פסיכיאטריה

פְּסִיכִיאַטְרִיָּה (על פי האקדמיה ללשון העברית: רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ) היא תחום במדע הרפואה הקלינית העוסק בבריאות הנפש.

המונח "פסיכיאטריה" (ψυχιατρική) נטבע בשנת 1808 בידי יוהאן כריסטיאן רייל.

התאחדות הפסיכיאטרים העולמית (WPA) מגדירה:

פסיכיאטריה היא דיסציפלינה רפואית שעניינה במתן טיפול רפואי טוב ביותר בהפרעות נפשיות, בשיקום בני אדם הסובלים ממחלת נפש ובקידום בריאות הנפש. פסיכיאטרים משרתים חולים על ידי מתן הריפוי הטוב ביותר האפשרי התואם לידיעה המדעית המקובלת ולעקרונות אתיים. על הפסיכיאטרים לנקוט פעולות ריפוי שמגבילות ככל הפחות את חירותו של החולה.

הצהרת מדריד[1] משנת 1996.

כל פסיכיאטר הוא בהכשרתו דוקטור לרפואה והפסיכיאטריה מנתחת את ההפרעות הנפשיות מנקודת המבט הרפואית ומנסה להציע דרכי מניעה, הערכה, איבחון, טיפול ושיקום המבוססים בדרך כלל על שילוב של טיפול תרופתי עם פסיכותרפיה.

רוב ההפרעות הנפשיות אינן ניתנות לריפוי מוחלט והטיפול הפסיכיאטרי מתמקד באיזון ביוכימי של הגוף, ריסון התסמינים, הקלת מצוקת החולה ושיקומו.

טיפול פסיכיאטרי ניתן במסגרת מוסדית מתמחה, במסגרת קהילתית או בבית החולה בהתאם לחומרת ההפרעה.

בשונה מענפי רפואה אחרים ובשל ההשפעה של מחלות נפש על כושר השיפוט של חלק מהחולים, נתונה בחוק ברוב המדינות סמכות לטיפול פסיכיאטרי שלא בהסכמת החולה במקרים בהם המחלה מסכנת את שלומו של החולה או של הסובבים אותו. הגדרת גבולותיה של סמכות זו היא נושא שנוי במחלוקת. במדינות טוטליטריות מסוימות נעשה בה שימוש לרעה ככלי דיכוי נגד האוכלוסייה בניגוד לאתיקה הרפואית.

Psi and Caduceus
סמל הפסיכיאטריה

היסטוריה

העת העתיקה וימי הביניים

The Rake's Progress 8
המוסד הפסיכיאטרי בדלאם במאה ה-18

עוד בעת העתיקה מרפאים במצרים ויוון חקרו הפרעות נפשיות בולטות כדיכאון והיסטריה, והיו הראשונים שניסו להגדירן כבעיות רפואיות ולא כתופעה על טבעית.

אבי הרפואה המערבית היפוקרטס חקר הפרעות נפשיות, והוא זה שטבע את המונח "היסטריה" בהתייחסו להיסטריה נשית, מתוך הנחה שגויה שמדובר בתופעה הקשורה לרחם (הקרוי ביוונית היסטרה).

באירופה הנוצרית של ימי הביניים נסוגה התפישה המקובלת של הפרעות פסיכיאטריות בחזרה לפרדיגמה הדתית התולה את ההפרעה בהשפעת שדים וישויות על טבעיות או דיבוק, והטיפול התמקד בגירוש שדים. היו מקרים בהם הוצאו להורג חולים שהוקעו כשטניים על ידי בני קהילתם.

המוסדות הראשונים בהם התבצע טיפול בהפרעות נפשיות בגישה רפואית נפתחו ככל הנראה במזרח התיכון החל מהמאה השמינית, כאשר ידוע במיוחד בית החולים שנפתח בבגדאד על ידי הפילוסוף והרופא אל ראזי.

בימי הביניים המאוחרים החלו להיפתח מוסדות ייעודיים לסובלים מהפרעות נפשיות במצרים וספרד המוסלמית ובעקבותיהם גם באירופה הנוצרית, בה המוסד הוותיק ביותר הפועל עד היום הוא המוסד האנגלי בדלאם (Bethlem Royal Hospital), שנוסד במאה ה-13.

רוב המוסדות הפסיכיאטריים בימי הביניים באירופה לא התיימרו להציע כל סוג של טיפול ומטרתם הייתה הרחקתו של החולה מהחברה וריסונו. מוסדות אלו נודעו כמקומות קשים ואכזריים והתנאים בהם הביאו במקרים רבים להחמרת מחלתם של השוהים בהם והחרפת סבלם.
תיאורים וציורים מהתקופה מלמדים שנעשה שימוש תכוף בכפיתת חולים וכבילתם בשלשלאות. היחס אל החולים לא היה כאל בני אדם ובמספר מוסדות אף היו מציגים את החולים כאטרקציה בתשלום למבקרים, שאף הורשו להטרידם ולפגוע בהם פיזית כדי לעוררם להגיב.

ברבים מהמוסדות הללו נמשך היחס הקשה לחולים עד ראשית העת החדשה.

הרנסאנס - צעדים ראשונים

במאה ה-16 התפרסם הרופא והמיסטיקן ההולנדי יוהאן וייר (Johann Weyer) כאחד מהמלומדים הראשונים של הרנסאנס האירופי שטענו שחלק מהתופעות המשויכות לכישוף או דיבוק הן למעשה תסמינים של מחלות. וייר היה הראשון שעשה שימוש במונח "מחלת נפש".
באותה תקופה החלו חוקרים נוספים להתייחס להפרעות נפשיות כאל מצב רפואי, וניסו לסווג ולקשר אותן למדע הנוירולוגיה שהחל את צעדיו הראשונים במאה ה-17. אחד הבולטים שבחוקרים היה תומאס ויליס (Thomas Willis), אבי הנוירולוגיה, שחיבר בשנת 1672 מחקרים שהיו הראשונים שעסקו בניתוח רפואי של הפרעות נפשיות כגון שיתוק ואלם היסטרי, מלנכוליה, היפוכונדריה ועוד[2]. ויליס היה גם הראשון שתיאר מחלות פסיכוסומטיות ואף הגדיר את האסתמה כמחלה המושפעת ממצב נפשי.
במאה ה-18 ניתן לפסיכיאטריה מעמד רשמי ברפואה כשהפסיכיאטר הבריטי ויליאם באטי (William Battie), מחברו של הספר המקיף הראשון אודות אבחון וטיפול פסיכיאטרי, נבחר לנשיא הקולג' המלכותי לרופאים.

ראשית העת החדשה - עיצוב מדע הפסיכיאטריה

Philippe Pinel à la Salpêtrière
פינל מסיר את שלשלאותיהן של חוסות במוסד בפריז

לקראת סוף המאה ה-18 החלה מהפכת הטיפול ההומני בפסיכיאטריה. הפילוסופיה הליברליסטית שצמחה בעידן הנאורות השפיעה על תפיסת זכויות האדם בכלל וזכויות החלש בפרט. לאור צמיחת אידאולוגיות אלו והתפתחות הפסיכיאטריה כמדע המחפש שיטות ריפוי ושיקום החלו חלק מהפסיכיאטרים להביע התנגדות לשיטת המוסדות האכזרית שרווחה עד אז ושמטרתה העיקרית הייתה הרחקת החולה מהחברה וריסונו.

ההצלחות בשיפור מצבם של חולים ושיקומם כתוצאה מיחס אנושי וחם לחולה עזרו לחלוצים כגון פיליפ פינל (Philippe Pinel) וז'אן פוסין (Jean-Baptiste Pussin) בצרפת, ויליאם טוק (William Tuke) בבריטניה ובנג'מין ראש (Benjamin Rush) (אחד האבות המייסדים של ארצות הברית) לקדם ביצוע מהפכות במוסדות שאותם ניהלו. במוסדות אלו הקפידו על סביבה מרגיעה וסגל אמפתי יחסית לנהוג בעבר, נמנעו מכבילת החולים ועשו את הניסיונות הראשונים בריפוי בעיסוק וטיפול קבוצתי. יחד עם זאת, בנג'מין ראש, במקביל לתרומתו לשיפור הטיפול הפסיכיאטרי ולסיווג הפרעות נפשיות, עדיין האמין בתקופה זו כי שגעון נגרם מעודף דם במוח, ועל כן היה מטפל בחולים בשיטות בלתי הומניות כגון שטיפת ראשם במים קרים ואף הקזת דמם עד שכמעט מתו.

לאורך המאה ה-19 הלכה הפסיכיאטריה והתפתחה כמדע ממוסד. נוסדו אגודות לפסיכיאטריה, החל לימוד מסודר של התחום כהתמחות רפואית והתמסד מקצוע הסיעוד הפסיכיאטרי.

Wfa066
תצוגה של עבודות שיצרו חוסים במוסד פסיכיאטרי במסגרת ריפוי בעיסוק בשנת 1923

בראשית המאה ה-20 החל הנוירולוג זיגמונד פרויד להניח את היסודות לתורת הפסיכולוגיה וממשיכיו (יונג ואדלר) פיתחו את הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה הקלינית לכדי שיטות טיפוליות בעלות יעילות מוכחת לחלק מההפרעות הנפשיות. מוסדות פסיכיאטריים החלו לעשות שימוש בשיטת הפסיכואנליזה כחלק מהטיפול בחולים.

במקביל להתפתחות הפסיכולוגיה וחקר המאפיינים הנפשיים של הפרעות, המשיך גם מדע הפסיכיאטריה להתפתח בחקר המאפיינים הרפואיים שלהם והפסיכיאטר אמיל קרפלין פרסם את מחקריו המהווים בסיס לפסיכיאטריה המודרנית. עיקר פרסומו של קרפלין בא בזכות היותו הראשון שהציע מערכת אבחון מסודרת באמצעות קטלוג של כלל ההפרעות הנפשיות שתוארו עד ימיו לפי תסמונות ולא לפי תסמינים ואפשר בכך אבחון מדויק יותר, מחקר יעיל יותר וקביעת כללים אחידים לטיפולים. שיטת הסיווג של קרפלין היא הבסיס הראשוני לשיטות DSM ו-ICD לסיווג ואבחון שהן אחד הכלים העיקריים בפסיכיאטריה והפסיכולוגיה המודרנית. קרפלין זכור גם כאבי הפרמקולוגיה הפסיכיאטרית בזכות מחקרים שערך על השפעותיהם של סמים, אלכוהול, ניקוטין וכדומה על התנהגות האדם ונסיונותיו הראשוניים ליזום ריפוי תרופתי להפרעות נפשיות. הוא היה גם אחד מחלוצי חקר השפעתה של הגנטיקה על הפרעות הנפשיות.

בעקבות קרפלין באו פסיכיאטרים כקרל יספרס, אדולף מאייר (Adolf Meyer), קורט שניידר (Kurt Schneider) ונוספים ששיפרו וחידדו את שיטות האבחון שפיתח ופעלו להטמעתן בטיפול המקובל וכן קידמו שילוב פסיכואנליזה וגישות חדשות בטיפול הפסיכיאטרי.

משנות ה-30 ואילך החלו להיכנס לשימוש תרופות פסיכיאטריות ממשפחת הברביטורטים והאמפטמינים וטיפול נזעי החשמל שעל אף שמנגנוני פעולתם לא היו ברורים לחלוטין והם סבלו לעיתים מתופעות לוואי לא נעימות, הוכיחו את יעילותם והרחיבו במידה רבה את מגוון הכלים העומדים בידי הפסיכיאטריה.

באותן שנים החל גם להתפתח ענף שנוי במחלוקת בפסיכיאטריה - פסיכוכירורגיה (Psychosurgery). תחום זה חקר את השפעות הנוירוכירורגיה על התנהגות והפרעות נפשיות, וזכור במיוחד עקב הליך בולט אחד - לובוטומיה, ניתוח שבו מתבצע ניתוק של אזורים באונות הקדמיות במוח. הלובוטומיה כהליך רפואי לטיפול בפסיכוזה בכלל וסכיזופרניה בפרט פותח בשנת 1935 על ידי הנוירוכירורג הפורטוגזי אגאס מוניז (Egas Moniz), שזכה על כך בפרס נובל לרפואה. למרות יעילותו המוכחת של הטיפול, בחלק גדול מהמקרים הוא גרם לשינוי אופי ניכר ולעיתים גרם לפיגור שכלי ואף למוות.

בזכות הפשטות והמהירות של הטיפול הפכה הלובוטומיה להליך נפוץ, בעיקר בארצות הברית, והבקרה על הקריטריונים לביצועה הייתה נמוכה יחסית מהצפוי בהתערבות כירורגית בלתי הפיכה הכרוכה בסיכונים. עשרות אלפי אנשים עברו אותו בשנות הארבעים והחמישים, לעיתים מסיבות שאינן מוצדקות דיין, רבים סבלו מתופעות לוואי קשות, ולעיתים קרובות נזקו של הטיפול היה רב מתועלתו.

משנות השישים ואילך, עם כניסתן לשימוש של תרופות אנטי פסיכוטיות יעילות והתגברות הביקורת על הלובוטומיה הלך וגווע תחום הפסיכו-כירורגיה. כיום הלובוטומיה אסורה בחוק בארצות רבות, ובארצות בהן היא מותרת היא מבוצעת לעיתים נדירות מאוד. על אף שהסיכונים בכירורגיה המודרנית נמוכים מאוד, הימצאותם של טיפולים תרופתיים יעילים מייתרת את הצורך בחיפוש פתרונות כירורגיים להפרעות נפשיות.

אמצע המאה ה-20 ואילך - הפסיכיאטריה המודרנית

Prozac pills
פרוזק, תרופה מודרנית ממשפחת ה-SSRI

בשנות ה-50 וה-60 נכנסו לשימוש תרופות לטיפול בסכיזופרניה כגון מלחי ליתיום וכלורפרומאזין (תוראזין) וכן הדורות הראשונים של תרופות לטיפול בדיכאון וחרדה.

היעילות המוכחת של התרופות החדשות הפכה את הטיפול הפסיכיאטרי לנפוץ ומקובל. בניגוד לדורות קודמים בהם פסיכיאטריה הייתה תחום שהוגבל לחולים קשים החוסים במוסדות, החלה הפסיכיאטריה לספק מענה גם לציבור רחב יותר ששאף לשפר את איכות חייו ולהפטר ממצוקות נפשיות קלות יותר.

ממשיכי דרכו של אמיל קרפלין בנו את שיטת DSM למיון הפרעות נפשיות והמשיכו לפתח אותה. במקביל פותחה על ידי ארגון הבריאות העולמי שיטת ה-ICD.

עם העלייה בפופולריות של התרופות הפסיכיאטריות וברוח המהפכה הליברלית של שנות ה-60 ותרבות ילדי הפרחים צמחה תנועת האנטי פסיכיאטריה - אסכולה שטענה שתפיסת מציאות שונה אינה בהכרח מחלה ושאין לעשות שימוש בתרופות פסיכיאטריות לטיפול בחריגות חברתית.
חלק מהפילוסופיה של האנטי פסיכיאטריה הייתה מקובלות על מיעוט בקרב הפסיכיאטרים והיו שלקחו חלק פעיל בהנחלתה, אם כי רובם הקפידו להשאר חלק מהממסד הפסיכיאטרי.

עם השנים הפכו חלקים נרחבים מתפישה פילוסופית זו למקובלים בפסיכיאטריה המודרנית, אולם גם כיום קיימים ארגונים וכתות המתנגדים בצורה גורפת לפסיכיאטריה, חלקם מתוך אינטרס לשיווק שיטות אלטרנטיביות.

בשנות ה-70 וה-80 המשיך פיתוח שיטת DSM למיון הפרעות נפשיות במסגרת שאיפתה המתמדת של הפסיכיאטריה להתאים עצמה למוסכמות חברתיות משתנות. במסגרת פעילות זו, לדוגמה, הוצאה ההומוסקסואליות ב-1973 מרשימת ההפרעות הנפשיות הדורשות התערבות פסיכיאטרית.

התפתחויות במחקר הנוירולוגי והביוכימי הביאו להבנה טובה יותר של פרטי מנגנון ההולכה העצבית והקשר בין פעילותו לבין תופעות נפשיות ולפיתוח תרופות ממוקדות, יעילות, ובעלות תופעות לוואי מתונות כגון משפחת ה-SSRI לטיפול בדיכאון. בזכות תרופות אלו הפכה הפסיכיאטריה לנגישה לציבור הרחב ורבים משתמשים בפתרונות שהיא מציעה למצוקות נפשיות. הפשטות והנגישות של טיפול תרופתי פסיכיאטרי דרך מערכת הרפואה הכללית מעוררים לעיתים ביקורת.

בשליש האחרון של המאה ה-20 הלך וירד מספר החוסים במוסדות פסיכיאטריים בארצות המפותחות. בזכות העלייה ביעילות הטיפול, חולים רבים יותר זוכים להשתקם, וההעדפה הכללית של הממסד הפסיכיאטרי המודרני היא להימנע מאשפוז במוסדות ולקצר את משכו, במידה שהוחלט שהאשפוז מחויב המציאות. פיתוח שירותי הרווחה והשיפור בסובלנות הציבור לחריגים מסייעים לפסיכיאטריה המודרנית לאפשר שיקום פסיכיאטרי יעיל יותר במסגרת הקהילה והמשפחה.

טיפול פסיכיאטרי

טיפול פסיכיאטרי מתבצע במרפאה או במחלקה בבית חולים על ידי רופא מומחה לפסיכיאטריה. לעיתים משתתפים בשלבים שונים בטיפול גם פסיכולוג, עובד סוציאלי או מומחה לריפוי בעיסוק.

הטיפול הפסיכיאטרי מורכב בדרך כלל מאבחון, מטיפול תרופתי ו\או פסיכותרפי ומשיקום.

רוב ההפרעות הנפשיות אינן ניתנות לריפוי מוחלט והטיפול הפסיכיאטרי מתמקד באיזון ביוכימי של הגוף, ריסון התסמינים, הקלת מצוקת החולה ושיקומו.

רוב ההפרעות הקלות נפתרות במסגרת ביקור או מספר ביקורים אצל פסיכיאטר במרפאה כללית. החולים בהפרעות קשות או ממושכות יותר מטופלים במסגרת מרפאות חוץ ומחלקות יום או מחלקות אשפוז מלא.

אתיקה

כמו תחומים אחרים של אתיקה רפואית, האגודה הפסיכיאטרית העולמית מפרסמת קוד אתי שנועד לכוון את התנהלות הפסיכיאטרים. הקוד האתי פורסם תחילה ב"הצהרת הוואי" ב-1977, עודכן בווינה 1983, וב-1996 הורחב במדריד. הקוד עבר תיקון נוסף בהמבורג, 1999. הקוד האתי עוסק בנושאים כמו הערכת הנבדק, ידע עדכני, כבוד כלפי החולים, סודיות, אתיקת מחקר, בחירת מין, המתת חסד, השתלת איברים, עינויים, עונש מוות, יחסי תקשורת, גנטיקה, ואפליה אתנית או תרבותית. בקביעת קודים אתיים אלו, ניסתה האגודה להגיב למספר נושאים שנויים במחלוקת שהובעו כלפי הפסיכיאטריה, כגון השימוש בלובוטומיה וב-ECT (נזעי חשמל).

בעולם נודעו בתקופה המודרנית מספר מקרים של פסיכיאטרים שלא פעלו לפי האתיקה הרפואית. הארי ביילי מסידני השתמש במטופליו בשיטות כגון "טכניקת השינה העמוקה" (שימוש בתרופות שנועדו להשאיר את האדם במצב שינה וחוסר מודעות לאורך ימים ואף שבועות)[3]; הוא קוּשר למותם של כ-85 מטופלים, והתאבד ב-1985. לפניו, בתחילת המאה ה-20, פעל הנרי כותון מטרנטון שבניו ג'רזי, שהאמין שהפרעות נפש נגרמות בשל זיהום גופני שלא טופל, ולכן הורה לצוות הרפואי בבית החולים אותו ניהל לבצע "ניתוחים בקטריולוגיים" על מטופליו (כולל עקירת שיניים והסרת איברים פנימיים במערכת הרבייה או מערכת העיכול); במאמריו הודה במותם של 30% ממטופליו[4], אך הוא המשיך לפעול בבית החולים הפרטי שלו עד פרישתו ב-1930. מקרה ידוע אחר הוא של הפסיכיאטר הסובייטי אנדריי סנזנבסקי, שהרחיב את הגדרת הסכיזופרניה כך שיכלה לכלול פעילים פוליטיים בעלי דעות המנוגדות לשלטון בברית המועצות; לפי האגודה הבינלאומית לניצול פוליטי של פסיכיאטריה, שהאשימה אותו ב-1980 בניצול זה, אלפי אנשים אושפזו בברית המועצות מסיבות פוליטיות בעקבות הגדרה זו[5].

נושאים שנויים במחלוקת בפסיכיאטריה

ביקורת על הפסיכיאטריה המודרנית

הנגישות הרבה והשימוש הנפוץ של האוכלוסייה בתרופות פסיכיאטריות מעוררים לעיתים ביקורת מצד פעילים חברתיים. טענתם העיקרית היא שאינטרסים כלכליים של חברות התרופות מביאים לכך שתרופות פסיכיאטריות מוצגות לאדם כפתרון פשוט וקל לבעיותיו ומצוקותיו ומרשמים לתרופות כאלו ניתנים על ידי רופאים כלאחר יד לבקשת אנשים שמצוקתם אינה בעיה נפשית, למשל, מקרה של ביישנות, שבקלות יכול להיות מתורגם על ידי פסיכיאטר לחרדה חברתית.

ביקורת נוספת היא נגד נוקשותן של שיטות האבחון לפי DSM ו-ICD, בייחוד לאור הבדלים תרבותיים ומגדריים.

אנטי פסיכיאטריה

אנטי פסיכיאטריה היא גישתה של תנועה שצמחה בשנות ה-60 וטענה שבמקרים מסוימים התנהגות או תפישת מציאות חריגה של אדם אינם צריכים להיות מסווגים כמחלה.

פסיכיאטריה במשטרים טוטליטריים

בשנות ה-30 ושנות ה-40, עליית הטוטליטריזם באירופה הביאה עימה את התופעה של שימוש בפסיכיאטריה ככלי דיכוי בידי שלטון רודני.

ברוסיה הסובייטית וגרורותיה נשלחו מתנגדי משטר ל"מוסדות פסיכיאטריים" שנוהלו על ידי שירותי הביטחון של משרד הפנים ובדומה למוסדות בימי הביניים עסקו בכליאתם וריסונם של השוהים בהם ותיפקדו כבתי כלא לעצירים פוליטיים. בחלק מהמוסדות התבצעו ניסויים רפואיים אכזריים בכלואים. מוסדות אלו כונו "פסיכושקה" (Psikhushka). כחלק מהשיטה, פסיכיאטרים קומוניסטים שחלקם נשאו דרגות קצונה בשירותים החשאיים הגדירו סוג של סכיזופרניה שלא הוכר על ידי הממסד הפסיכיאטרי העולמי ושמאפייניה תאמו את התנהגותם של מתנגדי משטר. הם אף הגדירו את התנהגות אלה שנרדפו על ידיהם כפרנואידית. מתנגדי משטר רבים אובחנו כלוקים בהפרעה ונכלאו במוסדות לשנים ארוכות. השיטה פעלה עד לשנות ה-80 ולאחר גינויים ולחצים של איגוד הפסיכיאטריה העולמי ובעקבותיו גורמים מדיניים, הופסקה השיטה כחלק ממדיניות הגלאסנוסט של סוף העשור. חלק מהפסיכיאטרים ששיתפו פעולה עם המשטר בפעולות דיכוי אלו המשיכו לכהן בתפקידם גם במאה ה-21.

בדומה לניצול הפסיכיאטריה בעבר ברוסיה הסובייטית, סין הקומוניסטית השתמשה ומשתמשת בפסיכיאטריה ככלי לדיכוי תושביה. הממסד הפסיכיאטרי בסין אינו משתמש בשיטת הסיווג המקובלת להפרעות נפשיות ופיתח שיטת סיווג עצמאית הקרויה CCMD שאינה מקובלת על הממסד הפסיכיאטרי הבינלאומי. לפי שיטתם מוגדרת בין השאר הומוסקסואליות כהפרעה נפשית.

הממסד הסיני הגדיר סוג של הפרעה פסיכוטית שהיא תוצאה של תרגול צ'י קונג, צורת מדיטציה שהיא הבסיס לשיטת הפאלון גונג שמתרגליה נחשבים למתנגדי משטר, ועושה שימוש בהגדרה כדי לכלוא אותם במוסדות פסיכיאטריים.

בגרמניה הנאצית, הוצאו להורג בשיטתיות חוסים במוסדות פסיכיאטריים במסגרת תוכנית T4 - אותנסיה. ברוב המקרים לא בוצע אבחון ממשי של החולה על פי כללי הפסיכיאטריה המקובלים דאז והאבחנה הסתמכה על רשימות שהוכנו בביקורים חפוזים של רופאים או סטודנטים לרפואה נאציים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מישל פוקו. תולדות השיגעון בעידן התבונה, (תרגום: אהרון אמיר) (Gallimard), ירושלים: הוצאת כתר, 1972
  • אפטר, הטב, ויצמן וש' טיאנו, פסיכיאטריה של הילד והמתבגר, תל אביב: הוצאת דיונון.
  • יוסי הטב (עורך), פסיכואנליזה: הלכה ומעשה, תל אביב: הוצאת דיונון, 2003.
  • רוי פורטר, היסטוריה קצרה של השיגעון, תרגום: מעין זיגדון, עריכה מדעית: רקפת זלשיק, נדב דוידוביץ', רסלינג, 2009
  • אבנר אליצור, שמואל טיאנו, חנן מוניץ, מיכה נוימן, פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, דיונון הוצאה לאור, 2010. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  • אליעזר ויצטום ויעקב מרגולין, פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה, זכרון יעקב: איתי בחור - הוצאה לאור, 2017.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מידע על פסיכיאטריה ברוח הצהרת מדריד באתר התאחדות הפסיכיאטרים העולמית
  2. ^ Whonamedit - Thomas Willis
  3. ^ Malcolm Knox. The big sleep. The Age, April 13, 2013
  4. ^ Anthony Daniels, The madness of a cure for insanity. telegraph, May 8, 2005
  5. ^ van Voren R. (2010). Political Abuse of Psychiatry—An Historical Overview. Schizophrenia Bulletin 36 (1): 33–35
DSM

DSM (ראשי תיבות באנגלית של Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders; בעברית: מדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות) הוא ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, שמטרתו לאבחן ולסווג את הפרעות הנפש על פי תסמיניהן. את הספר מוציאה לאור האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית.

מטרת הסיווג של ה- DSM היא ליצור שפה אחידה כלי עזר לתקשורת המקצועית. הסיווג יועד להיות מדריך פרקטי גמיש ותפקודי עבור האבחנות הפסיכיאטריות, אשר יכול לשמש לצרכים של הקלינאי, לצורכי חינוך לחוקרים במקצועות הרפואה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה ובמקצועות בריאות הנפש, ולאנשי מינהל ומשפט.

אנטי-פסיכיאטריה

אנטי-פסיכיאטריה היא כל גישה רפואית, פילוסופית, או מיסטית השוללת את העיסוק בפסיכיאטריה או שדורשת קיצוץ דרמטי בסמכויות הפסיכיאטרים. רופאים, פסיכולוגים ומדענים רבים, רואים גישות אלו כאקזיסטנציאליסטית וכמושפעות מההתייחסות החברתית והרפואית כלפי חולי נפש[דרוש מקור].

הגישה התפתחה בעיקר בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים וניזונה מזרמי השמאל החדש באותה תקופה ואילו כיום היא נתמכת, בין היתר, על ידי הסיינטולוגיה.

אפקט (פסיכולוגיה)

אָפֶקְט (באנגלית: affect) הוא ההתנסות או התחושה של רגש. זהו היבט מרכזי של יחסי הגומלין בין הפרט לגירוי.

האפקט הוא מצב של עלייה בטונוס הנפשי והגופני של האדם כתגובה לאירועים פנימיים או חיצוניים. תגובה זו נמשכת כל זמן שהאירוע מוסיף להיות משמעותי עבור האדם החווה אותו.

האפקט מתייחס לרגשות ולמצב הרוח של האדם. הוא מתבטא בשינויים של תווי הפנים, התנוחה, התנועה והדיבור, כמו גם בשינויים גופניים כמו חיוורון או הסמקה.

היכולת של האדם להכיר אפקטים אצל זולתו צומחת מחוויה אנושית משותפת המוכרת למסתכל.

יכולת ההסתגלות האפקטיבית היא חלק מהמאפיינים האישיים של התעסוקתיות.

בוחן מציאות

בוחן מציאות או ביקורת מציאות (באנגלית: Reality testing) הוא התנהגות המכוונת לבדיקה של אופי הסביבה הפיזית והחברתית של האדם. אדם בעל בוחן מציאות תקין הוא אדם שמחובר למציאות, מקושר לסביבה המציאותית שלו, ותופס באופן מדויק את המציאות.

המונח נמצא בשימוש נרחב בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בהערכת מאפיינים והתנהגויות של אנשים הלוקים בהפרעות נפשיות. למשל, אחד הקריטריונים המרכזיים לאבחון סכיזופרניה הוא האם בוחן המציאות של האדם פגוע. בוחן מציאות לקוי כזה עשוי להתבטא בכך שהאדם חווה הזיות קוליות או ויזואליות, של אנשים או אירועים שלא קיימים במציאות. פגיעה בבוחן המציאות קיימת לעיתים גם בקרב הלוקים בהפרעת אישיות גבולית, והיא עשויה להתבטא בהבחנה פגומה של האדם בין "עצמי" ל"לא עצמי". כלים אבחוניים פסיכולוגים המשמשים לעיתים קרובות לבדיקת בוחן מציאות של נפגעי נפש, הם מבחני אישיות דוגמת מבחן כתמי הדיו של רורשאך. במהלך ההערכה הפסיכולוגית, חשוב להבחין בין בוחן מציאות לקוי לבין חוויה סובייקטיבית של המציאות, שעשויה להתקיים במצבים נורמליים שונים, וכן במצבי דחק זמניים או בהפרעות אישיות שונות.

עם זאת, ישנם לעיתים חילוקי דעות לגבי מה נתפס כחיבור למציאות לעומת חוסר מגע עם המציאות. דעות חלוקות אלו באו לידי ביטוי, למשל, בעת אשפוז כפוי של אנשים שהביעו דעות שונות לאלו שהיו מקובלות בחברה בתקופתם (ובחלקן נתפסות מציאותיות כיום), וכך נוצר מצב של כפיית מציאות, שלעיתים נוצלה לצרכים פוליטיים. לדוגמה, בארצות הברית במאה ה-18 אושפזו עבדים אפרו-אמריקאים במוסדות פסיכיאטרים בתואנה שלקו בסוג של שיגעון, אחרי שניסו לברוח לחופשי ממעבידיהם ולזכות בחירותם. המחלוקת לגבי מהו בוחן מציאות תקין, ובהתאם לכך - מיהו בריא בנפשו, היא אחד הנושאים המרכזיים בהם עוסקות תנועות אנטי פסיכיאטריה, שקמו בשנות ה-60 ואילך.

בית חולים פסיכיאטרי

בית חולים פסיכיאטרי (או "מרכז בריאות נפש") הוא בית חולים שמטופלים בו חולים במחלות נפש (שפעמים רבות מלוות בתסמינים פיזיים). בתי חולים פסיכיאטריים מספקים להם טיפול יומי במרפאות החוץ או אשפוז באחת מהמחלקות המתאימות.

בריאות הנפש

בריאות הנפש הוא תחום העוסק בתחושה הפסיכולוגית של רווחה נפשית של האדם, ובקיומן או היעדרן של הפרעות נפשיות; באיכות המצב הנפשי, הרגשי או באיכות יכולת התפיסה.

דכדוך

דכדוך הוא רגש של מצב רוח ירוד, עצבות ואנהדוניה (חוסר הנאה מפעילות). רגשות אלה עשויים להשפיע על תחושת הרווחה הנפשית של האדם, ועל התפקוד הגופני והחברתי שלו. תחושת דכדוך נחשבת לתגובה נורמלית למצבי חיים שונים, והיא עשויה לחלוף כעבור פרק זמן סביר. זאת בניגוד לדיכאון קליני, שמהווה הפרעה נפשית בעלת תסמינים חמורים, ועלולה להימשך זמן רב.

מצב הרוח המדוכדך עשוי לכלול תחושות של חוסר ערך, דחייה, ריקנות, עצבנות, חרדה, אשמה וחוסר אונים. הלוקים בו סובלים לעיתים מקושי להתרכז במטלות, בעיות בזיכרון, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, תחושה של חולשה פיזית, ואף כאבים.

תחושת דכדוך נלווית לעיתים למחלות וליקויים רפואיים-גופניים, מולדים או נרכשים, או לתרופות שונות, למשל במחלת אדיסון, מחלת הנשיקה, האטה בפעילות בלוטת התריס, נטילת סטטינים ועוד. בנוסף היא מאפיינת חלק מההפרעות הנפשיות, במיוחד הפרעות מצב רוח. היא עשויה ללוות גם הפרעות כגון הפרעת אישיות גבולית והפרעת הסתגלות.

תחושת דכדוך נוצרת לעיתים בעקבות אירועי חיים המעוררים רגש זה, ולעיתים זכרונות מאירועים אלו וחשיבה שלילית אודותיהם ממשיכים להזין את התחושות השליליות ולהגביר את חוסר האונים וחוסר התקווה. ניסיונות לשבירת "מעגל" זה הם אחד ממוקדי המחקר והטיפול בתחום הפסיכולוגיה החיובית.

התמודדות עם הדכדוך תלויה בחומרתו. כאשר הוא נמשך זמן רב ויש חשד להתפתחות דיכאון, חשובה אבחנה של מומחה בתחום (פסיכולוג או פסיכיאטר), שיכולה לכוון לטיפול המתאים.

האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה

האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה או האיגוד האמריקאי לפסיכיאטריה (באנגלית: American Psychiatric Association, בר"ת: APA) היא ארגון מקצועי אמריקני שחבריו הם רופאים מומחים ומתמחים בפסיכיאטריה. בשנת 2006 מנתה האגודה יותר מ-35,000 חברים שרובם הגדול פועל בצפון אמריקה. אין להתבלבל בין ארגון זה לבין "האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה", שגם ראשי התיבות שלה הם APA.

באתר האינטרנט של האגודה מוצג תאורה והחזון שלה:

"האגודה היא ארגון של פסיכיאטרים הפועלים יחדיו על מנת להבטיח טיפול הומני ויעיל באנשים בעלי הפרעות נפשיות, כולל הסובלים מפיגור שכלי, או מהפרעות הקשורות להתמכרות לחומרים ממכרים. האגודה היא הקול והמצפון של הפסיכיאטריה המודרנית. החזון שלה הוא חברה שבה יש אבחון וטיפול פסיכיאטרי זמינים ונגישים."האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה מפרסמת מספר כתבי עת, עלונים שונים וכן את המדריך הסטטיסטי לאבחון הפרעות נפשיות, המוכר גם בכינוי DSM (ר"ת: "Diagnostic and Statistical Manual of mental disorders"). המדריך הסטטיסטי לאבחון הפרעות נפשיות הוא ספר מקובל ורווח ברוב העולם המערבי, ופסיכולוגים ופסיכיאטרים רבים נעזרים בו.

הפרעה נפשית

הפרעה נפשית (ידועה בסיווג ICD-10 של ארגון הבריאות העולמי כ"הפרעה נפשית והתנהגותית" ; מונחים אחרים בשימוש הם הפרעה פסיכיאטרית (באנגלית: Mental disorder או Psychiatric Disorder), ובעבר - מחלת נפש או "מחלה נפשית" (באנגלית: Mental Illness) היא מערך מובנה של תסמינים המופיעים אצל האדם בו זמנית לפחות חלק מהזמן ויש להם ממד התנהגותי, רגשי או קוגניטיבי, או צירופים של ממדים אלה.

ההפרעה הנפשית משקפת תפקוד לא נורמלי מבחינה פסיכולוגית, ביולוגית או התפתחותית, והיא באה לידי ביטוי במצוקה משמעותית של האדם ו/או גורמת להפרעה משמעותית בתיפוקודיו השונים בחיי היומיום. בחלק מהמקרים הפרעה נפשית היא תגובה אנושית למקרה קיצוני של דחק או אובדן. תחולת המושג הפרעה נפשית קשורה קשר הדוק למושג סטייה חברתית, המשתנה מתרבות אחת לאחרת. לכן מה שנחשב כנורמלי בתרבות אחת יכול להיחשב כלא נורמלי בתרבות אחרת.

קשת רחבה של מצבים רגשיים התנהגותיים ומחשבתיים סוּוגו על ידי הפסיכולוגיה כאבנורמליות (סוטים מן הנורמה). סיווג זה השתנה עם השנים, וייתכנו בו הבדלים בין תרבויות. העיסוק בנושא בעייתי במיוחד, שכן הוא טעון משמעויות במגוון תחומים, משמעויות הנושאות עימן השלכות רפואיות, חברתיות, פוליטיות, מוסריות, דתיות ועוד. הסיווג להפרעות נפשיות הנפוץ בקרב מרבית העוסקים במקצועות בריאות הנפש בארצות הברית הוא המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית.

ההפרעות הנפשיות יכולות להיות בדרגות חומרה שונות: קלות, בינוניות, חמורות, זמניות או כרוניות.

בשפה המדוברת, המונח הישן והצר "מחלת נפש" או "מחלת רוח" מתייחס בעיקר למקרים חמורים של הפרעה נפשית, לרוב כשמתלווים תסמינים פסיכוטיים. בישראל המונח "חולה נפש" ו"מחלת נפש" מופיע בחוקי המדינה. המונחים המשפטיים "חולה נפש" ו"מחלת נפש" צרים במובנם ומתייחסים למצב פסיכוטי בחוק הטיפול בחולי נפש, האחרון בשנת 1991, ובחוק העונשין ("מחלה שפגעה ברוחו" של אדם). מושג רחב יותר של "נכי נפש" מופיע ב"חוק לשיקום נכי הנפש בקהילה" משנת 2000. המושגים "טירוף הדעת","בלתי שפוי בדעתו", המתייחסים למצבים פסיכוטיים או פגיעות נפשיות חמורות אחרות, מופיעים בישראל במסמכים של מוסדות ממשלה וחברות ביטוח.

הפרעת אישיות

הפרעות אישיות הן תת קבוצה של הפרעות נפשיות, שמאופיינת על ידי תבניות נוקשות של מחשבות והתנהגות שנמשכות לאורך זמן. חוסר הגמישות והקושי להסתגל למצבי לחץ או לנורמות חברתיות אצל אנשים הסובלים מהפרעת אישיות, יכולים לגרום למצוקה קשה לעצמם (קשיי הסתגלות, מצבי דיכאון, חרדה, מצבים פסיכוטיים קצרים, התמכרויות וכו'), ולפעמים לאחרים, ולקשיים בתפקוד במישורים שונים.

התמחות (רפואה)

התמחות היא שלב מתקדם בהכשרתו של רופא, הנערך לאחר שהרופא קיבל רישיון לעסוק ברפואה, ובו רוכש הרופא ידע וניסיון באחד מתחומי הרפואה, כגון רפואה פנימית או אונקולוגיה.

טיפול

טיפול הוא ניסיון לתקן בעיה הפוגעת בבריאותו או תפקודו של האדם. על פי רוב הטיפול מתבצע בעקבות תהליך האבחנה.

טיפול פסיכיאטרי

טיפול פסיכיאטרי הוא טיפול בהפרעה נפשית או במחלת נפש המתבצע על ידי רופא מומחה לפסיכיאטריה, לעיתים בשילוב עם פסיכולוג, עובד סוציאלי, מטפל אמנויות או מומחה לריפוי בעיסוק.

הטיפול הפסיכיאטרי בנוי בדרך כלל מאיבחון, טיפול תרופתי או פסיכותרפי ושיקום. טיפול פסיכיאטרי ניתן במסגרת בית חולים מתמחה, במסגרת קהילתית או בבית החולה בהתאם לחומרת ההפרעה.

רוב ההפרעות הנפשיות אינן ניתנות לריפוי מוחלט, והטיפול הפסיכיאטרי מתמקד באיזון ביוכימי של הגוף, ריסון התסמינים, הקלת מצוקת החולה ושיקומו.

בשונה מענפי רפואה אחרים ובשל ההשפעה של מחלות נפש על כושר השיפוט של החולה, נתונה בחוק ברוב המדינות סמכות לטיפול פסיכיאטרי שלא בהסכמת החולה, במקרים בהם המחלה מסכנת את שלומו של החולה או של הסובבים אותו. גבולותיה של סמכות זו הם נושא שנוי במחלוקת.

מערכת העצבים המרכזית

מערכת העצבים המרכזית (TA: Pars centralis systemae nervosi; Systema nervosum centrale) היא חלק ממערכת העצבים. המערכת כוללת את המוח ואת חוט השדרה.

מערכת העצבים המרכזית היא מערכת תקשורת בעלת מורכבות עצומה, אשר משלבת בין כל תפקודי הגוף ומתאמת ביניהם. התפקיד העיקרי שלה הוא לעבד את כל המידע שמגיע אליה. לאחר עיבוד המידע היא משדרת הוראות לחלקי הגוף השונים. בדרך זו מערכת העצבים המרכזית מנתחת ומארגנת את המידע המגיע אליה מכל קצוות הגוף, ושולטת בכל הפעולות הרצוניות של האדם וברוב הפעולות האוטומטיות. נוסף לכך המערכת מהווה את הבסיס הביולוגי לתפקודים הקוגניטיביים של האורגניזם ואת הבסיס הביולוגי לחוויה המודעת. מערכת עצבים מרכזית קיימת בכל בעלי החיים שהם בעלי סימטריה דו-צדדית.

מערכת העצבים המרכזית מבודדת מכל מגע ישיר עם העולם החיצון ומקבלת אותות חשמליים ממערכת העצבים ההיקפית. כלומר, היא מקושרת לאיברי חישה ולשרירים ברחבי הגוף באמצעות העצבים וצבירי התאים (גנגליונים) שמרכיבים את מערכת העצבים ההיקפית.

בנוסף למוח ולחוט השדרה, לרוב משייכים למערכת העצבים המרכזית גם את הרשתית ואת חלק מעצבי הגולגולת כמו עצבי הראייה ועצבי הריח, כיוון שהם מקושרים למוח באופן ישיר וללא כל צבירי תאים המהווים תחנת ממסר בדרכם למרכזי העיבוד המוחיים.

התחום הרפואי העוסק בהפרעות ובמחלות של מערכת העצבים המרכזית וההיקפית הוא הנוירולוגיה. פסיכיאטריה עוסקת בתוצאות ליקויים במערכת העצבים המרכזית, ונוירופסיכולוגיה בודקת את הקשר בין הפרעות נפשיות לבין פגיעות במוח.

נוירולוגיה

הנוירולוגיה (הלחם בסיסים מיוונית: νεῦρον- נוירון - תא עצב ו-λογία- לוגיה - תורה. על פי האקדמיה ללשון העברית: נֵירוֹלוֹגְיָה היא חֵקֶר הָעֲצַבִּים) היא ענף ברפואה, העוסק בחקר התפקוד התקין והבלתי תקין (מחלות, נכויות וכדומה) של מערכת העצבים המרכזית וההיקפית, כולל מחקר תהליכי עיבוד המידע במוח.

נורמליות

נורמליות הוא מונח המשמש בדיבור היומיומי לתאר התנהגות ממוצעת. ברפואה המונח מתאר מצב ללא פתולוגיה. נורמליות במובנה הרפואי-תפקודי שונה ממשמעותה במובן הדיבור היומיומי: נורמה רפואית משמשת בדרך כלל לתיאור מצב של חוסר מחלה, כלומר, היעדר הפרעה בתפקוד של יצור חי. נורמות רפואיות ופסיכולוגיות מתייחסות למצבים שבהם אין פגיעה בתפקוד הפיזיולוגי או הרגשי של האדם. תפקידן הוא לסייע ביצירת הבדלה בין מצבים תקינים שאינם מצריכים טיפול, ממצבים שבהם קיימת פגיעה המצריכה טיפול כלשהו.

התנהגות על פי נורמה במובנה הסוציולוגי, מתייחסת לערך התרבותי-חברתי ולאופן ההתנהגויות והמצופה מקבוצות ויחידים בחברה מסוימת, הנתפס כראוי, תקין ומקובל על פי הערכים של אותה התרבות.

לכל חברה יש הגדרות נורמה משלה בכל שטחי החיים, אשר נלמדות ומועברות בחינוך ובמורשת התרבותית. זהו חלק מתהליך החיברות של הפרט.

אמנם במקרים רבים הנורמה התפקודית-רפואית תואמות את הנורמה החברתית, אך זה לא מחייב. ישנם מקרים שבהם מצב מסוים יוגדר כנורמלי מהיבט אחד אך לא מהשני ולהפך.

פסיכולוגיה קלינית

פסיכולוגיה קלינית היא ענף בפסיכולוגיה העוסק בניתוח, באבחון, בהערכה ובפתרון בעיות נפשיות. היא כוללת מחקר מדעי ויישום של הפסיכולוגיה, למטרות הבנה, איתור, מניעה וסיוע במצוקה או בחוסר תפקוד פסיכולוגי, וקידום התפתחות אישית והרגשת מיטביות. עיסוקים מרכזיים בעבודת הפסיכולוג הקליני הם הערכה פסיכולוגית וטיפול פסיכולוגי.

נראה כי תחום הפסיכולוגיה הקלינית התחיל להתפתח ב-1896, בפתיחת הקליניקה הפסיכולוגית הראשונה, באוניברסיטת פנסילבניה, על ידי לייטנר ויטמר . במחצית הראשונה של המאה ה-20, התמקדה הפסיכולוגיה הקלינית בהערכה פסיכולוגית, ומעט בטיפול. דבר זה השתנה בשנות ה-40, בעקבות מלחמת העולם השנייה, בה נוצר צורך במטפלים קליניים רבים בעלי הכשרה מתאימה. אז התפתחו בארצות הברית שני מודלים חינוכיים בהכשרת המטפלים - בעלי תואר Ph.D, שעוסקים בעיקר במחקר, ובעלי תואר Psy.D, שעוסקים בעיקר ביישום וטיפול. בישראל, פסיכולוג קליני הוא מי שסיים לפחות תואר מוסמך בלימודי פסיכולוגיה קלינית, ביצע התמחות של 4 שנים במוסד המוכר על ידי משרד הבריאות, ומעבר בחינת מומחיות.פסיכולוגים קליניים נחשבים כיום למומחים בפסיכותרפיה בתחום התמחותם, ובדרך-כלל הם מוכשרים ומומחים באחת או יותר מארבע שיטות טיפול עיקריות - טיפול פסיכודינמי, טיפול הומניסטי, טיפול התנהגותי וקוגניטיבי, וטיפול משפחתי או מערכתי. רבים משלבים מרכיבים שונים משיטות טיפול אלו.

לעיתים קיים בלבול בין "פסיכולוגיה קלינית" לבין פסיכיאטריה. באופן כללי, לשתיהן יש מטרה משותפת של הקלה על מצוקה נפשית; אך פסיכיאטרים הם רופאים מוסמכים, שמורשים לרשום מרשמים לתרופות, ולכן לרוב הם מטפלים על פי המודל הרפואי. אף כי לעיתים הם עשויים לספק גם טיפול פסיכתרפויטי בדומה לטיפול פסיכולוגי, זמן משמעותי בהתמחותם נעשה על הבסיס הביולוגי והתרופות. בפועל, פסיכיאטרים ופסיכולוגים קליניים עובדים לעיתים קרובות בצוותי עבודה משותפים, עם מטפלים מתחומים אחרים כמו מרפאים בעיסוק או עובדים סוציאליים, כדי לסייע באופן רב ממדי לפתרון בעיות מורכבות של מטופל.

פסיכיאטר

פסיכיאטר הוא רופא העוסק בפסיכיאטריה.

בדומה לכל ההתמחויות ברפואה, לשם קבלת רישיון לעיסוק בפסיכיאטריה, יש לסיים לימודי רפואה, ולאחר מכן לעבור התמחות בת לפחות ארבע וחצי שנים בפסיכיאטריה. בשונה מפסיכולוג, ביכולתו של הפסיכיאטר להעניק גם טיפול תרופתי בבעיה.

פסיכיאטרים עוסקים בעבודתם בקליניקות פרטיות, במרפאות ציבוריות או מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש ובמסגרת בתי חולים: בבתי חולים פסיכיאטרים, ובמחלקה פסיכיאטרית של בית חולים כללי.

במסגרת משרד הבריאות, במדינת ישראל פועל הפסיכיאטר המחוזי, שבידיו נתונה הסמכות להורות, בהתאם לנסיבות, על בדיקה פסיכיאטרית, אשפוז בכפייה או טיפול מרפאתי כפוי של אדם המתמודד עם מגבלה פסיכיאטרית, במקרים בהם מתקיימים שלושת הקריטריונים הבאים: היווי סכנה לעצמו ו/או לאחרים, שיבוש קשה בבוחן המציאות וסירוב להיבדק על ידי פסיכיאטר.

קן הקוקייה

קן הקוקייה (באנגלית: One Flew Over the Cuckoo's Nest) הוא סרט דרמה אמריקאי משנת 1975 בבימויו של מילוש פורמן ובכיכובם של ג'ק ניקולסון ולואיז פלטשר. הסרט מבוסס על ספר באותו שם שנכתב ב-1962 בידי קן קיזי, פעיל אנטי ממסדי בארצות הברית, וצולם בבית-חולים במדינת אורגון, במקום שעליו נכתבה עלילת הספר.

העלילה מתרחשת בבית חולים פסיכיאטרי ונסובה סביב אדם שאושפז לאבחון והסתכלות ופוקח את עיני המאושפזים האחרים לעוולות שמתבצעות בהם בשם הפסיכיאטריה. הסרט תוקף את הפרקטיקות הפסיכיאטריות, ומציג אותן ככלי ציני לדיכוי ואף לענישה. הסרט עורר תשומת לב רבה וגרם לשינוי מהותי ביחס הציבור כלפי נושאים הקשורים בפסיכיאטריה, כמו אשפוז כפוי, לובוטומיה וטיפול בנזע חשמלי.

הסרט הפך לסרט פולחן ונבחר בשנת 1998 לאחד ממאה הסרטים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.