פרדריק דאגלס

פרדריק דאגלסאנגלית: Frederick Douglass‏; 14 בפברואר 1818 - 20 בפברואר 1895) היה לוחם זכויות האדם ומדינאי אפרו-אמריקאי.

דאגלס נולד כעבד, נמלט, והקדיש את חייו לשיפור מצבם של האמריקנים-אפריקאים בארצות הברית במאבק נגד העבדות, ולאחר מלחמת האזרחים - במאבק למען שוויון זכויות לאמריקנים-אפריקאים ולנשים. כתב את החיבור האוטוביוגרפי "פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו", אחד הספרים המשפיעים ביותר במאבק לביטול העבדות בארצות הברית במאה ה-19.

פרדריק דאגלס
Frederick Douglass
Frederick Douglass (circa 1879)

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

דאגלס נולד כפרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי במחוז טלבוט (Talbot) שבמדינת מרילנד להארייט ביילי, שפחה שנאנסה על ידי אדונה, הקפטן אהרון אנטוני. הסברה המקובלת היא שאנטוני הוא אביו של דאגלס אך סברה זאת מעולם לא הוכחה. למעשה, זהותו של אביו אינה ידועה (גם לא לדאגלס עצמו), וייתכן שהיה לבן. כשהיה כבן שנה (תאריך הולדתם של עבדים לא נרשם), נלקח פרדריק מאמו וניתן למטפלת שחורה מבוגרת שלא יכלה עוד לעבוד בעבודות השדה הקשות. פרדריק ראה את אמו פעמים בודדות בלבד, כיוון שהיא עבדה בחווה המרוחקת כ-20 ק"מ ממקום מגוריו של פרדריק. כדי לראות את בנה היה עליה ללכת מרחק זה ברגל אחרי סיום עבודתה ולשוב לחווה אליה הושכרה לפני עלות השחר. בגיל 7 לערך התייתם פרדריק מאמו, ואדוניו של דאגלס כלל לא סיפרו לו על מחלתה ומותה של אמו אלא זמן מה לאחר קבורתה. כילד חי דאגלס ב"בית הגדול", אחוזת ענק שפיקחה על חוות רבות במחוז טלבוט בבעלותו של הקולונל לויד. עוד כילד נחשף לאכזריות הקשה שבחיי העבדות. בספרו האוטוביוגרפי מתאר דאגלס שורה ארוכה של מעשי זוועות שאותם ראה כילד - השפלה, ענישה גופנית ואלימות פיזית עד כדי רצח, היו מעשים יומיומיים מקובלים.

כבן תשע, הועבר דאגלס לשירות קרובי משפחה של אדונו בעיר בולטימור, יו וסופיה אולד (Auld), ושימש כמטפל בבנם של בני הזוג. היציאה מהסביבה הכפרית והחשיפה לתרבות העולם כפי שבאה לידי ביטוי בבולטימור, הייתה נקודת מפנה קריטית בחייו. השפעה גדולה להתפתחותו של דאגלס הייתה לסופיה אולד שלקחה אותו תחת חסותה. היא לימדה אותו קריאה בסיסית, אך כאשר גילה זאת בעלה - אסר עליה להמשיך ללמד את דאגלס. הסברו של יו אולד לאשתו כי ידיעת קרוא וכתוב תפגע בנכונותו של אדם לשמש כעבד עוררה בדאגלס קו מחשבה חדש - לראשונה הוא פקפק בגורלו הקבוע מראש של עבד, ואף הבין כי הדרך לחירות תלויה בהשכלה. על אף שסופיה הפסיקה ללמדו, המשיך דאגלס ללמוד קרוא וכתוב בסתר, תוך שהוא נעזר בילדים לבנים שאותם הכיר בסביבת מגוריו.

ייתכן שאף חשוב מן החינוך שקיבל מסופיה, הייתה זאת הפעם הראשונה בחייו שבה נחשף דאגלס לחיבה וטוב לב מאדם לבן. בניגוד לנשים הלבנות מהמעמד הגבוה שאותן הכיר, סופיה אולד הייתה בת למשפחה עירונית מהמעמד הבינוני, כך שמעולם לא היה בבעלותה עבד. סופיה סלדה מגילויי ההתרפסות שהיו נהוגים ביחסים שבין עבדים לאדוניהם, שכללו השתחוויות ואיסור על העבד להסתכל בעיני אדונו. יחס זה נטע בלבו של דאגלס את האמונה בשוויון הבסיסי בין כל בני האדם.

בכתביו מתאר דאגלס את המעבר לבולטימור כהתערבות אלוהית, בלעדיה לא היה יוצא לעולם מחיי העבדות.

בין הספרים שהשפיעו ביותר על דאגלס בעת ההיא, היה הספר "הדרשן הקולומביאני" (The Columbian Orator) אותו קרא בשקיקה. הספר מציג ויכוח בין אדון לעבד שהוחזר אליו אחרי שברח בפעם השלישית. האדון מסביר לעבד את הסיבות להיותו עבד, ובתגובה משיב העבד לאדון את טיעוניו בעד החירות. טיעוניו של העבד משכנעים את האדון והוא משחררו לחופשי. ספר זה ואחרים עיצבו את תפיסת עולמו של דאגלס - אדוניו אינם יותר מכנופיה מצליחה של שודדים שעזבו את מולדתם כדי לחטוף מאפריקה את בני עמו ולהעבידם בפרך בארץ חדשה. הכרתו החדשה של דאגלס גרמה לו לצער רב, כיוון שהרגיש שאינו יכול עוד לשרת את אדוניו כמו שאר העבדים המקבלים על עצמם את הדין בשל בורותם.

השיבה לכפר והבריחה

בשנת 1832, בהיותו בן 14, פרצה מריבה בין יו אולד לאחיו תומאס שהיה בעליו החוקיים של דאגלס. בעקבות המריבה נלקח דאגלס מבולטימור לבית אדונו החדש תומאס אולד שבסט. מייקלס, מרילנד. שוב, כמו בילדותו, חזר הרעב והפחד המתמיד מן העונש הגופני להיות גורם חשוב בחייו. השכלתו של דאגלס בעיר הפכה אותו לעבד בעייתי בעיני אדונו החדש, על כן נשלח דאגלס למשך שנה לחווה חקלאית קטנה בניהולו של אדוארד קובי (Covey). קובי היה ידוע ברחבי האזור כמומחה ל"אילוף" עבדים בזכות שיטותיו האכזריות. חוסר ניסיונו של דאגלס בעבודה חקלאית, ואופן התנהגותו, הפכה אותו למטרה מועדפת ליחסו האכזרי של קובי. לאחר שישה חודשים של התעללות מידיו של קובי, חוויה שחווה לראשונה בחייו, החזיר דאגלס מנה אחת אפיים לאדונו, ולאחר תגרה בת שעתיים שבה נחבל קובי קשות, הבין קובי כי מוטב שלא להצליף בדאגלס, וחשוב מכך - דאגלס הבין כי ניתן להילחם בדיכוי. ניצחון זה הצית בו מחדש את התקווה לחירות. בכתביו טוען דאגלס כי הקטטה גרמה לו לשחרר עצמו ממעמדו כעבד, לא באופן פיזי כי אם באופן נפשי.

בחג המולד של 1833, הועבר דאגלס מחוותו של קובי אל חוותו של ויליאם פרילנד. התקופה שבין חג המולד לראש השנה הנוצרי היא תקופת החופשה היחידה לעבדים. דאגלס הבחין, כי רוב העבדים מבלים תקופה זאת בשיכרות הודות לוויסקי שאותו מספקים להם אדוניהם. ולכן, הגיע למסקנה כי החג והוויסקי הם מן האמצעים היעילים ביותר הנתונים בידי בעלי העבדים לגונן עליהם מפני מרד. משמע, החג משמש שסתום ביטחון לשם פריקת רוח המרדנות של העבדים. על ידי עידוד התנהגות בהמית מצד העבדים מבטיח האדון כי אלה יפחדו מהחופש שמרד יכול לתת להם, ועם סיום החופשה יחזרו לעבדותם כאשר הם בטוחים באי יכולתם לחיות בתנאי חופש.

בניגוד לקובי, פרילנד היה אדם הגון שלא התעלל בעבדיו. אווירת החופש היחסי שהייתה נהוגה בחוותו איפשרה לדאגלס ללמד את חבריו העבדים קריאה וכתיבה. עד מהרה שימש דאגלס כמורה מחתרתי בכל יום א' לעבדי החווה ולעבדים מחוות קרובות, ולעיתים הגיעו לשיעוריו עד כ-40 תלמידים. למרות מספר הלומדים הגדול, עובדת קיומם של השיעורים לא נחשפה לאדוניהם, מה עוד שאילו היו נחשפים השיעורים היו התלמידים נענשים באכזריות. הקבוצה הפכה במשך הזמן לא רק לקבוצת לימוד אלא גם לקבוצת תמיכה נפשית ולתכנון בריחה.

בשנת 1835 עשה דאגלס, יחד עם כמה מחבריו לקבוצת הלימוד, את ניסיונו הראשון להימלט, אך חברי החבורה נתפסו עוד לפני שברחו ונכלאו בבית הסוהר. באופן מפתיע זמן קצר לאחר כליאתו שוחרר דאגלס על ידי אדונו קפטן תומאס אולד ונשלח שוב לאחיו - יו אולד בבולטימור. בבולטימור הושכר דאגלס כעבד במפעל ספנות, אך לאחר שכמעט איבד את עינו בקטטה חזר אל ביתו של אולד.

SEAL1big-1-
סמל העיר ניו בדפורד

בשנת 1838, בגיל 20, נמלט דאגלס מבולטימור לניו יורק. למרות חירותו בעיר הגדולה עדיין נמצא דאגלס בסכנת חטיפה והחזרה למעבידו. ימים אחדים לאחר שהגיע לניו יורק קיבל דאגלס מקלט באכסנייתו של דיוד רוגלס עם עבדים נמלטים נוספים. בניו יורק התחתן ונמלט בזהות בדויה לניו בדפורד שבמסצ'וסטס, כדי לעבוד במקצוע שרכש בבולטימור, בנאי ספינות. בניו בדפורד שוב החליף דאגלס את שמו, והפעם לשמו הידוע - פרדריק דאגלס. אף שהתקשה לקבל תעסוקה כבנאי ספינות עקב האפליה הגזעית שהתקיימה גם במדינות הצפון, עבד דאגלס בכל עבודה אפשרית, ולראשונה בחייו התקיים בכבוד מיגיע כפיו.

פעילות ציבורית

ב-11 באוגוסט 1841 נערכה בננטקט עצרת של שחורים ולבנים כנגד העבדות, ובזכות מעט הכסף שחסך בעבודתו הצליח דאגלס להגיע לכינוס, אף שלא היה בכוונתו לקחת חלק פעיל בדיונים. אחד המשתתפים, ויליאם קופין (William C. Coffin), פעיל ידוע נגד העבדות, ביקש מדאגלס לומר מספר מילים בעצרת. בכתביו המאוחרים מספר דאגלס כי הנאום המאולתר היה מגומגם ולקוי מבחינה תחבירית, למרות זאת קיבל הקהל את נאומו של דאגלס בתדהמה ובהתרגשות, ובין לילה הפך דאגלס לנושא דגל המאבק בעבדות. ג'ון קולינס (John A. Collins), נציג מסצ'וסטס בחברה נגד העבדות, ביקש מדאגלס לצאת למסע הסברה שבו יציג את קורות חייו, ולאחר חשש ולבטים קשים הסכים דאגלס להצעה אך לתקופה מוגבלת. בחודשים הבאים עברו דאגלס ומלוויו ברחבי מסצ'וסטס, כאשר דאגלס מטיף במרץ לביטול העבדות. רוב הקהל שהגיע לכינוסים אלו עשה זאת מסקרנות על מנת לראות "מופע מוזר" (freak show), ופעמים רבות יושב-ראש הכינוס הרגיע את הקהל לפני נאומו של דאגלס ואמר "זה יכול לדבר" (it could speak). לקהל ציפתה הפתעה כאשר במקום העבד המשוחרר, הבור והעילג שאותו ציפו לראות, התגלה בפניהם אדם אינטליגנטי שסיפוריו המרתקים מסופרים בשפה גבוהה ועשירה.

Frederick douglass-pn

בהמשך מסע ההסברה התעוררה בעיה. השפה העשירה שבה השתמש דאגלס גרמה לכך שמאזיניו חשדו בו בהונאה: מסיבות של ביטחון אישי לא סיפר דאגלס לשומעיו מהו שמו המקורי, המחוז בו נולד ומהם שמות אדוניו. בנוסף, השכלתו סתרה את הידוע לגבי בורותם של עבדים. כדי לְהָזֵם את טענות ההתחזות החליט דאגלס לכתוב את סיפורו האוטוביוגרפי. בשנת 1845 יצא לאור ספרו Narrative of the Life of Frederick Douglass, An American Slave (בתרגומו העברי "פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו"), המתאר לפרטי פרטים את תולדות חייו של המחבר תוך שימוש בשמותיהם האמיתיים של כל הנוגעים בדבר, כך שלא ניתן היה לפקפק באמיתות הסיפור. לספר זה מקום חשוב בהיסטוריה של ארצות הברית: הייתה זו הפעם הראשונה שבה עבד שחור העלה על הכתב תיאור מפורט של סיפור חייו.

דאגלס בבריטניה

הכתיבה והתפוצה הרחבה לה זכה ספרו האוטוביוגרפי סיכנה את חרותו של דאגלס, והתעורר אצלו החשש שבעליו החוקיים, בני משפחת אולד, יאתרו אותו וישובו להעבידו. כדי להימנע מגורל זה יצא דאגלס עם בני משפחתו, בשנת 1845, לגלות בבריטניה. בספינה נתקל דאגלס במספר נוסעים בני ניו אורלינס שניסו למנוע ממנו לנאום, אך בזכות נחישותו של קברניט הספינה נכנעו המתנגדים ודאגלס אמר את דברו. עם הגיע הספינה לנמל ליברפול יצאו בני ניו אורלינס בהצהרות גזעניות לתקשורת הבריטית, אך להצהרות אלו היה אפקט הפוך לזה שאליו התכוונו, ובתוך מספר ימים הפך דאגלס לאישיות ידועה ברחבי בריטניה.

לביקור הכפוי בבריטניה הייתה השפעה רבה על דרך ראיית העולם של דאגלס. לראשונה קיבל דאגלס יחס שוויוני ללא כל קשר לצבע עורו. מעשים שהיו אסורים בתכלית האיסור על שחורים גם במדינות הצפון החופשיות מעבדות, היו מובנים מאליהם בבריטניה: ביקור במוזיאון, במסעדה או בספרייה לא גרמו לאיש להרים גבה. במכתב שכתב דאגלס לקוראי עיתון אמריקני בו כתב, הוא מתאר את ביקורו בארמונו של המרקיז מוסטמינסטר: "כאשר נכנסנו הלכנו באופן שוויוני עם הלבנים, ככול שיכולתי להבחין המשרתים נתנו מידה שווה של תשומת לב אלי כאל חיוורי העור. בהולכי ברחבת הביניים העמודים לא נפלו, התמונות לא זינקו ממקומן, הדלתות לא סירבו להיפתח, והמשרתים לא אמרו: "אנחנו לא מכניסים כושונים לפה"".

בכל רחבי בריטניה, ובכלל זה בסקוטלנד ובאירלנד נאם דאגלס כנגד העבדות. לביקורת על כך כי הוא תוקף את מולדתו, ענה דאגלס כי מסעו כנגד העבדות אינו מיועד להסית בריטים נגד אמריקנים אלא לעורר את מצפונם של אנשים הגונים מכל העולם לגינוי הזוועות שבעבדות. בין הנושאים שעמדו על סדר היום בבריטניה היו תרומות לכנסייה העצמאית של סקוטלנד ולכנסייה האוונגליסטית שנתקבלו מידי סוחרי עבדים אמריקניים. הדיון הער בסוגיה זו חילק באופן חד את סקוטלנד בין המצדדים בעמדתו של דאגלס לבין המתנגדים לה - במאמרי המערכת, בדיוני הכנסייה ובהפגנות רחוב הפכה שאלת העבדות לסוגיה ששמה בסכנת פיצול את הכנסיות הסקוטיות. אף שלא הופסקו היחסים בין הכנסיות לסוחרי העבדים, עצם העלאת הנושא לדיון ציבורי גרמה לכנסייה לחוסר נוחות ולהסתייגות, לפחות מוסרית, מסחר בבני אדם.

הנרי ריצ'רדסון (Henry Richardson), ממעריציו הבריטים של דאגלס, פדה אותו מידי אדוניו יו ופרנק אולד בתמורה למאה וחמישים לירות שטרלינג, ובכך התאפשרה חזרתו של דאגלס לארצות הברית כאזרח חופשי. הסכמתו, ולו בשתיקה, של דאגלס לעסקה עוררה ביקורת מצד חלק מחברי התנועה נגד העבדות - אלו ראו בעסקה הכרה בהיות בני אדם מוצר עובר לסוחר. המצדדים בפדיון ראו פעולה זאת כתשלום כופר נפש לחוטף, פעולה שאינה שמה במישור מוסרי אחד את החוטף ואת הנחטף.

עיתונות והמאבק באפליה הגזעית

בשנת 1847, לאחר שנתיים שבהם נדד בבריטניה לאורכה ולרוחבה, שב דאגלס לארצות הברית. עם שובו הגיע דאגלס להכרה כי מצבם העגום של השחורים בארצות הברית נובע במידה רבה מן ההנחה השגויה בדבר נחיתותם האינטלקטואלית יחסית ללבנים. כדי לְהָזֵם דעה קדומה זאת פתח דאגלס עיתון שבועי - כוכב הצפון (The North Star Press), שנועד לשמש במה למאבק בעבדות ובאפליה הגזעית. בניגוד לעיתונים הוותיקים נגד העבדות, כמו הליברטור והניו סטנדרט, התרכז כוכב הצפון בגילויים היומיומיים, הפורמליים והבלתי פורמליים, של האפליה במדינות הצפון - סירובם של לבנים לשבת על ספסל רכבת אחד עם שחורים, סירובן של מסעדות לשרת לקוחות שחורים, וכיוצא באלה. היה זה גם העיתון הראשון והיחיד באותם ימים שנכתב ונערך כולו בידי כתבים שחורים. בכך ביקש דאגלס להראות לציבור כולו, אך בעיקר לבני הקהילה השחורה ולפעילים הלבנים נגד העבדות, כי בתנאי חופש יכולתו השכלית של האדם השחור אינה נופלת מזו של האדם הלבן.

John Brown portrait, 1859
ג'ון בראון בשנת 1859

ב-1847 פרש דאגלס מן הזרם המרכזי של התנועה נגד העבדות בעקבות מפגש שערך עם ג'ון בראון, מתנגד העבדות המיליטנטי. בראון שכנע את דאגלס כי לא די בפעילות פציפיסטית כדי לסיים את העבדות, וכי בעלי העבדים ויתרו למעשה על זכותם לחיים, ועל העבדים לשחרר את עצמם בכל דרך אפשרית. עם הרחבת מעגל התומכים בדאגלס איים זה על מנהיגותו של ראש התנועה הוותיק ויליאם גאריסון (William L. Garrison), שדגל בהפעלת לחץ פוליטי לביטול העבדות וללא שימוש בכוח הזרוע. עוד חלק גאריסון על דאגלס בתחום הפמיניזם, וראה בסוגיה זאת קוריוז שאינו ראוי להשקעת מאמץ. גאריסון גם ביקר קשות את דאגלס על כך שהוא מקיים יחסים קרובים עם הנשים הלבנות הפעילות בתנועה הפמיניסטית.

אף שדאגלס תמך ברבים מרעיונותיו של בראון, הוא סירב לקחת חלק פעיל בפעולותיו החמושות של בראון בשל החשש מביקורת ציבורית רחבה. כאשר ביקש בראון מדאגלס בשנת 1859 את עזרתו בכיבוש הרפר'ס פֵרִי, עיירה קטנה בווירג'יניה, סירב דאגלס לבקשה. לאחר סיומו הטרגי של הקרב בווירג'יניה נמצא בכליו של בראון מכתב שבו מוזכר דאגלס, ומפחד שיועמד לדין בווירג'יניה, ברח דאגלס לקנדה ומשם לאנגליה.

מלחמת האזרחים

דאגלס חזר לארצות הברית רק לקראת הבחירות שבהן ניצח אברהם לינקולן, אך זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית. בתחילתה הייתה מטרת המלחמה לשוב ולאחד בין הצפון לדרום. דאגלס פעל למען שתי מטרות נוספות במלחמה: ראשית, שחרור (אמנציפציה) של כל העבדים בתחומי ארצות הברית והקונפדרציה, ושנית, גיוס חיילים שחורים לצבאות הצפון. ב-1862 החל התהליך הפורמלי של שחרור העבדים, ראשית בוושינגטון הבירה, לאחר מכן באזורי הדרום שנכבשו ולבסוף בכל רחבי ארצות הברית.

ב-1863 נתאפשר לראשונה לשחורים להתגייס לצבא ארצות הברית. דאגלס נתבקש לעזור בגיוס, במאמרים שכתב לעיתונים מקומיים ובנאומיו הרבים הצהיר דאגלס כי על ידי התגייסותם לצבא יחסלו השחורים את העבדות, ירוויחו את השוויון ויוכיחו פטריוטיות. בין המגויסים הראשונים לצבא ארצות הברית היו בניו של דאגלס. באופן אירוני גם בצבא נתקלו השחורים באפליה. הם הוצבו ביחידות נפרדות, שכרם היה מחצית מזה של חיילים לבנים, ציודם היה מיושן וחיילים שחורים לא היו מועמדים לתפקידי קצונה. גרוע מכל, חיילים שחורים שנפלו בשבי הוצאו להורג מיד עם תפיסתם. ב-1863 נפגש דאגלס עם הנשיא לינקולן ושטח באוזניו את טענותיו על היחס המחפיר לו זוכים החיילים השחורים, ולינקולן הבטיח לשפר את תנאי החיילים הללו בעתיד.

סך כל הנלחמים האפרו-אמריקנים בשורות צבא ארצות הברית במלחמת האזרחים, היה 200 אלף חיילים, שהם כ-10% מכלל הסד"כ הלוחם, מתוכם 38 אלף נפלו בקרב. חייליה השחורים של ארצות הברית הצטיינו בשדה הקרב, אף שהאפליה נגדם לא בוטלה.

תקופת הרקונסטרוקציה

בשנת 1865 הסתיימה מלחמת האזרחים והחלה תקופת השיקום. כל מדינות האיחוד המחודש ביטלו את העבדות, והועבר התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית. אך הנשיא אברהם לינקולן, שהיה אמור להוביל את המסע לשוויון, נרצח. בחלקים רבים של הדרום לא כובדו זכויותיהם של העבדים המשוחררים, והנשיא החדש אנדרו ג'ונסון לא מצא לנכון לעסוק בנושא זכויות השחורים, ואף מינה מושלים שמרנים שתמכו בעבדות. סדרה של חוקים במדינות הדרום הבטיחה כי העבדים המשוחררים לא יזכו לזכויות שיאפשרו להם לצאת ממצבם העגום, ובין היתר נאסרה על השחורים ההצבעה.

כדי לאכוף את שוויון הזכויות לשחורים דאגלס פנה אל הוועידה הרפובליקנית בדרישה להעניק את זכות ההצבעה לשחורים. ב-1866 העביר הקונגרס את התיקון ה-14 לחוקה לפיו שחורים מוגנים על ידי החוקה מפני שלילת זכויותיהם על ידי המדינות. בשנת 1867 נתבקש דאגלס על ידי הנשיא ג'ונסון לעמוד בראש ה"משרד לאנשים חופשיים" (Freedman's Bureau). במשרה זאת היה מתאפשר לו לפקח על כל תוכניות הממשל לקידום שחורים, אך דאגלס סירב להצעה מאחר שסירב לתמוך בממשלו של ג'ונסון.

במרוץ הבחירות של 1868 תמך דאגלס במועמד הרפובליקני הגנרל יוליסס גרנט. בנאומי התמיכה בגרנט תקף דאגלס את המפלגה הדמוקרטית על אדישותה והזהיר בפני עליית כוחו של הקו קלוקס קלן. גרנט נבחר בין השאר בזכות תמיכה מסיבית מן הקהילה השחורה. בין מעשיו הראשונים היו התיקון ה-15 לחוקה שהבטיח את זכות ההצבעה לכל אזרח ללא קשר לגזעו. דאגלס פעל רבות בשידול בתי המחוקקים של המדינות למען העברת החוק וב-1870 אושר התיקון ונחתם על ידי הנשיא. בזכות התיקון נכנסו בפעם הראשונה שחורים לסנאט ולבית הנבחרים. עם אישור זכות ההצבעה פורקה התנועה נגד העבדות.

דאגלס ופמיניזם

דאגלס היה מעורב במאבק הפמיניסטי וזכות ההצבעה לנשים עד מותו. בשנת 1848, הראה שוב דאגלס את תמיכתו בארגוני הנשים בכך שנכח כאפרו-אמריקאי הראשון בועידת סנקה פולס, הכנס הראשון שעסק בזכויות נשים. בנאומו בכנס טען דאגלס בעד זכות הבחירה לנשים (זכות שאפילו חלק ממשתתפות הכנס לא העזו לדרוש). לאחר הכנס הקדיש דאגלס לנושא מאמר בין שני עמודים בעיתונו "כוכב הצפון". דאגלס כתב את הסיסמה לזכות אין מין, לאמת אין צבע - "Right is of no Sex - Truth is of no Color".

למרות זאת כאשר נאבק בעד זכות הבחירה לאפרו-אמריקאים או העברת התיקון ה-15 לחוקה בשנת 1870, נאלץ, כמו כל תומכי התיקון, להתפשר ולוותר על הכללת נשים בתיקון שהוצע על מנת שיעבור. זאת בניגוד לעמדה של פמיניסטיות כמו סוזן.ב אנטוני אשר התנגדו נחרצות לתיקון ה-15 ואף ראו זאת כבגידה. דאגלס לא האמין שתהיה מספיק תמיכה פוליטית למתן זכויות הצבעה לשחורים ונשים בו זמנית, לטענתו זו אסטרטגיה מסוכנת שתגרום לשני הצדדים להפסיד. דאגלס האמין שמתן זכות ההצבעה לאפרו-אמריקאים היא זו שתעזור להעביר בעתיד תיקון דומה עבור נשים (שלימים נודע בתור התיקון ה-19 לחוקה). לדבריו זכות ההצבעה של השחורים לא יכולה לסבול דיחוי: "כאשר נשים בגלל היותן נשים יתלו מעצים... יהיה צורך דחוף להבטיח להן מיידית את זכות הבחירה".

יחסיו של דאגלס עם ארגוני הנשים שוקמו בתוך זמן קצר, והוא המשיך במאבק להבטחת זכות ההצבעה לנשים, אך נשים נאלצו לחכות עד שנת 1920 לקבלת זכות הבחירה בארצות הברית, 25 שנים לאחר מותו של דאגלס.

אחרית ימיו

בשנת 1877 ביקר דאגלס במחוז טאלבוט בו נולד כעבד, וחזר אל האחוזות שבהן שועבד. במהלך הביקור אף פגש את תומאס אולד, אדונו לשעבר. תומאס, אז חולה וחלוש ביקש את סליחת דאגלס על יחסו האכזרי אליו, והשניים נפרדו ביחסים טובים.

בשנת 1882 נפטרה אנה, אשתו של דאגלס, לאחר מחלה קשה. כשנתיים מאוחר יותר הדהים דאגלס את הציבור הלבן והשחור, כאשר התחתן עם הלן פיטס (Helen Pitts) אשה לבנה הצעירה ממנו ב-20 שנה. דאגלס הכיר את פיטס במסגרת עבודתם למען המטרות הפמיניסטיות. למרות התנגדות המשפחות, השניים העבירו את 11 השנים עד למותו של דאגלס במסעות ברחבי העולם וארצות הברית.

ב-20 בפברואר 1895, זמן קצר לאחר שנאם בכנס לזכויות נשים נפטר פרדריק דאגלס מאוטם שריר הלב בגיל 77 (לערך, יום הולדתו אינו ידוע) בוושינגטון. הוא נקבר ברוצ'סטר, ניו יורק, ולאחר מותו, אלמנתו הלן פיטס, עמלה רבות על שמירת בית דאגלס כיד זיכרון למפעל חייו.

קישורים חיצוניים

14 בפברואר

14 בפברואר הוא היום ה-45 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 320 ימים (321 בשנה מעוברת).

1818

שנת 1818 היא השנה ה-18 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1818 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1895

שנת 1895 היא השנה ה-95 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1895 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1895 בארצות הברית

1895 בארצות הברית הייתה השנה בה חגגה ארצות הברית 119 שנה מיום היווסדה.

20 בפברואר

20 בפברואר הוא היום ה-51 בשנה בשבוע ה-8 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 314 ימים (315 בשנה מעוברת).

דאגלס

האם התכוונתם ל...

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1872

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1872 היו מערכת הבחירות הנשיאותית ה-22 בתולדות ארצות הברית, והתרחשו ביום שלישי, ה-5 בנובמבר 1872. הנשיא היוצא יוליסס סימפסון גרנט נבחר בקלות לכהונה שנייה יחד עם הסנאטור הנרי וילסון ממסצ'וסטס. היבחרו מחדש של גרנט התרחשה למרות פיצול במפלגה הרפובליקנית שגרם לרפובליקנים ליברליים לבחור בהוראס גרילי. המפלגה הדמוקרטית תמכה במועמדים הרפובליקנים הליברליים באותה שנה.

ב-29 בנובמבר 1872, אחרי ספירת הקולות אבל לפני התכנסות חבר האלקטורים, מת גרילי. כתוצאה מכך, אלקטורים שהיו צריכים לבחור בגרילי הצביעו לארבעה מועמדים שונים לנשיאות ולשמונה מועמדים שונים לתפקיד סגן הנשיא. גרילי קיבל 3 קולות בחבר האלקטורים לאחר מותו, אך הקונגרס פסל אותם. אלו הבחירות היחידות בהיסטוריה של ארצות הברית שבהן מועמד מת במהלך מערכת הבחירות.

השדרה השמינית

השדרה השמינית (באנגלית: Eighth Avenue) היא שדרה מצפון לדרום באזור הוסט סייד (הצד המערבי) של האי מנהטן בעיר ניו יורק במדינת ניו יורק שבארצות הברית.

התנועה בשדרה חד סיטרית לכיוון צפון, והיא הדרך הישירה הארוכה ביותר באי. השדרה מתחילה בדרום באזור הצד המערבי (הווסט ווילג') של שכונת גריניץ' וילג', בכיכר אבינגדון (במפגש הרחובות האדסון ובליקר). השדרה עוברת דרך השכונות צ'לסי, אזור הבגדים, מטבח הגיהנום, המיד טאון (מרכז מנהטן), אזור התיאטראות, וכיכר קולומבוס (במפגש עם רחוב 58).

צפונית לכיכר קולומבוס משנה השדרה את שמה ונקראת סנטרל פארק וסט, וברחוב 110, הצפוני לסנטרל פארק נקראת השדרה "שדרת פרדריק דאגלס" (Frederick Douglass Boulevard), הנחשבת שוב לחלק מהשדרה השמינית. השדרה מסתיימת ברחוב 159, בסמוך לנהר הארלם.

מתחת לשדרה עובר קו השדרה השמינית של הרכבת התחתית של ניו יורק.

וושינגטון די. סי.

וָושִׁינְגְטוֹן דִי. סִי. (באנגלית: .Washington, D.C) היא עיר הבירה של ארצות הברית. העיר הוקמה ב-16 ביולי 1790, כעירייה נפרדת בתוך מחוז קולומביה (District of Columbia). חקיקת הקונגרס ב-1871 יצרה ממשל יחיד לטריטוריה הפדרלית כולה, ובפועל איחדה את העיר עם המחוז לישות פדרלית אחת, שכפופה ישירות לשלטון המרכזי ואינה חלק מאחת ממדינות ארצות הברית. וושינגטון די. סי. נקראת על שמו של נשיאה הראשון של ארצות הברית, ג'ורג' וושינגטון, וצמד האותיות די.סי. מקצרות את שם המחוז השיפוטי אותו היא מייצגת (District of Columbia).

העיר ממוקמת על גדתו הצפונית של נהר הפוטומק. היא גובלת במדינת וירג'יניה בדרום-מערב, ובמדינת מרילנד מצדדיה האחרים. בעיר מתגוררים כ-646 אלף תושבים; אך במהלך שבוע העבודה עולה אוכלוסייתה על מיליון תושבים, המגיעים אליה מהפרוורים שמסביבה. באזור המטרופוליטני של וושינגטון מתגוררים כ-5.4 מיליון תושבים, מה שהופך אותו לאזור המטרופוליטני השמיני בגודלו בארצות הברית.

הפרק הראשון בחוקת ארצות הברית קובע כי מחוז פדרלי, המופרד מן המדינות, יכול לשמש כבירה הקבועה של ארצות הברית. מרכזן של כל שלוש רשויות הממשל הפדרלי של ארצות הברית ממוקמים בוושינגטון: הרשות המחוקקת (הקפיטול), הרשות המבצעת (הבית הלבן, לצד מחלקות הממשל הפדרלי השונות וסוכנויותיו), והרשות השופטת (בית המשפט העליון של ארצות הברית ובתי משפט פדרליים מרכזיים), וכן מוזיאונים ומונומנטים לאומיים רבים, בהם מוזיאוני הסמית'סוניאן ומוזיאון השואה בוושינגטון. וושינגטון די. סי. מארחת כ-172 שגרירויות זרות, בהן שגרירות ישראל בארצות הברית, וכמו כן גם אירגונים בינלאומיים כגון: הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, תאגיד המימון הבינלאומי, מטה ה-FBI, ומטה נאס"א. גופים פדרליים אחרים, כגון הפנטגון ומטה ה-CIA שבלאנגלי, שוכנים בסמוך לוושינגטון מצדו השני של נהר הפוטומק בווירג'יניה; בעוד שמטה ה-NSA שוכן רחוק יותר מהבירה במרילנד, בין וושינגטון לבולטימור.

ועידת סנקה פולס

ועידת סנקה פולס (Seneca Falls Convention) הייתה הכינוס הראשון שעסק בזכויות נשים ועיקר הדוברות והמשתתפות בו היו נשים. בפרסומיו הרשמיים הוגדר הכנס "ועידה שמטרתה לדון במצב החברתי, האזרחי והדתי ובזכויות של נשים". הוועידה נערכה בסנקה פולס, ניו יורק, במהלך יומיים, 19-20 ביולי 1848. לאחר הכינוס התקיימו, כינוסים שנתיים של National Women's Rights Convention (הוועידה הלאומית לזכויות נשים) החל מ-1850.

נשים קווייקריות מקומיות ארגנו את הכינוס בשיתוף עם אליזבת קיידי סטנטון ולוקרישה מוט, קווייקרית שהתפרסמה בזכות היכולות הרטוריות שלה, בתקופה בה נשים, לעיתים קרובות, לא הורשו לדבר בפומבי.

הכינוס כלל שישה מושבים: הרצאה בתחום המשפט, הצגה הומוריסטית ודיונים בנושא תפקידן של נשים בחברה. סטנטון והנשים הקוויקריות הכינו שני מסמכים לכינוס: הצהרת ההמלצות (Declaration of Sentiments) ורשימה נלוות של החלטות שיעלו לדיון בסיום הכינוס, יחתמו על ידי המשתתפות ויפורסמו.

בכינוס, התפתח דיון ער בנוגע לזכות ההצבעה של נשים, שרבות מהן, כולל מוט, קראו להוריד דרישה זו. אולם פרדריק דאגלס, שהיה המשתתף האפרו-אמריקאי היחידי בכינוס, טען בנחרצות שיש לשלב את הדרישה לזכות הבחירה. הדרישה לזכות הבחירה הפכה לחלק מהמסמך. בדיוק 100 מתוך 300 משתתפים חתמו על המסמך. עיקר החותמות היו נשים.

הכינוס והנאום של מוט, נחשבו על ידי חלק מבני התקופה, כצעד חשוב, במאמץ של נשים לקבל לעצמן חלק מהזכויות החברתית והאזרחיות. סטנטון החשיבה את ועידת סנקה פולס כאירוע המכונן של התנועה לזכויות האישה והיא ביססה זאת בספר ההיסטוריה של הנשים הסופרזיסטיות ( History of Woman Suffrage) שכתבה עם סוזן ב. אנתוני ואחרות.הצהרת ההמלצות הפכה ל"מחולל החשוב ביותר בהפצת חדשות על התנועה לזכויות האישה ברחבי ארצות הברית החל משנת 1848, ובשנים שלאחר מכן", לטענת ג'ודית וולמן, היסטוריונית של ועידת סנקה פולס. החל מוועידת זכויות הנשים הארצית ב- 1851, נושא זכות ההצבעה לנשים הפך לנושא המרכזי במאבק של תנועת הנשים בארצות הברית. הוועידות היו לאירועים שנתיים עד פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ב 1861.

זכויות האישה

זכויות האישה הוא מונח המתייחס לתביעה של נשים לזכויות אזרחיות וחרויות בסיסיות אשר נשללו מהן בעבר, או נשללות מהן בהווה, על ידי החברה הפטריארכלית במהותה. הזכויות עליהן מדובר שונות מחברה לחברה ברחבי העולם, ותלויות בחוקים, במסורת במנהגים המקומיים, ובקודים התרבותיים של אותה חברה או מדינה. לעיתים מדובר באפליה מעוגנת בחוק ולעיתים החוק הוא שוויוני אך החברה לא מיישמת אותו ובכך נגרמת אפליה. זכויות נשים ונערות שונות מזכויות אדם אחרות משום ההטיה היסטורית והמסורתית בחברות רבות ברחבי העולם לטובת גברים ונערים. המונח זכויות נשים מתייחס למעמדן בחברה וזכויותיהן של נערות ונשים בכל גיל. הכוונה במונח היא לכלל הנשים ולא למעמדה של אישה בודדת.

זכויות הנשים בלב המאבק הן: הזכות לעצמאות, הזכות לרכוש, הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות לחינוך והזכות לרבייה. התנועה הפמיניסטית מובילה את הפעילות למען זכויות נשים.

נהר ספרים

נהר ספרים היא הוצאה לאור ישראלית בבעלות הסופר ראובן מירן, המתמקדת בפרסום ספרים בעלי מסרים חברתיים ופוליטיים, ספרי עיון בנושאי תרבות וספרות מתורגמת.

סופרג'יזם

סופרג'יזם (מאנגלית: Suffrage – זכות הצבעה) הייתה תנועה שנאבקה על זכות בחירה לנשים במדינות הדמוקרטיות של העולם המערבי. התנועה פעלה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 וחוללה שינוי משמעותי ביחס לנשים ובמעמדן המשפטי במדינות רבות. המאבק עצמו נשא פרי כאשר במהלך המאה ה-20 מדינות רבות חוקקו זכות בחירה לנשים. המדינה האחרונה שהצטרפה למעגל הייתה ערב הסעודית, אשר העניקה לנשים זכות הצבעה בבחירות המקומיות בשנת 2015.

סנטרל פארק וסט

סנטרל פארק וסט (באנגלית: Central Park West) או בקיצור: CPW היא שדרה בציר צפון - דרום ברובע מנהטן של העיר ניו יורק במדינת ניו יורק.

השדרה מהווה את גבולו המערבי של סנטרל פארק ואת גבולה המזרחי של שכונת האפר וסט סייד (הצד המערבי העליון של האי). אורכה של השדרה 51 גושי דירות. השדירה מתחילה בכיכר קולומבוס (במפגש רחוב 59 עם השדרה השמינית) ומהווה את המשיכה צפונה של השדרה השמינית, ומגיעה עד כיכר פרדריק דאגלס (במפגש רחוב 110 עם שדרת פרדריק דאגלס המהווה למעשה את המשך השדרה השמינית ואף מכונה כך).

לאורך השדרה, מצויים רחובות החוצים את סנטרל פארק. במפגש השדרה עם רחובות אלה מצויים שערי הפארק: שער הסוחרים (Merchants Gate) במפגש השדרה עם רחוב 59, שער הנשים (Womens Gate) במפגש עם רחוב 72, ושער הזרים (Strangers Gate) במפגש עם רחוב 106.

בניגוד לשדרה השמינית, שהיא חד סיטרית לכיוון צפון, שדרת סנטרל פארק ווסט היא דו סיטרית.

ספרות אפרו-אמריקאית

ספרות אפרו-אמריקאית (באנגלית: African American literature) היא מכלול היצירה הספרותית שהופקה בארצות הברית על ידי כותבים ממוצא אפריקאי. הסוגה הכתה שורשים בחיבוריהם של כותבים מן המאה ה-18 כגון פיליס וויטלי ואולאודאה אקוואינו, הגיעה לנקודות-שיא מוקדמות עם סיפורי עבדים והרנסאנס של הארלם, וכלה בספרות בת-זמננו של כותבים כגון טוני מוריסון, מאיה אנג'לו וולטר מוסלי הנמנים עם גדולי הסופרים בארצות-הברית דהיום. עם הנושאים הנחקרים בספרות האפרו-אמריקאית נמנים תפקידם של האפרו-אמריקאים בתוככי החברה האמריקאית הכללית, התרבות האפרו-אמריקאית, גזענות, עבדות ושוויון. הכתיבה האפרו-אמריקאית נטתה לאורך השנים לכלול גם גרסאות אוראליות דוגמת מזמורים-דתיים, דרשות, נעימות כנסייתיות, בלוז וראפ.

ככל שמעמדם של האפרו-אמריקאים בחברה האמריקאית השתנה במהלך מאות השנים עברו, כך גם השתנו מוקדי-העניין של הספרות האפרו-אמריקאית. בטרם פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית הספרות האפרו-אמריקאית התמקדה בעיקר בנושא העבדות, כפי העולה מתקומת תת-הסוגה של סיפורי עבדים. עם זאת, בימי המעבר מן המאה התשע-עשרה אל המאה העשרים, ספרים פרי עיטם של סופרים רבים, ובהם ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז ובוקר טי. וושינגטון התפלמסו בשאלה האם לתקוף או לפייס את הגישות הגזעניות בארצות-הברית. בימי התנועה האמריקאית לזכויות האזרח, כותבים כגון ריצ'רד רייט, רלף אליסון וגוונדולין ברוקס הוציאו תחת ידיהם יצירות שעסקו באפליה הגזעית ובלאומנות השחורה. בימינו אנו, הספרות האפרו-אמריקאית מהווה חלק אינטגרלי מן הספרות האמריקאית, כאשר ספרים כמו "שורשים" פרי עטו של אלכס היילי, "הצבע ארגמן" מאת אליס ווקר ו-"חמדת" של טוני מוריסון, העפילו למדרגה של רבי-מכר ועוטרו בפרסים רבים.

פמיניזם

פמיניזם (מהמילה הלטינית Femina, שפירושה אישה או נקבה) היא שם כולל לאידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות אשר במרכזן המטרה להשיג ולמסד זכויות לנשים מבחינה פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית, ולשפר את מצבן ומעמדן. בכלל גישות אלה כלולים המאבק לשוויון על פי חוק, המאבק לשוויון הזדמנויות בחינוך ותעסוקה והמאבק נגד אלימות כלפי נשים. נהוג לייחס את ראשיתו של הפמיניזם במאה ה-19 באירופה, כאשר תחילת התנועה התמקדה בהשגת זכויות בסיס פורמליות, כגון זכות ההצבעה.

תפיסת העולם הפמיניסטית מפרשת את המציאות החברתית הקשורה לחייהן ומעמדן של נשים בחברה, תוך התמקדות במשמעויות הפוליטיות, החינוכיות, התרבותיות והכלכליות של יחסי גברים-נשים. הפמיניזם תומך בהעצמת נשים בדרכים שונות דוגמת חקיקה, אכיפה, הסברה, עידוד מוּדעוּת לנורמות דיבור ושינויין, ייעוץ ומתן פתרונות למצבים שונים, וכל זאת במטרה ליצור שינוי חברתי כולל. פעולות אלו מבוססות על תאוריות פמיניסטיות אשר מבקשות להציע פרשנויות חלופיות לתפישה ההגמונית-גברית של המציאות.

התנועה הפמיניסטית איננה מזוהה עם מפלגה, ארגון או דמות מייסדת אחת. רעיונות התנועה הפמיניסטית ודרכי פעולתה מגוונים, ומשתנים בהתאם למקום ולתקופה. הפמיניזם כולל זרמים שונים, מגוון גישות, אמונות ורעיונות. המשותף לכל הזרמים השונים המרכיבים את התנועה הפמיניסטית טמון ביציאה נגד אפליית נשים, שאת ביטויה ניתן למצוא בהדרתן של נשים ממוקדי הכוח הפוליטיים והחברתיים, כמו גם במאבק נגד תפיסת העולם המציבה את הגבר במרכז ואת האישה בשוליים. בל הוקס, פמיניסטית רדיקלית של "הגל השני", הגדירה את הפמיניזם בספרה כ"תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי והדיכוי הסקסיסטי".

פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו

פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו (באנגלית: Narrative of the Life of Frederick Douglass, an American Slave) הוא חיבור אוטוביוגרפי ומסה בזכות ביטול העבדות שנכתבה על ידי הנואם והעבד המשוחרר, פרדריק דאגלס, ויצאה לאור בשנת 1845. בדרך כלל היא נחשבת לידועה ביותר מבין מספר סיפורים שכתבו עבדים משוחררים במרוצת אותה תקופה בארצות הברית.

בשנים שקדמו לצאת הספר לאור עסק דאגלס במסע הסברה שבו הציג את קורות חייו והטיף במרץ לביטול העבדות. השפה העשירה שבה השתמש דאגלס גרמה לכך שמאזיניו חשדו בו בהונאה: מסיבות של ביטחון אישי לא סיפר דאגלס לשומעיו מהו שמו המקורי, המחוז בו נולד ומהם שמות אדוניו. בנוסף, השכלתו סתרה את הידוע לגבי בורותם של עבדים. כדי לְהָזֵם את טענות ההתחזות החליט דאגלס לכתוב את סיפורו האוטוביוגרפי. בשנת 1845 יצא לאור ספרו Narrative of the Life of Frederick Douglass, An American Slave (בתרגומו העברי "פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו"), המתאר לפרטי פרטים את תולדות חייו של המחבר תוך שימוש בשמותיהם האמיתיים של כל הנוגעים בדבר, כך שלא ניתן היה לפקפק באמיתות הסיפור. לספר זה מקום חשוב בהיסטוריה של ארצות הברית: הייתה זו הפעם הראשונה שבה עבד שחור העלה על הכתב תיאור מפורט של סיפור חייו.

יחד עם "אוהל הדוד תום", היה ספר זה אחד מפיסות הספרות המשפיעות ביותר, שהניעו את התנועה לביטול העבדות באמצע המאה התשע-עשרה בארצות הברית.

ציור קיר

ציור קיר הוא כל יצירת אמנות אשר מצוירת או צבועה ונמשחת ישירות על קיר, תקרה, או משטח גדול קבוע אחר.

מאפיין מובחן של ציור קיר הוא שמרכיבים אדריכליים של המרחב בו הוא נוצר, משולבים בהרמוניה לתוך הציור.

רחוב 110

רחוב 110 (באנגלית: 110th Street) הוא רחוב בחלקו הצפוני של רובע מנהטן בעיר ניו יורק במדינת ניו יורק שבארצות הברית.

הרחוב מהווה את הגבול הצפוני של סנטרל פארק ואת הגבול הדרומי של שכונת הארלם. במקטע הרחוב בו הוא חופף לפארק, נקרא הרחוב "סנטרל פארק צפון" (באנגלית: Central Park North - "סנטרל פארק נורת'"). בחלקו המערבי של הרחוב הוא מכונה "רחוב הקתדרלה" (Cathedral Parkway - "קת'דרל פארקווי") על שם קתדרלת ג'ון הקדוש האלוהי הממוקמת בצידו הדרומי של הרחוב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.