פסיפס

פְּסֵיפָסלעז: מוֹזָאִיקָה) הוא יצירת אמנות שבה מורכבות פיסות אבן שונות וססגוניות ליצירת תבנית גרפית. האבנים משובצות בתוך מלט או חומר אחר המחבר ביניהן. אופי השימוש בפסיפסים מגוון. לעיתים הפסיפס הוא ללא דוגמה, ולעיתים משולבים בו דגמים ודמויות. בעת העתיקה שימש הפסיפס כחיפוי רצפה למבני ציבור, מבני דת, בתי מרחץ, בתי מגורים ועוד. איכותו של הפסיפס נמדדת בגודל האבנים המשובצות בו (ככל שהן קטנות יותר יכול האמן ליצור עיטור מורכב יותר), וכן ביכולתו של האמן ליצור נפחיות של הדמויות והעיטורים (על ידי תיאור אור-וצל) בעזרת אבני הפסיפס. הדגמים ברצפות הפסיפס היו לקוחים, כנראה, מתוך 'ספר דגמים' שהיה ברשות אמני הפסיפס, וחזרו במקומות שונים (דמיון בולט, למשל, נמצא בין הפסיפסים שנעשו בעבר הירדן לאלו של ארץ ישראל בתקופה הביזנטית).

Byzantine church in Nahariya - Peacocks Mosaic
פסיפס של זוג טווסים וביניהם אמפורה, פרט מרצפת הפסיפס מהכנסייה הביזנטית בנהריה
Ashqelon psiphas greece
כיתוב יווני מרצפת פסיפס של כנסייה באשקלון
Brotvermehrungskirche BW 3-2
אחד הפסיפסים המקודשים לעולם הנוצרי, שנמצא בישראל: תיאור נס הלחם והדגים, בכנסייה בעין שבע
Rehov Mosaic Replica-01
פסיפס כתובת רחוב מתקופת התלמוד, הכתובת העברית הארוכה ביותר שאותרה על רצפת פסיפס

פסיפסים בעת העתיקה

הפסיפסים הראשונים בתרבות המערבית (מהמאה ה-6 לפנה"ס) נמצאו בגורדיון (טורקיה של היום) והיו עשויים חלוקי נחל בלתי מסותתים. בטכניקה זו יוצרו בתחילה צורות גאומטריות פשוטות אך במהרה התפתחה השיטה לכדי תיאור אילוסיוניסטי צבעוני על טהרת האבן הטבעית.

פסיפסים שנמצאו מסוף המאה ה-3 לפנה"ס עשויים כבר קוביות אבן מסותתות ומשוייפות.

לקראת המאה הראשונה לספירה מתחילות המוזאיקות לעטר קירות ולא רק רצפות. בעקבות התפתחות זו מתפתח גם השימוש באבני מוזאיקה- טסרה מזכוכית. דבר המאפשר פלטת צבעים רחבה בהרבה וייצור טסרות זהב.

פסיפסים בימי הביניים

במעבר הדרגתי עולות המוזאיקות מהרצפה לקירות ותקרות, לא מעט בעקבות קודקס תאודוסיאנוס (427 לספירה) שאסר הצבת סמלים דתיים על רצפות. בתקופה זו החומר השלט נעשה טסרת הזכוכית, אבן משמשת בעיקר ליצירת עור הפנים והידיים של הדמויות. התיאור נהיה קאנוני יותר ופחות אילוסיוניסטי.

פסיפסים באמנות המודרנית

לאחר ירידת חינו של הפסיפס בתקופת הרנסאנס, הוא זכה לתקופת זוהר נוספת שתחילתה בהקמת סדנת הפסיפס האפיפיורית בתחילת המאה ה-18. סדנה זו הוקמה לשם העתקת יצירות אמנות חשובות בטכניקת המוזאיקה אך עד מהירה החלו לייצר בסדנא גם מוזאיקות חדשות. ב- 1804 הקים נפוליאון סדנאת מוזאיקה קיסרית. במחצית המאה ה-19, פיתח הדוקטור אנטוניו סאלוויאטי מוונציה את ייצור המוזאיקה לכלל תעשייה. בית המלאכה שלו היה אחראי לכמה מהמוזאיקות החשובות של התקופה, כגון מונומנט הנסיך אלברט בלונדון, עמוד הניצחון של ברלין ועוד. ב-1889 הוקם בברלין מפעל המוזאיקה פול & ואגנר שנחל הצלחה עולמית ואף נפתח עבורו סניף שני בארצות הברית.

באמנות החדשה קיים שימוש בפסיפס והוא מופיע בפסלים ומיצגים. בתל אביב מוצגים שני פסיפסים מאבנים צבעוניות מעשה ידיו של נחום גוטמן: בשדרות רוטשילד ובמבואת הכניסה המערבית של מגדל שלום. האמנית דינה שנהב יוצרת פסיפסים המציגים דימויים מן העיתונות היומית תוך שימוש בחומרים מתכלים כגון ספוגים צבועים. אמנים ישראלים נוספים המשתמשים בפסיפס ביצירותיהם: דוד וקשטיין ואילנה שפיר.

בעידן המודרני, מומש רעיון הפסיפס, באמצעים טכנולוגיים, המאפשרים הפקת פסיפס תמונות - תמונה המורכבת מתמונות קטנות.

פסיפסים מפורסמים

פסיפסים מפורסמים ניתן לראות בכנסיית 'איה סופיה' באיסטנבול, בכנסית סן ויטאלה ברוונה שבאיטליה, במאוזולאום של 'גאלה פלאצידיה' באיטליה, בעתיקות פומפיי והרקולנאום, ברצפת כנסייה במידבא שבירדן הידועה כמפת מידבא ועוד. בישראל התגלו מאות רצפות פסיפס מתקופות עתיקות, בבתי מרחץ רומיים וביזאנטיים, בבתי כנסת, במסגדים, בכנסיות, בגתות תירוש, בבתים פרטיים ובמבני ציבור ועוד. בין הפסיפסים בישראל מפורסמים הפסיפסים בעיר הרומית-ביזנטית ציפורי, הפסיפס שבבית הכנסת הקדום בבית אלפא המציג את גלגל המזלות, והפסיפס בבית הכנסת בעין גדי.

0 Mosaïque - Buste de Satyre - Palazzo Massimo

ראש סאטיר ברצפת פסיפס. יצירה רומית מתקופת אנטונינוס, בשנים 138–192 בווילה רומית בגנזנו איטליה

Jerusalem-2013-Temple Mount-Dome of the Rock-Detail 01

פסיפס צורות גאומטריות במסגד כיפת הסלע בהר הבית בירושלים

GOMPEL

פסיפס מאת מרדכי גומפל בחזית בית יד לבנים בפתח תקווה

YAD BEN ZVI VIEW 6 20120912 151729

העתק של פסיפס מעון במתחם יד יצחק בן-צבי בירושלים, יצירתה של האמנית נעמי הנריק

ראו גם

קישורים חיצוניים

איקונין

בנצרות, איקונין (ביוונית: Εικων, "דמות") הוא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוהי, כגון קדושים. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס. בספרות היהודית, המונח "איקונין" מתייחס בעיקר לדמותו של ישו הצלוב התלויה על הקיר בכנסיות ובבתים נוצריים רבים.

אמנות ביזנטית

אמנות ביזנטית היא כלל האמנויות שהיו נפוצות בתקופה הביזנטית, החל מן המאה ה-4 לספירה ועד המאה ה-9, אז סטתה האמנות באירופה מן האמנות של האימפריה הביזנטית המזרחית. הסגנון הביזנטי באמנות שומר במידה רבה בחלקים של האימפריה הביזנטית המזרחית והתפתח שם לאמנות איקונית בשנים המקבילות לאמנות הרומנסקית והגותית באירופה.

אנטוני גאודי

אנטוני גאודי אי קורנט (בקטלאנית: Antoni Gaudí i Cornet‏; 25 ביוני 1852 - 10 ביוני 1926) היה אדריכל קטלאני שהתפרסם בזכות סגנונו העיצובי-פיסולי הייחודי. עבודתו מסווגת כחלק מסגנון המודרניסטה השייך לתנועת האר נובו באדריכלות, תנועה שהיוותה את תחילתה של התקופה המודרנית באדריכלות, אך סגנונו הייחודי נקרא על שמו "סגנון גאודי".

אפסיס

אפסיס (לטינית: apsis, מיוונית: ἀψίς בריבוי:אפסידים) הוא גומחה, לרוב חצי מעגלית, השוכנת בקיר המזרחי בכנסיות קלאסיות, בעיקר באלו הבנויות בצורת בזיליקה. לרוב ימוקם המזבח המרכזי באפסיס, עליו עורך הכומר את טקס התפילה ("ליטורגיה" אצל האורתודוקסים ו"מיסה" אצל הקתולים).

משמעות המילה אפסיס ביוונית היא "קשת". כנסיות נוצריות עתיקות נטלו את מודל האפסיס מהבזיליקה הרומית. ניתן למצוא כנסיות חד אפסידיאליות ותלת אפסידיאליות. במקרה של כנסייה תלת אפסידיאלית לרוב באפסיס המרכזי ימוקם המזבח המרכזי ובאפסידות הצדדיות מזבחות משניים. בשל חשיבותו וקדושתו של האפסיס ישנה הקפדה רבה בקישוטו, דבר הבא לידי ביטוי בויטראז', פסיפס, ציור, פיסול, תבליטים ועוד.

לעיתים תימצא מתחת לאפסיס קומת מרתף או מערה, בה טמונים החפצים או השרידים הקדושים. לעיתים ימצא שם גם קבר של קדוש.

כאשר האמבולטוריום סביב האפסיס מוקף בזר קפלות הקורנות ממנו כמו עלי כותרת של פרח קוראים לתצורה זו "שווה" (צרפתית: Chevet). אפסיסים בתצורת שווה היו נפוצים בקתדרלות גותיות צרפתיות.

בזיליקת פטרוס הקדוש

הבזיליקה האפיפריורית של פטרוס הקדוש (בלטינית: Basilica Sancti Petri), ידועה רשמית באיטלקית כ-Basilica Papale di San Pietro in Vaticano או בפשטות בזיליקת פטרוס הקדוש היא המבנה המרכזי של קריית הוותיקן. בזיליקת פטרוס הקדוש היא מבנה הדת הנוצרי הגדול בעולם, ויכול להכיל בתוכו עד כ-60,000 איש. היא ידועה כ"כנסיית האם" של הנצרות הקתולית ונחשבת לאחד האתרים הקדושים ביותר לנצרות. היא תוארה כ"בעלת מקום ייחודי בעולם הנוצרי" וגם כ"גדולה מכל כנסיות העולם הנוצרי". במסורת הקתולית, היא מקום קבורתו של פטרוס הקדוש, שהיה אחד משנים עשר השליחים של ישו ולפי המסורת גם הבישוף הראשון של רומא ולכן גם הראשון בשושלת האפיפיורית.

המסורת ומספר ראיות היסטוריות אומרות כי קברו של פטרוס הקדוש ממוקם ממש מתחת למזבח של הבזיליקה. מסיבה זו, רבים מהאפיפיורים נקברו בבזיליקת פטרוס הקדוש משחר התקופה הנוצרית.

בזיליקת פטרוס הקדושה היא אתר צליינות ידוע, בשל הפולחן הדתי המבוצע בה וכמו כן גם בשל ההקשרים שלה להיסטוריה הדתית הנוצרית. הקשרים לאפיפיוריות, לקונטרה-רפורמציה, וקשריה עם מספר אמנים ידועים, שהידוע שבהם הוא מיכלאנג'לו. כמבנה ארכיטקטוני, הבזיליקה ידועה כמבנה הגדול ביותר של תקופתה. בניגוד לאמונה הרווחת, הבזיליקה אינה קתדרלה, מאחר שאינה מקום מושבו של בישוף. מעמדה הכנסייתי המדויק הוא בזיליקה אפיפיורית.

בית הכנסת בבית אלפא

בית־הכנסת בבית־אלפא הוא אתר ארכאולוגי בישראל, ובו שרידי בית כנסת עתיק מן התקופה הביזנטית בארץ ישראל. האתר התפרסם בזכות הפסיפסים השמורים שבו ונתפש כעדות לקיום חיים יהודיים במשך מאות שנים אחרי חורבן בית שני. המבנה הוכרז כגן לאומי.

בית הכנסת נתגלה בסוף 1928 ונחפר בתחילת 1929. ממצאי חקירת בית הכנסת פורסמו בסקר בשנת 1932. סקר נוסף נערך בשנת 1962 על ידי רשות העתיקות. בחפירה ובחשיפת רצפת הפסיפס, התגלו שרידים של מבנה בית כנסת קדום יותר, כנראה מן המאה ה-5 לספירה, ממנו התגלו שרידי ריצוף פסיפס קדומים. הערכת החופרים הייתה כי בית הכנסת המאוחר יותר, מן המאה ה-6 לספירה, נחרב ברעידת אדמה בשנת 749, או אף מוקדם יותר. חלקי המבנה אשר נפלו על רצפת הפסיפס הגנו עליה מבליה.

חמת טבריה

חמת טבריה הוא אתר ארכאולוגי וגן לאומי אשר נמצא על שפת הכנרת, בכניסה הדרומית לטבריה. המקום ידוע בעיקר בשל שרידי בית הכנסת שנתגלה בו. המוביל המלוח הנמתח לאורך חופה המערבי של הכנרת, חוצה את הגן הלאומי מצפון לדרום.

כברי

כַּבְּרִי הוא קיבוץ בגליל המערבי, כארבעה ק"מ ממזרח לנהריה. שייך לתנועה הקיבוצית ובעבר השתייך לתק"ם. שמו של הקיבוץ הוא כשם הכפר הערבי אל-כאברי שחרב במלחמת העצמאות, ההשערה היא, ששם זה שימר את השם "כבריתא" או "כבריתה" הנזכר כיישוב גבול צפוני בימי שיבת ציון ובתוספתא ובתלמוד הירושלמי.נוסד בשנת 1949, על ידי חברי קיבוץ בית הערבה שנאלצו לפנותו במהלך מלחמת העצמאות. בתחילה הנשים והילדים פונו לקיבוץ שפיים ולאחר מכן פוצלו כל המפונים לשני קיבוצים - כברי וגשר הזיו.

ליד הקיבוץ נובעים ארבעה מעיינות טבעיים, עין צוף, עין גיח, עין שפע ועין השיירה, שמהם הקיבוץ והמושבים הסמוכים בן עמי ונתיב השיירה מקבלים את המים. אמת עכו הובילה מים ממעיינות אלו אל עכו. כמו כן ישנם שני אתרים ארכאולוגים בשטחיו - תל כברי ובאר ביזנטית עם רצפת פסיפס. בקיבוץ מטעי בננות ואבוקדו מצליחים, מפעל יציקות מתכת בשם "כבירן", מפעל פלסטיק בשם "ריאון" מקבוצת פלסאון תעשיות, מסעדה (אדלינה) וצימרים. כמו כן פועלת בקיבוץ סדנת הדפס, בקיבוץ נמצאים בית הספר היסודי "מעיינות" ובית הספר התיכון "מנור כברי".

בין מייסדי הקיבוץ ניתן למנות את חבר הכנסת התשיעית וה-10 דני רוזוליו, את הפסל זוכה פרס ישראל יחיאל שמי, את הצייר אורי רייזמן ואת אליהו סלע (רעננה), מהמפקדים הבולטים בפלמ"ח בעת מלחמת השחרור. בכברי נולדו הזמרת ירדנה ארזי, השחקן נבו קמחי ואמן הג'אז אבישי כהן.

כיכר ביאליק

כיכר ביאליק היא כיכר בלב תל אביב, הנמצאת במפגש הרחובות ביאליק ואידלסון (צומת בצורת ר'). מבחינה אורבנית, היסטורית ותרבותית הכיכר היא חלק בלתי-נפרד מהרחוב הקטן הנושא את אותו השם. הכיכר והרחוב נמצאים בסמוך לרחוב אלנבי מדרום ורחוב פינסקר במערב.

הכיכר נקראת על-שמו של חיים נחמן ביאליק - משורר, סופר, חוקר ספרות, מתרגם, עורך ומו"ל. שבוע לאחר שהגיע ביאליק לארץ בשנת 1924, נערך לכבודו הטקס אשר בו נקרא הרחוב על שמו, וזהו מקרה יוצא מן הכלל בו נקרא רחוב על-שם אדם חי (מקרה דומה רלוונטי גם לרחוב אלנבי, רחוב אחד העם ורחוב בוגרשוב). בשל המבנים ההיסטוריים השוכנים בה, מהווה כיכר ביאליק את אחד מאתרי המורשת החשובים בתל אביב. הכיכר אמנם קטנה יחסית, אך בימי המנדט שימשה כמקום המרכזי בו נערכו טקסים ואירועים עירוניים, וכן הפגנות נגד שלטונות המנדט.

ממלכת פרס

ממלכת פרס היא ישות תרבותית עתיקת יומין, ששורשיה נטועים בעת העתיקה ובגלגולה המודרני היא מוכרת בשם איראן. במהלך הדורות ידע אזור זה כובשים רבים ותרבויות רבות התחלפו בו זו אחר זו. הכובשים השונים של אזור פרס נחשבים כחלק מהיסטוריית תרבותם בעיקר בשל העובדה שרבים מהם דיברו בשפה הפרסית.

מפת מידבא

מפת מידבא היא רצפת פסיפס בכנסיית גאורגיוס הקדוש בעיר מידבא שבירדן. המפה, המתוארכת לתקופה שבין המאה השישית לשביעית, מתארת את ארץ ישראל, והיא העדות החזותית המוקדמת ביותר לבנייתה של כנסיית הקבר בירושלים.

נחום גוטמן

נחום גוטמן (15 באוקטובר 1898, טלנשטי, בסרביה – 28 בנובמבר 1980, תל אביב) היה צייר, מאייר, פסל וסופר ישראלי, יליד האימפריה הרוסית. בשנת 1978 זכה בפרס ישראל לספרות ילדים.

סוואנה

סוואנה (Savannah) היא מערכת אקולוגית של ערבה מנוקדת בעצים ושיחים. כעשרים אחוזים משטח היבשה על פני כדור הארץ, משני צידי קו המשווה, מסווגים כאזורי סוואנה, רובם באפריקה, אך ישנם גם אזורי סוואנה בדרום אמריקה, בהודו, באוסטרליה ובמקומות נוספים.

הצמחים העיקריים בשטחי הסוואנה הם עשבים, אשר לעיתים מתערבבים בהם מספר שיחים. ברחבי הסוואנה מפוזרים עצים בודדים או קבוצות עצים קטנות. פעמים רבות משמשת הסוואנה כאזור מעבר בין אזורי יער וחורש לבין אזורי עשב.

העצים בסוואנות של דרום אמריקה ואוסטרליה הם ירוקי-עד, בעוד שבאפריקה העצים בסוואנה הם נשירים. אזורי הסוואנה באפריקה עשירים בעצי שיטה וחיים בהם יונקים גדולים, באוסטרליה נפוצים באזורי הסוואנה עצי אקליפטוס ומתגוררות בהן חיות כיס, ואילו הסוואנה בדרום אמריקה מאופיינת ביערות גשם וחיים בה מכרסמים רבים.

אזורי הסוואנה נמצאים משני עברי קו המשווה, במרחבים הצחיחים-למחצה שבין המדבריות ליערות הגשם, מיקום הגורם לתקופות בצורת לעיתים קרובות. הצמחייה בסוואנה מושפעת מאוד מכמות הגשמים שיורדת, מסוג האדמה, שימושה למרעה וסכנות אש המאיימות עליה. הטמפרטורות בסוואנה גבוהות יחסית לאורך כל השנה, אך קיימת הבחנה בין שתי עונות עיקריות: עונת הגשמים, שבה הטמפרטורות גבוהות ואחוזי הלחות גבוהים ולפיכך כמות המשקעים רבה, ועונת היובש, שנמשכת רוב השנה ובה הטמפרטורות נמוכות יותר וכמות המשקעים יורדת בצורה ניכרת.

עקד

עֵקֶד (גם "עקד לשירה", "עקד ספרים" (בעבר) ו"עקד-פסיפס") היא הוצאת ספרים ישראלית המיועדת בעיקר לשירה. מקור השם "בית עקד ספרים", כינוי קדום לספרייה.

ערוץ 7

ערוץ 7 הוא רשת תקשורת ישראלית, הכוללת אתר חדשות, עיתון וכן שידורי טלוויזיה ורדיו המועברים דרך האינטרנט. לרשת תכנים בעברית, באנגלית, ברוסית, בספרדית ובצרפתית. הרשת מזוהה עם המגזר הדתי-לאומי.

הרשת נמצאת בבעלות תאגיד Holyland Holdings, הרשום באיי מרשל, שבעלי השליטה בו הם משה גנץ ושילה סימנוביץ, שניהם אזרחי ארצות-הברית.

ציפורי (יישוב עתיק)

צִפּוֹרִי הייתה עיר עתיקה במרכז הגליל התחתון, חמישה קילומטרים מצפון מערב לנצרת. יישוב היה קיים במקום כבר בתקופת הברזל II, ועיר יהודית התקיימה בו מתקופת החשמונאים ועד המאה ה-5 לספירה, כאשר יהודים ישבו באזור עד המאה ה-10. לעיר נודעת חשיבות מיוחדת בהקשרה של ההיסטוריה היהודית, שכן בציפורי פעלו כמה מראשי חכמי המשנה, משם ניהל רבי יהודה הנשיא את הסנהדרין, ושם הוא חתם וערך את המשנה, והעיר מוזכרת בהבלטה ובשכיחות רבה בספרות חז"ל. בימינו, אתר ציפורי הוא גן לאומי המשתרע על שטח של כ-16 קמ"ר. הגן נפתח לציבור בשנת 1992. החפירות בגן טרם הסתיימו.

רומא העתיקה

רומא העתיקה הוא שמה של התרבות והאימפריה שצמחה מעיר המדינה רומא שבאיטליה החל במאה ה-8 לפנה"ס ועד למאה החמישית לספירה. רומא העתיקה עברה ממשטר מלוכני, עד למאה השישית לפנה"ס, למשטר רפובליקני ששרד עד שלהי המאה הראשונה לפנה"ס. המשטר הרפובליקני חלף מהעולם ורומא קיבלה שליט יחיד שאחז בתואר קיסר. בשיאה, השתרעה רומא ותרבותה על רוב מערב אירופה, ארצות אגן הים התיכון, וחלקים מהארצות שמסביב לים השחור.

רומא העתיקה נחשבת לממשיכתה של תרבות יוון העתיקה - ההלניזם - וביחד מהוות שתיהן את הבסיס לתרבות המערבית.

שמואל ניסנבאום

שמואל ניסנבאום (2 בספטמבר 1924 - 31 במרץ 2019) היה אמן ישראלי, צייר, פסל, מורה ומחנך. ניסנבאום היה ניצול שואת יהודי פולין ומחניכי בית היתומים של יאנוש קורצ'אק.

יצירתו הייתה מגוונת וכללה ציור בשמן על בד, ציור בצבעי מים, רישום, פיסול בברונזה וחימר, חיתוך עץ ופסיפס. עיקר יצירתו עסקה בתיעוד השואה ונופי ארץ ישראל. בין יצירותיו הבולטות, פסל "קורצ'אק והילדים", המוצג במוזיאון לוחמי הגטאות.

שמורה ביוספרית

שְׁמוּרָה בִּיוֹסְפֶרִית היא שמורת טבע בקרבת מגורי אדם, העונה על שורה של קריטריונים אקולוגיים ותכנוניים הנוגעים לביוספרה, כולל פיתוח בר קיימא ושמירה על ערכי טבע מגוונים, במטרה לאזן בין צורכי האדם העכשוויים, העתידיים וערכי שמירת הטבע.

השמורות הביוספריות מוקמות ומוכרות במסגרת "תוכנית האדם והביוספרה" (MAB) של אונסק"ו, ובהתאם לאמנת האומות המאוחדות בדבר מגוון ביולוגי.

מטרת הקמת השמורות הביוספריות היא ליצור שילוב חכם בין שימור מגוון ביולוגי לבין פיתוח כלכלי. על פי תקנון השמורות הביוספריות של אונסק"ו, שמורות ביוספריות "יעודדו ויציגו מערכת יחסים שקולה בין בני אדם לבין הביוספרה". סעיף 4 לתקנון קובע, כי על שמורה ביוספרית "לכלול פסיפס של מערכות אקולוגיות", ולמעשה לייצג שילובים מגוונים בין ערכי טבע יבשתיים, ימיים או חופיים.

נכון לשנת 2019, "הרשת העולמית של שמורות ביוספריות" של אונסק"ו כוללת 686 שמורות ביוספריות ב-122 מדינות ברחבי העולם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.