פרושים

פְּרוּשִׁים היו אחת מהכיתות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני. הם האמינו בהיותה של התורה שבעל פה בפרשנותם תקפה ומאוחדת עם התורה שבכתב ונתונה מסיני כמותה, בסמכות חכמים לפרש ולהורות על בסיס שתיהן, בתחיית המתים לעתיד לבוא ובשכר ועונש בעולם הבא. הפרושים זוהו עם השכבות העממיות, ויריביהם העיקריים היו הצדוקים האריסטוקרטיים ששללו את התורה שבעל פה ואת האמונה בתחיית המתים. כמו כן, היו מצויים במתיחות גם עם כיתות בית שני האחרות, כמו האיסיים והנוצרים הקדומים. תפישתם נותרה דומיננטית לאחר חורבן בית שני והפילוג היהודי-נוצרי, והפרושים היו קודמיה של היהדות הרבנית ובמידה רבה מעצביה של היהדות המוכרת בימינו.

מקור השם

שם הכיתה נבע מהפועל "פרש, לפרוש", והוענק לה כנראה על ידי אחרים קודם שאומץ גם על ידה. לא ברור ממי התכוונו חבריה להתבדל: מהמוני עם הארץ שלא היו בקיאים בתורה ולא הקפידו כמותם על קיום המצוות והידוריהן, או מהעולם החיצון בכלל. בתלמוד מבארים האמוראים את השם "פרושים" בכך שהם "פרושים מן העריות". בראשם של הפרושים עמדו חכמי המשנה, התנאים. ראשיו של זרם זה נקראו בכינוי "רבי", שפירושו "גדול", "מורם מעם".

הופעת הזרמים הכיתתיים

ככל הנראה, החלו הפרושים להתבלט על בימת ההיסטוריה - כזרם מובחן בפני עצמו - בערך בשנת 150 לפנה"ס, בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים. בתקופה זו החלו לצוץ בקרב יהודי ארץ ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. חוקרים משערים שמחלוקות דתיות אלו החלו לצוץ בעקבות הצלחת המרד וההתעוררות הדתית שהוא הביא, או מפני שבתקופת גזרות אנטיוכוס וההתייוונות חלו שינויים בהשקפות הדתיות של העם.

ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו ("יוספוס פלביוס") מספר על שלוש או ארבע כיתות עיקריות במאה הראשונה לספירה: צדוקים (שככל הנראה מנו כמה מאות בודדות של אנשים, שהתבלטו בשל מעמדם הכלכלי הגבוה), איסיים (שמנו לדבריו כ-4,000 חברים) ופרושים (שמנו לדבריו כ-6,000 חברים[1])[2] ולעיתים גם הקנאים (המכנה אותה בשם "הפילוסופיה הרביעית"[3]), אך נראה שהיו עוד זרמים יהודיים מלבד כיתות אלו.

תפיסתם של הפרושים

לאור זאת שרבים מהטקסטים התורניים, נזקקים לעיתים, לפירוש, טענו הפרושים כי בידם מסורת לכך שבהר סיני ניתנה - בנוסף לתורה שבכתב - גם תורה שבעל פה, שפירשה את התורה הכתובה, ושנמסרה מדור לדור יחד עם התורה הכתובה. לפי השקפתם, תורה שבעל פה זו כללה גם פרטים הלכתיים רבים שאינם מצוינים בתורה שבכתב, וכך יוחסה לתורה שבעל-פה חשיבות שאינה נופלת מזו של התורה שבכתב ולפעמים אף "עוקרת" את פשט הפסוקים.

בנוסף לכך, העמידו הפרושים את עקרונות הפירוש ההלכתי על כללים שיטתיים, שבאמצעותם ניתן לדרוש (=לפרש נכונה) את הטקסט המקראי, ושנקראים מידות שהתורה נדרשת בהן. על פי מידות אלו - פירשו הפרושים את התורה, וכך גם הראו את התאפשרות ישומה המתחדש של ההלכה בהתאם למציאות היומיומית המתחדשת לאורך הדורות.

הפרושים האמינו בהישארות הנפש לאחר מות הגוף ובשכר ועונש בעולם הבא. תפישות אלה, שנעדרות מרוב ספרי התנ"ך[4], הושפעו - לדעת החוקרים - מהפילוסופיה היוונית ודתות המזרח הקדום, או - לדעת יורשיהם הרבניים של הפרושים - ממסורת קדומה שבעל פה (הנרמזת בתנ"ך). בנוסף האמינו הפרושים בתחיית המתים ובביאת המשיח. הפרושים שללו לחלוטין את התפישה היוונית כי הגורל שולט בחיי בני האדם, והאמינו כי מעשיו של האדם משפיעים על גורלו - לא רק בעולם הזה אלא גם ובעיקר בעולם הבא. כמו כן, בניגוד מוחלט לצדוקים, האמינו בהשגחה פרטית ובכך שהבורא מקדיש תשומת לב מדוקדקת לכל המתרחש בבריאה.

יוסף בן מתתיהו מספר על ערנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך לישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים[דרוש מקור]. יכולתם זו עמדה להם בשעת מבחן, לאחר חורבן בית שני, כאשר פרושים בהנהגת רבי יוחנן בן זכאי נמלטו מירושלים הבוערת, והקימו מרכז חדש ביבנה בתמיכה מלאה של השלטון הרומאי. שם הם הקימו מחדש את הסנהדרין ועיצבו את ההלכה למצב החדש של חיים ללא מקדש. בדיעבד, כל זה העניק לכת הפרושית כח שרידות גבוה יותר מעל שאר הכיתות ולבסוף הם נותרו לבדם על בימת ההיסטוריה.

מורשת

המושג "פרושים" נעלם מחיי העולם היהודי במאות הראשונות לאחר חורבן הבית. לאחריו, כל הכתות האחרות נעלמו מהיהדות. הנוצרים פיתחו זהות עצמאית לחלוטין במקביל לנידויים הגמור. הצדוקים, שכיהנו במקדש, נעלמו גם הם בהדרגה עקב החורבן. הבייתוסים, האיסיים וכתות אחרות נעלמו אף הם. הדת היהודית חדלה להיות מרובת כתות, והפרושים הפכו לזרם המרכזי והיחיד. לפיכך, השם "פרושים" כבר נעלם מהשיח היהודי עד המאה הרביעית לכל המאוחר.

לעומת הזאת, זכרם נשמר דווקא בעולם הנוצרי, בגלל הפעמים הרבות בהם ישו ותלמידיו התעמתו עמם בברית החדשה. בספרות הנוצרית הקדומה הוצגו הפרושים כדו-פרצופיים, נוקשים ומתנשאים, ה"עֹשִׂים אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם לְהֵרָאוֹת בָּהֶם לִבְנֵי אָדָם כִּי מַרְחִיבִים אֶת־תְּפִלֵּיהֶם וּמַאֲרִיכִים אֶת־צִיצִיּוֹתֵיהֶם...וְשֶׁיִּשְׁאֲלוּ בִשְׁלוֹמָם בַּשְׁוָקִים וְשֶׁיִּקְרְאוּ לָהֶם בְּנֵי הָאָדָם רַבִּי רַבִּי." (הבשורה על פי מתי כ"ג). תיאור זה ליבה ושימש את שנאת ישראל הנוצרית לאחר מכן. ברוב השפות האירופאיות עדיין משמשת המילה "פרושי" כנרדפת ל"צבוע" ו"צדקן."[5]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ב, פסקה ד, סעיף 42.
  2. ^ אך לטענתו רוב העם - ההמון, הלך אחריהם ונשמע להם (קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק 1, פסקה 4 - תרגום מיוונית של אברהם שליט, בהוצאת מוסד ביאליק, חלק ג' עמוד 282: "ואילו לפי תורת הצדוקים נעלמת הנשמה יחד עם הגוף, וכל עיקר שאיפתם לעולם אינו אלא שמירת החוקים; שכן לחלוק על מורי החכמה שהם כרוכים אחריה נחשב בעיניהם למידה טובה. תורה זו הגיעה (רק) אל אנשים מועטים, אם כי לראשונים במעלה, אולם אין הם עושים דבר (לפיה), אם ייתכן לומר (כך). שכן בשעה שהם מגיעים לשלטון הם נוהגים שלא מדעת וגם מאונס לפי מה שיאמר הפרושי, שאם לא כן לא היו ההמונים סובלים אותם").
  3. ^ אולי הסיבה שיוספוס לא מזכיר אותם בתור כת באופן קבוע כשאר הכתות, זה מפני שכת זו, על פי יוספוס, קשורה לכת הפרושים, וככל הנראה ההבדל בינה לבין הפרושים הוא הבדל פוליטי בלבד (כלומר, איך להתייחס לשליטת ממלכה זרה על עם ישראל).
  4. ^ יש אזכורים אחדים בתנ"ך שמעידים על אמונה בהישארות הנפש, למשל, בספר שמואל (סיפור שאול ובעלת האוב) ובספר קהלת, אולם אין מדובר במשנה סדורה כפי שמופיעה אצל חז"ל או בכתבי אפלטון.
  5. ^ ראו למשל במילון אוקספורד לאנגלית, במילון לארוס לצרפתית, במילון דודן לגרמנית, במילון PWN לפולנית ובמילון האיטלקי.
בית דין צדק אשכנזים פרושים בירושלים

בית דין צדק אשכנזים פרושים בירושלים (בשמו הרשמי: בית דין צדק דקהל הקודש אשכנזים, כונה גם בד"ץ פרושים) היה בית הדין האשכנזי הראשי בירושלים, שעסק בעיקר בענייניה של הקהילה האשכנזית הפרושית בירושלים ובישראל, והיה אחד המוסדות החשובים ביישוב הישן. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר בית הדין לפעול תחת חסותה של הרבנות הראשית.

בית ספר שדה

המונח בית-ספר שדה, נטבע במקור כמרכז הדרכה של החברה להגנת הטבע. לחברה להגנת הטבע 12 בתי ספר שדה אשר פרושים ברחבי ישראל מהחרמון ועד אילת. 9 מתוכם כוללים שירותי אירוח ולינה.

בתי ספר שדה ממוקמים בלב הטבע הישראלי, במקומות מרכזיים בעלי נוף ייחודי ובסמיכות רבה למסלולי טיול אהובים ומעניינים. מדריכי החברה להגנת הטבע, צעירים ובוגרים, אשר נמצאים בבתי ספר שדה, מחוברים לשטח ולמתרחש בו ומלווים את המטיילים בין שבילי הטבע והנוף שבאזור.

ראשית הוקם בית ספר שדה בעין גדי ב-1960 וב-1963 הוקם בשדה בוקר בית ספר שדה נוסף. בשנת 1966 היו בישראל שבעה בתי ספר שדה: עין גדי, שדה בוקר, אילת, חוף הכרמל, הר מירון, גליל מערבי ובמושב בר גיורא. בחצי האי סיני הוקמו בשנות ה-70 בתי ספר שדה בשארם א-שייח' ובסנטה קטרינה שפעלו עד לפינוי האזור ב-1981.

בכל שנה מתארחים בבתי ספר שדה אלפי מטיילים: משפחות, תלמידי בתי ספר, צעירים ומבוגרים וזוכים להדרכה על ידי המדריכים אשר מתמחים בתחומם ובאזורם.

חלק מהטיולים השנתיים של בתי-ספר תיכון בישראל המתקיימים במסגרת שיעור של"ח, שנמשכים מספר ימים ודורשים ארגון מקומות לינה ושירותי הדרכה, משתמשים בשירותיהם של בתי-ספר שדה לצרכים אלו. בתי-ספר שדה משמשים גם כמרכזי לימוד עבור קורסי שדה אוניברסיטאיים, וכמרכזי הדרכה למטיילים. בחלק מבתי ספר השדה מתקיימים גם חוגי נוער.

בתי ורשה (ירושלים)

בתי ורשה (נקראת גם נחלת יעקב) היא שכונה חרדית בשולי מאה שערים, סמוך לכיכר השבת. השכונה מורכבת משני טורי בתים דו-קומתיים מקבילים הנמתחים במקביל לרחוב מאה שערים בין רחוב שטראוס לרחוב "חיי אדם".

המצודות

המצודות הוא ביאור על חלק מספרי הנביאים והכתובים. הפרוש נכתב על ידי רבי דוד אלטשולר, שהיה מחכמי אשכנז במאה ה-17, ובנו רבי יחיאל הילל השלים אותו.

הפירוש מפרש את כל ספרי הנ"ך מלבד המגילות רות, איכה ואסתר.

החיבור חולק לשני פרושים על ידי רבי יחיאל הילל:

מצודת דוד - ביאור העניין

מצודת ציון - ביאור המיליםהפירוש מיוסד על הבאורים של גדולי המפרשים הראשונים. הסגנון פשוט וקל, והוא בין הפרושים המקובלים בלימוד התנ"ך כיום. נכתב כדי לקדם ולעודד את לימוד התנ"ך בדורו.

פירושיהם יצאו לאור בפעם הראשונה בליבורנו שבאיטליה, בשנת 1753.

חבל אשכול

חבל אשכול הוא אזור התיישבות גדול במערב הנגב הצפוני, בין רצועת עזה וגבול ישראל-מצרים במערב, נתיבות ובמועצה אזורית שדות נגב בצפון, במזרח באופקים ובמועצה אזורית מרחבים וחולות חלוצה בדרום.

יישובי החבל פרושים משני עבריו של נחל הבשור, ולפיכך נקראו עד לשנת 1969 "חבל הבשור". שם קודם נוסף היה "חבל מעון". בשנות האלפיים, נקרא החבל על שם לוי אשכול, שהיה ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל.

קרקעותיו של חבל אשכול, שהן תערובת של חול ולס, נמצאו מתאימות לגידולי שדה כגון גזר ותפוחי אדמה. אזור ההתיישבות מנוהל על ידי המועצה האזורית אשכול, שמקום מושבה הוא במרכז האזורי שליד צומת מגן. בחבל ממוקמים 32 יישובים, מתוכם 14 קיבוצים, 15 מושבים ו-3 יישובים קהילתיים. בין היישובים אפשר למצוא אחדים מתוך 11 הנקודות ושלושת המצפים, שהוקמו לפני קום המדינה. אוכלוסיית האזור מונה כ-10,000 תושבים.

קרבתו של חבל אשכול לרצועת עזה הפכה אותו ליעד קבוע לירי פצמ"רים ורקטות מרצועת עזה, ואף לחדירות של מחבלים דרך מנהרות לחימה.

מערכת שיווי המשקל

מערכת שיווי המשקל (בלועזית: המערכת הווסטיבולרית) היא המערכת שמספקת לגוף האדם מידע בנוגע למיקומו ולתנועת גופו. איברי המערכת פרושים כך שיוכלו למדוד תנועות בכיוונים שונים, והם מספקים למוח מידע רציף על תנועת הגוף והראש, ועל מיקומו של הגוף. המערכת אחראית על הפעלת רפלקסים שמטרתם לשמור על שיווי המשקל ומיקוד הראייה בזמן תנועה.

מעשה מרכבה

מעשה מרכבה הוא כינוי לספרות אזוטרית, הקשורה לתורת הסוד היהודית או האוניברסלית. ספרות זו מופיעה לרוב בסמיכות למעשה בראשית. אזכורה הראשון היה בתקופת התנאים, והיא מהווה כיום חלק מספרות הפרדס ותורת הסוד.

ניתנו לה לרוב שני פרושים מרכזיים: אלו הקושרים אותה עם ספרות מיסטית יהודית ייחודית, כדוגמת ספר היצירה; או לספרות והבנות פילוסופיות העוסקות במהות האל.

המילה "מרכבה" (במובן מרכב, מושב) התייחסה במקור למרכבת הכרובים מבית המקדש: הכרובים נחשבו כנושאים מעליהם את האל. בהמשך מתייחסת המילה בהשאלה למקום מושבו של האל.

סמל דרום סודאן

סמל דרום סודאן אומץ עם הכרזת עצמאותה של המדינה ב-9 ביולי 2011, לאחר שאושר על ידי הקבינט הממשלתי בחודש אפריל של אותה השנה. בסמל נראה עיטם קולני (Haliaeetus vocifer) המישיר מבטו שמאלה. כנפיו וזנבו של העוף פרושים, ובטפריו הוא אוחז במגילה ועליה הכיתוב באנגלית "הרפובליקה של דרום סודאן". בחזית גופו של העיט נראים מגן וחיצים, ומתחת להם המוטו הלאומי: "Justice, Liberty, Prosperity" (צדק, חירות, שגשוג). העיט מסמל עוצמה, חוסן וחזון, בעוד המגן והחצים מסמלים הגנה למדינה החדשה.

קודם להכרזת העצמאות, הייתה דרום סודאן אוטונומיה במסגרת סודאן, והחל ב-2005 עשתה ממשלתה שימוש בסמל שהורכב מסמל סודאן המוקף בחלקו העליון בכיתוב: "Government of Southern Sudan" (ממשלת דרום סודאן) באנגלית, ובחלקו התחתון בקיצור "GOSS" של הכיתוב העליון. במרכז סמל סודאן עצמו נמצאת הציפור הלאומית של סודאן - הלבלר המחזיקה את המגן מתקופת מוחמד אחמד שהכריז על עצמו כמהדי, ושלט בסודאן במאה ה-19. על המגן מופיעים שני כיתובים:

העליון הוא המוטו הלאומי, "النصر لنا", "אל-נאסר לנא" שפירושו "הניצחון לנו"

התחתון מכיל את שם המדינה, "جمهورية السودان", "ג'ומהוריית אל-סודן", שפירושו "הרפובליקה של סודאן".

סמל ליטא

סמל ליטא נקרא ויטיס (Vytis, "האביר") או ראייטליס (Raitelis, "הפרש") והוא מהסמלים הוותיקים באירופה. הגרסה הנוכחית אושרה בשנת 1992 בפרק 15 של החוקה.

גרסתו הנוכחית אומצה בספטמבר 1991 וכוללת את הפרטים הבאים:

רקע אדום

האביר המשוריין על הסוס בצבע לבן. האביר מחזיק את החרב מעל ראשו.

מגן לבן עם צלב כפול צהוב.

אוכף, רצועות וחגורות הסוס בצבע תכלת השמיים.

ידיד החרב, נרתיק, משענת לרגלי הרוכב, רסן בפי סוס ועוד פרטים דקורטיביים בצבע זהב.

סמל מדגסקר

שלט האצולה של מדגסקר כולל את תרשים מפת האי במרכזו (יחד עם שני האיים הקטנים שבחסות מדגסקר), ומתחתיו ראש של זבו. צבעי הסמל הם אדום, ירוק, צהוב, שחור ולבן. אדום וירוק מסמלים את דגלה של המדינה, פרושים כקרני שמש ממרכז הסמל.

בהיקף הפנימי העליון של הסמל מופיע כיתוב במלגשית שמשמעותו: "רפובליקת מדגסקר", ובבסיס מופיע כיתוב שמשמעותו "מולדת - חירות - פיתוח".

סמל קירגיזסטן

סמל קירגיזסטן אומץ בידיה המדינה בעקבות התנתקותה מברית המועצות שהתפרקה ב-2 ביוני 1992.

לסמל יש צורה מעגלית ורובו כחול. מצד ימין ושמאל של הסמל, מוצגת חיטה. בחלקו העליון, מופיע שמה של המדינה בקירגיזית Кыргыз Республикасы.

במרכז הסמל, נמצאים הרי ההימלאיה, ומתחתיהם פרושים שדות. מאחורי נוף ההרים, זורחת שמש. מתחת לכל התמונה מופיעה ציפור הפורשת את כנפיה, הדבר גורם לתמונה להיראות כאילו היא עומדת על כתפיה של הציפור.

עליית תלמידי הגר"א

עליית תלמידי הגר"א הוא גל העליות של קבוצות עולים מליטא שהתיישבו בארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ובמהלכה.

עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים. הם נקראו כך מפני שכמה מהבולטים שבהם הכירו את הגר"א והיו קרובים למשנתו.

עליה זו נתמכה כמו כל היישוב בארץ גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים.

אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים".

פרושיים

פְּרוּשִׁיִּים (שם מדעי: Fringillidae), משפחה מרובת מינים בסדרת ציפורי השיר, שתזונתן מורכבת בעיקר מזרעים ותפוצתם העיקרית בחצי הכדור הצפוני אך לא רק.

ישנם 4 תת-משפחות במשפחה:

חוחיות (Carduelinae)

שבט קרדינליים (Cardinalini)

שבט טנגריים (Thraupini)

פרושי הוואי (Drepanidinae)

פרושים (Fringillinae) - בו סוג יחיד פרוש

אאופוניים (Euphoniinae)

שמה המדעי של המשפחה, Fringillidae, מקורו במילה הלטינית "fringilla", שמשמעה פרוש מצוי, מין המשתייך למשפחה זו ונפוץ באירופה. פרושיים "אמיתיים" או "קלאסיים", גודלם קטן עד בינוני-גדול והם בעלי מקור קצר, עבה וחזק. לכולם יש 12 נוצות זנב ו-9 נוצות עיקריות. תעופתם תזזיתית, ומורכבת מנפנוף ודאייה בכנפיים סגורות. רוב המינים הם בעלי שירה נאה. הקנים שלהם בעלי צורת סלסלה ונבנים בעצים. הפרושיים האמיתיים נעים בגודלם מסיסקין הרי האנדים (Carduelis spinescens), שאורכו 9.5 ס"מ ומשקלו 8.4 גרם, עד הפתאלי הצווארוני (Mycerobas affinis), שאורכו כמעט 23 ס"מ ומשקלו כ-79 גרם.

קיימים מיני עופות אחרים המכונים "פרושיים" לעיתים תכופות אף שהם אינם משתייכים למשפחת הפרושיים. ציפורים אלו נכללות במשפחות בעלי הדמיון הרב אסטרילדיים (Estrildids), שתפוצתם באזורים הטרופים של העולם הישן ואוסטרליה. כמה קבוצות של משפחת הגיבתוניים גם נקראים פרושיים.

מבנה הטקסונומיה של הפרושיים האמיתיים (Fringillidae), שנוי במידת מה במחלוקת, כשכמה ממיינים את ה Hawaiian honeycreepers כתת-משפחה נוספת (פרושי הוואי) ו\או ממיינים את הקרדינליים ואת ה-fringilline כשבטים (Carduelini and Fringillini) בתוך תת-משפחה אחת; הפרושיים הערבים לאוזן נחשבו בעבר לטנגריים בשל הדמיון הכללי במראה ואורח החיים עד שהייחוס האמיתי הובן; הגיבתוניים והדרוריים האמריקאים נחשבו בעבר כתת-משפחה נוספת (Emberizinae) אך עתה הם משפחה נפרדת.

פרושים (היישוב הישן)

פרושים הוא כינוי לתלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ולצאצאיהם בקרב אנשי היישוב הישן.

תלמידי הגר"א הגיעו ארצה בשלוש קבוצות עיקריות, החל משנת תקס"ח 1808. בראש העולים עמד הרב ישראל משקלוב ועמו רבי מנחם מנדל משקלוב, רבי סעדיה משקלוב, אברהם שלמה זלמן צורף ורבי אריה נאמן הכולל. בשל ניתוקם וסגירותם, הפרושים משמרים מסורות מסוימות שנזנחו על ידי יתר הליטאים כמו חבישת שטריימל בשבת.

צבי פסח פרנק

הרב צבי פסח פְרַנְק (נכתב גם פראנק, כ"א בטבת ה'תרל"ג, 20 בינואר 1873 - כ"א בכסלו ה'תשכ"א, 10 בדצמבר 1960) היה דיין, אב בית דין, פוסק, ממייסדי הרבנות הראשית, חבר במועצת הרבנות הראשית ורבה הראשי האשכנזי של ירושלים בין השנים ה'תרצ"ו-ה'תשכ"א (1960-1936).

קודש וחול ביהדות

ביהדות, התואר קדוש (מילה נרדפת למובדל), הוא הבחנה של דבר הנבדל מענייני החומר והשלילה. שיא הקדושה הוא האל שהוא נבדל במהותו מכל העולם הזה, והוא בדרגת הבדלה שאין שני לה. פן נוסף של קדושה הוא דבר שהובדל על ידי האל או לשם האל. הדבר המובדל יכול שיהיה קבוצה אתנית (עם ישראל), גזעי (כהנים), אדם (בכור), בעל חיים (בכור בהמה טהורה), זמן (שבתות וחגים), מעשה (תפילה, תלמוד תורה), מקום (בית המקדש) או חפץ (ספר תורה).

קמפוס

קמפוס הוא כינוי לשטח שבו ממוקמת האוניברסיטה. המונח מושאל מהשפה הלטינית ומשמעותו "שדה" או "אזור פתוח".

ברומא העתיקה היה אזור שנקרא קמפוס (Campus), אשר שימש למגרש אימונים לחיילי הצבא הרומאי, שמשכנם היה קרוב לנהר הטיבר. לאחר מכן, המקום הפך לאזור למסלולי ריצה ולמשחקים. נכתב כי, לעיתים קרובות, יוליוס קיסר ואוגוסטוס קיסר נהגו לבלות שם. כחיקוי, הוקם מוסד דומה במרכזים עירוניים אחרים וביישובים בהם היו חיילים רומאיים.

הקמפוס האוניברסיטאי הוא השטח הכולל את המבנה הראשי של האוניברסיטה ואת מה שמסביב: מבני הפקולטות השונות, מבני סטודנטים, ספריות, משטחי הדשא וכל מה שבמתחם האוניברסיטה.

הקמפוס האוניברסיטאי מהווה אוטונומיה, ובדרך כלל הממסד השלטוני לא נוהג להתערב במה שנעשה בו, כגון בעת הפגנות סטודנטים, אלא אם כן זה מגיע לכלל הפרעות סדר שיש בהם משום סכנה לציבור ולרכוש.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 הורחבה משמעותו של המונח "קמפוס" והוא החל לשמש לתיאור מתחם רחב ידיים שבו פרושים בניינים של מוסדות גדולים, גם שאינם אקדמיים, כגון קמפוס של בית חולים, קמפוס של מפעל תעשייה גדול, קמפוס אולפני קולנוע וכדומה.

בעברית נעשה לעיתים שימוש במילה קריה או בביטוי קריית האוניברסיטה כתחליף למילה קמפוס.

רומא

רומא (באיטלקית ולטינית: Roma (מידע • עזרה)) היא בירת איטליה. העיר משתרעת על פני שתי גדותיו של נהר הטיבר באזור לאצְיוֹ. בעברה הייתה הבירה של האימפריה הרומית ששלטה על שטחים נרחבים באירופה ומסביב לים התיכון. לאחר התמוטטות האימפריה המשיכה רומא לשמש כמרכז של הדת הנוצרית הקתולית, וכן כמרכז תרבותי, כלכלי ובעיקר תיירותי ברמה עולמית.

ברומא עצמה מתגוררים כ-2.7 מיליון תושבים. בערים שמקיפות אותה מתגוררים עוד כמיליון תושבים. מרכז העיר פרוש בין שבע גבעות ממזרח לטיבר. מצדו השני של הנהר מצויה גבעת הוותיקן, אשר שייכת גם היא לרומא. מסביב למרכז הצפוף פרושים פרוורים ברדיוס עצום מהעיר. בין הפרוורים פזורים שדות חקלאיים ושטחים פתוחים רבים, חלקם בטווח של קילומטרים ספורים מהמרכז.

סמלה של העיר רומא מכיל את ראשי התיבות SPQR. ראשי תיבות אלו, שהיו גם סמל הלגיונות של האימפריה הרומית, מסמלים את האמרה הלטינית: Senatus Populusque Romanus - "הסנאט והעם של רומא". ראשי תיבות אלו מופיעים במקומות רבים בעיר כולל עמודים ומכסי ביוב.

שמואל סלנט

הרב שמואל סָלַנט (נכתב גם שמואל סלאנט) (ב' בשבט תקע"ו, 1 בפברואר 1816 - כ"ט באב תרס"ט, 16 באוגוסט 1909) היה מורה הוראה, רבה ומנהיגה של עדת האשכנזים בירושלים במשך כ-44 שנים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.