פרובינקיה יודיאה

פרובינקיה יוּדַיְאָה (יהודה; ביוונית: Ἰουδαία, Ioudaia; בלטינית: Iudaea) הייתה פרובינקיה רומית שהשתרעה על חלק מהאזורים שהשתייכו לפני כן לממלכת החשמונאים ולממלכה ההרודיאנית.

לדברי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, יהודה הפכה לפרובינקיה רומית מיד לאחר פטירת הורדוס, כך שבנו הורדוס ארכלאוס מונה לנשיא העם בלבד, ולנציב הרומי הוענקה סמכות לגזור עונש מוות. על האוכלוסייה הכללית הוטל מס ששולם לרומא. בשנות קיומה של פרובינקיה יודיאה נצלב ישו בין השנים 30 ל-33 לסה"נ, החל המרד הגדול של יהודה ברומא בשנת 66, הוטל המצור על ירושלים ונחרב בית המקדש השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. בעקבות המרד, הטילה רומא על האוכלוסייה היהודית באימפריה כולה מס מיוחד. לאחר מרד בר כוכבא (132–135 לספירה) שינה הקיסר הרומי אדריאנוס את שם הפרובינקיה לסוריה פלשתינה ואת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, במטרה לנתק את הזהות בין הפרובינקיה ובין העם היהודי.[1]

פרובינקיה יודיאה
Ἐπαρχία Ιουδαίας
Roman Empire - Iudaea (125 AD)
פרובינקיה יודיאה
עיר בירה קיסריה
הקמה
תאריך
הקיסר אוגוסטוס סיפח את יהודה כפרובינקיה רומאית
6 לסה"נ
פירוק
תאריך
פירוק בעקבות התבוסה במרד בר כוכבא
135 לסה"נ
ישות קודמת Menora Titus.png הטטרארכיה ההרודיאנית
ישות יורשת Vexilloid of the Roman Empire.svg סוריה פלשתינה
First century Iudaea HE
מפת פרובינקיה יודיאה

רקע

במהלך המאה השלישית לפנה"ס, האימפריה הרומית החלה להתרחב ולהתחזק גם לשטחי המזרח לכיוון סוריה. ההתערבות הראשונה של רומא באזור הייתה בשנת 63 לפנה"ס, לאחר תום מלחמת מיתרידטס השלישית , כאשר רומא יצרה את פרובינקית סוריה . לאחר התבוסה של מיתרידטס השישי, מלך פונטוס, פומפיוס בזז את ירושלים והפך את יוחנן הורקנוס השני כאתנארך וככהן הגדול של הפרובינקיה. יוליוס קיסר מינה בהמשך את אנטיפטרוס האדומי כמושל הרומי הראשון של הפרובינקיה. הורדוס, בנו של אנטיפטרוס, הפך ל"מלך היהודים" על פי החלטת ההסנאט הרומי בשנת 40 לפנה"ס אך הוא לא היה אחראי על הצבא עד 37 לפנה"ס. במהלך שלטונו מנהיגי שושלת החשמונאים האחרונים חוסלו, והוקם נמל קיסריה.

הורדוס נפטר בשנת 4 לפנה"ס, וממלכתו נחלקה בין שלושה מבניו - שניים מהם (פיליפוס והורדוס אנטיפס) הפכו לטטררכים, ואחד מהם (ארכלאוס) הפך לאתנארך ששלט על מחצית ממלכת אביו. אחת הנסיכויות האלה הייתה יהודה, אשר השתרעה על האזור בו השתרעה ממלכת יהודה ההיסטורית, בנוסף לאזור השומרון ואדום. בנו של הורדוס, ארכלאוס, היה שליט כה גרוע עד שקיסר רומא אוגוסטוס החליט בשנת 6 לספירה להדיח אותו מתפקידו. הורדוס אנטיפס היה הטטרארך של אזור הגליל ופראה מ-4 לפנה"ס עד 39 לסה"נ, ולאחר מכן הודח על ידי קליגולה. בנו השני של הורדוס, פיליפוס, שלט בחלק הצפון-מזרחי של ממלכת אביו.

היסטוריה

בשנת 6 לספירה הטטרארכיה של ארכלאוס (שכללה את האזורים יהודה, השומרון ואדום) עברה כעת להיות תחת שליטה ישירה של רומא. פרובינקיה יודיאה לא כללה בתחילה את אזור הגליל, רמת הגולן, ולא את פראה או את דקאפוליס. ההכנסות מהמס שנגבה מתושבי הפרובינקיה היו בעלות חשיבות מועטה יחסית לרומא, אף על פי כן, חשיבות הפרובינקיה הייתה בכך שדרכה עברו נתיבי הקרקע והים אל מצרים וכמו כן היא היוותה אזור חיץ בין רומא לאימפריה הפרתית. הוחלט עוד בתחילה שבירת הפרובינקיה תהיה קיסריה מריטימה, ולא ירושלים. קוויריניוס הפך ללגאטוס (מושל) של הפרובינקיה והוא ערך את מפקד המס הרומאי הראשון של אזור סוריה ויהודה, לו התנגדו הקנאים. פרובינקיה יודיאה לא הייתה פרובינקיה סנטורית ולא פרובינקיה אימפריאלית, אלא הייתה פרובינקיית "לוויין של פרובינקיה סוריה", בה שלט פרפקט רומאי שהיה ממעמד הפרשים, ולא קונסול לשעבר או פראיטור בסנאט הרומי. עם זאת, ליהודים שהתגוררו בפרובינקיה הייתה מידה מסוימת של עצמאות ומנהיגיהם היו רשאים לשפוט עבריינים על פי חוקיהם, לרבות מקרים של עבירות הון עד שנת 28 לספירה.

בראשית התקופה הרומית חולקה פרובינקיה יודיאה לחמישה תתי-מחוזות מנהליים: ירושלים, גדר, עמתו , יריחו, וציפורי. החלוקה לטופרכיות נתגבשה כבר בתקופת שיבת ציון והיא נותרה כשהיתה, תוך שינויים מסוימים, גם במהלך התקופה ההלניסטית, התקופה החשמונאית, תקופת בית הורדוס ואגריפס הראשון.[2]

Bab al-Amud - Damascus Gate, Jerusalem
השער הרומי העתיק, המכונה "באב אל-עמוד", אשר נמצא בעיר העתיקה בירושלים

המשבר שנוצר בתקופת שלטונו של קליגולה (37–41) היה כנראה ההתחלה של הקרע ביחסים בין רומא והיהודים.

בין השנים 41–44 לספירה חזרה יהודה לקבל מידה מסוימת של אוטונומיה כאשר הקיסר קלאודיוס החליט להפוך את אגריפס הראשון ל"מלך היהודים". קלאודיוס החליט לאפשר לפרוקטורים ברחבי האימפריה, שפעלו מטעם הקיסר והיו אחראים על המס והכלכלה של הפרובינקיות, לקבל לסמכותם גם את התפקיד של אוכפי הסדר. קלאודיוס החליט לקדם את הפרוקטור של פרובינקיה יודיאה, שעליו הוא סמך, למעמד השליט האימפריאלי, משום שהנציג האימפריאלי של פרובינקית סוריה לא אהב יהודים.

תקופת מלכותו של אגריפס הביאה לביטולה של הפרובינקיה, אולם לאחר מותו בשנת 44 לספירה, היא חודשה תחת שליטת רומא, תוך סיפוח שטחי הגליל ופראיה.[3] בנו של אגריפס, אגריפס השני, היה "מלך היהודים" בשנת 48 לספירה. הוא היה השליט השביעי והאחרון בשושלת ההרודיאנית.

בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול של היהודים, שהוביל לכך שרומא הטילה מצור על ירושלים ובשנת 70 החריבה את בית המקדש השני. לאחר מכן נערך גם מצור על מצדה בשנים 73–74. לפני המלחמה, הייתה פרובינקיה יודיאה פרובינקיה רומית בקטגוריה השלישית, כלומר, בהנהלת פרוקוראטור רומי שהיה תחת שליטה ישירה של המושל בפרובינקית סוריה. לאחר המלחמה פרובינקיה יודיאה הפכה לפרובינקיה רומית עצמאית תחת שליטת מושל בדרגה פרטוריאנית, ולכן הועלתה לקטגוריה השנייה.

גבולה של הפרובינקיה לאחר חורבן בית שני עבר בדרום מחוף הים התיכון, מדרום לרפיח, מזרחה דרך בקעת באר שבע, מדרום למצדה, עד לחוף ים המלח. מחופו המזרחי של ים המלח עבר הגבול לאורך חלקו התחתון של נחל ארנון, שם פנה לכיוון צפון-מזרח, וכך נכלל בפרובינקיה גם רובו של תחום הדקפוליס. הגבול הצפוני עבר בעמק הירמוך העליון, ובנקודה מערבית יותר פנה לכיוון צפון-מזרח ולאחר מכן שום מערבה עד לכנרת, כך שבפרובינקיה נכלל גם קצהו הדרום-מערבי של הגולן. משם נמשך הגבול דרומה לאורך הירדן מהשפך הדרומי של הכנרת ועד לשפך הירמוך, שם פנה לכיוון דרום-מערב ולאחר מכן מערבה, למרגלות הרי הגליל התחתון, ומשם צפונה עד לגבול שבין הגליל התחתון והגליל העליון, מדרום להר מירון. משם פנה מזרחה עד הירדן, צפונה מעט משפכו אל הכנרת, ולאורך הירדן צפונה עד ים החולה, שם פנה מערבה עד לאמצע הרי הגליל העליון, ומשם לכיוון דרום-מערב, מדרום לבקעת בית כרם, בין גבעות הגליל התחתון לעמק זבולון. משם המשיך לכיוון דרום-מערב וחצה את הכרמל עד הים התיכון, בין קיסריה לדאר, כך שחלקו הצפוני של הכרמל נותר בפרובינקיה סוריה.[4] בירת הפרובינקיה נשארה קיסריה, לה ניתן עתה מעמד של קולוניה.[5] חלוקת הפרובינקיה לטופרכיות לאחר החורבן, נותרה בעיקרה כשהייתה לפני המרד הגדול.[2] אצל פליניוס הזקן באים לידי ביטוי מספר שינויים קלים שחלו בעקבות החורבן: מחוז ירושלים חדל להיקרא בשמו זה וכונה במקום זאת בשם "אורינה" (Orine). הוא אינו מזכיר את מחוז עין גדי ובתעודה משנת 127 נאמר כי העיר נמצאת "בתחום יריחו של יודיאה". לאחר המלחמה נעשו תוספות ושיפוצים ברשת הדרכים הרומיות בארץ ישראל.[6]

מכיוון שאגריפס השני שמר על נאמנות לאימפריה הרומית, המשיכה ממלכתו להתקיים כפי שהיא עד מותו, בסביבות 93 לספירה או 100 לספירה, אז חזר האזור לשליטה ישירה של האימפריה הרומית. השטחים הצפוניים של ממלכתו, בטרכון, בחורן, בבשן, בבקעת הירדן מצפון לחולה ובאזור החרמון ובגולן הצפוני, סופחו לפרובינקיה סוריה. אולם לא ברור מה עלה בגורל השטחים העיקריים שהיו תחת שליטתו. נראה כי אדמותיו בעבר הירדן המזרחי, סמוך לים המלח, ואלו שבגליל התחתון, לחופי הכנרת וברובו של הגולן, סופחו לפרובינקיה יודיאה, שנתרחבה לאחר מותו ממזרח ומצפון. ייתכן וגבולה הצפוני של הפרובינקיה עבר לאחר מותו בקו הרוחב של ים החולה, אולם ייתכן גם שעבר אף צפונה משם, בגולן הצפוני, בבקעת הירדן שמצפון לחולה, וממזרח לירדן אף צפונה משם.[2]

בשנת 106 נכבשה ממלכת הנבטים וסופחה לאימפריה הרומית, וכך נוסדה הפרובינקיה ערביה, שתפסה עתה את מקומה של פרובינקיה יודיאה בספר וחצצה בינה לבין המדבר. בשנת 115 פרץ מרד התפוצות בקיסר טריאנוס, אולם למרות דברי חז"ל על פולמוס קיטוס, אין עדויות לקיומה של מרידה של יהודים מארץ ישראל.[7] לאחר דיכוי המרד בשנת 117, הפכה פרובינקיה יודיאה לפרובינקיה קונסולארית, ומעתה הוצב בה לגיון נוסף ללגיון העשירי, ככל הנראה הלגיון השני טראיאנה.[8] הלגיון השני הוצב בצפון הארץ, בכפר עותנאי ועם הצבתו החלו הרומאים לסלול דרכים חדשות באזור. הלגיון שירת ביודיאה עד שנת 125 לערך, אז הוצב במצרים ואילו הלגיון השישי פראטה הועבר מערביה ליודיאה.[9]

בשנת 132 לספירה פרץ מרד בר כוכבא. לאחר דיכוי המרד, שינה הקיסר אדריאנוס בשנת 136 את שם הפרובינקיה לסוריה פלשתינה, במטרה למחוק את זכר השם "יהודה". את שמה של ירושלים שינה לאיליה קפיטולינה ובנה אותה מחדש כעיר אלילית. גבולותיה של הפרובינקיה נותרו כשהיו וכך גם חילות המצב שחנו בה, אולם אדריאנוס ביקש להקנות לה אופי הלניסטי ברור.[10] לדברי חיים הלל בן-ששון, שינוי שמה של הפרובינקיה נעשה על מנת לנתק את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו, אלא שהעם היהודי המשיך להתייחס אליה כ"יהודה". מרד בר כוכבא הביא לחורבן היישוב היהודי ביהודה. כמעט כולו נעקר ממנה ומרכזו והנהגתו עברו לגליל.[11] מרידות יהודה ברומא הובילו לכך שנבחר לגאטוס רומי המסוגל לפקד על לגיונות.

Trekking the Old Roman Road
כביש רומי ישן בהרי יהודה

תחת שלטונו של הקיסר דיוקלטיאנוס האזור חולק לשלוש תתי-מחוזות:

אירועים בולטים בהיסטוריה של פרובינקיה יודיאה

Giambattista Tiepolo - The Crucifixion

צליבת ישו. ציור מאת ג'נבטיסטה טייפולו מאמצע המאה ה-18

Ercole de Roberti Destruction of Jerusalem Fighting Fleeing Marching Slaying Burning Chemical reactions b

חורבן בית שני. ציור משנת 1850 מאת דוד רוברטס

Vista general de Masada

נפילתם של מגיני מצדה בפסח של שנת 73/74, הייתה סופו של המרד הגדול.

רשימת מושלים (6–135 לספירה)

שם המושל התקופה בה היה בתפקיד מספר השנים בהם היה בתפקיד שם תפקיד המושל
קופוניוס 6–9 3 פרפקט רומאי
מרקוס אמביבולוס 9–12 3 פרפקט רומאי
אניוס רופוס 12–15 3 פרפקט רומאי
ואלריוס גראטוס 15–26 11 פרפקט רומאי
פונטיוס פילאטוס 26–36 10 פרפקט רומאי
מארקלוס 36–37 1 פרפקט רומאי
מארולוס 37–41 4 פרפקט רומאי
אגריפס הראשון 41–44 3 מלך יהודה
קספיוס פאדוס 44–46 2 פרוקורטור רומאי
טיבריוס יוליוס אלכסנדר 46–48 2 פרוקורטור רומאי
ונטידיוס קומאנוס 48–52 4 פרוקורטור רומאי
אנטוניוס פליקס 52–60 8 פרוקורטור רומאי
פורקיוס פסטוס 60–62 2 פרוקורטור רומאי
לוקיוס אלבינוס 62–64 2 פרוקורטור רומאי
גסיוס פלורוס 64–66 2 פרוקורטור רומאי
מרקוס אנטוניוס יוליאנוס 66–70 (שנים משוערות) 4 פרוקורטור רומאי
סקסטוס וטולנוס קריאליס 70–71 1 לגאטוס רומאי
סקסטוס לוקיליוס באסוס 71–72 1 לגאטוס רומאי
לוקיוס פלביוס סילבה 72–81 9 לגאטוס רומאי
סלווידנוס 80–85 5 לגאטוס רומאי
פומפיוס לונגינוס בסביבות 86 1 לגאטוס רומאי
סקסטוס הרמטידיוס קמפנוס בסביבות 93 1 לגאטוס רומאי
טיבריוס קלודיוס אטיקוס הרודס 99–102 3 לגאטוס רומאי
גאיוס יוליוס קוודראטוס באסוס 102–104 2 לגאטוס רומאי
פומפיוס פלקו 105–107 2 לגאטוס רומאי
טיבריאנוס 114–117 3 לגאטוס רומאי
לוסיוס קווייטוס 117–120 3 לגאטוס רומאי
פאקיוס גארגיליוס אנטיקואוס[12] בסביבות 124–? 1 פרפקט רומאי
קווינטוס טיניאוס רופוס 130–132/3 3 לגאטוס רומאי
יוליוס סוורוס בסביבות 133/4–135 1 לגאטוס רומאי

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל (בית הוצאה כתר, יד יצחק בן-צבי), כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 19.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 2. המשטר הרומי בארץ ישראל מהחורבן ועד מרד בן כוסבה (משה דוד הר), עמ' 305.
  3. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 2. המשטר הרומי בארץ ישראל מהחורבן ועד מרד בן כוסבה (משה דוד הר), עמ' 302.
  4. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 2. המשטר הרומי בארץ ישראל מהחורבן ועד מרד בן כוסבה (משה דוד הר), עמ' 303.
  5. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 2. המשטר הרומי בארץ ישראל מהחורבן ועד מרד בן כוסבה (משה דוד הר), עמ' 307.
  6. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 2. המשטר הרומי בארץ ישראל מהחורבן ועד מרד בן כוסבה (משה דוד הר), עמ' 306.
  7. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 2. המשטר הרומי בארץ ישראל מהחורבן ועד מרד בן כוסבה (משה דוד הר), עמ' 312.
  8. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 2. המשטר הרומי בארץ ישראל מהחורבן ועד מרד בן כוסבה (משה דוד הר), עמ' 313.
  9. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 2. המשטר הרומי בארץ ישראל מהחורבן ועד מרד בן כוסבה (משה דוד הר), עמ' 320.
  10. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 4. מלחמת בן כוסבה (משה דוד הר), עמ' 367.
  11. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ב, 4. מלחמת בן כוסבה (משה דוד הר), עמ' 368.
  12. ^ Ancient Inscription Identifies Gargilius Antiques as Roman Ruler on Eve of Bar Kochva Revolt
המצור על יודפת

המצור על יודפת היה מצור שנערך במהלך המרד הגדול על העיר יודפת שבגליל התחתון, על ידי הצבא הרומאי.

המצור נפתח בכ"א באייר, ג'תתכ"ז, 67 לספירה, כאשר כוחות גדולים של הצבא הרומאי בפיקודו של אספסיאנוס הקיפו את העיר והשתמשו באסטרטגיית מצור רומאית קלאסית שלא צלחה, עקב שימוש היהודים הנצורים בפיקודו של יוסף בן מתתיהו בלוחמת גרילה ובתחבולות מזדמנות.

העיר הוכנעה לאחר כשישה שבועות מצור, בא' בתמוז, ג'תתכ"ז, כאשר השתמשו הרומאים בתחבולה לא שגרתית של החדרת חיילים מעבר לחומות בשעת לילה, על מנת שיפתחו להם את שערי העיר מבפנים. מפקד המרד בגליל, יוסף בן מתתיהו, שהיה בתוך העיר בזמן המצור ופיקד עליה, נכנע לידי הרומאים לאחר סיום הכיבוש, ומכאן ואילך פעל למענם בדרכים שונות.

נפילתה של יודפת, החשובה בערי הגליל, סימנה את תחילת סופו של המרד הגדול בגליל, לאחר מכן, התמקדו הרומאים בירושלים, ופתחו את המצור על ירושלים.

התקופה הרומית בארץ ישראל

התקופה הרומית בארץ ישראל החלה בשנת 63 לפנה"ס עם הפלישה הרומאית לארץ בהנהגת המצביא הרומי פומפיוס, ונמשכה עד שנת 324; שמקובל לראות בה את תחילת שליטתה של האימפריה הביזנטית. במהלך תקופה זו נקשר לארץ ישראל השם "פלשתינה", מן השורש המקראי פ.ל.ש, שטבע במאה החמישית לפני הספירה הרודוטוס לתיאור נחלתם של הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.

השלטון הרומי אשר ניהל מדיניות קולוניזציה, הלניזציה, נישול והפקעת קרקעות, ניתקל בהתנגדות עזה של תושבי הארץ היהודים שהיוו את רוב אוכלוסייתה. מכל הפרובינקיות הייתה ההתנגדות היהודית הארוכה והקשה ביותר. לאחר המרד הגדול (70-66 לסה"נ), וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא (135-132 לסה"נ), פעלו הרומאים להפוך את היהודים למיעוט בארץ ולחסל את הלאומיות היהודית המרדנית. האימפריאליזם הרומי חיסל בסופו של דבר את העצמאות היהודית ואת הרוב היהודי בארץ ואף שינה את שמה ב-135 לסה"נ מיודיאה לסוריה-פלשתינה. העם היהודי איבד את עצמאותו המדינית, הפך למיעוט בארצו, והשיטה הסוציו-כלכלית הרומית הרסה את מעמד האיכרים היהודי.

יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתתיהו (ביוונית: Ιώσηπος, יוספוס) או בשמו הרומי: טיטוס פלאוויוס יוספוס (בלטינית: Titus Flavius Iosephus, מוכר גם בצורה המשובשת שהשתרשה: יוספוס פלאוויוס) (37 או 38 לספירה, - 100 לספירה לערך) היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול, במהלכו נפל בשבי הרומאים ביודפת. למרות זאת זכה באהדתם של קיסרי השושלת הפלאבית, אספסיאנוס וטיטוס בנו, שהעניקו לו אזרחות רומית ונחלת מגורים ברומא, שם חי במהלך המחצית השנייה של חייו. עם קבלתו את האזרחות הרומית על ידי טיטוס הפך שמו על שם פטרונו כנהוג ל"טיטוס פלאוויוס יוספוס".

ארבעת ספריו שחיבר ברומא בשפה היוונית השתמרו לדורות בשלמותם, אירוע נדיר למדי בקרב סופרי העת העתיקה שרוב חיבוריהם אבדו. זאת עקב הערך המוסף שהיה לחיבוריו "מלחמת היהודים" ו"קדמוניות היהודים" לתאולוגיה הנוצרית, דבר שהשפיע גם על השתמרות שאר חיבוריו עד לימינו. בניגוד לכנסייה, המסורת הרבנית לא הכלילה בתוכה את כתביו ועניין יהודי מחודש בהם התעורר רק במאה ה-19.

פומפוניוס מלה

פומפוניוס מלה (Pomponius Mela; המאה ה-1 לספירה) היה הגאוגרף הרומאי המוקדם ביותר.

שמו של החיבור שלו הוא De Chorographia libri III,‏ Cosmographia או De situ orbis.

מלבד החלקים הגאוגרפיים של תולדות הטבע של פליניוס הזקן (שם מצוטט מלה כבעל סמכות חשוב), חיבורו הקצר של מלה הוא המחקר הרשמי היחיד בנושא בלטינית קלאסית .

פרפקט

פְּרֵפֶקְט (בלטינית: praefectus, שמשמעותו היא "עומד בחזית") הוא תואר הניתן בארצות שונות למנהל אדמיניסטרטיבי של אזור או של תחום מוגדר.

תואר הפרפקט מקורו באימפריה הרומית, אף שיש אזכורים למושג גם לפני כן. התואר שימש בתחום האזרחי וגם בתחום הצבאי ומאוחר יותר בתחום האקדמי ובתחום הכנסייתי. התחום בו שולט הפרפקט והאדמיניסטרציה שלו נושאים את השם "פרפקטורה". יש גם פרפקטים חסרי פרפקטורה ויש פרפקטורות ללא פרפקט.

המושלים הרומיים של פרובינקיה יודיאה נשאו בתחילה את התואר פרפקט.

קיסריה

קיסריה היא עיר נמל שהוקמה בשנים 13–25 לפנה"ס. העיר הייתה המרכז המנהלי הרומי ביהודה מאז כינון פרובינקיה יודיאה (לאחר הדחת ארכלאוס בשנת 6 לספירה). היא שמרה על מעמד זה ביהודה, ולאחר מכן בפרובינקיה סוריה-פלשתינה עד 390, ולאחריו בפרובינקיה הביזנטית פלשתינה פרימה. העיר נקראה על שם אוגוסטוס קיסר. כיום חלק משטח העיר העתיקה הוא גן לאומי בניהול רשות הטבע והגנים ביחד עם החברה לפיתוח קיסריה. בסמוך לעתיקות קיסריה, הוקמה במאה ה-20 קיסריה המודרנית.

תנו לקיסר את אשר לקיסר

"תנו לקיסר את אשר לקיסר" הוא תחילתו של משפט המיוחס לישו ורשום בבשורות הסינופטיות הרשומות בברית החדשה. נוסח המשפט המלא הוא "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים" (ביוונית: Ἀπόδοτε οὖν τὰ Καίσαρος Καίσαρι καὶ τὰ τοῦ Θεοῦ τῷ Θεῷ; באנגלית, תרגום המלך ג'יימס: Render unto Caesar the things that are Caesar's, and unto God the things that are God's; באנגלית מודרנית Give to Caesar what belongs to Caesar, and give to God what belongs to God (הבשורה על פי מתי, כ"ב, 21).

זהו אחד הביטויים המוכרים והמצוטטים מהברית החדשה, והוא מצוטט באופן נרחב בדיונים הנוגעים ליחסי דת ושלטון (דת ומדינה). המשפט המקורי בא בתגובה לשאלה שנשאל ישו, האם יהודי מאמין נדרש לשלם את המס לקיסר. השאלה ותשובתו של ישו פותחים דיון נרחב בשאלה כיצד נדרש האדם המאמין להתייחס לסמכות המדינה הארצית, כאשר היא עומדת בסתירה או באי-התאמה לאמונותיו שלו או לציוויי האל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.