פסיכולוגיה

פְּסִיכוֹלוֹגְיָה הוא תחום דעת במדעי החברה החוקר את התנהגותם של בני אדם יחידים ואת התהליכים המנטליים העוברים עליהם. מטרות הפסיכולוגיה הן לתאר, להסביר, לנבא ולשלוט על ההתנהגות.

מקור השם "פסיכולוגיה" הוא ביוונית (Ψυχολογία): "פסיכה" (ψυχή) - נפש, ו"לוגיה" (λογία) - תורה. העוסק בפסיכולוגיה, הוא בדרך כלל פסיכולוג.

פסיכולוגיה בהגדרתה חוקרת את נפש האדם, ובכללם את הקוגניציה, התודעה, הרגש והשפעת כל אלה על ההתנהגות. בהקשר הרחב והמדעי יותר, מהווה הפסיכולוגיה מדע החוקר טווח רחב של תכונות המוח ותוצאותיו הישירות והעקיפות על מהלכי האדם הפרטי. מעבר לכך יש לפסיכולוגיה גם היבטים במדעי החברה, בהם היא חוקרת את ההשפעה ההדדית של הסביבה על האדם ושל האדם על סביבתו.

העוסק בפסיכולוגיה מכונה פסיכולוג. קיימים תפקידים פסיכולוגיים רבים. ישנם פסיכולוגים חוקרים, קליניים, התנהגותיים, קוגניטיביים ועוד. הפסיכולוגים, כל אחד מהם בתחומו, מנסים לחקור או להבין את התכונות הנפשיות של יחידים או של קבוצות. הם עושים זאת לעיתים קרובות באמצעות ניסויי מעבדה המשלבים מדידה של התנהגות הנבדקים לצד זיהוי התהליכים הביולוגיים העומדים בבסיסם כגון תנועות עיניים, מוליכות חשמלית עורית או תיעוד של שינויים מוחיים בבני אדם ואף בבעלי חיים אחרים.

פסיכולוגים חוקרים התנהגות ותהליכים נפשיים (מנטליים), כולל תפיסה, קוגניציה, תשומת לב, רגשות, תבונה, פנומנולוגיה, הנעה, תפקודי מוח, ואישיות. ובכלל זה קשרי אנוש כקשרים בין-אישיים, חוסן נפשי, חוסן משפחתי, ותחומים אחרים. פסיכולוגים ממגמות שונות מחשיבים גם את הלא-מודע. פסיכולוגים משתמשים בשיטות מדעיות כדי להסיק סיבתיות ומתאם בין משתנים פסיכולוגיים. בנוסף, או בניגוד להשתמשותם בשיטות אמפיריות ודידקטיות, חלק (-בעיקר פסיכולוגים קליניים וייעוציים) סומכים לפעמים על פירושים סימבוליים או שיטות אינדוקטיביות שונות.

על אף שידע פסיכולוגי בא לידי שימוש לעיתים תכופות ככלי להערכה וטיפול בבעיות נפשיות, הוא גם מוכוון לפתרון בעיות בתחומים שונים של ההתנהגות האנושית. מהרבה בחינות, הפסיכולוגיה מנסה לסייע לחברה. רוב התחומים של הפסיכולוגיה לוקחים חלק כשיטות טיפוליות קליניות, ייעוציות, או כתומכות בתוכניות לימוד. הרבה חוקרים פועלים בטווח רחב של נושאים הקשורים לתהליכים נפשיים והתנהגותיים, ובדרך כלל עובדים במדורי פסיכולוגיה של אוניברסיטאות, או במסגרות אקדמאיות אחרות (לדוגמה בבתי ספר לרפואה, או בבתי חולים), חלק מועסקים בתעשייה ובארגונים, או בתחומים אחרים כפסיכולוגים התפתחותיים, יועצי ספורט, בריאות, מדיה, במחקרים פורנזיים או בהיבטים האחרים של משפט וחוק.

עיינו גם בפורטל

פורטל פסיכולוגיה הוא שער לכל הנושאים הקשורים בפסיכולוגיה. ניתן למצוא בו קישורים אל תחומי המשנה של הענף, מושגי יסוד בתחום, תאורטיקנים וגישות בפסיכולוגיה ועוד.

תחומי הפסיכולוגיה

הנחת היסוד של מדע הפסיכולוגיה היא שההתנהגות האנושית אינה מקרית, אלא ישנה חוקיות בהתנהגות בני אדם וחוקים אלו ניתנים למדידה ותיעוד. הפסיכולוגיה גורסת שהבנת חוקים אלו מאפשרת להסיק ניבויים לגבי העתיד ובהתאם לכך גם לשלוט ולנווט את ההתנהגות. ישנם תחומים רבים בפסיכולוגיה, כאשר כל אחד מהם עוסק בהיבטים אחרים של ההתנהגות ומנסה להבין אותה מתוך מוקד אחר. חלק מענפי הפסיכולוגיה חולקים אלו על אלו וחלקם משתלבים זה בזה. הגישה הרווחת כיום בפסיכולוגיה היא גישה אינטגרטיבית, כלומר, לשלב מגוון של גישות כדי להגיע לתוצאה הרצויה המקסימלית.

הפסיכולוגיה מחולקת לענפי מחקר, תחומי עיסוק ואסכולות (רשימה חלקית):

ענפי מחקר

להלן יוצגו מעט מענפי המחקר הכלליים של הפסיכולוגיה:

  • פסיכותרפיה - טיפול במשברים, בהפרעות ובמצוקות נפשיות באמצעים שונים כמו הבעת אמפתיה ושיחה, אך לעיתים אף תוך שימוש במוזיקה.
  • פסיכולוגיה התפתחותית - מתמקדת במחקר השינויים ההתנהגותיים והנפשיים מילדות לבגרות. פסיכולוג התפתחותי מטפל בבעיות התנהגותיות, חברתיות ונפשיות אצל ילדים ובמקביל מלווה את הורי הילד במהלך הטיפול.
  • פסיכולוגיה חברתית - עוסקת ביחסי הגומלין שבין הפרט וסביבתו, תוך התמקדות בפרט (לעומת הסוציולוגיה אשר מתמקדת בסביבה החברתית).
  • פסיכולוגיה של האישיות - תחום החוקר דפוסים חשיבתיים רגשיים והתנהגותיים הייחודים לאדם, היציבים מעבר לזמנים ומצבים שונים. כמו כן תחום זה חוקר את מקורותיהם הביולוגיים והסביבתיים של דפוסים אלו.
  • פסיכולוגיה קוגניטיבית - עוסקת בחקר תהליכים מנטליים בסיסיים, ביניהם תודעה, תפיסה, קשב, זיכרון אנושי, למידה וקבלת החלטות.
  • פסיכולוגיה רפואית - עוסקת ברמה התאורטית, הקלינית והמחקרית בסוגיית יחסי הגומלין בין גוף לנפש, ובאופן ספציפי יותר בקשרים שבין המשתנים הפיזיולוגיים לבין המשתנים הפסיכולוגיים והחברתיים, היכולים להשפיע על התפרצות תופעות ומחלות גופניות, דרכי ההתמודדות איתן ומניעתן.
  • נוירופסיכולוגיה - עוסקת בקשר בין תהליכים מנטליים שונים למבנה המוח ולהשפעות הכימיות על תפקודו, דבר הנעשה על ידי בחינה מדעית של פגיעות ראש מסוגים שונים, אמצעי דימות מוחי כמו צילומי רנטגן ומחקרי fmri וגם באמצעות מניפולציות נוירוכימיות.
  • פסיכופיזיקה - עוסק ביחס ובקשר שבין הגירויים הפיזיים האובייקטיביים להם נחשף האדם, ובין התחושות הפסיכולוגיות הסובייקטיביות המתעוררות אצלו כתוצאה מהחשיפה לגירויים אלו.

תחומי עיסוק

בישראל, פסיכולוג אשר קיבל את אישור משרד הבריאות נרשם בפנקס הפסיכולוגים.

אסכולות

היסטוריה

שורשי הפסיכולוגיה בפילוסופיה העתיקה

Plato-raphael
הפילוסוף אפלטון דגל בטיפול נפשי, של "חולי הנפש" שיש להם קונפליקט בין חלקי הנפש השונים, באמצעות שיח פילוסופי המכונה דיאלוג אפלטוני.
Aristotelesbunt
הפילוסוף היווני אריסטו היה הראשון שהקדיש ספר לחקר נפש האדם.
Jan Baptist Weenix - Portrait of René Descartes
רנה דקארט הניח יסודות חשובים לפסיכולוגיה המודרנית

רבים רואים את תחילתה של הפסיכולוגיה כבר בתקופת יוון העתיקה בהגותם של סוקרטס, אפלטון, אריסטו והיפוקרטס בשאלות כמו מהות נפשו של האדם, מודעותו ודרכי התנהגותו. היפוקרטס מתחיל את ספרו בכך שיש לאדם שלוש נפשות: טבעית, חיונית ושכלית. גם אצל אפלטון (427/8-347 לפנה"ס) הנפש כישות תופסת מקום מרכזי, ומופיעה חלוקה של הנפש לשלשת המרכיבים: הרציונלי, הרגשי והיצרי. מחלת נפש נתפסת אצלו כקונפליקט וכקרע בין חלקי הנפש השונים, הנובעים עקב בורותו של האדם, ובהתאם לכך היא צריכה להיות מטופלת באמצעות הפילוסופיה וידיעת האמיתות של ההוויה בדיאלוג אפלטוני.

תלמידו הידוע ביותר, אריסטו (384-322 לפנה"ס), כתב למעשה את ספר הפסיכולוגיה הראשון ("על הנפש"). בספרו הוא סיווג את כל ההוויה לחומר וצורה, וראה בנפש האדם את "צורתו" של האדם. אריסטו דירג את כוחות החיות של היצורים בצורה של פירמידה, כאשר הנפש האנושית עומדת מעל לנפש החייתית (של בעלי החיים), שעומדת מעל לנפש הצמחית (של הצמחים). בנוסף לחמשת החושים קיים לדעתו של אריסטו חוש שישי, "החוש המשותף", שהוא החוש המעבד את כלל הגירויים הנמסרים מחמשת החושים למידע משמעותי. אריסטו ראה בדרך האמצע שבה האדם מאמץ תכונות נפש "אמצעיות", שמתרחקות מהביטויים הקיצוניים של התכונות, כתכונות הנפש הטובות שהאדם האתי צריך לאמץ לו באמצעות חינוכו האישי.[1]

הרמב"ם (1138-1204), מגדולי הפוסקים היהודים, פילוסוף ורופא, קבע בהקדמת פירושו למסכת אבות, המכונה שמונה פרקים, כי נפש האדם היא ישות אחדותית, ורק בעלת ביטויים שונים, ולכן חיוניות הנפש האנושית מתפשטת על פני כל שיעור קומתו של האדם, כך שאפילו הכוח הביולוגי של האדם נבדל מהכוחות הביולוגיים של בעלי החיים. הוא סבר כי האדם נולד כלוח חלק, אבל עם מוכנות לקבלת נטיות מסוימות,[2] ומושפע בדעותיו ומעשיו בעיקר מחבריו ומנהג אנשי מדינתו. בהקשר לתורת המידות, הוא אימץ והרחיב את תפיסת דרך האמצע כמצפן למידות הראויות והתקינות, וטען כנגד אפלטון, כי לימוד פילוסופיה כשלעצמו לא יגרום לאדם לאזן את תכונות נפשו, והדרך העיקרית צריכה להיות בתרגול בעשייה מתקנת, שמשמעותה לעשות מעשים מעין התכונה המבוקשת, כך שהמעשים יטביעו את חותמם בנפשו, בדומה לאמרתו של בעל ספר החינוך, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".[3] ועוד סבר כי המיפוי הנכון לדרך האמצע קיים במצוות התורה שמכוונות להביא את האדם לאיזון, בכל ההיבטים השונים של תכונות נפשו.

רנה דקארט (1596-1650), פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי, שנחשב לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה המערבית, הניח יסודות משמעותיים לפסיכולוגיה המודרנית. הוא היה הראשון שהצביע על המוח ומערכת העצבים כאזורים האחראיים להתנהגותו של האדם, ודגל בניתוח מכניסטי של תופעות פסיכולוגיות. בהקשר לנפש האדם דקארט דגל בתפיסה המכונה רציונליזם. הוא המשיך תפיסה קדומה כי לא רק שקיים דואליזם של נפש וגוף, שבו לנפש יש קיום עצמאי משלה, אלא הנפש מגיעה לעולם עם מטען של ידע ותודעה, ומכילה את רעיונותיה ותכונותיה כבר עם היווצרה, וישנה חשיבות גדולה לחשיבה טהורה מאשר לחוויות וניסיונות חושיים. עוד הוסיף על פילוסופים שקדמו לו, שישנה אינטראקציה של גוף ונפש, ולא רק שהנפש משפיעה על הגוף, אלא גם הגוף משפיע על הנפש.

כתגובת נגד לתפיסות של דקארט, צמח באיים הבריטיים זרם המכונה אמפיריציזם, על פיו כל ידע הוא אפוסטריורי (ידע הנובע מהניסיון) או בהסקה אינדוקטיבית. תומאס הובס (1588-1679), הוגה דעות ופילוסוף פוליטי אנגלי, סבר כי בני האדם כמו בעלי החיים הם "מכונות", ונופלים תחת החוקיות הדטרמניסטית של חוקי הטבע. ג'ון לוק (1704-1632), אבי הדרישה לפילוסופיה של "השכל הישר", סבר כהובס כי האדם איננו מגיע לעולם עם רעיונות מולדים, אלא "טאבולה ראסה", שבו היילוד הוא "דף חלק" אשר צובר מידע אך ורק מהסביבה וניסיון חייו; עם זאת, לוק לא היה אמפריציסט קיצוני כהובס, וסבר כי השכל מסוגל לניתוח ורפלקסיה עצמיים של תוכני החושים. ג'ורג' ברקלי (1753-1685), פילוסוף אירי שהמשיך את הקו של "הלוח החלק", סיכם את תורתו שנקראה אידיאליזם, במשפט "להיות, זה להיות נתפש"; הוא חלק על לוק וטען שלא חייב להיות קשר בין האובייקטים הפיזיקליים הממשיים לבין הייצוג התפיסתי והמנטלי בנפש האדם, ואין אפשרות לאדם לחוות באופן ישיר את העולם הפיזיקלי.

הזרם המטריאליסטי, שבין הוגיו ניתן למנות את פייר גסנדי (1592-1655), ג'וליאן דה למטרי (1709-1751) וקונדילק (1715-1780), לקח את האמפיריציזם צעד נוסף אחד קדימה, וטען שאין להזדקק כלל למהות של נפש או שכל, העומדים בפני עצמם ומוטבעים מחוויותיו של האדם, אלא שהאדם הוא מכונה לא פחות מכך שהחיה היא מכונה, ושניתן להסביר את התנהגותו על פי עקרונות מכניסטיים ופיזיקליים. למטרי אף כתב ספר בשם "האדם מכונה", שבו טען כי אין הבדל מהותי בין אדם לחיה, אלא רק דרגות של שכלול.

ראשית הפסיכולוגיה בעת המודרנית

Gustav Fechner
גוסטב פכנר - אבי הפסיכופיזיקה

תחילתה של הפסיכולוגיה כדיסציפלינה רפואית הייתה בספרו של תומאס ויליס משנת 1672, "De Anima Brutorum", שבו התייחס לפסיכולוגיה בעקבות דקארט במונחים של פעולת המוח. תפישת המוח כאחראי להתנהגות, לא היה דבר טריוויאלי בעבר. התנהגות הייתה מיוחסת לאיברים אחרים, כגון כליות ולב.

עד לשלהי המאה ה-19, פסיכולוגיה נחשבה לענף של הפילוסופיה. הענף של הפסיכופיזיקה נוסד הלכה למעשה על ידי גוסטב פכנר ב-1860, בפרסום ספרו "יסודות הפסיכופיזיקה". אחת התימות המרכזיות בספרו היא שנושאים תודעתיים ופסיכולוגים יכולים להימדד באופן ניסויי ומדויק. עם זאת, ייסודה של הפסיכולוגיה הניסויית והפסיכולוגיה המודרנית בכללה, מיוחסת על ידי רבים לוילהלם וונדט מאוניברסיטת לייפציג בשנת 1879. וונדט פרסם את ספרו "עקרונות הפסיכולוגיה הפיזיולוגית" ב-1874, וייסד את אסכולת הסטרוקטורליזם - ניתוח של מבנים נפשיים ובידודם למרכיבים בסיסיים. הוא היה הראשון בעולם שהקים מעבדה לחקר התנהגות, וחידש את מתודת המחקר "אינטרוספקציה", התבוננות עצמית. בכך שינה את התפישה כלפי הפסיכולוגיה מתחום פילוסופי, לתחום מדעי לכל דבר. הוא גם עסק בפסיכולוגיה חברתית ותרבותית ובחקר הפסיכולוגיה של השפה, וקדם בכך בחצי מאה לתורותיו של נועם חומסקי. וונדט העמיד שורה של תלמידים, ביניהם קרפלין (שנחשב אבי הפסיכיאטריה המודרנית), ספירמן, טיצ'נר, וקאטל.

במקביל, עמיתו ומתנגדו הגדול שמעבר לאוקיינוס, ויליאם ג'יימס האמריקני ("עקרונות הפסיכולוגיה" - 1890), נחשב ל"אבי הפסיכולוגיה האמריקנית", ולמייסד זרם הפונקציונליזם, שרואה את התודעה האנושית כפונקציה ולא כמבנה, ומתרכזת בחקירת הדרך שבה פועלת הנפש בתפקודה בסביבתה. תפיסתו של ג'יימס שיחררה את הפסיכולוגיה מהמעבדה, ועסקה בבעיות של אנשים בסביבתם הטבעית. בעקבותיו הלכו פסיכולוגים רבים, בהם סטנלי הל, ג'ון דיואי וג'יימס אנגל. דמות חשובה נוספת שהתנגדה לוונדט היה פרנץ ברנטנו (1838-1917). ברנטנו, פילוסוף ופסיכולוג אוסטרי ("פסיכולוגיה של התנועה"), נחשב לחלוץ הזרם הקרוי פנומנולוגיה, וטען כי הפסיכולוגיה צריכה לתאר תהליך דינמי ולא לפרק את החוויה ההכרתית למרכיבים ותגובות. בין תלמידיו היו מרטין היידגר מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני, אדמונד הוסרל אבי הפנומנולוגיה, וזיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה.

הפסיכולוגיה החל מהמאה ה-20

בתחילת המאה ה-20 הוחלפו שתי הגישות של סטרוקטורליזם ופונקציונליזם בשלוש אסכולות חדשות: גשטלט, פסיכואנליזה וביהביוריזם. מאז עוסקת הפסיכולוגיה בעיקר בהתנהגות (למשל במסגרת הביהביוריזם), בנפש (למשל בפסיכולוגיה קוגניטיבית) ובשילוב ביניהם.

אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו של ברנטנו (הוסרל, אלקסיוס מיניון, כריסטיאן פון ארנפלס, ובנוסי) החלו להופיע ניצני תפיסת הגשטלטגרמנית: צורה, תבנית, דפוס), אבל היא הגיעה לכלל הבשלה רק אצל מקס ורטהיימר (1880-1943) ותלמידיו קורט קופקה וולפגנג קולר. תפיסה ואסכולה פסיכולוגית זו, אשר צמחה בגרמניה בעיקר כתגובת נגד לגישת הסטרוקטורליזם, טוענת כי העיקרון התפעולי של המוח והתודעה הוא הוליסטי, מקבילי ואנלוגי ובעל מגמה לארגון עצמי. משפט המפתח שעשוי להסביר את עיקרון הגשטלט הוא "השלם גדול מסכום חלקיו", ומשמעותו היא שישנה באדם תבנית תודעתית ראשונית המפרשת את הגירויים החושיים, עוד בטרם התרחשותם, ואף משליכה את חוקיה על הקלט החושי; לפיכך, פירוק תבנית זו לחלקיה, תוך בחינת הגירויים באופן מבודד ואטומיסטי כפי שעשו הסטרוקטורליסטים, אינו מועיל להבנת התבנית והמכלול.

בשנות התשעים של המאה ה-19 החל זיגמונד פרויד לעסוק בשיטת תרפיה החושפת מאוויים כמוסים, שנקראה פסיכואנליזה. פרויד, שהוא כנראה הפסיכולוג המוכר ביותר, תרם תרומה משמעותית למיסוד הפסיכולוגיה כשיטה לגיטימית לטיפול להקלת הסבל האנושי. בתחילה פרויד התקבל בעוינות ובבוז על ידי הממסד האקדמי בתחום הפסיכולוגי, וברבים ממוסדות המחקר הייתה התעלמות גורפת מתפיסותיו. שיטותיו של פרויד לא היו כרוכות במדע אמפירי הכולל תצפיות וניסויים, ולא היו ניתנות לאישוש או הפרכה, ועם זאת תגליותיו בעניינים רבים בפסיכולוגיה נחשבות לחדשניות ומשמעותיות, ומשמשות כמצע חשוב והכרחי בכל תחומי הפסיכולוגיה. בין תלמידיו היו כאלו שנשארו נאמנים לתורתו והמשיכו לפתחה בדרכו, בהם אנה פרויד, מלאני קליין, ודונלד ויניקוט, אך תלמידים אחרים דוגמת קרל יונג (פסיכולוגיה אנליטית), אלפרד אדלר (פסיכולוגיה אינדיבידואלית), ויקטור פרנקל ואריך פרום (פסיכולוגיה הומניסטית), פיתחו והרחיבו אותה לכיוונים שלא היו מקובלים על פרויד ועל הזרם המרכזי בפסיכואנליזה.

הביהביוריזם התפתח במידה רבה כריאקציה לגישות הפרוידיאניות, שהדגישו תהליכים תת-הכרתיים ונראו כספקולציות פילוסופיות שכמעט לא ניתן היה להעמידן במבחן אמפירי, ולפיכך מדעיותן הייתה מוטלת בספק. הביהביוריסטים, לעומת זאת, שאפו להפוך את הפסיכולוגיה למדע מדויק, אשר ניתן לבחון אותו במעבדה באופן אובייקטיבי, לכמת את נתוניו במדדים מדויקים, ולתאר באמצעותו בצורה ישירה את פניו הגלויים של האורגניזם, כלומר, ההתנהגות הגלויה, השינויים החלים בה ואופן למידתה. הפסיכולוגים הביהביוריסטיים החשובים ביותר היו ג'ון ווטסון ואחריו פרדריק סקינר. במקביל, מדע ניתוח ההתנהגות שהתפתח בעקבות מחקריו של פבלוב בתחום התנהגות רספונדנטית (רפלקסיבית ביסודה) ושל סקינר בתחום התנהגות אופרנטית, פתחו תחום גדל והולך של ידע על המשתנים השולטים, ועל מורכבות ההתנהגות הנובעת מהם. ידע זה איפשר מעבר מניתוח התנהגות ניסויי (מעבדתי) לניתוח התנהגות יישומי. בהדרגה ניתן היה לראות את כוחו של מדע זה ביישומים הנרחבים שהתפתחו בתחום ההוראה והחינוך. עניין זה התבטא במיוחד בטיפול באתגרים הקשים של שינוי התנהגות. הגישה ההתנהגותית נתנה בסיס להתערבויות יעילות ביותר בקידום למידה בכלל ובקידומם של ילדים עם ליקויים התפתחותיים בפרט. כך, באמצע המאה ה-20 היה הביהביוריזם הזרם המשפיע ביותר בפסיכולוגיה, אולם מאז ירד כוחו. עם זאת, הוויכוח בינו לבין הפסיכולוגיה הדינמית או הקוגניטיבית, או בין טיפול התנהגותי וקוגניטיבי לטיפול פסיכודינמי, עדיין לא הוכרע.

עבודתו של נועם חומסקי בבלשנות השפיעה רבות על הפסיכולוגיה הקוגניטיבית וההתפתחותית. התאוריה שלו על דקדוק אוניברסלי הייתה התקפה ישירה על התאוריות הביהביוריסטיות המבוססות של זמנו, וסייעה רבות להבנת האופן בו שפה נרכשת על ידי ילדים, ומה עומד ביסוד היכולת לפרש שפה. העקרונות הבסיסיים של תאוריה זו (אף על פי שאינן בהכרח הטענות החזקות יותר של גישת העקרונות והפרמטרים) הפכו במהלך השנים למקובלים כמעט לגמרי. ביקורתו של חומסקי על המתודולוגיה והנחות היסוד של סקינר תרמה למהפכה כנגד הדוקטרינה הביהביוריסטית, ששלטה בפסיכולוגיה. בספרו מ-1966, "Cartesian Linguistics", ועבודות נוספות, חומסקי פרש הסבר על שפות אנוש, שנעשה למודל החקירה בתחומים אחרים בפסיכולוגיה. חלק ניכר מההנחות כיום בדבר האופן בו התודעה עובדת, נשאב מרעיונות אלו של חומסקי.

בתקופה זו, אמצע המאה ה-20, החל ביצועם של מחקרים משמעותיים בתחום הפסיכולוגיה החברתית, כגון ניסויי הלמידה החברתית של אלברט בנדורה, ניסויים בתחום השפעה חברתית של סטנלי מילגרם וסולומון אש, ועוד. ואילו בעשורים האחרונים, בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, גובר העיסוק בניסויים ומחקר נוירופסיכולוגי כדרך להבנת הנפש ותהליכי עיבוד מידע, על פי קשרים עצביים ואזורים במוח. זאת במקביל לעיסוק הקלאסי בטיפול פסיכולוגי בגישות שונות על פי האסכולות שהתפתחו במאה ה-20, ותוך מחקר, דיון ופיתוח אסכולות אלו.

שיטות מחקר

הפילוסוף האמריקני צ'ארלס פירס מנה ארבע דרכים מרכזיות שבהן האדם משתכנע באמתותו של ידע: שיטת הדבקות, שיטת הסמכות, השיטה האינטואיטיבית והשיטה המדעית. המחקר בפסיכולוגיה כיום מבקש להסתמך על השיטה המדעית. השיטה המדעית מאופיינת באיסוף נתונים, מדידה וניתוח שלהם וניסיון להסיק מהם מסקנות תקפות לגבי האוכלוסייה. שיטה זו שואפת גם לאובייקטיביות, כך שכל חוקר שיחזור על המחקר המדעי במתכונתו המקורית יוכל להגיע לאותן המסקנות. הבעיה בתחום הפסיכולוגיה היא שהיא עוסקת בין השאר במחשבות וברגשות פנימיים אותם קשה להעריך בצורה אובייקטיבית וחד משמעית. לשם כך, חוקרי מדעי הפסיכולוגיה מנסחים הגדרות אופרציונליות - הגדרות חד משמעיות שמאפשרות מעבר מהרמה התאורטית אל הרמה התצפיתית שמאפשרת חקירה מדעית. כך למשל, רמת אינטליגנציה מוגדרת לעיתים בצורה אופרציונלית כציון במבחן משכל (מבחן IQ).

מחקר מדעי בפסיכולוגיה נעשה כמו בתחומים אחרים של המדע. ראשית יש ליצור היפותזה מדעית בתחום, שגם צריכה להסביר את כל הממצאים שהתקבלו בעבר על ידי התאוריות הקודמות. לאחר מכן יש להוכיח את תקפות ההיפותזה בעיקר באמצעות ניסוי ותצפית מדעית, אשר לכל אחד יתרונות וחסרונות לעומת השני. יתרון הניסוי הוא האפשרות לברר קשר סיבה ומסובב בין הגורמים במערכת הנחקרת. יתרון התצפית הוא ההתנהלות החופשית של הטבע, ללא המעורבות המלאכותית של המדען שעלולה לגרום להטית התוצאות. דרכים נוספות לבחינת התאוריה הם מילוי שאלונים וראיונות, סיפור חיים של האדם ואף סקירה ספרותית.

תחומי המחקר בפסיכולוגיה הם רבים, החל ממחקרים בבחינת יכולות מנטליות, הפרעות התפתחויות, ליקויי למידה, דרך קבלת החלטות, זיכרון ובקרה, וכלה בהפרעות נפשיות, דרכי טיפול, ומחקר באנשים בעלי פגיעות מוחיות קונקרטיות.

מכיוון שהמחקרים נעשים בבני אדם ובעלי חיים נדרשת הגדרה של אמות מידה לאתיקה ניסויית. הקריטריונים העיקריים בניסויים בבני אדם הם סיכון מינימלי לאדם, יידוע האדם לניסוי וקבלת הסכמתו לכך, כולל אפשרות לפרישתו בכל שלב של הניסוי, וחיסיון המידע ואי חשיפת ופרסום נתונים פרטיים של הנסיינים. בניסויים בבעלי חיים השאלה הנוגעת לאתיקה, היא בעיקר בכאב ובסבל שמותר לעורכי הניסויים להסב לבעלי החיים. בניסויים מפורסמים בתולדות הפסיכולוגיה המודרנית בבעלי חיים, נעשו ניסויים הגורמים כאב וסבל לבעלי חיים, במידה כזו ואחרת.

ביקורת

מבקרי התחום טוענים לעיתים קרובות כי הפסיכולוגיה היא מדע "מעורפל". במאמר ביקורת של הפילוסוף תומאס קון מ-1962 נטען כי הפסיכולוגיה באופן כללי אינה מבוססת על פרדיגמה הדומה לתחומי מדע כדוגמת כימיה ופיזיקה, אלא כי פסיכולוגים, בדומה לפילוסופים, עוסקים בנושא בדרכים מגוונות ללא תאוריה המקיפה את כולם. הפילוסוף קרל פופר טען נגד הפסיכואנליזה שהיא איננה מדעית כי התאוריות שבה לא ניתנות להפרכה ובכך היא דומה לדת ולמרקסיזם.

מבקרים רבים טוענים כי לא פעם הפסיכולוגיה היא בעלת אופי לא מדעי, בין השאר משום שמספר תחומים בה מבוססים על שיטות מחקר כמו סקרים ושאלונים, מהם ניתן להסיק בעיקר על מתאמים, ולא על סיבתיות. בעיה מתודולוגית נוספת היא שתופעות שונות שפסיכולוגים עוסקים בהם, כדוגמת אישיות, חשיבה ורגשות, לא יכולות להימדד באופן ישיר, ולעיתים קרובות חוקרים מגיעים למסקנה על בסיס של דיווחים אישיים שהם סובייקטיביים. עם זאת, עקב ההתפתחויות המשמעותיות בחקר המוח של השנים האחרונות, תחומים אלו נהפכים נגישים יותר למחקר.

קיימת ביקורת גם בין תאורטיקנים שונים הבאים מתוך תחום הפסיכולוגיה, על ההבדלים בין התאוריות הפסיכולוגיות השונות ועל אופן יישומם ומידת יעילותם בטיפול פסיכולוגי. נטען כי חלק מהשיטות המיושמות בשטח בטיפול באנשים, אינן מבוססות על מחקרים אמפיריים מספקים המוכיחים את יעילותן.[4]

ראו גם

ספר: פסיכולוגיה

לקריאה נוספת

  • ריצ'רד גריג ופיליפ זימברדו, מבוא לפסיכולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2010.
  • דניאל אלגום, פרקים בתולדות הפסיכולוגיה, בעריכת מלכה טל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991
  • דניאל אלגום, ההיסטוריה של הפסיכולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2019.
  • לורן סלייטר, לפתוח את התיבה של סקינר - עשרת הניסויים הפסיכולוגיים הגדולים של המאה העשרים, הוצאת אריה ניר, 2004.
  • סטיבן מיטשל, פרויד ומעבר לו, סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, הוצאת תולעת ספרים, 2006.
  • לודי ט. בנג'מין, היסטוריה של הפסיכולוגיה המודרנית, רסלינג, 2010.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ המידות, ספר ד', פרק ב'. ספר ב', פרק ח', 5-8
  2. ^ שמונה פרקים, תחילת פרק ח'
  3. ^ ספר החינוך, מצווה ט"ז.
  4. ^ גיל גרינגרוז, פסיכולוגיה קלינית: מדע או שרלטנות?, 2 בפברואר 2010, אתר ynet
אישיות

אישיות (בלטינית: Persona) או אופי הוא מכלול התכונות הנפשיות הנרכשות והמולדות המכתיבות את ההתנהגות, המחשבות והתחושות של הפרט במצבים בהם פרטים אחרים לא בהכרח יתנהגו, יחשבו ויחושו כמותו.

את האישיות ניתן להגדיר גם כקבוצה גמישה ומאורגנת של מאפיינים ייחודיים לאדם מסוים המשפיעים על הכרתו, דחפיו והתנהגותו במצבים שונים (Ryckman, 2004).

בגרות

בגרות היא התקופה העיקרית במהלך חייו של יצור חי, המסמלת האטה בהתפתחות והתייצבות זהותו של האינדיבידואל. באדם, תקופה זו מתחילה לאחר תקופת גיל ההתבגרות. יש המחלקים[דרוש מקור] עוד את הבגרות לשלוש תת-קטגוריות: בגרות מוקדמת, אמצע הבגרות, ובגרות מאוחרת.

הנעה

הֲנָעָה (על פי האקדמיה ללשון העברית: הֲנִיעָה), ובלועזית מוטיבציה, היא מכלול התהליכים אשר מעוררים, מכוונים ומשמרים את ההתנהגות האנושית לעבר מטרה מסוימת. מוטיבציה היא תהליך פנימי המתרחש בתוך הפרט. אותו כוח מביא עמו את הכוונה לבצע פעולה ואת ההתמדה בביצועה. המושג "הנעה" מדגיש את האנרגיה ואת התנועה המרכזיות לתופעה. בדומה לתנועה בעולם הפיזיקלי, מוטיבציה מופיעה כאשר יש כוח במערכת הפסיכולוגית של האדם המביא אותו להתחיל ולהתמיד. המוטיבציה היא כוח פנימי המניע את האדם לעשייה שיש עמה תוצאות המתגמלות אותו.

חקר ההנעה חשוב במיוחד במחקרים במדעי החברה, בניהול (הנעה לעבודה), בחקר תהליך הלמידה ובפסיכולוגיה של הספורט.

התבגרות

התבגרות היא שלב החיים בהתפתחותו של אדם, בין הילדות לבגרות.

התנהגות

התנהגות היא מושג שמתייחס לפעולות או תגובות של יצור חי. בהקשר לאדם ההתנהגות זה כל מה שבני אדם עושים: הולכים, מדברים, מרגישים, חושבים וכדומה.

זהות

זהות הוא מונח בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה המתאר את תפיסת האדם את עצמו. הזהות מורכבת מאוסף של תפיסות ואמונות בנוגע ל"עצמי", המאורגנות כסכמה קוגניטיבית.

חורף

עונת החורף היא אחת מארבע עונות השנה. זו העונה עם הימים הקצרים ביותר (יחד עם הסתיו) והטמפרטורות הנמוכות ביותר. באזורים המרוחקים מקו המשווה יורד שלג בעונת החורף. תאריך תחילת החורף משתנה בהתאם למקום ולתרבות. על פי המטאורולוגיה המודרנית החורף חל בחודשים דצמבר, ינואר ופברואר בחצי הכדור הצפוני ובחודשים יוני, יולי ואוגוסט בחצי הכדור הדרומי. עם זאת, באופן מסורתי בתרבויות אירופאיות רבות החורף מתחיל בחודש נובמבר.

ילדות

יַלְדוּת היא תקופה במהלך חייו של האדם. על פי המקובל היא מתחילה בסביבות גיל 3 ומסתיימת בסביבות גיל 12. תקופת הילדות חלה לאחר תקופת הינקות ולפני גיל ההתבגרות. התפתחות גוף האדם בתקופת הילדות מואצת בכל התחומים - הפיזיולוגי, הקוגניטיבי, הנפש וכו'. המשחק נפוץ מאוד בגילאים אלו.

זכר אנושי בתקופת הילדות מכונה "ילד" ואילו נקבה אנושית בתקופה זו מכונה "ילדה". לעיתים מנעשה שימוש במונחים "בן" ו"בת" כמילים נרדפות לכינויים אלו, אך הם גם משמשים לתיאור יחס שארות שאינם תלויים בגיל או בתקופת החיים של אותו האדם.

מדעי החברה

מדְעי החברה הם קבוצת מדעים העוסקים בחקר החברה האנושית במגוון של מתודות הנסמכות הן על גישות פוזיטיביות והן על גישות פרשניות. מדְעי החברה צמחו מתוך מדְעי הרוח החל מסוף המאה-התשע עשרה. סוציולוגיה, כלכלה, מדע המדינה ופסיכולוגיה משמשים, מאז, התשתית המחקרית והאינטלקטואלית שעליו נבנה תחום הידע.

בתי ספר ופקולטות מקצועיות כגון בתי הספר למשפטים, בתי הספר לחינוך, בתי הספר למנהל עסקים, לעבודה סוציאלית ולבריאות הציבור עומדים בקשר הדוק עם הדיסציפלינות השונות של מדעי החברה ובמידה רבה מיישמים את הידע ממדעי החברה לתחומיהם.

בתחומי הדעת (דיסציפלינות) העיקריות של מדעי החברה הם:

סוציולוגיה – חקר החברה וההתנהגות החברתית של האדם. ממנה נגזרים תחומי משנה כגון יחסי מגדר, יחסי דתיים-חילוניים.

אנתרופולוגיה – שמה דגש באתנולוגיה ובחקר התרבויות.

גאוגרפיה - תחום בין-תחומי העוסק בהגירה, קיימות, תכנון ערים, אדריכלות, פסיכולוגיה, מדעים קוגניטיביים, דמוגרפיה, כלכלה, ותרבות.

מדע המדינה – מתמקד בחקר הפוליטיקה, השוואת משטרים, מחשבה מדינית, ההתנהגות הפוליטית והמדיניות הציבורית ברמת המדינה וכן ברמה הכלל־עולמית.

יחסים בינלאומיים – ענף המתמקד בהתנהגות הפוליטית, החברתית והכלכלית בזירה הבינלאומית.

מדיניות ציבורית – עוסקת בהבנת הגורמים המעצבים את תהליך המדיניות הציבורית ואת תוצאותיו.

פסיכולוגיה – חקר הנפש וההתנהגות, כפי שאלה נקבעים בזיקה לחברה כולה.

קרימינולוגיה – עוסקת בעניינים ובתרחישים חברתיים הקשורים בפשיעה ובהתנהגות פושעת.

כלכלה – עוסקת ביחסים האנושיים והחברתיים הקשורים בהשגת אמצעים חומריים, והחוקים והיחסים החברתיים הנוגעים לייצורו ולחלוקתו של קניין.

תקשורת – עוסקת בהעברת מידע בין שני משתתפים או יותר.

בלשנות - מחקר השפות והתפתחותן. תחום שנחשב גם כחלק ממדעי הרוח.

דמוגרפיה - תחום מחקר העוסק במחקר ותיעוד של אוכלוסייה אנושית.

לימודים אזוריים - שדה מחקר בין תחומי שמתמקד באזור גאוגרפי, לאומי או תרבותי.

עבודה סוציאלית

מודעות

מוּדעוּת (באנגלית: Awareness) היא הגעת קיומו של דבר לידיעת האדם, או הימצאותו של דבר מה באחת מרמות התודעה האנושית, הפרטית או הכללית.

כאשר אדם יודע על עצם קיומו של דבר כלשהו (אדם אחר, מקום, חפץ, רעיון או דפוס מחשבה), תופס אותו ומכיר בו - הוא מודע לו.

למונח מודעות יש משמעויות שונות, והוא משמש מספר דיסציפלינות.

מודעות היא מושג יחסי. ניתן להיות מודע לאירוע כלשהו באופן חלקי, באופן תת-תודעתי או מלא. מודעות יכולה להתמקד באירוע פנימי, כמו תחושה נעימה, או באירוע חיצוני באמצעות תפיסה חושית. המודעות משמשת כחומר גלם לקווליה או למושג של חוויה סובייקטיבית.

בשפה העברית המילה מציינת גם את הנוכחות של מידע בזיכרון וברגש, ואף כעניין מחייב.

מנהיגות

מנהיגות היא יכולתו של אדם או קבוצת אנשים להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת במינימום סמכות. פעולה מנהיגותית, מתקשרת בצורה ישירה להשפעה וליצירת שינוי ועל כן קשורה בטבורה ליכולת להשפיע על מוטיבציה של אנשים.

פולחן

פולחן (מהשורש הארמי פל"ח, המקביל לשורש העברי עב"ד; בלועזית: ריטוּאָל) הוא מכלול הפעולות שאנשים מצווים או נוהגים לבצע במהלך טקס דתי או טקס מסורתי כלשהו.

הפולחן יכול לכלול צורה קבועה מראש לביצוע עבודת האל בדת מסוימת או בכת דתית. הפולחן יכול להתבטא כחלק מדוקטרינה חברתית רחבה או כאמונה אישית.

על אף שנהוג להשתמש בביטוי "פולחן" בהקשר של טקסים המתבצעים בבבתי תפילה כגון בתי כנסת או כנסיות, הקשר שבין הדוקטרינה של דת מסוימת לפולחנים המבוצעים בגינה משתנה במידה ניכרת בין דת לדת. לעיתים קרובות יש קשר ישיר בין דבקות דתית לבין פולחן, ובכך ברוב המקרים הפולחן מבטא הערצה לאלוהות[דרוש מקור].

אחת מצורות הפולחן הנפוצות ביותר בין הדתות הקדומות (שאף הייתה קיימת בתחילת דרכן של הדתות המונותיסטיות הגדולות) הייתה העלאת קורבנות. בדתות מסוימות היה אף נהוג להקריב קורבן אדם, או צורות אחרות של רצח פולחני. הדוגמה הבולטת לכך הייתה אצל האצטקים.

פולחנים היוו חלק מהתרבות האנושית במשך עשרות אלפי השנים האחרונות. ההוכחה המוקדמת ביותר לקבורה פולחנית תוארכה ללפני 20,000 שנה (לא נמצאו סימני קבורה בשלדים עתיקים יותר).

פסיכואנליזה

פְּסִיכוֹאָנָלִיזָה היא אסכולה תאורטית וטיפולית חשובה בפסיכולוגיה, אשר פותחה בתחילת המאה העשרים על ידי זיגמונד פרויד. תחום העניין של הפסיכואנליזה הוא "תורת האישיות", כלומר - מבנה האישיות הכולל של האדם וההתפתחות התקינה והפתולוגית של מבנה זה.

פסיכולוג

פסיכולוג הוא אדם שלמד פסיכולוגיה במוסד אקדמי מוכר, בדרך כלל בעל תואר שני לפחות, ושאושר לו לאחר לימודיו, על ידי משרד הבריאות הרשמי של מדינה אחת לפחות, לעסוק בפסיכולוגיה במדינה זו ואולי אף במדינות נוספות. פסיכולוג נותן אבחון, טיפול, וייעוץ פסיכולוגיים, חוות-דעת מדיקו-ליגאליות, המלצה רשמית לטיפול תרופתי (בתרופות פסיכוטרופיות) ובחלק מהמדינות אף מרשמים לתרופות במישרין.

מתוקף הצורך בדיוק רב בעת הערכה, טיפול, ייעוץ, והמלצה פסיכולוגיים, כמו גם בהתמצאות בסיסית לפחות במגוון רחב של תחומי ידע, בעיות חיים, ודרכי פתרונן, נדרשים המעוניינים לעסוק בפסיכולוגיה ללימודים פורמליים ארוכים יחסית (7 שנים ואף יותר מכך); כך למשל, מלבד הלמידה לתואר אקדמי שני לפחות, הרי שלחלק מהתחומים היישומיים יש גם תקופת התמחות ממושכת.

ברוב המדינות מותנית הזכאות לקבלת רישיון "פסיכולוג" בסיום תואר שני לפחות, אך בחלק מהמדינות, כגון אנגליה וארצות הברית, רק מי שהשלים תואר שלישי (כלומר, הגיש עבודת דוקטורט בנושא מסוים הקשור בתחום הפסיכולוגיה) יוכל לשאת בתואר "פסיכולוג" במדינתו.

האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) מגדירה 56 תחומי התמחות שונים הקיימים בפסיכולוגיה (חלקם דורשים תקופת הכשרה והתמחות נוספת להכשרה המקובלת, וחלקם לא). בישראל לעומת זאת, רק 6 תחומים זכו לתוכנית התמחות מסודרת (ראו בהמשך הערך), ולכן בישראל החוק היבש מתיר לפסיכולוגים לעסוק בפסיכולוגיה או עיסוק כללי או באחד מ-6 תחומי התמחות אלה (אפילו אם התמחו בתחומים המוגדרים מחוץ לישראל).

פסיכולוגיה התפתחותית

פסיכולוגיה התפתחותית היא המחקר של שינוי האדם לאורך החיים.

היא עוסקת בהתנהגויות האופייניות לכל גיל מיום התהוות האדם ועד ליום מותו.

תחום זה של הפסיכולוגיה עוסק במגוון נושאים העוסקים בהתפתחות או בשינוי ובהם: התפתחות גופנית, התפתחות קוגניטיבית, התפתחות חברתית, התפתחות רגשית, התפתחות מוסרית, יכולת פתרון בעיות, רכישת שפה, הבנה מושגית, הבנה מוסרית וגיבוש הזהות.

פסיכולוג התפתחותי מטפל בבעיות התנהגותיות, בעיות חברתיות ונפשיות אצל ילדים. לדוגמה - בעיות הנובעות מהפרעה נוירו-התפתחותית. במקביל הפסיכולוג ההתפתחותי מלווה גם את הורי הילד במהלך הטיפול.

פסיכולוגיה חברתית

פסיכולוגיה חברתית (מאנגלית: Social Psychology) היא תחום מחקר ויישום במסגרתו נחקרת השפעת הזולת (יחידים וקבוצות) על מחשבותיו, הרגשותיו, והתנהגותו של הפרט.

ככלל, הפסיכולוגיה החברתית מיישמת מונחים וממצאים מתחום הסוציולוגיה, יותר מכל תחום פסיכולוגי אחר.

פסיכולוגיה עברית

פסיכולוגיה עברית הוא אתר אינטרנט ישראלי שמטרתו ליצור קהילה וירטואלית של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש בישראל באמצעות מערכת של פורומים, מאמרים, קישורים למקורות מידע באינטרנט וכלים פסיכולוגיים מקוונים.

האתר הוקם בשנת 2002 על ידי אורית וליאור גודקאר ועדי פרי. הוא נועד לרכז את המידע המקצועי הקיים בשפה העברית, ולהוות מקום לפרסום מידע נוסף בתחומי בריאות הנפש בשפה זו, ומכאן שמו של האתר, "פסיכולוגיה עברית".האתר משמש כספרייה דיגיטלית הכוללת מאמרים מקוריים בעברית לצד מאמרים שפורסמו במקור באופן לא מקוון, כמו גם קישורים למאמרים וחומרים אחרים ברשת. רוב החומרים באתר נגישים באופן חופשי פרט לפורומים מסוימים ולכלים מקצועיים שהגישה אליהם מותרת רק לאנשי מקצוע, וזאת מסיבות אתיות.

פסיכולוגיה עברית היא מוסד ללא כוונת רווח, וההכנסות שלה מפרסום ומשירותי פרימיום משמשות לכיסוי הוצאות האתר.

פסיכולוגיה קלינית

פסיכולוגיה קלינית היא ענף בפסיכולוגיה העוסק בניתוח, באבחון, בהערכה ובפתרון בעיות נפשיות. היא כוללת מחקר מדעי ויישום של הפסיכולוגיה, למטרות הבנה, איתור, מניעה וסיוע במצוקה או בחוסר תפקוד פסיכולוגי, וקידום התפתחות אישית והרגשת מיטביות. עיסוקים מרכזיים בעבודת הפסיכולוג הקליני הם הערכה פסיכולוגית וטיפול פסיכולוגי.

נראה כי תחום הפסיכולוגיה הקלינית התחיל להתפתח ב-1896, בפתיחת הקליניקה הפסיכולוגית הראשונה, באוניברסיטת פנסילבניה, על ידי לייטנר ויטמר . במחצית הראשונה של המאה ה-20, התמקדה הפסיכולוגיה הקלינית בהערכה פסיכולוגית, ומעט בטיפול. דבר זה השתנה בשנות ה-40, בעקבות מלחמת העולם השנייה, בה נוצר צורך במטפלים קליניים רבים בעלי הכשרה מתאימה. אז התפתחו בארצות הברית שני מודלים חינוכיים בהכשרת המטפלים - בעלי תואר Ph.D, שעוסקים בעיקר במחקר, ובעלי תואר Psy.D, שעוסקים בעיקר ביישום וטיפול. בישראל, פסיכולוג קליני הוא מי שסיים לפחות תואר מוסמך בלימודי פסיכולוגיה קלינית, ביצע התמחות של 4 שנים במוסד המוכר על ידי משרד הבריאות, ומעבר בחינת מומחיות.פסיכולוגים קליניים נחשבים כיום למומחים בפסיכותרפיה בתחום התמחותם, ובדרך-כלל הם מוכשרים ומומחים באחת או יותר מארבע שיטות טיפול עיקריות - טיפול פסיכודינמי, טיפול הומניסטי, טיפול התנהגותי וקוגניטיבי, וטיפול משפחתי או מערכתי. רבים משלבים מרכיבים שונים משיטות טיפול אלו.

לעיתים קיים בלבול בין "פסיכולוגיה קלינית" לבין פסיכיאטריה. באופן כללי, לשתיהן יש מטרה משותפת של הקלה על מצוקה נפשית; אך פסיכיאטרים הם רופאים מוסמכים, שמורשים לרשום מרשמים לתרופות, ולכן לרוב הם מטפלים על פי המודל הרפואי. אף כי לעיתים הם עשויים לספק גם טיפול פסיכתרפויטי בדומה לטיפול פסיכולוגי, זמן משמעותי בהתמחותם נעשה על הבסיס הביולוגי והתרופות. בפועל, פסיכיאטרים ופסיכולוגים קליניים עובדים לעיתים קרובות בצוותי עבודה משותפים, עם מטפלים מתחומים אחרים כמו מרפאים בעיסוק או עובדים סוציאליים, כדי לסייע באופן רב ממדי לפתרון בעיות מורכבות של מטופל.

תלמיד

תלמיד הוא אדם שלומד, בין אם זה נעשה בעזרת מורים או חונכים ובין אם זה נעשה באופן עצמאי, כלומר באופן אוטודידקטי. התלמידים הלומדים ממורים נחלקים לאלו הלומדים במסגרת ממוסדת כלשהי, וללומדים במסגרות אחרות (למשל לימודי בית או חניכה אישית). את הידע הנלמד נהוג לבדוק בעזרת מבחן, אשר נועד לשקף את ההישגים האקדמיים של התלמיד.

המונח תלמיד משמש גם לציון ממשיך דרכו של אדם כלשהו, אשר שימש כמוביל דרך בתחום מסוים. לדוגמה: בתחום הפסיכולוגיה מלאני קליין נחשבת לתלמידתו של זיגמונד פרויד.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.