני 1,500 מנזרים.

ב-1619 זכו הקפוצ'ינים לעצמאות מהפרנציסקנים והורשו לקיים מיסיון בכל העולם, בהוראות קלמנט השמיני שאחיו היה חבר המסדר. השפעתם הייתה עצומה ובתחילת המאה ה-19 מנה המסדר למעלה מ-30,000 קפוצ'ינים בכל העולם. המסדר הפופולרי משך אליו בני אצולה ואף בני משפחות מלוכה. בקריפטה של כנסיית הקפוצ'ינים בווינה נקברו במהלך השנים כ-140 מצאצאי שושלת הבסבורג.

נכון ל-2012 מונה המסדר למעלה מ-10,000 נזירים וכמה מאות נזירות. המרכז העולמי של המסדר שוכן בכנסיית סנטה מריה של הקפוצ'ינים ברומא שנבנתה ב-1626 על ידי קלמנט ה-8. מנזר של המסדר קיים בירושלים, בשכונת טלביה.

כמו נזירים פרנציסקנים, עוטים הקפוצ'ינים גלימה חומה פשוטה ביותר, עם ברדס גדול ומחודד. מקור שמם של ה"קפוצ'ינו" (צורת הגשה פופולרית של קפה) ושל הקופים הקפוצ'ינים, הוא צבע גלימותיהם של החברים במסדר.

ויליאם איש אוקאם

ויליאם איש אוקאם (באנגלית: William of Ockham; בסביבות 1285 – 1347) היה נזיר פרנציסקני ופילוסוף אנגלי, מאוקאם, כפר קטן במחוז סארי שבדרום מזרח אנגליה.

ויליאם הקדיש עצמו לחיי עוני קיצוני ומינימליסטיות. הוא היה מראשוני הנומינליזם, ויש המחשיבים אותו כאבי האפיסטמולוגיה המודרנית והפילוסופיה המודרנית ככלל, עקב טענתו כי רק הפרטים הם שקיימים, בניגוד לכללים האוניברסליים או הצורות, וכי כל הכללים האוניברסליים הם תוצאה של הפשטה של הפרטים, שנעשית על ידי המוח האנושי, ואין להם קיום מחוץ למחשבה. אוקאם נחשב גם כאחד מהלוגיקנים הגדולים של כל הזמנים.

ויליאם איש אוקאם דגל ב"אונטולוגיה פרסימונית", כלומר בצמצום מספר הישויות. לאחר שמת בשנת 1347 עוד טרם פרצה המגפה השחורה, התפרסם אוקאם בזכות תרומתו למדע, הידועה כ"תערו של אוקאם" (Occam's razor): ה"תער" קובע, כי אם שתי תאוריות או שני הסברים מתחרים ביניהם, וכל שאר הדברים שווים, אזי סביר שההסבר הפשוט יותר הוא הנכון. ויליאם ניסח זאת כך: pluralitas non est ponenda sine necessitate (אין להניח ריבוי בלא צורך). רעיון זה מצא את מקומו במגוון שימושים פילוסופיים ומדעיים.

ויליאם איש אוקאם נקרא לאביניון על ידי האפיפיור יוחנן ה-22 ב־1324 והואשם בכפירה. הוא נשאר שם ארבע שנים תחת מעצר בית למעשה, בזמן שהוראתו וכתיבתו נחקרה. בתקופה זו, לבקשת האח מיכאל מצ'זנה, ראש המסדר הפרציסקני, חקר ויליאם איש אוקאם את הוויכוח בין האפיפיור לבין הפרנציסקנים לגבי הדוקטרינה של עוני השליחים, נקודה שהייתה מרכזית לדוקטרינה הפרנציסקנית אך האפיפיורות התנגדה לה. אוקאם הגיע למסקנה כי האפיפיור המכהן הוא כופר, עמדה שהוא ניסח בכתב. לפני שהגיעו למסקנה לגבי מעמדה של הפילוסופיה שלו, ברח ויליאם איש אוקאם מאביניון ב־26 במאי 1328, יחד עם מיכאל מססנה ועוד כמה נזירים. הם ביקשו את הגנתו של לודוויג הרביעי בבוואריה. לא ידוע אם הוא הוחרם לאחר הביקורת שהעביר על האפיפיור.

את שארית חייו העביר ויליאם איש אוקאם בכתיבה על עניינים פוליטיים ועל היחס בין הסמכויות והזכויות של הרשויות הרוחניות והארציות. הוא מת במנזר במינכן שבבוואריה, גרמניה, כתוצאה ממחלת הדבר.

יוהנס הראשון, קיסר אתיופיה

יוהנס הראשון (בגעז: ዮሐንስ, גרסה אתיופית של השם יוחנן) מכונה גם בשם ג'ון הראשון הוכתר בשם אאילף סגד - "לו סוגדים אלפים", קיסר אתיופיה 1667–1682 בנו הרביעי של הקיסר שקדם לו פאסילידס.

יוהנס הוכתר לקיסר בעקבות מועצה שנתמתה לאחר מות אביו ונבחר לקיסר בתמיכתו של בלאטנה מלאקה קראסטוס.

עקב המחלוקת הדתית שגרמו המיסיונרים הקתולים בתקופת סבו סוסוניס, יוהנס נהג בהם בקשיחות. בשנת 1669 הוא פקד על גראזמאץ' מיכאל לגרש את כל הקתולים שלא אימצו את דוקטרינת הכנסייה האתיופית לסנאר. שישה פרנציסקנים שנשלחו על ידי האפיפיור אלכסנדר השביעי להמרת האתיופים לקתוליות הוצאו להורג בפקודת הקיסר.

כתוצאה מכך הקיסר העדיף אורחים ארמניים שמבחינה דתית היו קרובים לכנסייה האתיופית. ארמניה בתקופה זו שלחה מספר שליחויות דיפלומטיות וב-1679 הקיסר יוהנס קיבל את הבישוף הארמני אווסטאווס.

בתקופת יוהנס גדל הוויכוח על טבעו של ישו הנוצרי והוקמה מועצה שתפתור את וויכחי הדת. הנזירים מגוג'אם שבראשם עמד אווסטאווס הארמני טענו שישו נצלב והתאחד עם אביו טענה הנקראת בגעז קאבט - משיחה טענה שנתמכה גם על ידי בנו של הקיסר ייאסו מנגדם עמדו נזירי דברה ליבנוס משוואה שעמדו על דעתם המסורתית.

ארנסט וואליס באדג' טוען שהקיסר תמך בדוקטרינת הקאבט בגלל שבנו תמך בה, אך על פי חוקרים אחרים הקיסר תמך בדוקטרינה זו משום שגוג'אם הייתה מחוז חשוב וכדי לא לגרום לקרע בעם.

לאונרדו בוף

לאונרדו בוף (Genézio Darci Boff; נולד ב-14 בדצמבר 1938) הוא תאולוג, פילוסוף, הוגה דעות, לוחם לזכויות אדם ונזיר פרנציסקני ברזילאי.

לואיג'י גלווני

לואיג'י גלווני (באיטלקית: Luigi Galvani;‏ 9 בספטמבר 1737 - 4 בדצמבר 1798) היה רופא פילוסוף ופיזיקאי איטלקי, פרופסור לאנטומיה באוניברסיטת בולוניה שבאיטליה.

במחקריו על פעילות העצבים והשרירים, הוא תיאר לראשונה את קיומם של תהליכים חשמליים באורגניזם החי, ובכך הפך גלווני לאחד ממייסדי הביופיזיקה והאלקטרופיזולוגיה.

התגלית הראשונית שלו הייתה מקרית, כאשר ניצוץ של התפרקות חשמל סטטי במעבדתו גרם להתכווצות רגל של צפרדע מתה שהייתה מונחת בקרבת מקום. העובדה המסקרנת מבחינתו הייתה שלא מצא התאמה בין עוצמת ההתפרקות החשמלית ובין ההתכווצות של השריר, מה שגרם לו להניח שמקור החשמל הוא ברקמה הביולוגית. מכאן והלאה יוקדשו חייו להוכחת הטענה. בני עירו של גלווני כינו אותו בשם "מורה הריקודים של הצפרדעים".

לוקה פאצ'ולי

לוקה פאצ'ולי (איטלקית: Fra' Luca Bartolomeo de Pacioli, חי בסביבות 1445–1514 או 1517) היה מתמטיקאי איטלקי, היסטוריון של המתמטיקה ונזיר פרנציסקני מתקופת הרנסאנס. הוא נודע בזכות חיבוריו בנושא יחס הזהב ("על הפרופורציה האלוהית") אותו אייר לאונרדו דה וינצ'י ותרומתו לתחום החשבונאות וראיית חשבון. הוא נקרא גם לוקה די בורגו על שם מקום לידתו סנספולקרו שבטוסקנה.

מקסימיליאן קולבה

הקדוש מקסימיליאן מריה קוֹלְבּה (בפולנית: Święty Maksymilian Maria Kolbe‏; 8 בינואר 1894 - 14 באוגוסט 1941) היה נזיר פרנציסקני פולני שנכלא באושוויץ בשנת 1941 על שסיפק מקלט לנרדפי הנאצים, בהם כ-2,000 יהודים. בזמן שהותו במחנה התנדב קולבה להיענש ולגווע ברעב במקומו של אסיר אחר.

ב-17 באוקטובר 1971 הכריז האפיפיור פאולוס השישי על קולבה כעל מרטיר, וב-10 באוקטובר 1982 הכריז עליו האפיפיור יוחנן פאולוס השני כקדוש. קולבה נחשב לקדוש המגן של מכורי הסמים, המשפחות, עובדי תחנות הכח, חובבי הרדיו והמאה ה-20.

מרקוס דה ניסה

מרקוס דה ניסה (בספרדית Marcos de Niza) ‏(1495 - 25 במרץ 1558), היה חוקר בצפון אמריקה מטעם ספרד. נולד בניס, צרפת שהייתה באותה תקופה בשליטת בית סבויה.

כנזיר מטעם מסדר הפרנציסקנים, הוא שירת בפרו וגואטמלה החל משנת 1531. לאחר מכן עבר למקסיקו. הוא הצטרף למסע המחקר שתכנן אנטוניו דה מנדוסה. בשנת 1539 הוא נסע צפונה עד לאריזונה ועד לניו מקסיקו.

שבט מניו מקסיקו הפיץ שמועות לא נכונות, על ערים עשירות של עם ה"סיבולה". דה ניסה הוביל את מסע החקר לשם, וכאשר גילה שהשמועות שגויות הוא פוטר ממשרתו וחזר למקסיקו.

משמורת ארץ הקודש

משמורת ארץ הקודש (לטינית Custodia Terrae Sanctae; איטלקית Custodia di Terra Santa) היא הפרובינציה של המסדר הפרנציסקני, הכוללת, לבד מארץ ישראל, גם את סוריה, לבנון, ירדן, מצרים, קפריסין ואת האי רודוס שביוון. ייחודה של משמורת ארץ הקודש הוא בכך שהיא גם זו המקיימת באופן רשמי את הנוכחות הנוצרית-קתולית ואת השמירה על המקומות הקדושים בארץ הקודש. הנוכחות הפרנציסקנית בארץ הקודש החלה ב-1217, וב-1342 העניקה להם בולה אפיפיורית את תפקיד השמירה על המקומות הקדושים באופן רשמי. בראש המשמורת ניצב הקוסטוס, ומרכזה שוכן במנזר סן סלוודור ברובע הנוצרי בירושלים.

ניקולס דונין

ניקולס דונין (או: ניקולאס, ניקולאי, ניקולאוס, ניקוליס די לירא; Nicholas Donin) היה יהודי מומר שהיה מעורב במשפט פריז בשנת 1240.

מוצאו מהעיר לה רושל שבצרפת. היה תלמידו של רבי יחיאל מפריז. עקב כפירתו בתורה שבעל פה נודה על ידי רבי יחיאל מפריז בשנת 1225. כפירתו של ניקולס דונין בתורה שבעל פה מובאת בספר אוצר ויכוחים (עמ' 82), שם מובא הפרוטוקול של משפט פריז (ראו להלן). כך אומר רבי יחיאל מפריז על תלמידו לשעבר:

"החוטא הלז אשר כפר בדברי חכמינו שהיו יותר מט"ו מאות שנה ולא היה מאמין רק ככתוב בתורת משה בלי פתרון. ואתם ידעתם כי לכל דבר צריך פשר ועל כן הבדלנוהו ונדונוהו".

הנידוי נעשה לפי כל כללי הטקס בנוכחות חברי כל הקהילה היהודית בפריז. כעשר שנים חי כמנודה מחוץ לקהילתו כשהוא עדיין מגדיר את עצמו יהודי.

בשנת 1235 המיר את דתו לנצרות. פעולתו הפומבית הראשונה כמומר הייתה לעודד את הצלבנים במסגרת מסע צלב שנעשה באותה העת כנגד יהודים באנז'ו ובברטאן. במסע זה נרצחו כשלושת אלפים יהודים וכחמש מאות בחרו להמיר את דתם. בשנת 1236 כתב חיבור נגד התלמוד. בשנת 1239-1238 הצטרף למסדר הפרנציסקני. באותה העת החל להפציר באפיפיור גרגוריוס התשיעי לאסור על היהודים ללמוד את התלמוד. הוא עמד בראש צוות של מומרים שניסח שלושים וחמש האשמות נגד התלמוד. האשמות אלו הובילו למשפט פריז בשנת 1240 ובעקבותיו לשריפת התלמוד בשנת 1242.

בהקדמה לפרוטוקול של משפט פריז (מובא בספר אוצר ויכוחים, עמ' 81) מובאים דבריו של מורו לשעבר של ניקולס רבי יחיאל מפריז על תלמידו לשעבר אשר המיר את דתו. נקל להבחין בתחושת השנאה והמשטמה שחש רבי יחיאל על תלמידו המומר, וכך הוא כותב:

בעקבות חיבור שכתב בשנת 1279 נגד המסדר הפרנציסקני, הוא נדון למוות על ידי ראש המסדר בשנת 1287.

סיקסטוס החמישי

סיקטוס החמישי (בלטינית: Sixtus V) היה אפיפיור מ-24 באפריל 1585 עד ליום מותו ב-27 באוגוסט 1590. הוא נולד בגרוטמרה (Grottammare), עיירה במזרח איטליה על חוף הים האדריאטי, בשם פליצ'ה פרטי די מונטאלטו (Felice Peretti di Montalto) למשפחה ממוצא בלקני שנמלטה מהכיבוש העות'מאני. אביו עסק בגינון וברעיית חזירים וגידל את ילדיו בעוני.

סיקסטוס הרביעי

סיקסטוס הרביעי (בלטינית: Sixtus IV‏; 21 ביולי 1414 - 12 באוגוסט 1484), אפיפיור מ-1471 עד מותו.

פדרו קלדרון דה לה ברקה

פדרו קלדרון דה לה ברקה (או בשמו המלא פדרו קלדרון דה לה ברקה אי בארדה גונסאלס דה אנאו רואיס בלסקו אי ריאניו

(בספרדית: Pedro Calderón de la Barca y Barreda González de Henao Ruiz de Blasco y Riaño; ‏ 17 בינואר 1600 - 25 במאי 1681) היה מחזאי, משורר וסופר ספרדי מ"תור הזהב של ספרד". יצירותיו נחשבות יחד עם אלו של לופה דה וגה פסגת המחזאות הבארוקית הספרדית.

בנוסף, קלדרון היה גם איש צבא, וכמו כן כומר קתולי ומשפטן בהכשרתו.

פרנסואה רבלה

פרנסואה רבלה (בצרפתית: François Rabelais‏; 1494 - 9 באפריל 1553) היה סופר, כומר, רופא ומשפטן, הומניסט ורפורמטור בכל עניין שבו נגע עטו - חי בימיהם של פרנסואה הראשון ואנרי השני, מלכי צרפת בתקופת הרנסאנס הצרפתי, בשינון, אנדר ולואר, צרפת.

בזכות יצירתו המפורסמת, "גרגנטואה ופנטגרואל", סיפור קורותיה של משפחת הענקים הזללנים והשתיינים ומלחמתם בכוחות השחור והאופל של הסכולסטיקה הימי-ביניימית ובכנסייה הקתולית, נחשב רבלה לשייקספיר של הצרפתים.

פרנציסקוס מאסיזי

פרנציסקוס מאסיזי (באיטלקית: Francesco d'Assisi;‏ 1182 - 3 באוקטובר 1226) היה נזיר איטלקי קתולי, מייסד המסדר הפרנציסקני, יליד אסיזי שבאיטליה.

רוג'ר בייקון

רוג'ר בייקון (באנגלית: Roger Bacon, ‏1214–1294), הידוע גם כדוקטור מרביליס (בלטינית "מורה מדהים"), היה פילוסוף אנגלי ששם דגש משמעותי על האמפיריציזם, והוצג כאחד מהתומכים הראשונים בשיטות המדע המודרני; אף שמחקרים מאוחרים הדגישו גם את החשיבות של סמיכתו על מסורות האלכימיה הערבית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.