פפירוס

פפירוס הוא סוג קדום של נייר שיוצר מצמח הגומא, הנודע גם כצמח הפפירוס. השימוש הידוע הראשון בנייר פפירוס נעשה במצרים העתיקה, עוד בימי השושלת הראשונה של מצרים ואולי אף לפני-כן. נעשה שימוש בפפירוס בכל אזור המזרח התיכון, כמו גם ביבשת אירופה ובדרום-מערב אסיה.

ייצור ושימוש

Cyperus papyrus6
גומא
Egypt.Papyrus.01
פפירוס מצרי עם איור של האל אוזיריס

גליונות פפירוס יוצרו מגזע הגומא. ראשית מסירים את הקליפה החיצונית, ולאחר-מכן פורסים את תוכן הגזע לרצועות דקות באורך 40 ס"מ בערך. מניחים את הרצועות זו לצד זו על משטח קשה, כששוליהן חופפים קמעה, ואז מניחים שכבה שנייה בזווית של 90 מעלות לראשונה. ייתכן כי לפני-כן נטבלו הרצועות במים עד להתחלת רקב, אולם הדבר אינו ודאי. בעודן לחות, שתי השכבות נלחצות זו לזו עד שהן הופכות לגיליון יחיד, וגיליון זה מיובש בלחץ. לאחר הייבוש לוטש הגיליון בעזרת חפץ מעוגל כלשהו (אולי אבן).

במקור השימוש בפפירוס היה ליצירת מגילות, אולם בהמשך גילו היוונים כיצד לכרוך גליונות לספרים.

באקלים יבש כמו זה של מצרים, הפפירוס יציב, ונשמר בצורה טובה יחסית. אולם אחסון בתנאי לחות מוביל לרקב המשמיד את הגליונות. פפירוסים מיובאים, שהיו נפוצים בעבר ביוון ובאיטליה, התקלקלו עד שלא ניתן לשחזרם, אולם במצרים עדיין מתגלים מדי פעם גליונות פפירוס חדשים בחפירות ארכאולוגיות.

אחד הפפירוסים החשובים שנמצאו במצרים הוא פפירוס אברס, מסמך עתיק המכיל רשימה של 867 מיני צמחים, בעיקר צמחים אשר מיוחסות להם סגולות רפואיות. לימוד הפפירוסים מהווה את מקור הידע העיקרי ללימוד החיים במצרים עתיקה. כך למשל אוסף של פפירוסי הכישוף היווניים מהווה בסיס ללימודי מצרים מהמאה ה-2 לפנה"ס ועד למאה ה-5.

במצרים נמשך השימוש בפפירוס עד למאה ה-8 לערך, ואז הוחלף בידי הנייר, שהיה זול יותר; הנייר הגיע למצרים בידי הערבים. עוד לפני-כן שימש הקלף כתחליף לפפירוס באזורים מסוימים במצרים. השימוש המאוחר ביותר הידוע הוא לפסק-דין של האפיפיור משנת 1057, ומסמך ערבי משנת 1087. באימפריה הביזנטית נעשה שימוש בפפירוס עד למאה ה-12, אולם לא שרדו פפירוסים מתקופה זו.

ראו גם

אופקים חדשים

"אופקים חדשים" (בפרסומיה אוית השם כאפקים חדשים) הייתה קבוצת אמנים שפעלה בישראל בשנים 1948–1963 וביקשה לעודד את השפעת האמנות הבינלאומית על האמנות החזותית בישראל. תרומתה העיקרית הייתה בגיבוש סגנון ציור ופיסול לירי, בעל סממנים של הפשטה.

אמונט

אמוּנֵט או אמוֹנֵט הייתה אלה במיתולוגיה המצרית. אמונט הייתה אשתו של האל אמון. משמעות שמה "הרעיה הנסתרת" ומדובר בצורת הנקבה של שמו של אמון.

המצרים הקדמונים זיהו אותה עם ניית, רעייתו של האל רע (אשר זוהה עם אמון). החל מהשושלת ה-12 זוהתה מות כרעייתו של אמון במקום אמונט, אולם פולחנה של אמונט נותר פעיל בעיר תבאי.

אמונט תוארה בדמות אישה הלובשת כתר אדום, ומחזיקה מטה עשוי פפירוס.

אפיגרפיה

אֶפִּיגְרַפְיָה (ביוונית: επιγραφή) היא ענף במדע הארכאולוגיה העוסק במיון ובחקר של כתובות ותחריטי סימנים ואותיות על גבי אבן, מתכת, חרס וחומרים דומים. תחום זה נבדל מתחומי המחקר של כתבי יד עתיקים, שנכתבו בדיו על נייר, גוויל, קלף או פפירוס, תחומים הנקראים "פאפירולוגיה" ו"פלאוגרפיה". ענף האפיגרפיה מהווה את אחד מעמודי היסוד של המחקר הארכאולוגי המודרני.

האפיגרפיה עוסקת הן בחקר בלשני של הכתוב והן בניתוח כתובות אלו כמסמכים המעידים על אירועים היסטוריים ועל חיי התרבות בתקופות קדומות.

מדע האפיגרפיה החל להתפתח במאה ה-16. בראשיתו, הוא התמקד בכתובות בשפה הלטינית. בין חשובי החוקרים בתחום זה ניתן למנות את וילהלם הנצן, בארטלומיו בורגסי, ותאודור מומזן. האחרון היה היוזם של אוסף הכתובות הלאטיניות (Corpus Inscriptionum Latinarum) – אוסף רב כרכים שהחל לצאת לאור בגרמניה בשנת 1863, שמכיל את כל הכתובות הלטיניות הידועות, ומקבצן לעבודה אחת. עד היום יצאו כ-20 כרכים, המכילים כ-180,000 כתובות מעובדות, מנותחות ומתורגמות.

ענף ארכאולוגי הקשור לאפיגרפיה הוא הנומיסמטיקה, העוסק בחקר המטבעות.

ביבליה

במילה ביבליה (Biblia) מכנים את כתבי הקודש של היהדות או של הנצרות, כל אחד לפי הקאנון שלו.

גאוגרפיקה

הגאוגרפיקה (יוונית Γεωγραφικά) נכתבה בין השנים 7 עד 23 לספירה על ידי סטראבון, גאוגרף, היסטוריון ופילוסוף יווני, והיא מאגדת ב-17 כרכים את הידע הידוע בתחום הגאוגרפיה באותה תקופה. למעט מספר חלקים בכרך השביעי, נשתמרה היצירה כולה עד ימינו בכשלושים כתבי יד, כמעט כולם נכתבו בימי הביניים כהעתקים של העתקים מוקדמים יותר. עם זאת נמצאו מספר שיירים הכתובים על נייר פפירוס, ואלה ככל הנראה נכתבו במאה ה-2 או במאה ה-3.

לאחר מחקרים החל בשנת 2002 פרסומו של הנוסח המקורי, והוא ממשיך ומתפרסם בקצב של כרך לשנה בערך.

גומא פפירוס

גּוֹמֶא פַּפִּירוּס (שם מדעי: Cyperus papyrus) הוא עשבוני רב שנתי מסוג "גומא". הצמח, הגדל בנהרות, נחלים וביצות, חסר עלי כותרת. גובהו מגיע עד ל-4 או 5 מטרים.

הספרייה הגדולה של אלכסנדריה

הספרייה הגדולה של אלכסנדריה (ביוונית: Βιβλιοθήκη τῆς Ἀλεξανδρείας) הייתה בעת העתיקה הספרייה הגדולה והמפורסמת בעולם אשר נבנתה בעיר אלכסנדריה, בירת מצרים התלמיית.

מניחים כי נוסדה בסביבות שנת 295 לפנה"ס, תחת שלטונו של תלמי הראשון. הספרייה הוקמה כחלק ממקדש המוזות, המוזאיון (musaeon) (שממנו שאובה המילה מוזיאון), מתחם של השכלה ומחשבה. הקמת הספרייה בפועל מיוחסת לדמטריוס מפלרום, אשר היה גם ראש הספרייה או הספרן הראשי הראשון שלה, בין 295 ל-283 לפנה"ס. נטען כי הספרייה אחסנה בשיאה בין 400,000 - 700,000 (לדעות מסוימות אפילו מיליון), מגילות פפירוס, ובתוכן עותקים של חלק גדול מהתרבות היוונית הקדומה.

חזון הספרייה היה להשיג את כל כתבי העולם ההלניסטי ואף מעבר אליו. רצון זה היווה בין היתר את הרקע לסיפור יצירת "תרגום השבעים" לתורה, המתואר בפירוט באיגרת אריסטיאס. את הספרייה ניהל בתקופה זו אפולוניוס מרודוס, לפי מספר מקורות, עד לזמן המשוער 246/247 לפנה"ס, שבו מינה תלמי השלישי את ארטוסתנס כממלא מקומו.

סמוך לאתר הספרייה הישנה נוסדה בשנת 2003 הביבליותיקה אלכסנדרינה, הספרייה החדשה של אלכסנדריה.

הפפירוס של אני

הפפירוס של אני הוא פפירוס של ספר המתים, מתקופת השושלת ה-19 במצרים העתיקה. הפפירוס כתוב בכתב חרטומים.

לפי מסורת הדת המצרית, לאחר מות האדם, הוא עובר בעולם הבא סדרה של מבחנים ותלאות עד להגיעו למנוחה. כדי לעזור למת לצלוח את העולם הבא, נכתב ספר המכונה ספר המתים, שכלל לחשים ועצות שיעזרו לו. לכל אדם נכתבה גרסה אישית של ספר המתים על פפירוס, שנערך במיוחד לכבודו על ידי כהני הדת, נועד לשימושו הפרטי ונקבר יחד איתו. מכוון שעלות ומורכבות הכנת הפפירוס הייתה גבוהה מאוד באותם הימים, רק שכבות האליטה של החברה המצרית יכלה לרכוש לעצמה עותק אישי. הפפירוס של אני היא גרסה של ספר המתים שנעשתה עבור אדם בשם אני, שהתגורר בעיר תבאי והיה פקיד בכיר.

הפפירוס נרכש בשנת 1888 על ידי ארנסט וואליס באדג' בעבור אוסף המוזיאון הבריטי, שם שוכן הפפירוס עד היום. על מנת לשלוח את המגילה לאנגליה, חתך באדג' את המגילה, שאורכה כ-24 מטר, ל-37 גיליונות באורך אחיד ובכך פגם בה באופן משמעותי. כיום היא אחד מהמקורות השלמים והעיקריים ללמידה על ספר המתים שיש בידי החוקרים.

וואדג'ת

ווַאדְגֶ'ת הייתה אלה מצרית בצורת קוברה. הייתה אלת העיר בוטו, יותר מאוחר הייתה לאלה של הפפירוסים, פרעונים ושל כל מצרים התחתונה. הוצגה בתור קוברה הכרוכה סביב צמח פפירוס. על פי המיתוס וואדג'ת עזרה לאיזיס להציל את בנה הורוס מדודו סת כשאיזיס הסתתרה בדלתא של הנילוס. דמיון בין מיתוס זה למיתוס של לטו ואפולו הוביל לכך שבתקופה הלניסטית קישרו בין וואדג'ת ללטו.

וואדג'ת הייתה אחת משתי גבירות שייצגו את מצרים העילית והתחתית. לכל חלק של הממלכה המצרית היה כתר שייצג אותה, לבן לעילית ואדום לתחתית ושניהם ייצגו את הממלכה המאוחדת. נחבת בצורת נשר ייצגה את מצרים העילית וואדג'ת בצורת קוברה ייצגה את מצרים התחתית.

כלי כתיבה

כלי כתיבה הם כלים המשמשים לכתיבה או לשרטוט. יש להבחין בין שני סוגים של כלי כתיבה:

אלה המשמשים לפעולת הכתיבה: עט, עיפרון, רייספדר וכו'.

אלה המשמשים לאחסון הטקסט שנכתב (או הרישום שנוצר): נייר, פפירוס וכו'.

כתב חרטומים

כתב חרטומים או כתב הירוגליפי מצרי הוא צורת כתב שהייתה נהוגה במצרים העתיקה על ידי המלומדים ומכשפים, שנקראו בתנ"ך חרטֻמים (כתיב מלא: חרטוּמים). כתב זה ייחודי בכך שהוא מבוסס על שילוב של לוגוגרמות (סימנים שכל אחד מהם מייצג מילה שלמה) יחד עם סימנים אלפאבתיים (שכל אחד מהם מייצג עיצור או תנועה). טקסטים בכתב חרטומים נמצאים על מגילות פפירוס ממצרים העתיקה, וכן על קירות קברים ומקדשים מתקופה זו. הכתב כולל אלפי סימנים, חלקם בדמויות אנשים, אלים ובעלי חיים.הכינוי הלועזי המקובל לכתב חרטומים הוא הירוגליפים על פי המילה היוונית: ἱερογλύφος (היירוס - קדוש, גליף – תחריט או כתב מגולף). היוונים השתמשו בכינוי זה עבור הכתב המצרי בלבד, אם כי בעת החדשה התפשט השימוש בו לכל כתב שבו נעשה שימוש בסמלי תמונות כתווים, כדוגמת כתביהם של החיתים, המאיה, האצטקים, ילידי אי הפסחא ותרבות עמק האינדוס. בנוסף להירוגליפים, נכתבו טקסטים במצרים העתיקה גם בכתב ההיראטי (ששימש בעיקר לכתבי קודש) והכתב הדֶמוטי (ששימש יותר לצורכי יום־יום).

לאורך התקופה ההלניסטית ובהמשך תחת שלטון רומי נמשך השימוש בכתב זה באנדרטאות על פועלם של השלטונות, אך השימוש בהם ונפוצות הבנת הכתיבה ואף הקריאה בהם הלכה ודעכה. בשנת 391 לספירה, בהוראת תיאודוסיוס הראשון, הקיסר הרומאי הנוצרי, הוחרבו כל המקדשים במצרים, ואיתם אבד סוד פענוח כתב החרטומים. בגלל האופי הציורי של הכתב, נקשרה בשמו של כתב זה הילה של מסתורין וכשפים. פענוח אבן רוזטה על ידי סרן שמפוליון ב-1799 שנה אחר כיבושי נפוליאון במצרים, הובילה להבנת הכתב, הבנה שפתחה פתח חדש לתרבות מצרים העתיקה.

בישראל נמצאו כתבי חרטומים במקדשים מצריים בתמנע, בבית שאן (כתובת של סתי הראשון) ובקיסריה ('ייבוא' רומי של 'עתיקות' ממצרים). בסיני נמצאו מקדשים בערי מכרות כמו זו שבסרביט אל-ח'אדם (מכרה טורקיז) ובאל עריש, המזוהה עם סוכות הקדומה. בכונתילת עג'רוד נמצא מקדש ישראלי ובו כתובות רבות, ביניהן גם בכתב הכנעני (או העברי העתיק). הממצאים הועברו לרשות ממשלת מצרים מכוח הסכם השלום עמה, ומאז אינם נגישים לחוקרים ישראלים.

כתובת (ארכאולוגיה)

כתובת היא מונח המתייחס לכל מסמך, סימן, מספר או אות שנכתבו, גולפו, עוצבו, או נחרטו על חומרים בעלי שרידות יחסית כגון אבן, שיש, מתכת, עץ. חקר הכתובות הוא תחום במדעי הארכאולוגיה הנקרא אפיגרפיה.

חקר כתובות נבדל מחקר מסמכים שנכתבו על נייר, עור, גוויל, או פפירוס; מחקרם של טקסטים אלה נקרא פלאוגרפיה.

מגילה

מגילה היא רצועה ארוכה של קלף, פפירוס או נייר, שעליה נכתבו סימני כתב ואיורים בעת העתיקה. מגילות שימשו לפני שהומצא המצחף במאה ה-1. המאפיין העיקרי של מגילה הוא הכתיבה הרציפה של הטקסט, המחולק לעמודות אך רשום כרצף אחד, בניגוד לספר שבו דפים. בנוסף, הכתיבה נעשית בדרך כלל רק על צד אחד של הדף.

עקב היותן עשויות מחומר אורגני בדרך כלל הן לא שורדות, וקשה למצוא מגילות מהעת העתיקה. מסיבה זו גילוי מגילות ים המלח נחשב לאחד מהממצאים הארכאולוגיים החשובים ביותר מעולם. למרות שחלקים מן הכתוב במגילות ניזוקו ואין אפשרות לשחזרם, רובן נשמרו באופן מפליא, וזאת בשל האקלים היבש השורר באזור ים המלח.

בתרבות היהודית, התורה וכתבי קודש נוספים נקראים מעל גבי מגילות בסדר התפילה בבית הכנסת. כיום משמשות מגילות בעיקר בהקשר דתי, או אמנותי.

מגילת ון אמון

מגילת ון אמון היא סיפורו של מסע ימי של כוהן אמון ממצרים לעיר גבל אשר שכנה בלבנון. מטרת המסע הייתה רכישת קורות עצי ארז לצורך בניית סירה לאל אמון. אחת לשנה, בעת גאות היאור יצא אמון למסע שיט מלווה בכוהנים על גבי הנהר לצורך התאחדות עם בת זוגו מות.

מסע ון אמון מתוארך לסוף השושלת ה-20 תקופת שלטונו של רעמסס האחד עשר, ותחילת השושלת ה-21 למלכי מצרים העתיקה, תחילת תקופת הביניים השלישית. התאריך שבו נוקב דו"ח ון אמון הוא - 'השנה ה-5 לתאריך חידוש הלידות', שהוא שנת 1075 לפנה"ס לערך. מתוך המגילה ניתן ללמוד על הרקע ההיסטורי ועל מצבה של מצרים ביחס למדינות אחרות באזור באותה תקופה, על יחסי הכוחות בתוך מצרים עצמה. היחס לו זוכה ון-אמון מצד שליטי הערים השונות בהן הוא עובר, מלמד על ירידת כוחה של מצרים בתקופה זו. המגילה היא פריפלוס מוקדם, ממנו ניתן ללמוד על ערי נמל, מנהגי שיט, אוניות, משפט ימי שהיה מקובל בתקופה ועוד.

סיפור המסע נכתב על פפירוס בכתב היראטי בשפה המצרית. הפפירוס שהתגלה בשנת 1890 באל-חיבה שבמצרים התיכונה, הוא העתק לא שלם של סיפור המסע. ב-1891 נרכש הפפירוס שנקרא "פפירוס מוסקבה 120", על ידי האגיפטולוג הרוסי ולדימיר גולנישצ'ב. הפפירוס הוא חלק מאוסף מוזיאון פושקין לאמנות יפה במוסקבה.

מקדש לוקסור

מקדש לוקסור (בערבית: معبد الاقصر) הוא מקדש מצרי קדום הממוקם בגדה המזרחית של נהר הנילוס, בעיר לוקסור (תבאי העתיקה) שהוקמה בשנת 1400 לפנה"ס וידועה בשפה המצרית כ"המקלט הדרומי". המקדש נבנה עבור שלישיית האלים הנערצת, אמון, אשתו מות ובנם ח'נום. ונבנה בתקופת הממלכה החדשה במצרים. בשנת 1979 הוכרז המקום כאתר מורשת עולמית.

ספר המתים

ספר המתים הוא השם השכיח לטקסטים ממצרים העתיקה ששימשו במהלך הקבורה. במצרית קדומה, נקראו טקסטים אלה ספר ההליכה [או החזרה] ביום. השם ספר המתים הוא המצאה של האגיפטולוג הגרמני קארל ריכרד לפסיוס, שפרסם חלק מהטקסטים בשנת 1842.

פפירוס איפוור

פפירוס איפוור או השיחה של איפוור עם אדון הכל הוא פפירוס מצרי עתיק (כתוב בכתב היראטי). שמו הרשמי של הפפירוס הוא "ליידן מספר 344", כמספרו במוזיאון הארכאולוגי הלאומי שבליידן, הולנד. הטקסט מתוארך לסוף המאה ה-13 לפני הספירה ומתאר תקופה קשה מאד במצרים, תיאור הדומה בחלקו לתיאור המקראי את מכות מצרים.

שמורת עין תאו

שְׁמוּרַת עֵין תְּאוֹ (עין ג'חולה) היא שמורת טבע מוכרזת בעמק החולה, המורכבת ממעיין העתק הנובע למרגלות הרי נפתלי מתוך מערה, בריכת מים, וחורשת עצי אלה אטלנטית עתיקים. גודל השטח המוכרז הוא 30.65 דונם. השמורה הוכרזה ב-9 בנובמבר 1967. שטח נוסף המיועד להרחבת השמורה נמצא בתכנון מתקדם.

הבריכה שאליה מתנקזים מי המעיין אינה בריכה טבעית. בריכה זאת נחפרה על ידי אנשי קיבוץ כפר גלעדי בשנות ה-50 של המאה ה-20 כדי שתשמש מקור מים זמין לשדות שחברי הקיבוץ עיבדו בסביבת המעיין. טמפרטורת מי הבריכה היא קבועה ונעה בין 23-21 מעלות. חום זה מאפשר לקיים במי הבריכה מינים של בעלי חיים וצומח נדירים. במי הבריכה נמצאים חסרי חוליות נדירים וצמחים כמו נופר צהוב וקַרְנָן טָבוּל שהם צמחים מוגנים הקרנן טבול נמצא בסכנת הכחדה בישראל. בנוסף צומחים במי הבריכה מיני דגנים נוספים. הבריכה מוקפת בצמחי מים כמו פטל קדוש, שנית גדולה, גומא פפירוס וצמחים נוספים. בנוסף צומחים סביב הבריכה עצי תאנה. בתוך הבריכה חיים גם דגי נאווית כחולה. הכניסה לבריכה אסורה, כדי לשמר את הצמחייה ובעלי החיים הנדירים.

מדרום לעין תאו התגלה בשנות ה-80 של המאה ה-20 אתר ארכאולוגי תל תאו. האתר התגלה בעת הרחבת כביש 90. באתר שנחפר נמצאו שכבות ארכאלוגיות מתקופות שונות.

עצי האלה האטלנטית העתיקים שנשמרו, נמצאים בשטח בית הקברות של הכפר ג'חולה שמנע את הפגיעה בהם. במרחק לא רב מהשמורה נמצא מתקן שאיבת מים של קיבוץ כפר גלעדי. ליד המתקן נמצאת בריכת מים קטנה שבה מותר להתרחץ.

השמורה נמצאת ממערב לכביש 90. הגישה לשמורה היא מדרך עפר היוצאת מכביש 899, כ-50 מטר מצומת כ"ח.

תקשורת

תקשורת היא תחום בחברה ובמדע שמהותו היא תהליך של העברת מסרי מידע. המשתתפים יכולים להיות שני בני אדם, בעלי חיים ואף מחשבים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.