פסיקת הלכה

פסיקת הלכה הוא כינוי להכרעה של מורה הוראה בשאלה הלכתית מסופקת או נתונה במחלוקת. פסיקת הלכה בימינו מתבססת בדרך כלל על מקורות חז"ליים (כגון המשנה והגמרא), ועד למקורות מהאחרונים, יחד עם סברא.

מקור הסמכות לפסיקה

מקור עניין הוראת הלכות על ידי מורה הלכות נמצאת בהרבה פסוקים, כגון "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"[1], "ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה"[2].

מלבד זאת יש עניין נוסף של סמכות בית דין הגדול שאסור להמרות את פיהם. מקור הסמכות לכך נכתב בספר דברים ("משנה תורה") בעת עמדת בני ישראל בערבות מואב, בשנת הארבעים מיציאת מצרים, טרם העברתם את נהר הירדן:

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל."
(דברים יז ח)

בשני הפסוקים הראשונים מוגדרים היקף, תחום ותוקף סמכות הפסק:

  • "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט": "יִפָּלֵא" היינו דבר נשגב, כלומר חורג מיכולת ההכרעה של האדם בעצמו, וגם לא ניתן להכריע בו באמצעות שאילת מורה הוראה שרירותי, כי הוא נתון במחלוקת.
  • "בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ": כאן מוגדר תחום השיפוט להריגת זקן ממרא, דין מדיני טומאה וטהרה (בין דם טהור לדם טמא), דין פלילי, דין בענייני נגעים, ודין בדיני ממונות. כשמורים בית דין הגדול בשאר דברים יש חיוב לשמוע, אבל אין מי שממרא את פיהם נידון כזקן ממרא.[דרוש מקור]
  • "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהיךָ בּוֹ": מכאן שסמכות בית הדין הגדול נובעת ממיקומו הגאוגרפי. לפי חז"ל, מאז ימות דוד המלך המקום הנבחר הוא הר המוריה. בתקופת בית המקדש השני בית הדין הגדול היה הסנהדרין שישבה בלשכת הגזית במקדש[3].
  • "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט": מכאן שיש מצווה שיהיו בתוך הסנהדרין גם כהנים ולוויים[4].
  • "אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם": הסמכות נתונה לסנהדרין של אותו הדור, אף אם אינם כחכמי הדורות הקודמים.[5]

הכהנים והלויים בפסיקת ההלכה

לבני שבט לוי בכלל ולכהנים בפרט קיים תפקיד מיוחד בהוראת תורה. הייעוד מתבאר בספר ויקרא בכך שהתורה מוסרת את איסור ההוראה בשכרות בפרשה המכוונת כלפי אהרן ובניו. וכן משה בירך את שבט לוי שיורו את המצוות לעם ישראל. בנוסף, מצווה להעמיד כהנים ולויים בתוך הסנהדרין.[6] בחלק הנסתר שבתורה מובאות אמירות אידיאליות הדורשות מהכוהנים שינהגו כמורי הדת, יהיו בעלי ידע תורני ברמה גבוהה, ויתנהגו עם הוראתם באופן של חסד ושלום.

בתורה, מתוארה הוראתו של כהן בנושאים המסורים לו כגון ראיית צרעת כקביעה חלוטה.[7] בבית המקדש היה קיים בית דין של הכהנים שדן בנושאים הקשורים בכהונה.

היו כוהנים ולוויים שכתבו שהכהנים הם עיקר מייסדי תורה שבעל פה[8] מתקופת עזרא הסופר, דרך תקופת הגאונים[9] ועד לתקופת האחרונים.[10] אמנם במציאות רוב החכמים לא היו משבט לוי, רבי עקיבא היה מבני גרים, ורבי היה משבט יהודה וכן רבים נוספים.

סמכות התלמוד בבלי

מאז חיבור התלמוד בבלי משמש התלמוד אבן יסוד לכל פסיקה הלכתית, מחבר התלמוד בבלי ריכז בתוכו את כל המסורות המקובלות מאז תחילת בית שני, על פי דברי הרמב"ם אין לשום חכם אפשרות לחלוק על התלמוד בבלי, או לסמוך על דעות שונות המובאות בו שלא להלכה. סמכות זו נובעת מהסכמת כל חכמי ישראל לקבל את התלמוד בבלי כמילה אחרונה. במקומות שלא הוכרע בתלמוד ההלכה, צירפו הפוסקים לשיקול הפסיקה את שאר חיבורי חז"ל כדוגמת תלמוד ירושלמי ספרי ספרא מכילתא תוספתא ועוד. ישנה מחלוקת אם אפשר להשתמש בספרות המדרשים לפסיקת הלכה.

ספרות ההלכה

לאורך הדורות חוברו ספרים העוסקים בבירור ההלכה מתוך המקורות התלמודיים במצבי החיים המתחדשים, בעריכות מגוונות, ולצרכים שונים. חיבורים אלה מכונים בכללם ספרות ההלכה. פסיקת ההלכה עוברת דרך ספרות ההלכה.

ישנן שלוש קטגוריות עיקריות בתוך ספרות ההלכה[11]:

  • ספרי פירושים וחידושים- ספרים שנכתבו כפירוש והרחבה על הנאמר בתלמוד מתוך ניתוח, הבנה והעמקה על מנת לסייע בבירור הדין בסוגיה. חלק מהספרים הללו כדוגמת הרי"ף והרא"ש שילבו בתוכם פסקי הלכה ולכן ניתן לראות בהם גם ספרי הלכה. ספרי הפירושים כדוגמת רש"י ורבינו חננאל התמקדו בעיקר בפרוש הנאמר במשנה ובתלמודים על מנת להקל על לימודם. ספרות החידושים כדוגמת בעלי התוספות משתמשת בכלי הלמדנות המובאים בסוגיות שונות בתלמוד על מנת ליישב סתירות וקושיות המופיעות בו ולהגיע להכרעה הלכתית[12].
  • ספרי הלכה- ספרים אלו כתובים על מנת לפרט את ההכרעה ההלכתית בכל מקרה על סדר התלמוד, או על סדר ענייני, או בהתבסס על סדר סימני וסעיפי השולחן ערוך או חיבור אחר המשמש כאינדקס לצורך התמצאות במקורות הרלוונטיים. לעיתים ההכרעה מובאת בקיצור, בלשון פשוטה, לדוגמה במשנה תורה, ארבעה טורים, שולחן ערוך, ולעיתים לאחר פירוט השקלא וטריא התלמודית, כדוגמת הרי"ף, או דרך פירוט מספר מקרים ודעות ביחס לנושא, לדוג' משנה ברורה וערוך השולחן. ספרי קיצורים והלכות בשפה בהירה - כדוגמת קיצור שולחן ערוך, ילקוט יוסף ופניני הלכה. ספרים אלו מסכמים את ההלכות הפסוקות הנובעות מספר הלכה מסוים או מכלל ספרי ההלכה המקובלים העוסקים בנושא. הדגש אינו על השתלשלות הדינים אלא על השלכותיהם המעשיות ובהתאם לכך סדר ההלכות עשוי להיות שונה מסדרן בספרי ההלכה. הספרים מסוג זה נכתבים לתפוצה עממית רחבה, בהתמקדות במקרים הנוגעים למעשה מול השמטת מקרים פחות מצויים, ובשפה קולחת בהירה ומובנת. סדר ההלכות עשוי להיות שונה מסדרן בספרי ההלכה הקלאסיים, אך לרוב הן מלווים בהפניות למקורות, ולעיתים בהרחבות בהערות שוליים.
  • שו"ת (שאלות ותשובות) -סוג נוסף של ספרי הלכה המבוסס על מקרים שהובאו בפני הפוסקים. המחבר מציג את המקרה, דן בצדדים שלו על פי ההלכה עד לפסק הסופי. לדוגמה: "נודע ביהודה". בדרך כלל שאלות הנשאלות בשו"ת הן שאלות אמיתיות הנוגעות למעשה, אולם לעיתים מדובר בשאלות תאורטיות. לעיתים הפוסק בתשובתו מקיף את הנושא מכל צדדיו, אולם רוב התשובות מסתפקות בהתייחסות ספציפית למקרה בו עוסקת השאלה. ספרים מסוג זה מיועדים בדרך כלל לרבנים ולמבקשים להעמיק, ולא לתפוצה עממית כללית[13].

פסיקת ההלכה במקרי מחלוקת

ישנם מספר עקרונות המדריכים מי שנתקל במחלוקת פוסקים כיצד לנהוג.

  • למי שמסוגל לכך - הכרעה מכוח ראיות.[14]
  • "עשה לך רב" - הספרדים ובמיוחד רבי יוסף קארו, הרבו לפסוק כדעת הרמב"ם, ואלו האשכנזים ובראשם הרמ"א פוסקים בדרך כלל כדעת חכמי אשכנז המוקדמים, כדוגמת: התוספות, המרדכי, הרא"ש, הטור, והמהרי"ל. על עיקרון זה מתבססים מחלוקות רבות בין השולחן ערוך לרמ"א. בעבר, עיקרון זה הוביל לפסיקה כמנהג המקום. בימינו, לעיתים קרובות היחיד בוחר לעצמו את רבו.
  • "יחיד ורבים הלכה כרבים", כלומר במקרה וישנה מחלוקת בין חכם יחיד לחכמים רבים, בדרך כלל נפסקת הלכה כרבים. כמו כן ישנם תחומים מסוימים בהלכה בהם נפסקת הלכה לעיתים כדעת היחיד כנגד הרבים (לדוגמה בהלכות אבלות), וכן לעיתים מסתמכים על דעת יחיד בשעת הדחק, או במקרים בהם מעורבים שיקולים נוספים להיתר.
  • גדוּלה בחכמה או שפסקיו התקבלו יותר.
  • העדפת דעת חכמים מתקופות בעלות סמכות מיוחדת.
  • מאידך 'הלכה כבתראי' - ישנם מקרים של מחלוקת בין פוסקים מאותה סוג תקופה, שבהם מעדיפים את הפוסק האחרון דווקא. לדוגמה, מקובל בהלכה שבמחלוקות בתוך תקופת האמוראים, הלכה כאחרונים.[15]
  • בדין תורה הולכים אחר המחמיר, בדברי חכמים אחר המיקל.

עדיפות הישן על החדש

עקרון יסוד בפסיקת הלכה הוא להימנע לחלוק על פסיקת הלכה שניתנה בתקופה קדומה. למשל, אמוראים נמנעים מלחלוק על תנאים, ראשונים אינם יכולים לחלוק על אמוראים, ואחרונים אינם רגילים לחלוק על ראשונים. רבות מהקושיות בגמרא מבוססות על כלל זה, כאשר מקשים על אמורא ממשנה או מברייתא.

שתי סיבות לכלל זה:

  1. עניין ירידת הדורות. כלומר, הדורות הקודמים נחשבו לגדולים יותר בחכמתם, בין אם מצד עצמם ובין אם מצד מצבו הכללי של עם ישראל באותה תקופה, שאפשר בירורים הלכתיים מעמיקים. לכן על האחרונים לבטל את דעתם.
  2. בסופה של כל תקופה, עם ישראל קיבל על עצמו שלא לחלוק על חכמי אותו התקופה: בסוף תקופת התנאים - בחתימת המשנה, בסוף תקופת האמוראים - בחתימת התלמוד, בסוף תקופת הראשונים - בשולחן ערוך.

עיקרון לכאורה הפוך - אם כי לאו דווקא סותר - לעיקרון הקודם, מרחיב במידת מה את הכלל התלמודי (המוזכר בפרק הקודם): הלכתא כבתראי, וקובע כי יש לפסוק את ההלכה לפי דעת החכמים האחרונים - גם כשנראה שהם לכאורה חלוקים על הראשונים; זאת לאור העובדה שחכמים בדורות מאוחרים מוסמכים להעניק לפסק ההלכה הקודם להם - פרשנות מסייגת, המצמצמת אותו דווקא למקרים מסוימים, ולא לכל המקרים. צמצום כזה - המתרחש במקרים רבים - נקרא 'אוקימתא', והוא נפוץ במיוחד בגמרא כלפי מקורות תנאיים כדוגמת המשנה והברייתות.[16]

עובדות מדעיות ופסיקת הלכה

רבים דנו כיצד יש להתייחס לעניינים מדעיים המופיעים בתלמוד ובראשונים כגון רפואה ואסטרונומיה, המתבססים על הנחות מדעיות שהוכחו כשגויות; האם ניתן לדחות את דברי חז"ל ולשנות את ההלכה בעניינים אלו. דוגמה מפורסמת היא המחלוקת על הריגת כינה בשבת. במסכת שבת[17] נאמר שכינה אינה פרה ורבה ולכן מותר להורגה בשבת, הפוסקים דנו האם ההלכה תשתנה כאשר התברר כי הכינה המוכרת לנו אכן פרה ורבה.

בין אלו שדנו, הרב משה שמואל גלזנר שסבר שלאחר שנכתבה התורה שבעל פה כבר אין אפשרות לחלוק על הנאמר בה, גם אם אנו יודעים שהדברים מוטעים ולא מתאימים למדע המצוי כיום. הרב אריה כרמל כותב[18] בשם רבו הרב אליהו דסלר שלחכמים הייתה מסורת על פרטי ההלכה והם ניסו להתאים בין הידע המדעי שהיה מצוי בידם להלכות שהם הכירו. לכן, השינוי בידע המדעי אינו גורם לשינוי בהלכות, אלא מצריך הבנה חדשה של טעמיהם.

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל הלכה

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דברים ל"ג י'
  2. ^ ויקרא י' י"א
  3. ^ משניות, מסכת סנהדרין יא, ב
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין, פרק ב', הלכה ב'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ה, עמוד ב'
  6. ^ ספרי לפרשת שופטים, רמב"ם הלכות סנהדרין
  7. ^ שתי דוגמת: "כאשר יערוך הכהן כן יקום", "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" -דברים כא:ה
  8. ^ כך בספרי רב צדוק הכהן מלובלין
  9. ^ גאוניקה. הקדמת הרב אהרן גרינבאום לפירוש רב שמואל בן חפני הכהן גאון על התורה
  10. ^ הקדמת רב יוסף שאול הלוי נתנזון לשו"ת שואל ומשיב
  11. ^ נערך על פי: מנחם אלון, המשפט העברי, כרך ב' הוצאת האוני' העברית
  12. ^ שם, עמ' 915-920
  13. ^ שם, עמ' 1113-1125
  14. ^ ראו פרק ב' ב"כללי הוראה בהלכות מסופקות" מאת הרב אלישע אבינר
  15. ^ השופט מנחם אלון מסביר את עיקרון "הלכתא כבתראי": "אין להבין עקרון זה, כאילו נתמעט על ידו משהו מן ההערצה שייחסו הדורות המאוחרים לדורות הראשונים, אך הערצה זו היה בה כדי להניע את הפוסק המאוחר כדי לעיין בכובד ראש, ביראה ובענוה בהחלטתו, שכן ידע שהוא דן בבעיה שכבר דנו בה הראשונים. אך משהגיע למסקנתו - נפסקה הלכה כדבריו, ולא כדברי הראשונים." מן הספר "המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו", עמ' 235
  16. ^ הרב שלמה פישר, דרשות בית ישי
  17. ^ מסכת שבת, ק"ב
  18. ^ אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ד', עמ' 355
בית הוראה

בית הוראה הוא בית דין העוסק בפסיקת הלכות אורח חיים ויורה דעה. רבני בית ההוראה מכונים מו"צים ("מורי צדק") והם בעלי סמיכה לרבנות מסוג "יורה יורה". בבתי ההוראה נהוג בדרך כלל שהסמיכה נעשית על ידי הכשרה ("שימוש חכמים") של מספר חודשים (ישיבה ליד הרב בשעה שעונה לשאלות ומענה לשאלות בנוכחותו) אצל ראש בית ההוראה או אצל רבנים בכירים בבית ההוראה.

בשונה מבית דין, בבית הוראה יכול לשבת רב אחד בלבד, מכיוון שאין צורך בפסיקה של שלושה. בדרך כלל רוב רבני בית ההוראה מקבלים קהל בביתם או בבית כנסת בשכונתם.

בתי הוראה בדרך כלל מוקמים יחד עם בתי דין לממונות, וברוב המקרים הדיינים משמשים גם כמורי הוראה. לעיתים רבני ערים או רבני שכונות מקימים בית הוראה משלהם, כשלצידם מורים רבנים שהובאו על ידם, או שהוסמכו על ידם.

מטרת הקמת בתי ההוראה היא לתת מענה מסודר לשואלים, ובמקרים רבים היא נועדה לתת מענה לרוצים לשמוע פסקים של רב מסוים (כמו למשל בתי ההוראה של הרב שמואל וואזנר או של הרב נסים קרליץ או של הרב יעקב הילל, המורים על פי פסקי ראש בית ההוראה). מספר בתי הוראה מפעילים קו טלפון לשאלות במשך כל היממה.

בתי הוראה מפורסמים: בבני ברק: בתי ההוראה של הרב וואזנר, הרב קרליץ והרב מרדכי גרוס. בירושלים: בית ההוראה של העדה החרדית, או אהבת שלום של הרב יעקב הילל, או היכל הוראה של הרב משה בראנדסדורפר. בתי הוראה אלו מפעילים שלוחות או רבנים גם מחוץ לעירם, כמו בביתר עילית, מודיעין עילית צפת ובית שמש .

דבר שאינו מתכוון

דבר שאינו מתכוון הוא מונח הלכתי המתייחס לעבירה הנגרמת כתוצר לוואי של פעולה מותרת, ושלא הייתה בכוונת האדם בעת שחשב לעשות את המעשה. במיוחד נפוץ השימוש במושג הוא בהלכות שבת, אף על פי שהוא אינו מיוחד לשבת, וקיים בכל איסורי התורה.

דרכי שלום

דַרְכֵי שָׁלוֹם הוא מונח הלכתי המשמש להנמקת פסיקות מדרבנן שנועדו לשמור על השלום. שיקול הלכתי זה שייך לקבוצה מצומצמת של שיקולים הלכתיים שנגזרים במפורש מתכליתה של ההוראה ההלכתית ולא מן המסורת שקדמה לה.

השימוש בשיקול הלכתי זה נעשה בשלושה תחומים: כלל היחסים בין בני אדם, היחס לעם הארץ והיחס לגויים (ובתוכם לעובדי עבודה זרה).

הלכה

הלכה היא כינוי ביהדות לכלל הדינים והמצוות שעל פיהם מצווה היהודי לנהוג.

כאשר מתקיים דיון בין החכמים כיצד יש לנהוג על פי היהדות, הדיון נקרא דיון הלכתי, וההכרעה מכונה "פסק הלכה", "הלכה למעשה" או "הלכה" בסתם. בחלוקה הבסיסית של תורת ישראל, מהווה ההלכה חלק אחד, כשלצידה מופיעים חלק האגדה וחלק המוסר והנהגות האדם, "דרך ארץ" בלשון התלמוד. בדרך כלל חלוקה זו מתייחסת רק לתורה שבעל פה כשההלכה היא העיסוק בחלקי המצוות, שבתורה שבכתב או מצוות ותקנות דרבנן, לעומת האגדה שעוסקת בחלקים שאינם מצוות, כמו פרשנות רוב פסוקי התנ"ך. חלק ההלכה כולל, מלבד פסקי דינים, גם את מהלך הפסיקה – כמו דרשות חז"ל הלומדות דינים מפסוקי התורה לפי מידות שהתורה נדרשת בהן, ומדיוק לשון חכמים קודמים, דיונים על דרך לימוד הדרשות או אלו דרשות ללמוד, ויכוח בסברות או בראיות מחכמים קדומים וכדומה.

במהלך הדורות חלק ההלכה הפך לכינוי לספרים העוסקים בפסיקת ההלכה בלבד, כמו השולחן ערוך. כך למשל התלמוד, שהיה נחשב ברובו כספר הלכה, הפך לחלק עצמאי בתורת ישראל שהעיסוק והפרשנות בו אינם נחשבים ללימוד הלכה. בנוסף לכך, בכל דור חוברו ספרי הלכה חדשים שפסקו מתוך מכלול דעות וביררו את דברי קודמיהם, ובכך הפכו את כתביהם לספרים עיוניים שאינם מהווים את עיקר לימוד ההלכה. כך תפס התלמוד את מעמד המשנה,, ספרי הרי"ף והרמב"ם החליפו אותו בתורם, ובהמשך הטור והשולחן ערוך נטלו את הבכורה לעומת כתבי הגאונים והראשונים.

במשך הדורות, התפלגה היהדות לזרמים שונים על רקע של פסיקת הלכה. בחלק מהמקרים הפילוג היה על רקע פרשנות שונה למקרא, כמו המחלוקת בין הצדוקים לפרושים, או המחלוקת בין הקראים לרבניים על תקפות ומעמד התורה שבעל פה. בעידן המודרני חלקו הקונסרבטיבים והרפורמים על האורתודוקסים בשאלת מקורה האלוהי ורציפותה של שלשלת הקבלה שסמכות ההלכה מתבססת עליה.

הלכה ואין מורין כן

הלכה ואין מורין כן היא קביעה המופיעה בכמה מקומות בתלמוד ובפוסקים על אודות הלכות מסוימות שאמנם נכונות, אך מסיבות שונות אין להורות אותן. לעיתים עיקרון אי ההוראה של הלכות אלה תלוי בקהל היעד, וקיימים כמה סוגים של הלכות כאלה בהיבט של למי מורים ולמי לא מורים אותן, כפי שיפורט בהמשך. בדרך כלל מדובר בהלכה מקלה שיש חשש שתפורש בהרחבה מידי, אך גם מנימוקים נוספים, כמו למשל הלכות שנראות תמוהות.

חומרא וקולא

חומרא וקולא הם שני כיוונים קוטביים בפסיקת הלכה ובמנהגים, כאשר חומרא היא פסיקה שלרוב אוסרת ומחייבת ואילו קולא היא פסיקה שלרוב מתירה ופוטרת.

להגדרות אלו חשיבות הלכתית, המתבטאת, בין השאר, בקביעה ההלכתית כי "ספק דאורייתא לחומרא" ו"ספק דרבנן לקולא".

יהדות ספרד

יהדות ספרד הייתה הקהילה היהודית שהתקיימה בספרד המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. שיא תפארתה היה במאות ה-9 ועד ה-13, בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית שלהם ובמהלכה היוותה הארץ את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים שכללו סידור תפילה משלה, נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית, שהחלה לכל המאוחר ברבנו חננאל עבור בחכמי תור הזהב ורבי יוסף קארו ועד ימינו, שהשפעתה גם על יתר התפוצות הייתה עצומה (הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד). בעקבות הגירוש ב-1492 נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לפורטוגל הסמוכה, ממנה גורשו לאחר מכן, למערב אירופה, לאימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, ליתר המזרח התיכון ולאיטליה (חלק מהמגורשים היגרו מאוחר יותר גם לעולם החדש). המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם אליהן הצטרפו, כמו המוסתערבים והרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבעטייה כונו כולם "ספרדים" בערך מן המאה ה-19 – אף כי ה"ספרדים טהורים" או ה"ספניולים", צאצאי המגורשים שנותרו כקבוצה אתנית והוסיפו לדבר יהודית-ספרדית, היו קבוצה קטנה בהרבה – בהנגדה לעדות הגדולות האחרות שנשתמרו עד התקופה המודרנית, האשכנזים והתימנים.

במדינת ישראל מרבית עולי ארצות האסלאם שמכונים מזרחים מזוהים בדרך כלל גם בשם ספרדים, בשל עברם התרבותי-גאוגרפי הספרדי כשרבים מהם הם גם צאצאים למגורשי ספרד שהתפזרו במדינות הצמודות לים התיכון.

לא בשמיים היא

ביהדות, לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא הוא ביטוי המבטא את התפיסה כי התורה, על אף שניתנה משמים, היא אינה מעבר להשגת בני-אנוש, ונתונה לפירושי החכמים המתעמקים בה. בנוסף הביטוי מלמד על כך שאין להכריע מחלוקות הלכתיות על פי בת קול או נבואה יש הסוברים כי במקרים מסויימים דווקא אפשר להכריע על פי ידיעה מ'השמים'.

הביטוי משמש כיום כמטבע לשון מליצי במשמעות רחבה יותר: "זה לא בשמים"; כלומר אין הדבר נבצר מיכולת האדם, אם משתדלים מאוד להשיגו.

מצווה לשמוע דברי חכמים

מצווה לשמוע דברי חכמים היא מצוות עשה בתורה המחייבת ציות לחכמים בנושאים הלכתיים ("ועשית ככל אשר יורוך") ומצוות לא תעשה על המריית פיהם ("לא תסור מכל אשר יורוך"). עיקר הציווי מתייחס לחובת הציות ההלכתית להכרעת חכמי הסנהדרין אשר במקדש בירושלים, מתוקף מעמדם כערכאה ההלכתית והדיונית הגבוהה ביותר במקרה של חילוקי דעות.

מרא דאתרא

מָרָא דְאַתְרָא, (מארמית "אדון המקום") הוא כינויו של הרב המקומי. מבחינת ההלכה היהודית פסיקותיו מחייבות את אנשי מקומו בזמן כהונתו, אולם כיום, עם שיפור אמצעי התקשורת בין מקומות, הולך מעמדו ונשחק.

סמיכה לרבנות

ביהדות, סמיכה לרבנות (נקראת גם: היתר הוראה או סמיכת זקנים) היא נתינת סמכויות למוסמך לפסוק הלכה על פי ראות עיניו, ולהיקרא בתואר רב. הסמיכה נעשית על ידי רב מוסמך, ובאישור חתימתו הנקרא "כתב סמיכה".

ספק ברכות להקל

ספק ברכות להקל הוא כלל הלכתי, לפיו כאשר מתעורר ספק בדיני ברכות יש להקל. על פי הפרשנות הפשוטה "להקל" פירושו לא לברך, אך יש שמסבירים זאת אחרת.

פוסק

פוסק (או פוסק הלכה או מורה הוראה או מורה צדק, המוכר גם בראשי התיבות מו"צ או דומ"צ), הוא שם תיאור לרב שעוסק בהכרעת שאלות הלכתיות המובאות בפניו.

מבחינה טכנית, כל סמיכת חכמים מהווה "היתר הוראה" המתירה לרב לענות על שאלות הלכתיות. עם זאת, לא כל הרבנים הם פוסקים ובקיאים בשאלות הלכתיות, וחלקם עוסקים בנושאים תורניים אחרים, כגון תנ"ך, תלמוד, מוסר, חסידות ועוד.

לעיתים ישנו מורה הוראה לנושא הלכתי ספציפי, למשל מורה הוראה לבית המטבחיים, שבו שוחטים בהמות.

לעיתים יש חלוקה בין רב קהילה, האחראי לניהול ענייניה הרוחניים של הקהילה, לבין מורה הוראה, האחראי על פסיקת ההלכה. חלוקה כזו נעשית לרוב בקהילות חסידיות שבהן הרב הרשמי הוא איש ממשפחת האדמו"ר או רב בעל ידע וסמכות בענייני חסידות ובעל יכולת דרשנית; במקרים כאלו ממנים רב נוסף, שתפקידו לפסוק הלכה והוא המשמש כפוסק. בדרך כלל ממנים על הקהילה פוסק בעל היקף רחב יותר, המכונה דומ"צ, ראשי תיבות של דיין (הבקיא בשולחן ערוך חלק חושן משפט, העוסק בשאלות ממוניות) ומורה צדק (הבקיא בשולחן ערוך חלק אורח חיים וחלק יורה דעה, העוסקים בשאלות בענייני יום יום).

הכינוי פוסקים מתייחס, על פי רוב, ליצירותיהם של רבנים פוסקים מובהקים, בעיקר לפירושים ההלכתיים שהודפסו במהדורות העיקריות של השולחן ערוך ולספרי שאלות ותשובות (בקיצור שו"ת). המושג 'בקיא בש"ס ופוסקים' מציין אדם שיש לו ידיעה מקיפה בתלמוד הבבלי ומפרשיו, בשולחן ערוך ומפרשיו, ובספרות השו"ת.

פוק חזי מאי עמא דבר

פוּק חָזִי מַאי עַמָא דָבַר (ארמית, בתרגום מילולי לעברית: צא וראה מה העם נוהג) הוא ביטוי תלמודי, ומשמעו שבשאלות שאין לגביהן פסק הלכה ברור - אפשר ללמוד כיצד לנהוג מתוך מנהג העם, וזאת תוך הנחה שלמנהג העם מסורת מבוססת שלא נודעה לנו, או שסיבה מטא-פיזית כלשהי, תגרום לציבור הרחב לעשות את המעשה הנכון (מעין "חוכמת ההמונים").

ראשונים

ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי.בין הרבנים הבולטים שפעלו בתקופת הראשונים: הרי"ף, רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ומאות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.

רב

רב הוא מורה התורה וההלכה ביהדות. באופן מסורתי תפקדו הרבנים גם כאחראים על השיפוט וכאליטה האינטלקטואלית בקהילה היהודית. בתקופה המודרנית הוגדר תפקידם מחדש בעיקר לתחום הדת. בקבוצות חרדיות ממשיכים רבנים להחזיק בסמכויות רבות ולעיתים אף יותר משהיו להם בעבר.

רבי שמעון שזורי

רבי שמעון שזורי היה תנא בדור הרביעי. נקרא שזורי על שם מלאכתו - שזירת חבלים, או על שם הכפר בו חי "שזור". מאמריו מוזכרים ברחבי המשנה והתלמוד.

לגבי פסיקת הלכה כמותו נחלקו האמוראים: היו שסברו ש"כל מקום ששנה רבי שמעון שזורי - הלכה כמותו", לחלק מהשיטות רק במקומות בהן מוזכרת דעתו במשנה, ולחלק מהשיטות גם כאשר דעתו מובאת בברייתא. אמוראים אחרים, כדוגמת רבי יונתן, פסקו שהלכה כמותו רק בשני מקומות: כתיבת גט של חולה מסוכן הנוטה למות ובתרומת מעשר של דמאי וכך נפסק גם על ידי הראשונים. עם זאת, הש"ך הראה חוסר-עקיבות בכלל זה בפסקי הראשונים, שכן ישנם מקומות נוספים בהם הם פוסקים כר' שמעון שזורי, אך לא בכל המקומות.

שאלת חכם

שאלת חכם הוא מושג בהלכה האומר שבשאלות המתעוררות אצל אדם בהן אין לו יכולת להכריע בעצמו, יש לפנות לפוסק.

הפנייה ל"שאלת חכם" מופיעה בהלכה בדרך כלל בשאלה שדורשת הכרעה מקומית (כמו זיהוי כתמים או כל דבר הצריך בדיקה טכנית) או שהתשובה מורכבת מפרטים וצדדים רבים. כמו כן היא מופיעה במקרים שיש מחלוקת פוסקים ולא הוכרעה הלכה, בדרך כלל במצב של שעת הדחק. המושג מופיע בעיקר בהלכות איסור והיתר ונידה.

שב ואל תעשה

שב ואל תעשה הוא מושג המוזכר בתלמוד ובספרי הפוסקים, והפך נפוץ כביטוי גם בעברית החדשה. לצירוף זה כמה שימושים[דרושה הבהרה], והנפוץ שבהם הוא קביעה כי במקרי ספק מסוימים יש להימנע מעשיית כל פעולה כברירת מחדל.

בכוח חכמים לתקן ולהתיר לעבור על מצווה מהתורה, באופן של שב ואל תעשה, כלומר הורו להימנע מקיום מצוות עשה מסיבות שונות.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.