פרנסיסקו פרנקו

הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו באמונדהספרדית Francisco Franco Bahamonde[1]‏, 4 בדצמבר 189220 בנובמבר 1975) היה איש צבא ורודן ספרדי, אשר השליט בספרד שלטון דיקטטורי-פשיסטי מ-1939 ועד מותו בשנת 1975. מכונה "אל קאודייו" (El Caudillo, בספרדית "המנהיג").

פרנסיסקו פרנקו
Francisco Franco
Francisco Franco in 1964
פרנסיסקו פרנקו (1969)
לידה 4 בדצמבר 1892
ספרד 1873 פרול , ממלכת ספרד
פטירה 20 בנובמבר 1975 (בגיל 82)
ספרד (1945-1977) מדריד, המדינה הספרדית
מקום קבורה ספרד עמק הנופלים
מפלגה הפלנגות הספרדיות
בת זוג כרמן פולו
ראש המדינה הספרדית
1 באפריל 193920 בנובמבר 1975
(36 שנים)
סגן אגוסטין מוניוס גרנדס
לואיס קאררו בלאנקו
התפקיד בוטל ←
ראש ממשלת ספרד
1 באפריל 19399 ביוני 1973
(34 שנים)
פרסים והוקרה

נעוריו ותחילת דרכו

פרנקו נולד בשנת 1892 בעיירה פרול, אשר כונתה לאחר מכן "אל פרול דל קאודיו" על שמו. יש הסבורים כי היה מצאצאי אנוסים, אך הטענה לא הוכחה. נעוריו הושפעו על ידי אביו השיכור ורודף הנשים, שהיה חשב בחיל הים הספרדי, והגנת היתר שנתנה לו אמו. בתחילה רצה פרנקו הצעיר ללכת בעקבות המסורת המשפחתית ולהצטרף לצי הספרדי, אך קיצוצים שנבעו מתבוסת ספרד במלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898 הורידו את מספר התקנים בצי, ופרנקו נאלץ להצטרף לצבא. אחיו רמון פרנקו היה חלוץ בתחום הטיסה.

לאחר שסיים את האקדמיה לחיל הרגלים בעיר טולדו, בילה פרנקו שנתיים שקטות בחיל המצב בספרד היבשתית, אך במהרה הוצב לפי בקשתו במרוקו הספרדית (חלק של מרוקו שהיה אז פרוטקטורט ספרדי) שהמאמצים להשליט בה שלטון ספרדי היו אפשרותו היחידה להצטיין בקרב, על פי הסיסמה "La caja o la faja" (ארון מתים או אבנט הגנרל). במהרה רכש לעצמו פרנקו שם כקצין אמיץ ודקדקני, והצטרף לצבא הקולוניאלי הסדיר שהוקם באותה עת, על מנת לשפר את סיכוייו לקידום מהיר.

בגיל 23 נפצע פרנקו קשה בתקרית באל-ביוץ, ועל אף שלא זכה בעיטור הגבוה ביותר, "צלב סן פרננדו", שבו חשק, קודם לדרגת רב-סרן, והוצב בספרד עצמה. בספרד פגש קצין צעיר וכריזמטי בשם חוזה מיאן אסטריי, אשר הקים את הלגיון הספרדי על פי דגם לגיון הזרים הצרפתי, ופרנקו הצטרף ללגיון כסגנו של אסטריי.

בקיץ 1921 ספג הצבא הספרדי תבוסה במסגרת מרד הריף בידי שבטים ברברים שהונהגו על ידי האחים עבד אל כרים. "הלגיון" בהנהגת פרנקו הציל מהכחדה את הצבא הספרדי בקרב מלייה, אשר נמשך שלושה ימים.

עלייתו לשלטון

לאחר קרב מלייה קודם פרנקו לדרגת קולונל, והוביל את חייליו לנחיתה בלב אנשי עבד אל כרים בחוף אלהוסמס. נחיתה זו, ששולבה עם פלישה צרפתית מהדרום, היא שהביאה בסופו של דבר לדיכוי המרד.

פרנקו הפך לגנרל הצעיר ביותר בכל צבאות אירופה בשנת 1926, ומונה למפקד האקדמיה הצבאית המשולבת בסרגוסה, שם למדו הצוערים את הלקחים האלימים ממלחמת הגרילה במרוקו.

עם נפילת השלטון המלוכני בשנת 1931, היה פרנקו אמביוולנטי ביחסו אל הרפובליקה החדשה, היא הרפובליקה הספרדית השנייה. נטיית ליבו הייתה כנגד הרפובליקה, אך הוא לא רצה לסכן את הקריירה שלו בהתנגדות גלויה. השלטון החדש סגר את האקדמיה בסרגוסה, והציב את פרנקו בתחילה בלה קורוניה ולאחר מכן באיים הבלאריים על מנת לבודדו ממתנגדים פוטנציאליים אחרים לרפובליקה החדשה.

כשלונה של הרפובליקה בהצדקת התקוות שתלה בה הציבור, והחלוקה הפנימית בין מפלגות השמאל השונות, גרמה לעליית מפלגה ימנית חזקה לשלטון ב-1933. כאשר הכורים באסטוריאס החלו במרד גלוי כעבור כשנה, היה זה פרנקו שהבטיח שחיילים קולוניאליים ימחצו את המרד. החיילים הפעילו אותן טקטיקות ברוטליות שהופעלו כנגד מורדי עבד אל כרים. לאחר דיכוי המרד באסטוריאס, מונה פרנקו למפקד הצבא הספרדי.

בבחירות שהתקיימו בשנת 1936 זכתה קואליציה של מפלגות השמאל. באותו זמן היה פרנקו מוצב באיים הקנריים. פרנקו לא זמם באופן פעיל להפיל את הרפובליקה, אך עם תחילת ההתקוממות הצבאית הוא לקח פיקוד על הצבא הקולוניאלי במרוקו (כולל הלגיון והחיילים הסדירים), אשר התמרד והשתלט על מרוקו הספרדית.

בספרד עצמה הצליחו השלטונות לדכא את המרידה הצבאית ברבות מהערים הגדולות, והמצב התדרדר לכדי מלחמת אזרחים. עם תחילת המלחמה, בספטמבר 1936, הכריז על עצמו פרנקו כ"גנרליסימו" של הצבא הלאומני, וב-1 באוקטובר 1936, הכריז על עצמו כראש המדינה הספרדית. הוא הצליח לאחד את "הפלנחה" - המפלגה הפאשיסטית אשר הייתה מזוהה עם מוסוליני והיטלר - עם המפלגה הקרליסטית המלוכנית, השמרנית מתונה. צבאו נתמך ב"לגיון הקונדור" שנשלח מגרמניה הנאצית, ובקורפוס המתנדבים שנשלח מאיטליה הפאשיסטית. פורטוגל, תחת שלטון העריץ סלזר סייעה גם היא ללאומנים מתחילת הקרבות. המלחמה הסתיימה ב-1 באפריל 1939, לאחר כיבוש הבירה מדריד, אף על פי שהתנגדות ספוראדית בצורה של מלחמת גרילה נמשכה עד לאמצע שנות הארבעים. פרנקו הפך לשליט ספרד, ושמר על תפקידו עד למותו בשנת 1975.

מלחמת העולם השנייה

ספרד הייתה מפולגת והרוסה מבחינה כלכלית כתוצאה ממלחמת האזרחים. ממשלת פרנקו קידמה את ההבחנה בין "מנצחים" ו"מנוצחים". תומכי הרפובליקה הופלו ונרדפו גם שנים רבות אחרי תום המלחמה, ואלה שהיו במאסר לא שוחררו. כלכלת ספרד, שגם לפני המלחמה הייתה בפיגור יחסית למדינות האחרות במערב אירופה, הייתה הרוסה לחלוטין, וחלק ניכר מהאוכלוסייה היה על סף רעב.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה. פרנקו החליט כי ספרד תהיה מדינה נייטרלית ולא הצטרף למלחמה לצד מדינות הציר, על-אף הקירבה האידאולוגית שבין הפלנחה, יסוד מרכזי במשטר פרנקו אז, לאיטליה הפאשיסטית ולגרמניה הנאצית, שאף סייעו לניצחונו במלחמת האזרחים. הוא ניצל את הנסיבות כדי לקדם שלושה יעדים - תחילת שיקומה הכלכלי של ספרד, ייצוב המשטר והשגת לגיטימציה בינלאומית. לאורך המלחמה תמרן פרנקו בעורמה בין שני הצדדים. ספרד סחרה עם כל המדינות המעורבות, ייצרה עבור גרמניה הנאצית מדים וציוד צבאי, קיבלה מלוות ואספקת דלק מארצות הברית וכן הכנסה כספית משמעותית מייצוא טונגסטן, מתכת שהייתה חיונית לתעשיית המטוסים, ומקורותיה באסיה אבדו לבעלות הברית כשנפלו מדינות רלוונטיות לידי האימפריה היפנית. לאחר נפילת צרפת במאי 1940 נראה ניצחונה של גרמניה ודאי, ופרנקו התקרב להצטרפות למלחמה. הוא הכריז רשמית על מעבר מנייטרליות ל"אי-לוחמה", ונפגש עם אדולף היטלר בצרפת כדי לדון בהצטרפות ספרד למלחמה. חשיבותה של ספרד בשלב זה של המלחמה גברה, בגלל מיקומה שאיפשר מתקפה על גיברלטר וניתוק הכוחות הבריטיים בים התיכון. ואולם, בתמורה להצטרפותו העלה פרנקו דרישות טריטוריאליות רבות (גיברלטר, מרוקו הצרפתית, אוראן, השפעה נרחבת במפרץ גינאה ועוד) וכן תביעה לאספקה ומזון מגרמניה, שגם בתחומיה שרר מחסור והונהג קיצוב. תביעות אלה נראו להיטלר כמוגזמות. המשא ומתן המתיש, בו הצטיין פרנקו, הסתיים בהכרזות מעורפלות וללא הסכם. כן הייתה מחלוקת בדבר הזכויות הגרמניות במכרות בספרד. ישנם היסטוריונים הסבורים כי פרנקו העלה דרישות אלו בכוונה כי ידע שהיטלר לא יקבלן, על מנת להישאר מחוץ למלחמה, מכיוון שידע שמצב צבאו גרוע.

פרנקו המשיך לדחות את הלחצים מצד היטלר (בין היתר בזכות ירידת עניינו של היטלר בזירת הים התיכון, לאחר הפלישה לברית המועצות ביוני 1941). ב-1943 הכריז על חזרה לנייטרליות גמורה, כאשר המלחמה נטתה לצד בעלות הברית. פרנקו שלח אמנם כוחות שכונו "הדיוויזיה הכחולה" להלחם לצד הנאצים כנגד ברית המועצות, אך אלו היו מתנדבים בלבד. חלקם מתוך שכנוע בצדקת הפשיזם כנגד הקומוניזם, וחלקם על מנת לקבל תשלום, או על מנת להראות כנאמנים לרפובליקה. כן נשלחו לגרמניה 15,000 פועלים ספרדים. כמו כן, תמך פרנקו בגרמניה הנאצית גם באמצעות מתן אספקה לספינותיה.

פרנקו והשואה

במאי 1941, בתקופה בה ספרד ניהלה משא ומתן להצטרפותה למדינות הציר, פרנקו הורה למושלי הפרובינציות להכין רשימות סודיות של כל היהודים, מקומיים וזרים השוהים בספרד. הוא תבע לפרט ברשימות פרטים אישיים, דעות פוליטיות, אמצעי קיום, פעילות מסחרית ודרגת מסוכנות. הרשויות המקומיות נדרשו לציין את דוברי הלדינו, משום שידיעת השפה ומזגם הדומה לספרדים, עשויים לעזור להם להיטמע באוכלוסייה הספרדית. העתק של הרשימה הסופית של כ-6,000 שמות נמסר לידי היינריך הימלר. המשא והמתן נכשל בסופו של דבר משום שלדעת היטלר דרישות ספרד היו מופרזות.

כבר בשלבים מוקדמים של המלחמה התירו פקידים ספרדיים ליהודים לעבור דרך ספרד ולמצוא בה מקלט זמני. לאחר שהסתמנה תבוסת מדינות הציר ניתנה הוראה להשמיד את הרשימות וספרד פעלה למתן מקלט ליהודים שנמלטו אליה[2]. על פי הערכות שונות, עשרות אלפי יהודים מצאו בספרד של פרנקו מקלט בטוח בתקופת השואה.

ספרד תחת שלטון פרנקו

יחסי חוץ

Franco eisenhower 1959 madrid
פרנקו (הקרוב למצלמה) לצד נשיא ארצות הברית דוויט אייזנהאואר בעת ביקורו במדריד (1959)
Personal Coat of Arms of Franco
שלט האצולה של פרנקו בתפקידו כראש המדינה הספרדית.

עם תום המלחמה סבלה ספרד את התוצאות הכלכליות של הבידוד שנכפה עליה על ידי המנצחים. צרפת ובריטניה נשלטו כעת בידי מפלגות שמאל, שתמכו ברפובליקה במלחמת האזרחים וקיוו שהפרנקואיזם יסולק כדרך שסולקו הפאשיזם והנאציזם. תומכי הרפובליקה ניהלו מסע הסברתי נגד משטר פרנקו, בתקווה לבודדו. אך בשל מעמדה האסטרטגי בימי המלחמה הקרה, חתמה ארצות הברית על הסכם סחר ועזרה צבאית עם ספרד במהלך ביקורו של דווייט אייזנהאואר בשנת 1953. ברית זו הובילה ל"נס הספרדי" שהוביל את ספרד ממצב של אוטרקיה למשק קפיטליסטי מתקדם יחסית. בהדרגה נחלצה ספרד חלקית מן הבידוד הבינלאומי, ובין היתר התקבלה לאו"ם בשנת 1955. עם זאת, הקהילייה האירופית שהחלה להתגבש בשנות החמישים הסתייגה ממשטר פרנקו והתרחקה ממנו, ופרנקו לא הצליח גם להגשים את תקוותו להכניס את ספרד לנאט"ו. דרך נוספת להיחלץ מן הבידוד, נוסף על השותפות עם ארצות הברית, הייתה התקרבות נמרצת לעולם הערבי, שבעטייה לא הכיר משטר פרנקו בישראל. כמו כן התקרבה ספרד למשטרים ימניים בדרום אמריקה.

פוליטיקה ואידאולוגיה

בניגוד לרודנים כמוסוליני והיטלר, פרנקו לא היה אידיאליסט מובהק. עמדותיו היו שמרניות ומסורתיות, והוא היה נכון לכל תמרון, הן במדיניות הפנים והן (כפי שהוכח במלחמת העולם) במדיניות החוץ, כדי להבטיח את שרידותו. משטרו הושתת על תמיכתם של גורמים שונים:

  • הצבא, שהיה מקור התמיכה הראשוני שלו. רבים משרי הממשלה מונו מקרב מפקדי הצבא.
  • הפלנחֶה, מיסודו של חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה (נרצח במלחמת האזרחים), שדגלה באידאולוגיה פאשיסטית ובמשטר כלכלי קורפורטיבי, אך הדגישה יסודות של דאגה למעמד הפועלים ולחלשים.
  • הכנסייה הקתולית, ובפרט מסדר אופוס דאי, שפעל במרץ בתחומי החינוך והחברה ושמקרבו באו שרים בכירים רבים. הכנסייה לא הייתה מקשה אחת. בין אנשיה, בעיקר בדרגים הנמוכים ובפרובינציות הבסקיות, היו גם כמה מן המתנגדים האמיצים ביותר למשטר.
  • המלוכנים, שהתפלגו בעצמם לסיעות שונות, לפי זהות המועמד לכתר המועדף עליהם.

מפלגתו, השלטת כמפלגה יחידה, "המובימיינטו" (התנועה), הייתה כה הטרוגנית שקשה היה לקרוא לה מפלגה, וודאי שלא הייתה בה את אחדות הדעים של אחיותיה, המפלגה הפשיסטית באיטליה והמפלגה הנאצית בגרמניה.

מגמתו של פרנקו לאורך השנים הייתה להקטין את כוחה של הפלנחה, ולהסתמך יותר ויותר על טכנוקרטים מן האופוס דאי, שעלה בידם לקדם את כלכלת המדינה. מגמה זו התבטאה בפיחות הדרגתי בכוחם של הסינדיקטים הקורפורטיבים (ארגונים שישבו בהם יחד נציגי הפועלים והמעסיקים, הממונים על ידי המדינה, לפי המשנה הפאשיסטית). עם זאת, הפלנחה נשלפה בשעת הצורך, למשל כדי לארגן עצרות המונים בתמיכה במהלך זה או אחר.

דיכוי פנימי

בימי שלטונו דוכאו ארגוני העובדים הלא ממשלתיים וכל המתנגדים הפוליטיים (לכל אורך הקשת הפוליטית מהקומוניסטים והאנרכיסטים, עד לליברל דמוקרטים וללאומנים, במיוחד אלו הבסקים והקטלאנים). כמו כן, חשש פרנקו מקשר כנגדו מצד הבונים החופשיים. חשש זה תואר כ"אובססיבי" על ידי כמה ממתנגדיו.

שביתות דוכאו על ידי פרנקו ביד קשה. בכל עיר הייתה נוכחות של המשמר האזרחי, כוח צבאי משטרתי, אשר ערך סיורים בזוגות עם תת-מקלעים, ושימש כאמצעי האכיפה העיקרי של שלטונו, לצד מנגנונים אחרים כמו המשטרה החמושה ("פוליסיה ארמדה"). הצבא, שבשנים הראשונות לאחר מלחמת האזרחים היה זרוע דיכוי עיקרית, נהפך בהדרגה לגוף מקצועי ולא פוליטי.

עם השנים ניכרה התמתנות מצדו של המשטר, אשר המצב הכלכלי המשתפר בהתמדה (למעט תקופות מיתון קצרות) והלגיטימציה הבינלאומית הגדלה העצימו את ביטחונו העצמי, והתחזקו בו היסודות שאינם פאשיסטים. ועדי עובדים הורשו לפעול, אם כי לא באופן רשמי. הצנזורה הייתה חריפה פחות, וכן הותר מעט הרסן על השימוש בשפות אזוריות - בסקית, קטלאנית (ולנסית) וגליסית. מגמה זו של יתר פתיחות לא הייתה חד-כיוונית, ובתקופות מסוימות התהדקה הרצועה.

בזיכרון העם שמורים יומני הקולנוע משנות שלטונו, בשחור לבן, המראים את "פאקו" (כינויו העממי) חונך אתר נופש, או דג דגי ענק מעל סיפון היאכטה שלו בזמן החופשה.

ציטטה מפורסמת שלו היא: "שלטוננו מיוסד על כידונים ועל דם, ולא על בחירות צבועות".

יחסו למלוכה

אף על פי שהיה מלוכן, לא רצה פרנקו להכריז על עצמו כמלך, אלא העדיף להשאיר את כס המלכות ריק, כשהוא ממלא את מקום המלך בפועל. הוא לבש מדים של קפיטן-גנרל, דרגה שהייתה שמורה בדרך כלל למלך, גר בארמון הפארדו, והשתמש בזכות המלך להלך מתחת לחופה שנישאה מעליו. למעשה, אף על פי שתאריו הרשמיים היו ראש המדינה וגנרליסימו של הכוחות המזוינים, תארים שאינם מרמזים על היותו מלך, היה תארו האישי, "ברצון האל, קאודייו לספרד ולמסע הצלב" (Por la gracia de Dios, Caudillo de España y de la Cruzada), תואר מלוכה בעיקרו, שכן "ברצון האל" הוא מונח משפטי הנשמר בדרך כלל לתיאור סמכותו של המלך.

בשנת 1947 הכריז פרנקו על ספרד כמלוכה, אך באופן טיפוסי לא הכריז מיהו המלך. בשנת 1969 הכריז על הנסיך חואן קרלוס לבית בורבון כ"נסיך ספרד" וכיורשו בראשות המדינה. הדבר בא בהפתעה לטוען לכתר הקרליסטי, קרלוס הוגו, דוכס פארמה, כמו גם לאביו של חואן קרלוס, דון חואן דה בורבון, נסיך ברצלונה, אשר היה בעל זכות קודמת לתואר מבחינה טכנית, ושהה בגלות בפורטוגל. חואן קרלוס התחנך בספרד, בפיקוחו הצמוד של פרנקו. נכדתו של פרנקו נישאה לצאצא אחר של המשפחה המלכותית, אלפונסו, דוכס אנז'ו וקדיס, וכך נסלל פתח אפשרי להכרזה על יורש עצר שיהיה גם צאצא של פרנקו - אפשרות שהיה בה כדי לאיים על חואן קרלוס לבל יסטה מהתלם.

משפחתו וחייו הפרטיים

פרנקו נישא באוקטובר 1923 לכרמן פולו, בת למשפחת אצולה. הנישואים נדחו מספר פעמים עקב חובותיו הצבאיות. לזוג הייתה בת אחת, שנקראה אף היא כרמן.

אחרית דבר

SPA-2014-San Lorenzo de El Escorial-Valley of the Fallen (Valle de los Caídos)
אחוזת הקבר של פרנקו ב"עמק הנופלים", אתר הנצחה מונומנטלי שהקים פרנקו לחללי ספרד הלאומנית במלחמת האזרחים

בשנת 1973 ויתר פרנקו על תפקיד ראש הממשלה, אך השאיר בידיו את התואר ראש המדינה ואת הפיקוד על הכוחות המזוינים. בריאותו הידרדרה (הוא היה כבן 80, וחולה פרקינסון), ואי-שקט החל להתעורר במדינה. בכירי המשטר החלו להקים מסגרות פוליטיות כדי להיערך ליום שאחרי מות פרנקו, וגופים קיצוניים משמאל ומימין החלו להפעיל אלימות ברחובות, שבהם בלטה המחתרת הבאסקית השמאלית אט"א (ETA) שאף התנקשה בחיי ראש הממשלה לואיס קאררו בלאנקו.

באוקטובר 1975 לקה פרנקו בהתקף לב. הוא הוחזק בחיים תחת פיקוח רפואי, עבר שורת ניתוחים ומת ב-20 בנובמבר 1975, ביום השנה למותו של חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, מייסד מפלגת הפלנחה, שהיה כעין קדוש חילוני של המשטר הפרנקואיסטי. יש חשד כי רופאיו שמרו אותו בחיים באמצעים מלאכותיים עד אותו תאריך סמלי. פרנקו נקבר בפנתיאון שבנה לעצמו בעודו בחיים ב"עמק הנופלים", לצד חוסה אנטוניו. יורשו הוא המלך חואן קרלוס.

מאז מותו הוחלפו שמות רוב הכיכרות והרחובות שנקראו על שמו בערי ספרד. בימי שלטונו לא הייתה עיר ספרדית שלא הייתה בה "כיכר הגנרליסימו".

באוגוסט 2018, הוציאה הממשלה הספרדית הסוציאליסטית צו להעברת שרידי גופתו של הגנרל פרנקו מ"עמק הנופלים"[3]. הצו אושר בפרלמנט בספטמבר.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כמקובל בספרדית, שם המשפחה מורכב משם משפחת האב - פרנקו, ושם משפחת האם - באומונדה. השם המלא הוא פרנסיסקו פאולינו ארמנחילדו טאודולו פרנקו אי באמונדה סלגדו פרדו, בספרדית - Francisco Paulino Hermenegildo Teódulo Franco y Bahamonde Salgado Pardo
  2. ^ Generalul Francisco Franco i-a turnat pe evreii spanioli lui Hitler (ברומנית)
  3. ^ רויטרס‏, העברת שרידי גופתו של הגנרל פרנקו פותחת מחדש את הפצעים בספרד, באתר וואלה! NEWS‏, 26 באוגוסט 2018
הקודם:
מנואל אסאניה
נשיא ספרד
(1 באפריל 193920 בנובמבר 1975)
הבא:
התפקיד בוטל
חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד (מלך)
4 בדצמבר

4 בדצמבר הוא היום ה-338 בשנה (339 בשנה מעוברת), בשבוע ה-49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 27 ימים.

אבסולוטיזם פוליטי

אבסולוטיזם פוליטי (גם "מונרכיה אבסולוטית") הוא צורת שלטון בה כל סמכויות המדינה נתונות תחת שלטונו של אדם אחד באופן מוחלט (מהמילה הלטינית Absolvere או Absolutus שמשמעותה למחול או לפטור, כלומר השליט פטור מלציית להוראות החוק או יש למחול לשליט אם הוא עובר על החוק), והוא אינו חולק את השלטון עם אף גורם אחר (כמו אצולה או כנסייה).

משטרים אוטוקרטיים שיש בהם שליט אחד הם דוגמה לאבסולוטיזם פוליטי. בשלטון זה אין הכרה בריבונות העם - השלטון מהגדרתו אינו דמוקרטי או שוויוני. דוגמה לאוטוקרטיה היא ספרד תחת שלטונו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו בין שנות ה-30 לשנות ה-70 במאה ה-20. בימינו אוטוקרטיה משמשת מושג נרדף לדיקטטורה, אף-על-פי שהיא מציינת כל סוג של שלטון יחיד, כולל מונרכיה (מלוכה).

מונרכיות (גם "ממלכות") בהן למונרך עדיין יש בכוח אבסולוטי בימינו כוללות את ברוניי, אסוואטיני, עומאן, ערב הסעודית, קטר וקריית הוותיקן.

גנרליסימו

גנרליסימו (איטלקית: generalissimo) היא הדרגה הבכירה ביותר במספר צבאות בעולם.

דרגת הגנרליסימו הוענקה למפקדים בכירים אשר פיקדו על כל הכוחות המזוינים של המדינה או למפקדים של כוחות צבא מאוחדים של כמה מדינות בנות ברית. כמו כן הוענקה דרגה זו גם כתואר כבוד לבני משפחת המלוכה בכמה מדינות אירופה.

בצבא ארצות הברית קיימת דרגת גנרל הצבאות, אשר מקבילה לדרגת גנרליסמו.

דרגת גנרליסימו הוענקה לראשונה בשנת 1569 ליורש העצר הצרפתי אנרי דוכס אנז'ו (לימים המלך אנרי השלישי).

המדינה הספרדית

המדינה הספרדית (בספרדית: Estado Español) הוא שמו הרשמי של המשטר בספרד משנת 1939 עד לשנת 1975 בתקופת הדיקטטורה האוטוריטרית של פרנסיסקו פרנקו.

המשטר צמח מתוך ניצחון הצד הלאומני במלחמת האזרחים הספרדית בהנהגתו של גנרל פרנקו. מלבד התמיכה הפנימית, המשטר זכה לתמיכתם של איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית; בעוד שכוחות הרפובליקה זכו לתמיכה בעיקר על ידי ברית המועצות הקומוניסטית. המשטר שהוקם לאחר מלחמת האזרחים כונה מאז (באופן בלתי רשמי) ספרד תחת פרנקו.

בעוד שהמדינה הספרדית לא הייתה מדינה פשיסטית, היא בכל זאת הייתה מדינה אוטוריטרית-ימנית; ועדיין, היא אימצה לעצמה את הסמלים והקישוטים החיצוניים שאפיינו מדינות פשיסטיות במאה ה-20.לאחר הניצחון במלחמת האזרחים, הצד הלאומני ייסד מדינה אוטוריטרית בעלת משטר חד-מפלגתי תחת ההנהגה ללא העוררין של פרנקו. מלחמת העולם השנייה החלה לאחר תום מלחמת האזרחים, ואומנם ספרד נשארה נייטרלית (לפחות כלפי מדינות המערב), היא בכל זאת שלחה דיוויזיה לחזית הרוסית כדי לתמוך בגרמנים; עמדה זו, האוהדת את מעצמות הציר, הותירה את ספרד מבודדת לאחר תום מלחמת העולם השנייה והתמוטטות מעצמות הציר. מצב זה השתנה עבור ספרד עם תחילת המלחמה הקרה, אשר על פניו, האנטי-קומוניזם הנוקשה של פרנקו, רק קירב את המשטר בספרד לחיקה של ארצות הברית.

המדינה הספרדית הוכרזה כמונרכיה בשנת 1947, אך שום מלך לא עלה לכס השלטון. פרנקו שמר לעצמו את הזכות למנות את האיש אשר יהא למלך; והתחמק במכוון מלבחור אחד, בשל אילוצים פוליטיים. הבחירה נעשתה לבסוף ב-1969, כאשר הוכרז כי חואן קרלוס דה בורבון (נכדו של המלך האחרון, אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד) הוכתר בתואר (שלא היה קיים קודם לכן) נסיך ספרד, וכן בתור היורש המיועד של פרנקו.

עם מותו של פרנקו ב-20 בנובמבר 1975, חואן קרלוס הפך למלך האבסולוטי של ספרד. מיד לאחר מכן, הוא החל בתהליך המעבר לדמוקרטיה, אשר נגמר עם הפיכתה של ספרד למלוכה חוקתית, בעלת משטר דמוקרטי פרלמנטרי.

המנון ספרד

המארש המלכותי (בספרדית: La Marcha Real) הוא המנון ממלכת ספרד. המארש המלכותי הוא אחד ההמנונים הבודדים שאין להם מילים רשמיות. בנוסף לכך, לא ידוע מה מקור מנגינת ההמנון.

בשנת 1770, מלך ספרד קרלוס השלישי גילה את השיר שכונה אז "La Marcha Granadera" (המארש הגרנדירי) והחליט להחשיב אותו כ"מארש הכבוד". את השיר ניגנו בכל טקס ציבורי, ומכיוון שהשיר נוגן בכל אירוע מלכותי, העם הספרדי התייחס אליו כהמנון - כמארש המלכותי.

תחת שלטון הרפובליקה הספרדית השנייה שונה ההמנון הלאומי המלוכני לשיר "המנון רייגו" El Himno de Riego, לכבודו של רפאל דל רייגו, מוביל הרפורמות הליברליות במאה ה-19.

לאחר מלחמת האזרחים קבע הרודן הספרדי פרנסיסקו פרנקו את המארש המלכותי כהמנון המדינה הספרדית תחת השם המקורי שלו: "La Marcha Granadera" (ללא אזכור בית המלוכה).

המרד באסטוריאס

המרד באסטוריאס בשנת 1934 (בספרדית: Revolución de Asturias de 1934) היה מרד שאורגן על ידי סוציאליסטים ואנרכיסטים במחוז אסטוריאס שבספרד באוקטובר 1934. הוא פרץ בתגובה למינויים של שלושה שרים מהימין לממשלת ספרד. המרד דוכא על ידי חיילים בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו. כתוצאה מהמרד נהרגו כ-3,000 מורדים, ולאחר דיכוי המרד נעצרו כ-30,000 - 35,000 איש. המרד היה אחד השלבים בסכסוך הפוליטי הספרדי שהוביל למלחמת האזרחים בספרד.

הרפובליקה הספרדית השנייה

הרפובליקה הספרדית השנייה הייתה משטר שהתקיים בספרד משנת 1931 עד ה-1 באפריל 1939. הרפובליקה נוצרה ב-1931, עת עזב המלך אלפונסו ה-13 את המדינה בעקבות ניצחונם של מועמדים רפובליקנים בבחירות מקומיות ועירוניות ואימוצה של חוקה רפובליקנית. בשנת 1939, לאחר שנכנעו אחרוני הכוחות הרפובליקנים בפני הכוחות הלאומניים בראשותו של פרנסיסקו פרנקו, בסופה של מלחמת האזרחים הספרדית, באה תקופתה של רפובליקה זו אל קיצה.

זהות לאומית

זהות לאומית היא הזהות ותחושת ההשתייכות של אדם למדינה אחת או לאומה אחת המשותפת לקבוצת אנשים. לדוגמה, בעוד שאדם בעל אזרחות ישראלית יכול לומר על עצמו כי הוא ישראלי, לעיתים גם כאשר אדם גדל בקהילה ישראלית הוא יוכל לומר שהוא מרגיש ישראלי.

זהות לאומית אינה תכונה מולדת. מחקרים שונים הוכיחו כי הזהות הלאומית של אדם היא תוצאה ישירה של הנוכחות היום-יומית של אלמנטים בעלי "מכנה משותף" אותם חולקים אנשים המשתייכים לאותה המדינה או האומה: סמלים לאומיים, שפה, צבעים לאומיים, ההיסטוריה של האומה, תודעה לאומית, קשרי דם, תרבות, מוזיקה, רדיו, טלוויזיה וכדומה.

ישנן גישות רוחניות המזהות בני עם מסוים כחולקים מטען רוחני משותף. על פי גישות אלו הזהות הלאומית היא חשיפה של תשתית של זהות קיימת ולא יצירה של זהות חדשה.

יצוין כי תחושת הזהות הלאומית של רוב האזרחים של מדינה אחת, או אומה אחת, נוטה להתחזק כאשר היא מאוימת מבחינה צבאית. תחושת ההשתייכות לאומה הכרחית ככל שהאיום החיצוני מתבהר.

ישנם מקרים שבהם הזהות הלאומית מתנגשת עם הזהות האזרחית של האדם. לדוגמה, רבים מערביי ישראל משייכים עצמם או משויכים ללאום הערבי או הפלסטיני, בעוד שהם אזרחים בישראל, אשר מצויה בסכסוך עמם. כמו כן, ישנם מקרים שבהם מדוכאת הזהות הלאומית של קבוצה מסוימת על ידי השלטון במדינה שבה היא חיה. דוגמה בולטת לכך הייתה בקרב הקטלאנים תחת משטרו של פרנסיסקו פרנקו, שהשתמשו בקבוצות הספורט של ברצלונה על מנת להביע את הזהות הלאומית שלהם בעת שנאסר עליהם ללמד את שפתם, השפה הקטלאנית, ולהציג סממנים לאומיים אחרים.

יחסי איטליה–ספרד

יחסי איטליה–ספרד מתייחסים ליחסים הבינלאומיים בין איטליה לספרד. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים לאחר איחוד איטליה. היחסים בין איטליה לספרד נותרו חזקים ואמינים במשך מאות שנים בגלל קשרים פוליטיים, תרבותיים והיסטוריים שונים בין שתי המדינות.

יחסי ספרד–קובה

היחסים בין ממלכת ספרד לבין הרפובליקה של קובה נכונו לפני כ-500 שנים. קובה הייתה קולוניה ספרדית משנת 1492 עד 1898 כשהיא נכבשה בידי ארצות הברית במלחמת ארצות הברית-ספרד וקיבלה עצמאות.

יחסי ספרד–רוסיה

היחסים בין ממלכת ספרד לבין הפדרציה הרוסית הם יחסים היסטוריים שתחילתם במהלך המאה ה-16, ואף שבוטלו לאחר מלחמת האזרחים בספרד, הם חזרו וחודשו בשנת 1953, ובשנת 1977 חזרו לקדמותם, וכיום שתי המדינות מקיימות ביניהם קשרים כלכליים, חברתיים ותרבותיים בשלל תחומים.

כדורגל בספרד

הכדורגל בספרד הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר. התאחדות הכדורגל הספרדית היא הגוף המפקח על הכדורגל במדינה, והיא ייסדה את לה ליגה, גביע המלך הספרדי והנבחרת הלאומית של ספרד. הכדורגל המודרני הונהג בספרד בשנות ה-80 של המאה ה-19 על ידי פועלים מהגרים בריטיים כמו גם ימאים שביקרו במדינה וסטודנטים ספרדים שחזרו מבריטניה.

שני מועדוני הספורט הוותיקים ביותר להם יש היום קבוצת כדורגל הם ז'ימנסטיק שנוסד ב-1886 וסביליה שנוסד ב-1890. אולם שני מועדונים אלו הקימו את קבוצות הכדורגל שלהם רק בתחילת המאה ה-20. מועדון הכדורגל הוותיק ביותר הפועל ברציפות בספרד הוא רקראטיבו ולבה, שהוקם ב-23 בדצמבר 1889 על ידי ד"ר אלכסנדר מקאיי ופועלים בריטים שהועסקו על ידי חברת "Rio Tinto".

המשחק הרשמי הראשון נערך בעיר סביליה ב-8 במרץ 1890 באצטדיון "Tablada Hippodrome". רקראטיבו ולבה שיחקו נגד סביליה, קבוצה שהורכבה מעובדים שהגיעו מ"עובדי המים של סביליה". מלבד שני שחקנים ספרדים ששיחקו בוולבה שחקני שתי הקבוצות היו כולם בריטים, ומסיבה זו נקראה סביליה בשם בעל האוריינטציה האנגלית "Sevilla Fútbol Club" ולא בשם התקני בספרדית "Sevilla club de fútbol".

בחבל הבסקים בשנות ה-1890 המאוחרות כוננו ספנים, עובדים וכורים בריטים את מועדון הכדורגל בילבאו, המועדון הראשון מחבל זה. מאוחר יותר השלימו סטודנטים בסקים שחזרו מבריטניה את הקמתו. ההשפעה המוקדמת של הבריטים על הכדורגל בספרד נשתקפה בשימוש בשמות אנגליים, כדוגמת "Recreation Club", ‏"Athletic Club" ‏ו-"Football Club".

כיום, שתי הקבוצות החזקות ביותר במדינה הן ברצלונה וריאל מדריד. בין שתי הקבוצות שוררת יריבות חזקה הנחשבת לאחת מהגדולות בעולם, ונעוצה בסוציולוגיה

ובפוליטיקה של שני אזוריהם, קסטיליה וקטלוניה, וכן במאבק בין הקבוצות בימי שלטונו של הרודן פרנסיסקו פרנקו, כשריאל מדריד היא קבוצתו האהובה של השליט ואילו ברצלונה שייכת למיעוט הקטלוני הנרדף. המשחקים ביניהן מכונים בשם "אל קלאסיקו". מלבד מדריד וברצלונה נחשבות כיום כחזקות גם קבוצות ולנסיה, ויאריאל, אתלטיקו מדריד וסביליה, שנאבקות ביניהן על המקומות הגבוהים אך כמעט ולא מסכנות את ההגמוניה של שתי הגדולות.על פי סברת רבים, הליגה הספרדית הראשונה היא הטובה ביותר בעולם. עם זאת, סובל הכדורגל הספרדי בשנים האחרונות ממחסור כלכלי ביחס לליגות אחרות, כאשר ישנן קבוצות המתנהלות בחוסר ארגון, נקלעות לחובות ואף מתקשות לשלם משכורת לשחקניהן.מלבד הצלחתו נחשב סגנון הכדורגל בספרד להתקפי ויפה. זכייתה של נבחרת ספרד ביורו 2008 כונתה בתקשורת כ"ניצחון הכדורגל היפה". מלבד ב-2008, זכתה נבחרת ספרד באליפות אירופה גם ב-1964, ובמונדיאל 2010.

מלבד הלה ליגה, ישנן 8 ליגות כדורגל נמוכות יותר בספרד:

ליגת המשנה (Segunda Division) - ליגת הבוגרים השנייה

ליגת המשנה ב' (Segunda Division B) - ליגת הבוגרים השלישית; מחולקת ל-4 בתים

הליגה הרביעית (Tercera Division) - ליגת הבוגרים הרביעית; מחולקת ל-18 בתים

הליגות האזוריות (Divisiones Regionales) - ליגה המנוהלת על ידי מספר התאחדויות פנימיות בספרד

ליגת הכבוד לצעירים (Division de Honor Juvenil) - ליגת הנוער הראשונה; מחולקת ל-7 בתים

הליגה הלאומית לנוער (Liga Nacional Juvenil) - ליגת הנוער השנייה; מחולקת ל-21 בתים

סופרליגה פמינינה (Superliga Femenina) - ליגת הנשים הראשונה

ליגת המשנה לנשים (Liga Nacional Femenina) - ליגת הנשים השנייה; מחולקת ל-6 בתים

מלחמת האזרחים בספרד

מלחמת האזרחים בספרד הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בספרד בשנים 1936 עד 1939. המלחמה התנהלה בין שני צדדים עיקריים: הרפובליקנים, אשר תמכו בממשלה החוקית של הרפובליקה הספרדית השנייה, והלאומנים, אשר מרדו בה. הרפובליקנים ייצגו מגוון של השקפות פוליטיות, החל באנשי מרכז שתמכו בדמוקרטיה פרלמנטרית, ועד אנרכיסטים וקומוניסטים שתמכו בשינוי מהפכני בחברה הספרדית. בסיסם של הרפובליקנים היה במגזר העירוני החילוני, במיוחד בקטלוניה ואף בקרב הקתולים בחבל הבסקים, אשר בימי הרפובליקה השנייה הוענקה לו אוטונומיה נרחבת. לעומתם הלאומנים העדיפו את ביסוסו של הכוח הפוליטי בידי ממשל חזק, על בסיס התאוריות המדיניות הפשיסטיות שרווחו בשנות השלושים של המאה ה-20, בהתאמה לתנאיה המיוחדים של ספרד. בסיסם של הלאומנים היה כפרי, שמרני וקתולי. בשורותיהם נכללו מונרכיסטים, קלריקליסטים, ופַלֵנחיסטים - חסידי מפלגת הפלנחה הפאשיסטית שנוסדה על ידי חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה.

המלחמה נמשכה בין יולי 1936 ואפריל 1939 (אף על פי שהמצב הפוליטי היה רווי באלימות מספר שנים קודם לכן), והסתיימה בתבוסתם של הרפובליקנים. הלאומנים המנצחים השליטו בספרד דיקטטורה פשיסטית בהנהגת פרנסיסקו פרנקו. מספר הקורבנות במלחמה זו שנוי במחלוקת. ההערכות מדברות על בין חצי מיליון למיליון הרוגים, רבים מהם שלא בלחימה, כי אם בהוצאות להורג המוניות בהן נקטו שני הצדדים. אינטלקטואלים ואמנים ספרדים רבים נהרגו בידי הלאומנים או יצאו לגלות, ואנשי כמורה רבים נרצחו על ידי הרפובליקנים. הכלכלה הספרדית נזקקה לשנים רבות על מנת להתאושש מנזקי המלחמה. החברה הספרדית נותרה אף היא שסועה ומחולקת, והייתה נתונה במשך שנים רבות לדיקטטורה פשיסטית, אף לאחר חלוף עידן הדיקטטורים באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

ההשלכות הפוליטיות והרגשיות של המלחמה חרגו אל מעבר לגבולות ספרד. תומכי הרפובליקה הציגו את המאבק כמאבק בין רודנות ופשיזם לבין דמוקרטיה וחירות. רבים באירופה ומחוצה לה (כארנסט המינגוויי) הצטרפו למאבקם של הרפובליקנים, במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, והתייחסו להצלת הרפובליקה הספרדית כאל מטרתו של הדור. המדינות המזוהות ביותר עם הרפובליקנים היו ברית המועצות ומקסיקו. לעומתם טענו הלאומנים, תומכיו של פרנקו, כי הם קו החזית הקדמי במאבק אל מול הקומוניזם הבינלאומי והאנרכיה, וכי הם מייצגים את החפצים בשימורה של הציוויליזציה האירופית הנוצרית אל מול הקמים עליה להחריבה. המלחמה לא נשאה אופי מובהק של מאבק בין קומוניזם ופשיזם. ממשלת הרפובליקה הספרדית לא הייתה מעולם קומוניסטית בעיקרה, ופרנקו, כפי שהוכיחו שנות שלטונו, היה שמרן מהדור הישן יותר מאשר פשיסט. היה זה מאבק בין התומכים בשינוי חברתי המבוצע במסגרת רפובליקנית-דמוקרטית על ידי ממשלה אזרחית, אל מול אנשי ספרד הלאומנית, שביקשו לכונן משטר שמרני ולהקים במדינה שלטון מרכזי חזק.

המאבק היה האכזרי מכל אלה שהתרחשו על אדמת אירופה בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה, ודור שלם של ספרדים אבד בו. במלחמה זו נעשה שימוש בכלי מלחמה ובטקטיקות שבישרו את הברוטליות הממוכנת של מלחמת העולם השנייה. רבים מאזרחי המדינות הזרות שהתנדבו להילחם לצד הרפובליקנים נהרגו אף הם, ורבים אחרים, כג'ורג' אורוול, נסוגו מתמיכתם בקומוניזם.

מנהיג עליון

מנהיג עליון מתייחס בדרך כלל לדמות בעמדת ההנהגה הגבוהה ביותר של ישות, קבוצה, ארגון או מדינה אשר בידו הסמכות, או שהוא כל-יכול בעמדת ההנהגה. בתחום הדת, המושגים "מנהיג עליון" או "שליט-על" מכוונים בדרך כלל לאל, או לממלא-מקום אל. בפוליטיקה, המושג "מנהיג עליון" מתייחס בדרך כלל לדמות כל-יכולה שסביבה נוהג פולחן אישיות, כמו הפיהרר אדולף היטלר בגרמניה הנאצית, הדוצ'ה בניטו מוסוליני באיטליה הפאשיסטית, הקאודיו פרנסיסקו פרנקו בספרד הרפובליקנית, המנהיג (ברוסית: Вождь בתעתיק: Vozhd) יוסיף סטלין בברית המועצות, מנהיג המהפכה עלי ח'מנאי באיראן, או המנהיג העליון של קוריאה הצפונית קים ג'ונג-און.

משטר סמכותני

משטר סמכותני (גם מִשְׁטָר אוֹטוֹרִיטָרִי או אוֹטוֹרִיטָרִיזְם או סמכותנות) הוא סוג משטר המתאפיין בפיקוח חברתי הדוק וציפייה מצד האוכלוסייה לציות למשטר, תוך שימוש לעיתים קרובות באמצעים מדכאים. במשטרים סמכותניים קיימת בדרך כלל היררכיה שלטונית וחברתית ברורה. הסמכותנות נחשב במדע המדינה לסוג משטר נפרד מן הדמוקרטיה הליברלית אך גם מן הטוטליטריזם. צורתו הדמוקרטית של המשטר האוטוריטרי מכונה לעיתים דמוקטטורה.

מאפייניו העיקריים של המשטר הסמכותני:

פלורליזם מוגבל; לא קיים שיתוף כוח בשלטון; ענפי המשטר והרשויות קשורים אחד לשני; לא קיימות מפלגות מעבר למפלגת השלטון, או שהן קיימות אך מוגבלות בכוחן ופועלות באופן חופשי למראית עין בלבד.

לא קיים מנגנון של איזונים ובלמים.

לא קיימת מערכת של מתן לגיטימציה לשלטון על ידי בחירות חופשיות.

אידאולוגיה אינה דומיננטית, או שאינה מקיפה וכוללת.

לא קיימת ניעות חברתית נרחבת; לא קיימת מוטיבציה שלטונית לשנות את החברה באופן מהותי.

דיכוי זכויות אדם עם הגבלות על חופש הביטוי, ההתארגנות והמצפון.

הפרדת המדינה מן החברה האזרחית, בניגוד למשטרים טוטליטריים.נראה, כי מקור המונח בשם התואר הצרפתי autoritaire ("סמכותני"). עם זאת, כבר בעת העתיקה נעשה שימוש במונחים דומים. בין היתר, משטרים סמכותניים מייצגים לעיתים קרובות חוסר אמון ביכולתה של הדמוקרטיה לפתור בעיות ולקדם את החברה, והעדפת שלטון של "אליטה מובחרת" על פני הדמוקרטיה. כך, קיימת זיקה בין משטרים סמכותניים לבין אליטיזם מן הסוג שקידמו פילוסופים פוליטיים אנטי-דמוקרטיים מסוגם של רוברט מיכלס וקרל שמיט.

דוגמאות לשליטים ומשטרים סמכותניים:

ספרד תחת שלטון פרנסיסקו פרנקו

קובה תחת שלטון פולחנסיו בטיסטה

אוגנדה תחת שלטון אידי אמין

מצרים תחת אנואר סאדאת, חסני מבארכ ובהיבטים רבים גם גמאל עבד אלנאצר

סוריה תחת בשאר אלאסד (ר' גם משטר סולטאניסטי)

עיראק תחת סדאם חוסיין

איראן תחת שלטון האייתוללות

סמל האיים הבלאריים

סמל האיים הבלאריים הוא סמלה הרשמי של הקהילה האוטונומית האיים הבלאריים שבספרד.

הסמל מעוצב כמגן "ספרדי" זהב שעליו ארבעה פסים מאונכים אדומים. פס אלכסוני כחול (לעיתים מופיע כסגול) מתוח מהפינה השמאלית העליונה לפינה הנגדית. הסמל יורש את עיצובו מסמלה של ממלכת מיורקה ההיסטורית, כשמקור המגן (ללא הפס האלכסוני) הוא סמלה של ממלכת אראגון שכבשה את האיים מידי המוסלמים במאה ה-13. הסמל מוקף בעיטורי זהב.

הסמל נאסר לשימוש לאחר עלייתו לשלטון של פרנסיסקו פרנקו, כמו שאר הסממנים הלאומיים של האוטונומיות. ב-1978, לאחר כניסת החוקה הספרדית לתוקף, אומץ הסמל וחזר השימוש בו. הוא נקבע כסמל רשמי בחוק ב-21 בנובמבר 1984.

סמל ולנסיה

סמל ולנסיה הוא סמלה הרשמי של הקהילה האוטונומית ולנסיה שבספרד.

הסמל יורש את עיצובו מסמלו של פדרו הרביעי, מלך אראגון והוא מורכב ממגן זהב שעליו ארבעה פסים אדומים - סמלה של ממלכת אראגון. המגן מוטה ב-45° שמאלה (לעין הצופה, בהרלדיקה זוהי נטייה ימינה) ומעליו מותקנת קסדה כסופה שהמצחה שלה סגורה. לקסדה מעטה כחול מצידו האחד ואדום מצידו השני, ועל הצד הכחול צלב איניגו אריסטה (Iñigo Arista; צלב פאטה שמזרועו התחתונה בולט משולש צר) כסף. מעל הקסדה, מופיע כתר אראגון העשוי זהב ולו שמונה פרחי חבצלת ושמונה פרחים מעוטרים בפנינים. בסיס הכתר מקושט בפנינים, אבני אודם וברקת. הציצה היא דרקון זהב שכנפיו פרושות, שיניו לבנות ולשונו אדומה.

הסמל לא היה בשימוש במהלך שלטונו הרודני של פרנסיסקו פרנקו שניסה לאחד את כל חלקי ספרד ולא התיר גילויי ייחודיות ועצמאות. לאחר הקמת הקהילה האוטונומית, הוא נקבע בחוק ב-13 בדצמבר 1984.

ההבדלים העיקריים בין הסמל הנוכחי לסמלו של פדרו הרביעי הם בקסדה ובעטרה שהיו אז בסגנון שנחשב מלכותי וכעת הם "פשוטים" יותר.

קאודיו

קאודיו (בספרדית: Caudillo; בפורטוגזית: Caudilho; באזורים שונים מבטאים גם קאודיז'ו וקאודיליו) הוא מושג המציין מנהיג פוליטי-צבאי. במונח נעשה שימוש לאפיון דפוס מנהיגות ומספר מנהיגים לטינו-אמריקאיים, בעיקר במהלך המאה ה-19, בתקופה שלאחר מלחמות העצמאות של אמריקה הלטינית ולפני שהרפובליקות החדשות התבססו. יחד עם זאת נעשה שימוש במונח גם באשר למנהיגים במאה ה-20 ואף מחוץ לגבולות אמריקה הלטינית.

אחד השימושים המוכרים יותר בהיסטוריה של המאה ה-20 היה בספרד, שם הכינוי "קאודיו" אומץ רשמית על ידי הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו, ששלט במדינה ביד רמה בין השנים 1939 ו-1975. האינטונציה בה מבוטא הכינוי תלויה בזיקה של המשתמש בו למנהיג - הערצה או בוז. ניתן להשוות את התואר "קאודיו" לתארים בשפות שונות שאומצו על ידי עריצים במאה ה-20: "דוצ'ה" על ידי בניטו מוסוליני באיטליה, "פיהרר" על ידי אדולף היטלר בגרמניה הנאצית, ו"קונדוקטורול" על ידי יון אנטונסקו ברומניה. למרות שמקור הכינוי בלטינית והשימוש בו במאות ה-19 וה-20 היה בעיקר בעל זיקה פוליטית-צבאית, עשו בו שימוש גם מנהיגים ללא הכשרה צבאית, כגון אנטוניו דה אוליביירה סלזר בפורטוגל.

בארגנטינה המונח "קאודיז'ו" מתייחס למנהיגים הצבאיים בפרובינציות של ארגנטינה שנלחמו נגד השלטון המרכזי הצנטרליסטי לטובת יתר אוטונומיה לפרובינציות, במהלך מלחמות האזרחים בארגנטינה במאה ה-19; למשל- ארטיגס וגואמס.

קטלוניה

קָטָלוּנְיָה (בקטלאנית: Catalunya, באוקסיטנית: Catalonha, בספרדית: Cataluña) היא קהילה אוטונומית בקצה הצפון מזרחי של ספרד, גובלת בצפון בצרפת ובנסיכות אנדורה, במערב באראגון, בדרום בוולנסיה ובמזרח בחוף הים התיכון. בירתה היא ברצלונה. תושבי האזור הם ברובם קטלאנים אתניים, עם בעל מורשת לשונית, תרבותית והיסטורית ייחודית.

השפות הרשמיות בקטלוניה הן הקטלאנית, ספרדית ואוקסיטנית. בשטחה פניני טבע רבות, כגון קוסטה בראווה והצד המזרחי של הרי הפירנאים.

בימי הביניים הייתה קטלוניה ממלכה שהשתרעה על שטחים נרחבים במזרח ספרד, דרום צרפת ובאיים במערב ים התיכון אולם עם התחזקות ההגמוניה הקסטיליאנית בספרד ואיחוד הממלכות כוחה נחלש. בעת השלטון הפאשיסטי של הגנרל פרנסיסקו פרנקו הזהות הקטלאנית כולל השימוש בשפה הקטלאנית נרדפו ודוכאו. הן ידעו פריחה ללא תקדים אחרי 1978, שנת כינונה של ספרד הדמוקרטית. קטלוניה היא מאז אחד האזורים האוטונומיים החזקים ביותר בספרד מבחינה כלכלית. לצד חבל הבסקים הספרדי ונווארה, קטלוניה נהנית ממעמד אוטונומי נרחב.

ב-27 באוקטובר 2017, הצביע הפרלמנט של קטלוניה בעד הכרזת עצמאות מספרד והקמתה של הרפובליקה הקטלאנית על סמך משאל עם שאורגן בניגוד לחוקתה של ספרד ולהחלטות בית המשפט החוקתי של ספרד. בתגובה השהה הפרלמנט של ספרד באופן זמני את האוטונומיה של קטלוניה. באותו היום הודיע ראש ממשלת ספרד מריאנו ראחוי על הדחתו של נשיא קטלוניה קרלס פוג'דמון ופיזור הפרלמנט בעקבות הכרזת העצמאות. ב-31 באוקטובר 2017, ביטל בית המשפט החוקתי בספרד את הכרזת העצמאות של החבל במדינה שעליה הכריז הפרלמנט הקטלאני, המדינאים הקטלאנים נעצרו, וכיום מתנהל משפטם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.