פרוקופיוס

פְּרוֹקוֹפְּיוּס מקיסריה (~500565?) היה היסטוריון ביזאנטי בן המאה השישית. כתביו הם מקור המידע העיקרי על תקופת קיסרותו של יוסטיניאנוס הראשון, כמו גם על דמותו של יוסטיניאנוס עצמו, אנשי חצרו והמצביא הידוע בליסאריוס.

חייו

פרוקופיוס נולד בקיסריה, ככל הנראה בשלהי המאה החמישית. מעט מאוד ידוע על מוצאו ונעוריו. מלומדים אחדים שיערו כי היה יהודי או שומרוני שהתנצר. השערה זו אינה בלתי סבירה, לאור המאפיינים הדמוגרפים של קיסריה אז. גם הטון הביקורתי שבו הוא כותב על דיכויו ביד קשה של המרד השומרוני בימי יוסטיניאנוס, תומך בהשערה כי לא היה נוצרי. מצד שני, סביר שאת ההשכלה שרכש בצעירותו כ"רטור", כלומר פרקליט, יכול היה להשיג רק בן האליטה הנוצרית.

את הקריירה שלו בשירות הציבורי החל בקונסטנטינופול, כיועץ משפטי ומזכיר של בליסאריוס, החל משנת 527. זמן קצר לאחר מכן עלה יוסטיניאנוס לשלטון ובליסאריוס התקדם בסולם הפיקוד, עד שהיה למפקד הבכיר ביותר של הקיסרות. פרוקופיוס היה עד ראייה לרבים מהאירועים שכתב עליהם, כשנדד עם צבאו של בליסאריוס במלחמותיו: כשדיכא את מהומות ניקה, כשגבר על הונדלים בצפון אפריקה וכבש את קרתגו; כשנלחם באוסטרוגותים וכשנכנס מנצח לבירה הגותית ראוונה ב-540.

בשנות הארבעים של המאה השישית כבר לא היה פרוקופיוס נספח לבליסאריוס, אלא ישב בקונסטנטינופול. בתקופה זו החל לכתוב את חיבורו "היסטוריה של המלחמות". ככל הנראה השלים ב-545 את שבעת חלקיו הראשונים של חיבור זה, עדכן אותם ב-551 והוסיף חלק שמיני ומסכם ב-552. את "על המבנים" חיבר בשנות החמישים, ככל הנראה לפני 558[1].

תאריך מותו שנוי במחלוקת. המקדימים גורסים שמת בסביבות 554. ידוע שב-562 עמד בליסאריוס למשפט בפני מושל בשם פרוקופיוס, אולם הזיהוי של אותו מושל עם פרוקופיוס מקיסריה מוטל בספק. העובדה שאירועים רבים שהתרחשו בשנות החמישים המאוחרות נעדרים מכתביו, כמו גם העדרן של עבודות נוספות שהבטיח (בכתביו הקיימים) לכתוב בעתיד, תומכת בהשערה שמת קודם לכן. יש המתארכים את ה"אנקדוטה" ל-559[2] ולפיהם מת מאוחר יותר.

כתביו

ההיסטוריון הבריטי אדוארד גיבון שיבח את כתיבתו של פרוקופיוס ותמצת את המגוון הייחודי של סוגות שבהם שלח את ידו: "פרוקופיוס חיבר האחת אחרי השנייה את ההיסטוריה, את דברי הקילוסין ואת הסאטירה של זמנו"[3]. כוונתו של גיבון לשלוש עבודותיו של פרוקופיוס ששרדו עד ימינו: "היסטוריה של המלחמות", "על המבנים" ו"אנקדוטה", בהתאמה.

היסטוריה של המלחמות

עבודתו ההיסטורית המרכזית של פרוקופיוס, "היסטוריה של המלחמות", עוסקת בעיקר במלחמותיו של בליסאריוס, בהן חזה המחבר בעצמו כשהתלווה אל המצביא הגדול. "מלחמות" נחלק לשמונה ספרים: שני הראשונים עוסקים במלחמות יוסטיניאנוס בפרסים, השלישי והרביעי במלחמותיו בונדלים; ושלושת הבאים במלחמותיו עם הגותים. הספר השמיני נכתב זמן מה לאחר שבעת הראשונים. הוא מסכם את קודמיו ומוסיף עליהם השלמות מאוחרות יותר, שככל הנראה מגיעות עד 552 או 554.

תמורה ניכרת חלה בטון הכתיבה לאורך הספרים: פרוקופיוס החל את הכתיבה כמעריץ של גיבורו בליסאריוס, אולם בפרקים המאוחרים הלך ומיעט בערכו. אולם הסגנון הכולל של החיבור הוא היסטוריוגרפי אובייקטיבי, בניגוד גמור לסגנונו של חיבורו החשוב השני.

פרוקופיוס מזכיר בספר את האי "יוטבה" (יוונית: Ἰωτάβη). לדבריו פעלה באי מושבה יהודית אוטונומית, שעברה לשלטון ביזנטי בימי יוסטיניאנוס הראשון.[4] האי מתאים בתיאורו לאי טיראן שמדרום לחצי האי סיני.

בספר[5] כותב פרוקופיוס על מבצר בנומידיה, במקום שבו שוכנת העיר טיגיסיס , וכי ישנם שם שני עמודי אבן עם כתובת בשפה הפיניקית: "אנו הם אלו שנמלטו מפניו של יהושע השודד, בן נון"[6].

האנקדוטה

בעוד ש"מלחמות" מהווה את ההיסטוריה הגלויה והרשמית של עידן יוסטיניאנוס, שפורסמה ברבים עוד בימיו של פרוקופיוס, הרי שפרוקופיוס לא הסתפק בכך. הוא כתב בנוסף חיבור בשם "אנקדוטה" (ביוונית: Ανεκδοτα, "זכרונות שלא פורסמו"), המהווה את ה"היסטוריה הסודית" של אותה תקופה. "אנקדוטה" לא הופץ ברבים, אבל דבר קיומו היה ידוע במאה העשירית לכותבי האנציקלופדיה הביזנטית "סודא", שגם ידעו לתאר את תוכנו בקווים כלליים: לעג ופגיעה בשמם של הקיסר יוסטיניאנוס ואשתו תאודורה, כמו גם בליסאריוס עצמו ואשתו.[7]

ב-1623 התגלה בספריית הוותיקן עותק של "אנקדוטה" ופורסם. הקריאה בו מצדיקה את תיאורו על ידי כותבי ה"סודא": פרוקופיוס מבקר בשפה חריפה את יוסטיניאנוס כאכזר ותאוותן; את הקיסרית תאודורה כבעלת דחף מיני כביר ובלתי נשלט; ואת כל הסובבים אותם כמושחתים, טפשים ובעלי כל מידה רעה אחרת. בהקדמה לחיבור כתב פרוקופיוס שהפעם יכתוב את כל האמת, שלא היה חופשי לכתוב בכתביו הקודמים.

על המבנים

בניגוד גמור למה שכתב בסוד, חיבר פרוקופיוס מעין נאום תעמולתי ומחמיא, על המבנים שבנה הקיסר יוסטיניאנוס ברחבי האימפריה. עבודה זו ככל הנראה נכתבה בהזמנת הקיסר. היא משבחת את אמות המים שבנה, את האיה סופיה וכנסיות נוספות, את הביצורים ואת שאר מיזמי הבניה שלו. חלקים מהחיבור נראים כלא יותר מטיוטה, והעדרו של פרק העוסק במבנים שבנה יוסטיניאנוס באיטליה גם הוא מרמז כי פרוקופיוס לא השלים את "על המבנים".

ספרות בהשראתו

הרומן ההיסטורי "הרוזן בליסאריוס", מאת רוברט גרייבס, מבוסס על כתיבתו ההיסטורית (ה"סודית" כמו גם הרשמית) של פרוקופיוס.

לקריאה נוספת

  • כתבי פרוקופיוס:
    • במקור היווני: ג'ייקוב האורי (עורך), Procopii Caesariensis opera omnia, הוצאת טויבנר 1964
    • בתרגום לאנגלית: ה"ב דיואינג (מתרגם), Procopius, הוצאת Loeb Classical Library, שבעה כרכים 1914-1940
  • אווריל קמרון, Procopius and the Sixth Century, הוצאת ראטלדג', לונדון\ניו יורק 1996

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ב"על המבנים" משבח פרוקופיוס את הקיסר על בניית הכיפה המרשימה של האיה סופיה, כדוגמה לחסד אלוהי שממנו נהנה יוסטיניאנוס. סביר להניח שלא היה כותב זאת לאחר שהכיפה התמוטטה, ב-7 במאי 558. אך כתביו של פרוקופיוס נכתבו בהמשכים, וייתכן שחלקים מאוחרים יותר של "על המבנים" פורסמו לאחר 558.
  2. ^ בפרק העשרים וארבעה של האנקדוטה מדובר על מה שעשה יוסטיניאנוס, ומה שלא עשה, בשלושים ושתיים שנות שלטונו. יוסטיניאנוס עלה לשלטון ב-527, ומכאן נגזר תאריך של 559 לכל המוקדם. אולם פרוקופיוס מתאר את הקיסר שקדם ליוסטיניאנוס, דודו יוסטיניוס הראשון, כבובה בידי אחינו. מספר חוקרים גורסים אם כן שאת שלושים ושתים השנים יש למנות משנת עלייתו לשלטון של הדוד - 518.
  3. ^ גיבון, "ההיסטוריה של עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית", פרק 40 [1] (הקישור אינו פעיל, 6.4.19)
  4. ^ פרוקופיוס, היסטוריה של המלחמות, I. ‏xix. ‏4 (באנגלית)
  5. ^ ספר 4, פרק 10 (באנגלית)
  6. ^ ראה מאמרו של פיליפ שמיץ, לעניין האמינות והאותנטיות של הנ"ל
  7. ^ פרוקופיוס, בסודא
אוצרות בית המקדש

אוצרות בית המקדש הם כלים יקרי ערך ששימשו בפולחן של בית המקדש בירושלים וכן אבני חן ומתכות יקרות (כגון כסף וזהב) שהיו בו. הכלי בעל המשמעות הגדולה ביותר היה ארון הברית. לא כל כלי הפולחן נכללים בהגדרה "אוצרות" במובנם המטלורגיים. המזבח החיצוני למשל, על אף שהיה בעל משמעות דתית ראשונה במעלה, הרי שהרכבו החומרי לעניין ערכו הכספי עבור מי שחפץ באוצרות סחירים היה נמוך מאד, לעומתו המזבח הפנימי ושולחן הפנים העשויים עצי שיטים מצופים זהב, היו גם בעל ערך גבוה במתכת ממנו היו עשויים מלבד ערכם הייחודי עקב שימושם.

ראשית ייסודו של המקדש וכליו מקורם במשכן אשר הוקם במדבר מתרומות עם ישראל היוצאים ממצרים. מנין היה להם את החומרים יקרי הערך על כך ישנם תיאורים במקרא ובאגדה העוסקים ביציאת מצרים ובהקמת המשכן. במשך מאות רבות משנות קיומו של המשכן ולאחריו המקדש בארץ ישראל נוספו אל אוצרותיו ממגביות, מנדבות ומתרומות מכבדיו, "אוצרות" רבים, כגון באמצעות מוסד ההקדש. במרוצת השנים נבזזו אוצרות המקדש מספר פעמים על ידי כובשים ואף על ידי שליטים מקומיים שנזקקו לכסף. אך האוצר שב להתמלא מתרומותיהם ומיסיהם (דמי מחצית השקל) של יהודים מיהודה, ישראל ואף מחוץ לארץ ישראל.

כמו מקדשים אחרים בעולם העתיק, נחשב בית המקדש כמקום בטוח שגנבים לא יבואו אליו, ולכן שימש להפקדת כספים וחפצים בעלי ערך על ידי עשירי הארץ. במקורות השונים המדברים על ביזת האוצרות לא נמצאה התייחסות נפרדת לרכוש המופקד.

עקב קדושתם של כלי המקדש, בכל פעם שהייתה נשקפת סכנה, נעשו מאמצים לגנוז לפחות את הכלים החשובים ולשמור אותם לדורות הבאים. על גניזות אלו יש סיפורים ואגדות שונים. בעקבות סיפורים נערכו חיפושים רבים בניסיון למצוא את הרכוש המוחבא.

איה סופיה

איה סופיה (ביוונית: Αγία Σοφία, אַגִיָה סוֹפִיָה - "כנסיית החוכמה הקדושה", בלטינית: Sancta Sophia, בטורקית: Ayasofya) הייתה כנסייה ביזנטית בעיר קונסטנטינופול, כיום איסטנבול שבטורקיה, ונחשבת לאחת הדוגמאות הבולטות של האמנות והאדריכלות של האימפריה הביזנטית, ולאחד הבניינים המפורסמים בעולם.

לאחר שהעיר נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1453 הפך המבנה למסגד ומשנת 1934 הוא משמש כמוזיאון המשמר את מורשת הבניין בתקופות שונות ומושך אליו תיירים רבים מרחבי תבל.

אנקדוטה

אֲנֵקְדוֹטָה היא סיפור קצרצר שבא להמחיש היבט כלשהו בתיאורה של אישיות או בתיאור של מאורע היסטורי. האנקדוטה עוסקת בפרטים שוליים של האישיות או המאורע, אך יש בה כדי להאיר פרטים מהותיים יותר, ובפרט להוסיף צבע ועניין בתיאורן של עובדות יבשות.

בזיליקת פרוקופיוס הקדוש

בזיליקת פרוקופיוס הקדוש (צ'כית Bazilika svatého Prokopa) היא כנסייה השוכנת בטשביץ' שבמזרח צ'כיה. מבנה הכנסייה מייצג השפעה של אדריכלות מערב אירופית באזור זה, והוא הוכרז בשנת 2003, יחד עם הרובע היהודי בעיר כאתר מורשת עולמית.

בלגרד

בלגרד (בסרבית: Београд, להאזנה (מידע • עזרה)) היא עיר הבירה של סרביה. העיר שוכנת במפגש הנהרות הסאווה והדנובה, היכן שהמישור הפאנוני מתחבר לחצי האי הבלקני. בנוסף להיותה עיר הבירה, בלגרד העיר הגדולה ביותר במדינה ומשמשת מרכז החיים התרבותיים, הכלכליים והמנהליים שלה. כמו כן, היא גרעין העיר בלגרד, יחידה טריטוריאלית מיוחדת בעלת אוטונומיה מקומית. מבחינת מספר תושביה, היא העיר הרביעית בגודלה בדרום-מזרח אירופה אחרי איסטנבול, אתונה ובוקרשט.

בלגרד היא אחת מהערים העתיקות ביותר באירופה. היא יושבה לראשונה כ-4,800 שנים לפני הספירה על ידי תרבות הווינצ'ה הנאוליתית. את העיר עצמה ייסדו קלטים במאה השלישית לפני הספירה ואחר כך הפכה ליישוב הרומי סינגידונום. בשנת 1450 הפכה לבירת סרביה והייתה בירת המדינות היוגוסלביות שהתקיימו בין 1918 ל-2003. מ-2003 עד 2006 הייתה בלגרד בירת סרביה ומונטנגרו.

דנים

דנים (בדנית: Danskere) הם עם סקנדינבי הדובר דנית.

רוב העם הדני, כ-6 מיליון אנשים, חי בדנמרק. בנוסף הדנים נמצאים כמיעוט גדול בגרינלנד (11% מהתושבים) ואיי פארו (6% מהתושבים) שהיו שטחים בשליטתם עד המאה ה-20. בנוסף חי מיעוט דני של כ-50,000 איש במחוז שלזוויג-הולשטיין שבגרמניה. במחוז זה משמשת הדנית כשפה הרשמית ויש בו בתי ספר ואגודות שונות המתנהלים בדנית.

בנוסף מתגוררים דנים רבים גם בארצות הברית, קנדה, ברזיל ומדינות נוספות.

החברה לכתבי עולי הרגל לארץ ישראל

החברה לכתבי עולי הרגל לארץ ישראל, ה-Palestine Pilgrims' Text Society, היא אגודה שתרגמה והוציאה לאור ספרות מסעות של עולי רגל, ושאר כתבים המשמשים מקורות ראשוניים לחקר ארץ ישראל בימי הביניים (ולמעשה, אף לאחר מכן).

החברה נוסדה בלונדון במטרה לספק לקהל הרחב גישה למקורות שבין המאה ה-4 והמאה ה-15, כשעדיפות ניתנה למקורות מהם ניתן ללמוד על הטופוגרפיה העתיקה של ארץ הקודש.

החברה החלה בעבודתה בשנת 1884, ועד שנת 1897 פורסמו אחד עשר כרכים מתורגמים משלל שפות וכרך מפתח, בשיתוף החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה.

בין כרכי החברה נמצאים חלק מהכתבים הבסיסיים ביותר להכרת תקופתם, וברבים מהם נותרו פרסומי החברה התרגומים היחידים של כתבים אלה, וכמעט שלא ניתן למצוא עבודת מחקר מקיפה על התקופות הללו שאינה מכילה את ראשי התיבות PPTS.

בין הכתבים שפורסמו על ידי החברה ניתן למנות את ספריהם של הנוסע מבורדו, הירונימוס, פרוקופיוס, פליקס פברי, ברנהרד פון בריידנבאך ועשרות נוספים.

המאה ה-6

המאה ה-6 היא התקופה שהחלה בשנת 501 והסתיימה בשנת 600. היא המאה השישית של המילניום הראשון.

הרובע היהודי בטשביץ'

טשביץ' (בצ'כית: Třebíč; בגרמנית: Trebitsch; ביידיש: טרייביטש) היא עיר השוכנת בחלק המוראבי של אזור ויסוצ'ינה בצ'כיה. הרובע היהודי של העיר, המשתרע על פני שטח של 44 דונם, הוכרז כאתר מורשת עולמית ביחד עם בזיליקת פרוקופיוס הקדוש, כדוגמה לדרך שבה נוצרים ויהודים חיו באותו אזור בין ימי הביניים למאה ה-20.

ואלנס

פלאביוס יוליוס ואלנס אוגוסטוס (לטינית: Flavius Iulius Valens Augustus;נולד ב-328 - נהרג בקרב ב-9 באוגוסט 378) היה קיסר הקיסרות הרומית המזרחית כאוגוסטוס במשותף עם אחיו ולנטיניאנוס הראשון החל מ-364 ועד מותו בקרב אדריאנופול.

תקופת שלטונו התאפיינה בסדרה אין סופית ובלתי נפסקת של מלחמות מול איומים מחוץ לגבולות האימפריה הן מצד האימפריה הסאסאנית שהגיע לשיאה בתקופה זו והפעילה לחץ על הגבול המזרחי ומצד השבטים הגותיים שחדרו אל תוך שטחי האימפריה לאורך גבול הדנובה במספרים גדולים. לאיומים אלו נוספו מרידות מתוך שטחי האימפריה הן על ידי קציני צבא והן על ידי קבוצות אתניות שחשו את לחץ השלטון הרומאי מחד וחולשתו של השלטון המרכזי. גם בקרב תושבי הערים המרכזיות שרר מרמור בקרב התושבים ושכבות האצולה כנגד ואלנס הן בגלל גביית מיסים גבוהים ובדרכים אגרסיביות והן בגלל תחושת התושבים כי תשומת ליבו של האוגוסטוס מופנית למחוזות אחרים. ואלנס הגיע לתפקיד הקשה ברגע היסטורי מורכב במיוחד ובתחילת תנועה של נדידת עמים שמקורה בכניסה של השבטים ההונים אל הקווקז ותנועה של שבטים גרמאניים דרומה אל תוך שטחי האימפריה, תהליכים אלו ששינו את פני המפה הגאו-פוליטית יצרו סדרה של גלי הדף שהתנפצו על גבולות האימפריה ובסיכומו של דבר הביאו לנפילת האימפריה המערבית.

ההיסטוריונים הרומאיים לא נטו חסד ולא חסכו את שבטם מואלנס ששלטונו הקצר יחסית מתואר באופן ביקורתי והוא באופן אישי מתואר כמי שנטל השלטון היה גדול מכפי מידותיו. לשמו נקשר התואר המפוקפק כמי שעמד בראש צבא רומאי וספג תבוסה מהקשות ביותר בהיסטוריה של האימפריה, תבוסה שבסיכומו של דבר שילם עליה בחייו.

טיראן (אי)

טיראן (בערבית: جزيرة تيران, ג'זירת תיראן; בעברית: יוטבת) הוא אי הנמצא במצרי טיראן שבצפון ים סוף, 6 ק"מ מזרחית לחצי האי סיני, בשכנות לאי סנפיר.

כיום נמצא האי בשליטת סעודיה. במשך שנים רבות התנהלו מגעים בין מצרים וערב הסעודית אודות השליטה באי. הריבונות באי מעולם לא נקבעה באופן רשמי מבחינה משפטית. נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי אישר בתאריך 24 ביוני 2017 כי האיים יעברו לשליטה סעודיה.האי נחשב לנקודה אסטרטגית חשובה בשל הימצאותו בנקודת המעבר שבמְצרים, ובכך הוא שולט על הכניסה למפרץ אילת ולגישה של ישראל וירדן לים סוף. כיום הוא מאוכלס באנשי צבא של מצרים וארצות הברית, וזרוע בשדות מוקשים רבים.

שטח האי כ-80 קמ"ר.

יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית

פלוויוס פטרוס סאבטיוס איוסטיניאנוס, (ביוונית: Ιουστινιανός), הידוע יותר בתור יוסטיניאנוס הראשון (11 במאי 483 - 14 בנובמבר 565), היה קיסר האימפריה הביזנטית החל מה-1 באוגוסט 527 ועד מותו. הוא היה אחד השליטים החשובים של האימפריה הביזנטית וידוע בעיקר בזכות הקורפוס יוריס קיוויליס, רפורמה שערך בקוד החוקים הביזנטי ובזכות ההתפשטות הביזנטית שהגיעה לשיאה תחת שלטונו. הוא נמנה עם קדושי הכנסייה האורתודוקסית ויומו הוא 14 בנובמבר.

יוסטיניוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית

פְלַאבִיוּס יוּסְטִינִיוּס אוגוסטוס או יוסטיניוס הראשון (לערך 450–1 באוגוסט 527), קיסר האימפריה הביזנטית (518–527).

יוסטיניוס התקדם בצבא האימפריה הביזנטית והפך לקיסר, אף שלא ידע קרוא וכתוב והיה בן שבעים בעת הכתרתו. שלטונו היה חיוני להקמת השושלת אשר כללה את אחיינו הנודע, יוסטיניאנוס הראשון, ולביסוס החוקים אשר שחקו את האצולה הביזנטית הישנה והשפעתה.

יוסטיניוס נולד בכפר קטן ליד בּדֵרִיאַנַה אשר בפרובינקיית דרדניה. בימי נערותו הוא וצמד חבריו נסו מהתקפות ברבריות לבטחה בבירה קונסטנטינופול. יוסטיניוס הצטרף לצבא במהרה, ובגין כישוריו עלה בדרגות עד שהפך לגנרל ולמפקד משמר הארמון של הקיסר אנסטסיוס הראשון. פיקודו על כל החיילים בעיר ומספר מתנות הבטיחו את בחירתו לקיסר בשנת 518.

יוסטיניוס בעל הידע המדינאי הדל הקיף עצמו ביועצים בהם בטח. החשוב ביועצים היה אחיינו פלאביוס פטרוס סבטיוס, אשר יוסטיניוס אימץ והחליף את שמו ליוסטיניאנוס. נהוג לומר כי יוסטיניאנוס משל באימפריה בימי יוסטיניוס, בעיקר הודות לכתבי פרוקופיוס, אולם קיימות מגוון דוגמאות סותרות. למעשה, יוסטיניאנוס מונה ליורש פחות משנה לפני מות יוסטיניוס. בשנת 525 החליף יוסטיניוס חוק אשר מנע מבן למעמד הסנאטורי להינשא לאישה ממעמד נמוך. חוק זה אפשר ליוסטיניאנוס להינשא לתאודורה, וטשטש את ההפרדה המעמדית בחצר המלוכה הביזנטית.

סכסוך עם האוסטרוגותים והפרסים אפיינו את שנות שלטונו המאוחרות. חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של הקיסר בשנת 526. יוסטיניוס מינה רשמית את יוסטיניאנוס כיורשו ושותפו בקיסרות ב-1 באפריל 527. ב-1 באוגוסט באותה השנה נפטר הקיסר, ואחיינו ירש את כס המלוכה. העיר אַנַזַרְבּוּס נקראה יוסטינופוליס לכבודו (525).

כלב, קיסר אקסום

כלב, מלך בשנים 520-540 לערך. הוא הקיסר האקסומי המתועד ביותר. פרוקופיוס מקיסריה מכנה את כלב "הלאסטיאוס" כנראה גרסה שונה של שם הכתרתו אלה-אצבחה.בכתובות שהוא השאיר באקסום ובמטבעות שהוא טבע וכן ברשימות השליטים הוא מכנה את עצמו בנו של טאזנה.בסביבות 520 כלב פלש לתימן וזאת לאחר שמלכה האחרון של חִמְיַר יוסף ד'ו נואס התייהד וכנקמה על רדיפת היהודים בביזנטיון נקט צעדים לדיכוי הנוצרים בדרום ערב. מהלך זה גרר תגובות של יוסטינוס קיסר ביזנטיון וכלב מלך אקסום (אתיופיה) כשזה האחרון מצא עילה ולהישתלט על המפתח לסחר עם הודו. לאחר שהביס את צבאו של יוסף החל להיות מכונה קדוש אלסבן בגלל שהגן על הנוצרים בדרום ערב וזה למרות היותו מהפייסיטי.

לאחר הניצחון הוא מינה את סומופא אשווה, נוצרי יליד המקום כסגנו בחימיר. השליטה האקסומית נמשכה עד שסמופא אשווה הודח על ידי הגנרל החבשי אברהא (אברחה) שהמליך את עצמו בשנת 525 לערך, ניסיונותיו של כלב להחזיר לו את השליטה לא צלחו ולבסוף ויתר על הכתר ופרש למנזר כניסיית הקבר בירושלים .

ניסיונו הכושל של אברהה לכבוש את מכה בתקופה הטרום איסלאמית מתוארת בקוראן בסורת אל-פיל.

היסטוריונים מאוחרים יותר שמספרים את האירועים של תקופת שלטונו של המלך איבן הישאם, איבן איסחאק וטאברי כותבים שכלב ישב בכפר ששמו בוגנה שיותר מאוחר יוסד שם מנזר גברה-מסקל.

כנסיית הניאה

כנסיית הניאה (ביוונית: "חדשה") הוא שמה המקוצר של "הכנסייה החדשה על-שם מרים אם ישו", כנסייה ענקית קדומה בירושלים שנחנכה בשנת 543 לספירה והייתה קיימת עד המאה התשיעית או העשירית.

הכנסייה נבנתה על ידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון באזור הדרומי ביותר של ירושלים של ימיו, ברום הר ציון, בתחילת השתפלותו דרומה לכיוון גיא בן הינום, במקום בו נמצאים כיום שער ציון ומגרש החניה של הרובע היהודי.

ציר החיים המרכזי של ירושלים הביזנטית היה בין כנסיית הקבר לכנסיית הניאה, ביניהן נסלל הקארדו הביזנטי, כפי שניתן לראות היטב במפת מידבא. לאורך הקארדו התקיימו התהלוכות הדתיות המרכזיות.

מיתולוגיה סלאבית

המיתולוגיה הסלאבית היא האספקט המיתי של דת הסלאבים הקדומים. אוסף מיתוסים זה התפתח לפני יותר מ-3,000 שנה. משערים כי מקורם של חלקים ממנה הוא מהתקופה הנאוליתית, ואולי אף מהתקופה המזוליתית. למיתולוגיה הסלאבית מאפיינים דומים לאלו של מיתולוגיות פרוטו-הודו-אירופיות אחרות.

הסלאבים היו פוליתאיסטים, וסגדו לאלי הטבע. עם כינון הארגונים השבטיים ליחידות מדיניות הועלו אלים מסוימים בדרגתם לאלים עליונים – לדוגמה: פֶּרוּן אצל הסלאבים המזרחיים וטריגלב אצל הסלאבים שעל שפך האודר.

פלשתינה פרימה

פלשתינה פרימה (מלטינית: Palaestina Prima או Palaestina I, תרגום: "פלשתינה הראשונה") הייתה ישות מנהלית ביזנטית ובירתה קיסריה שראשיתה סמוך לשנת 409, עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקה וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

הצו חילק את הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתיים: "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון ומישור החוף, ו"פלשתינה סקונדה" ("פלשתינה השנייה"), שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן, וזאת בנוסף על "פלשתינה סלוטאריס" ("נושעת, ניצלת") ששטחה נגרע מפרובינקיית סוריה פלשתינה כבר בשנת 358 ועתה נקראה "פלשתינה טרטיה" ("השלישית").בשנת 484 לערך, בזמן שלטון זנון, קיסר האימפריה הביזנטית, פרץ המרד השומרוני הגדול הראשון, ככל הנראה משום שהקיסר ביקש לכפות עליהם את הנצרות. המרד פרץ בשכם ובשומרון. המורדים כבשו את קיסריה והשתלטו על כל הפרובינקיה פלשתינה פרימה. אולם בסופו של דבר המרד נכשל. כוחותיו של דוכס פלשתינה הצליחו לדכא אותו ומנהיג המרד, יוסטאס, הוצא להורג. זנון אסר על השומרונים לקיים את פולחנם על הר גריזים והפך את בית הכנסת שעליו לכנסייה. בשנת 495 לערך נעשה ניסיון נוסף למרד, אך הוא דוכא על ידי הנציב פרוקופיוס. בתחילת שנת 529, בתקופת שלטון יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, פרץ המרד השומרוני הגדול ביותר, שהתפשט משכם אל קיסריה ובית שאן והגיע גם לסביבות ירושלים ועד דרומה של פלשתינה פרימה. המרד דוכא ובשל תוצאותיו הקשות, העניק האוצר האימפריאלי הקלות רבות לפלשתינה פרימה.בשנת 536, בתקופת יוסטיניאנוס, הועלה מושל הפרובינקיה לדרגת פרוקונסול והוא קיבל את דרגת הכבוד Spectabilis (נערץ), השנייה בסדר הדרגות של המעמד הסנאטורי. כמו כן, הוא קיבל את הזכות ללבוש בגד ארגמן, משכורתו הוגדלה וניתנה לו עדיפות משפטית על פני נציב פלשתינה סקונדה. במקרה של מרד, היה עליו לדכאו גם אם פרץ בפלשתינה סקונדה. המושל ישב בקיסריה, בירת הפרובינקיה. בשנת 536 מושל הפרובינקיה היה סטפנוס, מהעיר עזה. במאה ה-6 היה מושל נוסף בשם תאודורוס, יליד קיסריה. המושלים באו בעיקר מהשכבות העירוניות הבינוניות והעליונות. למושל היה משרד משלו: עמד לרשותו סגל של פקידים ברמות שונות ובתחומים שונים.היירוקליס מנה במחצית הראשונה של המאה הששית 21 ערים בפלשתינה פרימה. גאורגיוס מקיפרוס מנה במחצית השנייה של אותה מאה, שתי ערים נוספות, יבנה וניקופוליס, ויישובים נוספים.פלשתינה פרימה נכבשה בידי האימפריה הסאסאנית בשנת 614, אולם שבה ונכבשה בידי ביזנטיון בשנת 628, לפני שנפלה בידי המוסלמים עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל בשנת 636.

פרוקופיוס מעזה

פְּרוֹקוֹפְּיוּס מעזה (ביוונית:Προκόπιος; ‏465–528 לספירה) היה סופר, מורה ונואם נוצרי, אחד הנציגים החשובים ביותר של בית הספר ללימוד הרטוריקה בעזה, שם בילה כמעט את כל הקריירה המקצועית שלו ולא לקח חלק בתנועות התאולוגיות של זמנו.

פרוקופיוס למד באלכסנדריה, פעל זמן מה בקיסריה, והשתקע בבית הספר ללימוד הרטוריקה בעזה. פעילותו חופפת את תקופת שלטונו של אנסטסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית וראשית שלטונו של יוסטיניוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית. רוב המידע המצוי בידינו על פרוקופיוס מגיע מכתביו של תלמידו כוריסיוס מעזה. רוב חיבוריו של פרוקופיוס אבדו, ונותרו רק שיר הלל על הקיסר אנסטסיוס הראשון שנכתב סמוך להעמדת פסל של הקיסר בעיר, בו הוא מפאר את פעולותיו של הקיסר ומשווה אותו לאלכסנדר מוקדון, כורש וגיבורים אחרים.

הוא כתב הספד לאחר רעידת האדמה באנטיוכיה ונאומים רטוריים ספורים שלגבי חלקם לא ברור האם נכתבו על ידו או על ידי תלמידו כוריסיוס. 162 מכתבים המופנים לאנשים בעלי שררה, חברים, ומתנגדים ספרותיים, שופכים אור על מצבה של הרטוריקה המתוחכמת של תקופתו ועל דמותו של פרוקופיוס עצמו. הקטע של מסה פולמוסית נגד הניאופלטוני פרוקלוס שבעבר חשבו שהוא פרי עטו של פרוקופיוס משויך על פי הפרשנות העכשווית לניקולאוס, הארכיבישוף ממסניה בפלופונס בן המאה ה-12. כתביו התאולוגיים של פרוקופיוס מכילים פירושים על ספרים שונים הכלולים בכתבי הקודש, הן הברית הישנה והן החדשה.

תאודורה, קיסרית האימפריה הביזנטית (המאה ה-6)

תאודורה (יוונית: Θεοδώρα, פירוש השם "מתת האל", 500 לערך - 548) הייתה אשתו של קיסר האימפריה הביזנטית יוסטיניאנוס הראשון וקיסרית במשותף עם בעלה (527 - 548). דמותה של תאודורה עוררה מאז ומעולם עניין רב, בין בשל אישיותה הכריזמטית וכוחה הרב באימפריה ובין בשל הקריירה המושמצת שלה לפני שהפכה לקיסרית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.