פנחס לבון

פנחס לָבוֹן (לוּבּיַאנִיקֶר) (12 ביולי 190424 בינואר 1976) היה מנהיג פועלים ופוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת הראשונה עד הרביעית ושר בממשלת ישראל. בתקופת כהונתו כשר הביטחון ולאחריה עמד במרכזה של "הפרשה", שזיעזעה את הפוליטיקה הישראלית בשנים 19541965.

פנחס לבון
Pinhas Lavon
פנחס לבון, דצמבר 1951
לידה 12 ביולי 1904
האימפריה האוסטרו-הונגרית קופיצ'ינצה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה 24 בינואר 1976 (בגיל 71)
ישראל גדרה, ישראל
תאריך עלייה 1929
מקום קבורה בית העלמין קיבוץ חולדה
השכלה אוניברסיטת לבוב
סיעה מפא"י
שר הביטחון ה־2
26 בינואר 195421 בפברואר 1955
(שנה)
שר החקלאות ה־3
1 בנובמבר 19508 באוקטובר 1951
(48 שבועות ו-6 ימים)
שר בלי תיק
17 באוגוסט 195226 בינואר 1954
(שנה ו-23 שבועות)
חבר הכנסת
14 בפברואר 19494 בספטמבר 1961
(12 שנים)
כנסות 1 - 4
יו"ר ועדת העבודה ה־2
19501951
מזכ"ל הסתדרות העובדים ה־5
19491950
19561961
(כ־5 שנים)

חייו

קריירה מוקדמת

פנחס לוּבּיַאנִיקֶר (לוביאניקער) נולד בקופיצ'ינצה (Kopyczyńce) שבגליציה המזרחית, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום באוקראינה, לרב יוסף לוביאניקר, מחבר ספר ההלכות "חוט המשולש ברכי יוסף". אחיו הבכור הוא צבי לבון. למד משפטים באוניברסיטת לבוב. נמנה עם מייסדיה של תנועת הנוער החלוצית "גורדוניה".[1] בשנת 1929 עלה לארץ ישראל, הצטרף לקבוצת חולדה, שהקימה מחדש את הנקודה "חולדה", שנהרסה במאורעות תרפ"ט, ומילא תפקידים שונים בהנהגת חבר הקבוצות, זרם התיישבותי שהתאחד עם הזרם "גורדוניה". בין השנים 19381939 כיהן, בצוותא עם יצחק בן-אהרן כמזכיר הכללי של מפא"י. ב-1942 נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות.[1]

בינואר 1947 נישא לבון לאישה עם שני ילדים שעסקה בזנות. הדבר נודע ללבון בערב חתונתם. שבוע אחרי כן התגרש וכעבור שנה התחתן עם לוסי אלשטיין, שהייתה כמה שנים לפני כן מזכירתו של אלחנן אלקס, יושב ראש מועצת הזקנים בגטו קובנה.[2]

לבון נבחר לכנסת הראשונה בשנת 1949 והיה חבר הכנסת עד 1961. במקביל, כיהן בשנים 1949–1950 גם כמזכ"ל ההסתדרות הכללית. לקראת בחירות 1951, היה לבון אחד משלושת חברי ועדת המינויים (לצד דוד בן-גוריון ומשה שרת) שקבעו את רשימת מפא"י לכנסת.[3] בשנת 1951 צורף על ידי בן-גוריון לממשלתו. בתחילה, בין השנים 19511952, היה שר החקלאות, ובשנים 19521953 כשר בלי תיק. ביולי 1953 יצא בן-גוריון לחופשה ובחר בלבון לשמש כממלא מקומו כשר הביטחון.[3]

בכל תפקידיו נחשב לאיש ביצוע מהמעלה הראשונה, אך גם דובר חריף, ומתווה דרך פוליטי. נאומיו והמאמרים שכתב פורסמו במספר קבצים – "יסודות" (1941), "בויכוח המדיני" (1945), "ערכים ותמורות" (1959).

שר הביטחון

ב-7 בדצמבר 1953 הודיע לפתע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון על פרישתו, ועל מעבר לקיבוץ שדה בוקר בנגב. לאחר הפרישה המפתיעה מונה משה שרת לשמש כראש הממשלה, ולבון מונה לשר הביטחון. יום לפני התפטרותו ב-6 בדצמבר, מינה בן-גוריון את שמעון פרס למנכ"ל משרד הביטחון ואת משה דיין לרמטכ"ל.  כך נקבע ההרכב הפרסונלי שיהיה מעורב באירוע שנקרא "העסק הביש", ובספיחיו הפוליטיים, שנקראו "פרשת לבון" או "הפרשה".

היחסים בין לבון לבין דיין לא היו תקינים מלכתחילה, ובמהלך כהונתו של דיין כרמטכ"ל תחת שר הביטחון לבון, הורעו היחסים אף יותר. לבון היה בן דור הביניים במפא"י, ויריבו הפוליטי של דיין. ברוח הימים ההם היה דיין חבר מרכז מפא"י והתפטר ממנו רק משהתמנה לרמטכ"ל. לבון ראה את עצמו כיורשו של בן-גוריון, ואת מינויו לשר ביטחון ראה כאישור למעמדו זה. ראייה זו הכניסה אותו למסלול התנגשות עם חבורת הצעירים שטיפח בן-גוריון, ובראשם דיין ושמעון פרס ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון. על אף ששני האישים, דיין ולבון, החזיקו בראייה ביטחונית דומה, החלו עד מהרה סכסוכים ביניהם, שהתבטאו אף בדברים עקרוניים, כגון דרישתו של דיין לרכוש מן הצרפתים טנקים מסוג AMX-13, עליה הטיל לבון וטו.

המאבק על הסמכויות בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל הביא לחוסר בהירות באשר לשאלת הקשר הישיר בין קצינים בכירים ובין שר הביטחון. כאשר נודע לדיין, באמצע 1954 כי מפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, נועד ישירות עם לבון, הגיש את התפטרותו, אך שוכנע על ידי דוד בן-גוריון לחזור בו. לבון עמד על זכותו כשר ביטחון להמשיך בפגישות עם בכירי צה"ל, וביניהם ראש אמ"ן, אל"ם בנימין גיבלי. לימים תהיה לעניין חשיבות מכרעת בשאלה "מי נתן ההוראה" לגיבלי להפעיל רשת של מרגלים יהודים במצרים, ולהורות להם לחבל במתקנים בריטים על מנת למנוע את הסתלקותה של בריטניה מאזור תעלת סואץ. בעת שניתנה ההוראה לגיבלי, היה דיין בביקור בארצות הברית, ולבון טען כי לא הוא שנתן את ההוראה. לימים תהיה לפרשיה זו, שנודעה בכינוי "העסק הביש", חשיבות מכרעת בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל.

ב-8 בדצמבר 1954 הודיעה מצרים כי חשפה רשת ריגול ישראלית. העצורים, צעירים יהודים אזרחי מצרים, נשפטו לתקופות מאסר ארוכות, ושנים מהם אף נתלו על חלקם ברשת. פעולות הרשת נחשפו עוד ביולי 1954. על אף שישראל הכחישה את חלקה ברשת, התברר כי גורמים בצה"ל הורו לצעירים לפגוע באתרים בעלי קשר לבריטניה ולארצות הברית, על מנת להבאיש את ריחה של מצרים בעיני מדינות המערב.

ניסיון ראשון לברר מי אחראי לתסבוכת שנוצרה נעשה על ידי שרת, שמינה לשם כך ועדת שניים: נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, והרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון. עם זאת, איננו בטוחים שלבון נתן את ההוראה המיוחסת לו". בעקבות פעילות הוועדה התפטר לבון מתפקידו בפברואר 1955, אף שטען כי לא נתן את ההוראה.

קדנציה שנייה כמזכ"ל ההסתדרות

לאחר התפטרות לבון ב-1955 מונה במקומו דוד בן-גוריון לשר ביטחון וסמוך לאחר מכן נבחר כראש ממשלה. לבון מונה ב-1956 בשנית לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות הכללית, לאחר שמרדכי נמיר פרש על מנת לאפשר את מינויו.

בקדנציה השנייה שלו בהסתדרות נחשב לבון כרפורמטור חשוב. עיקרן של הרפורמות שניסה להוביל היו יתר דמוקרטיזציה - ביזור הכוח ושילוב העובדים באיגוד המקצועי, בקופת חולים ועוד. הרפורמה המשמעותית ביותר הייתה פיצול סולל בונה, חברת ענק במונחי המשק דאז, לשלוש חברות נפרדות והכפפתה, מול התנגדות קשה של מנהלה הלל דן, למרות הנהגת ההסתדרות וחברת העובדים.

התעוררותה מחדש של הפרשה

בשנת 1960 התעוררה מחדש "הפרשה". דוד בן-גוריון כותב בספרו "דברים כהוויתם": "עד שנת 1960 לא הגיע אלי שום הד מ'פרשת 1954' ... ביום 5.5.1960 בא אצלי לבון ואמר לי ששמע ... כי זויפו תעודות בצה"ל... מיד הטלתי על מזכירי הצבאי לבדוק העניין". בן-גוריון מוסיף כי ביקש גם הקמת ועדת חקירה בעניין "האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש", "ועדת כהן", שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל. לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן-גוריון את ביטולה. בשובו לישראל, נפגש לבון עם בן-גוריון ביום 26.9.1960 ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב ואמר לו: "פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך". לבון פירש זאת כהתחמקות ותקף בחריפות את שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר" - בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין של צה"ל. גיבלי טען שקיבל הוראה בעל פה משר הביטחון, לבון. ועדת בירור שמינה הרמטכ"ל, בראשות השופט חיים כהן, לא גילתה הוכחות לזיוף המכתב של גיבלי, אך קבעה כי נעלמו מסמכים והייתה הדחה לעדות שקר וכך חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון.[4]

בעקבות מעצרו ומשפטו ב-1958 של אברי אלעד מי שכונה "האדם השלישי", מפעיל הרשת במצרים ואחד מהעדים נגד לבון בוועדת אולשן-דורי בגין מגע עם סוכן זר, והגילוי כי הוא נחשד כסוכן כפול מצרי, החליטה הממשלה למנות לבירור נוסף ועדה שהורכבה משבעה שרי ממשלה, בראשותו של שר המשפטים, פנחס רוזן. ב-25 בדצמבר 1960 הגישה "ועדת השבעה" את מסקנותיה, שבהן נקבע פה-אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואף לא ידע על הפעולה. בעקבות מסקנות אלה התפטר בנימין גיבלי מצה"ל. לימים התברר כי עדויות קציני אמ"ן בפני ועדת אולשן-דורי היו מתואמות, ומסמך שהוצג בפניה זויף על ידי דליה כרמל, מזכירתו של בנימין גיבלי.

בן-גוריון, שלא הסכים למתן זיכוי לפוליטיקאי על ידי ועדת פוליטיקאים (גם אם כולם שרים) שאינה "ועדת חקירה משפטית", דרש (מסיבות אחרות, לדבריו) להדיח את לבון מהזירה הפוליטית. בציבור נוצר הרושם כאילו בן-גוריון רואה בלבון אויב אישי, ורודף אותו על לא עוול בכפו. מרכז מפא"י, שנאלץ להכריע בסכסוך זה, נכנע ללחצו של בן-גוריון, ובתחילת 1961 הדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות, ומחק אותו מרשימת מועמדי המפלגה לכנסת.

בשנת 1964 פרשו לבון ותומכיו ממפא"י, והקימו תנועה חדשה בשם "מן היסוד", אך הוויכוחים במפא"י לא שככו. בן-גוריון תבע להקים ועדת בדיקה משפטית לבחינת מסקנות ועדת השבעה תוך מתקפה על לוי אשכול שהיה מחבריה. אשכול סירב ובן-גוריון התמודד מול אשכול במרכז המפלגה, בפעם הראשונה שנערכה התמודדות כזו במפא"י, והפסיד. בעקבות הפסדו, הקים בן-גוריון עם תומכיו את רפ"י וגורש ממפא"י על ידי בית דין מפלגתי. רפ"י ניגשה לבחירות 1965 כמפלגה עצמאית. בעקבות פרשת לבון הגיעה לקצה שליטתו של בן-גוריון במפא"י.

במאבקים אלו כבר לא היה ללבון חלק פעיל. קבוצת "מן היסוד" לא התגבשה למפלגה, ולבון עצמו הוכרע על ידי מצב בריאות רופף, ופרש כליל מעולם הפוליטיקה עוד בשנת 1964.

לאחר פרישתו

בשנת 1968 יצא לאור ספרו של לבון, "בנתיבי עיון ומאבק", ובו אוסף מאמרים ונאומים שלו, וכן הספר "חברת עבודה".

פנחס לבון נפטר ב-24 בינואר 1976, לאחר מחלה קשה שנמשכה שנים מספר. נקבר בבית העלמין בחולדה.

על שמו קרויים היישוב לבון בגליל, מכון לבון: המכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ ורחובות בתל אביב, בחולון, חיפה, בנתניה, בפתח-תקווה ובקריית ים.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק כ, עמ' 1019.
  2. ^ ענת משה, עסק הביש: מי השר לשעבר שהתחתן עם זונה?, באתר nrg‏, 12 באפריל 2012
  3. ^ 3.0 3.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק כ, עמ' 1020.
  4. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק טו. פרשה, עמ' 1493.
  5. ^ ביקורת: מוטי גולני, ‏מסע השחרור מכבלי ההיסטוריוגרפיה הבן-גוריונית, קתדרה 97, ספטמבר 2000, עמ' 160-157
24 בינואר

24 בינואר הוא היום ה-24 בשנה בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 341 ימים (342 ימים בשנה מעוברת).

אברי אלעד

אברי אלעד (במקור אברהם זיידנברג; 19 בפברואר 1925 - 18 ביולי 1993) היה משליחי המודיעין הישראלי במצרים, ונחשד כי הסגיר לידי המצרים את רשת הסוכנים שהופעלה במסגרת "העסק הביש". בעקבות כישלון "העסק הביש" התעוררה הפרשה הפוליטית שטלטלה את מדינת ישראל בשנות השישים ונקראה פרשת לבון, במהלכה נודע אלעד בשם "האדם השלישי".

אנקדוטה

אֲנֵקְדוֹטָה היא סיפור קצרצר שבא להמחיש היבט כלשהו בתיאורה של אישיות או בתיאור של מאורע היסטורי. האנקדוטה עוסקת בפרטים שוליים של האישיות או המאורע, אך יש בה כדי להאיר פרטים מהותיים יותר, ובפרט להוסיף צבע ועניין בתיאורן של עובדות יבשות.

בבה אידלסון

בֶּבָּה אידלסון (טרכטנברג) (14 באוקטובר 1895, יקטרינוסלאב, רוסיה - 5 בדצמבר 1975, תל אביב) הייתה פעילה ציונית, ממייסדות תנועת הפועלות בארץ ישראל, חברת הכנסת (בכנסת הראשונה עד החמישית) בסיעת מפא"י, סגנית יושב ראש הכנסת. פעילה במועצת הפועלות (לימים: נעמת) מ-1931 עד 1974. פעלה בעיקר למען שוויון זכויות לנשים וקידום מעמדן בחברה.

גורדוניה

הסתדרות הנוער העממית חלוצית גורדוניה הייתה תנועת נוער ציונית-חלוצית שדגלה בערכי א"ד גורדון, ממובילי ערך העבודה העברית ודמות מופת ציונית: הגשמה, ציונות עובדת (עבודה עצמית) וחינוך האדם.

העסק הביש

"העֵסֶק הַבִּיש" הוא כינוי שניתן לאחר מעשה לפעולת טרור במסווה (דגל כוזב) שבוצעה במצרים על ידי ישראל. הפעולה הוסוותה כך שיתקבל הרושם כאילו בוצעה על ידי ארגון טרור מצרי. בעת תכנון הפעולה וביצועה היא נקראה "מבצע סוזנה". עקב חשאיותה לא דובר עליה במפורש, אלא רק בכינוי הקוד "העסק הביש". כשלונה של פעולה זו עמד על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביא לשורת משברים פוליטיים בישראל, שזכו לכינוי הכולל "פרשת לָבוֹן" או בפשטות "הפרשה".

ועדת אולשן-דורי

ועדת אולשן -דורי הייתה ועדה חשאית שהוקמה על ידי ראש ממשלת ישראל משה שרת ב-29 בדצמבר 1954, בעקבות חשיפת פרשת "העסק הביש", שבו נתפסו 13 יהודים מצריים בעוון ריגול וביצוע פעולות חבלה לטובת מדינת ישראל.

הוועדה כללה את נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי. הוועדה נתבקשה לחקור מי נתן את ההוראה לפעולה, האם זה היה שר הביטחון פנחס לבון או ראש אמ"ן אל"ם בנימין גיבלי. הוועדה החלה את פעולתה ב-2 בינואר 1955, וחקרה את האישים הקשורים לפרשה. פרט ללבון ולגיבלי, נחקרו על ידיה ראש הממשלה משה שרת, הרמטכ"ל משה דיין, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, וקציני אמ"ן.

הוועדה פעלה במשך 10 ימים, והגישה את מסקנותיה ב-12 בינואר 1955. במסקנותיה קבעה הוועדה כי משה שרת לא ידע דבר על הפרשה. גם לגבי שמעון פרס קבעה הוועדה שלא ידע את כל פרטי הפרשה. בשאלה העיקרית לא הצליחה הוועדה לרדת לשורש העניין, וכתבה: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון, עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו".

בעקבות פעילות הוועדה התפטר לבון מתפקידו בפברואר 1955, אף שטען כי לא נתן את ההוראה.

לימים התברר כי עדויות קציני אמ"ן בפני ועדת אולשן-דורי היו מתואמות, ומסמך שהוצג בפניה זויף על ידי דליה כרמל, מזכירתו של בנימין גיבלי (שבמשך שנים רבות בחרה לשתוק ולא לגלות את אשר עשתה).

י' בשבט

י' בשבט הוא היום העשירי בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי' שבט היא, ברוב השנים, פרשת בשלח. אבל אם בר המצוה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצוה היא פרשת בא.

כ"ב בשבט

כ"ב בשבט הוא היום העשרים ושניים בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד כ"ב שבט הוא ברב השנים פרשת משפטים. אבל אם בר המצוה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצווה היא פרשת יתרו.

כ"ט בתמוז

כ"ט בתמוז הוא היום העשרים ותשעה בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הרביעי

למניין החודשים מניסן.

לבון

לָבוֹן הוא יישוב קהילתי בגליל העליון, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב נמצא כ-7 ק"מ צפונית לכרמיאל. במקום גן תעשייתי קטן, מסונף לגן התעשייה בתפן. היישוב, אשר שימש בעבר בית ספר מקצועי ובסיס צבאי, קרוי על שמו של פנחס לבון, שהיה מזכ"ל ההסתדרות ושר הביטחון. במתכונתו הנוכחית כיישוב קהילתי הוקם בשנת 2000. מונה כיום כ-170 משפחות.

ביישוב בתי עסק, שני גני ילדים ופעוטון.

היישוב מייצר חיי קהילה עשירים על ידי פעילות של ועדות המורכבות בעיקר מהתנדבות חברי הקהילה, הפעילות מיועדת לכלל הגילאים ביישוב, כל אחת מהוועדות עוסקת בנושאים מותאמים לטווח הגילאים אותו היא מייצגת. כמו כן מתקיימים אירועים מרכזיים לכלל היישוב בחגי ישראל ופעילות נוער לכלל הקהילה.

תנועת הנוער הפעילה ביישוב היא תנועת הנוער של האיחוד החקלאי, התנועה מקיימת ביישוב פעילות שוטפת לשכבות ד' עד י"ב וכמו כן השתתפות באירועים וקורסים ארציים כמו קורס מדריכים צעירים, מחנה קיץ, פסח וכדומה.

החל משנת 2000 נבנה היישוב בשלושה שלבים, כאשר כל שלב הוא שכונה ביישוב.

בשכונה א' ישנם כ-50 בתי אב, בשכונה ב' כ-50 ובשכונה ג' ישנם 72 בתי אב.

בלבון אין בנייה מרוכזת וכל תושב בונה את ביתו לפי ראות עיניו, אך עם זאת ישנן תקנות בנייה של היישוב על מנת לשמור על קו אדריכלי אחיד אשר משתלב בטבע ובנוף הגלילי.

בלבון ישנם כ-170 משפחות.

בעתיד, תיתכן בנייה של שכונות נוספות ביישוב עד לסף עליון של 380 משפחות.

לבון (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

מכון לבון

מכון לבון או בשמו המלא המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, הוא ארכיון ומכון מחקר לתולדות תנועת העבודה היהודית בארץ ישראל ובפזורה היהודית. הארכיון הוקם על ידי דוד קלעי בשנת 1932 ועד הקמת בניין מכון לבון נקרא "ארכיון העבודה".

ממשלת ישראל החמישית

ממשלת ישראל החמישית, בראשותו של משה שרת פעלה מה-26 בינואר 1954 עד ה-29 ביוני 1955, בזמן כהונתה של הכנסת השנייה.

מן היסוד

"מן היסוד" היה חוג רעיוני שקם בשנת 1962 במפלגת השלטון בישראל של אותה עת, מפא"י, על רקע המחלוקת העזה שבין ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, ובין שר הביטחון לשעבר פנחס לבון בעניין "הפרשה". חברי "מן היסוד" תמכו בלבון.

מפא"י

מפלגת פועלי ארץ ישראל (מַפָּא"י) הייתה מפלגת שמאל ציונית סוציאליסטית שנוסדה בארץ ישראל בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה. המפלגה הפכה לגורם המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית. מפא"י הייתה (גם בדמות ממשיכתה - "מפלגת העבודה") מפלגת השלטון היחידה בישראל, מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד ל"מהפך" בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977.

עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה דוד בן-גוריון ולצידו ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב. בן-גוריון נבחר לראש ממשלת ישראל הראשון, ומעמדו הדומיננטי במפלגה נמשך עד לשנות ה-60. פרשת לבון, אשר נחשפה בשנת 1960, הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן-גוריון מן המפלגה שייסד. במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי (ויש אומרים, בשל הקשרים הכלכליים בהם האחיזה במנגנון ההסתדרותי גם כמעסיק וגם כמייצג עובדים, כמו גם אחיזתה בקופת חולים כללית, הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים,) היו חזקים מהאהדה שרחשו לבן-גוריון. חזרתם של פורשי רשימת בן-גוריון רפ"י מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה - מפלגת העבודה הישראלית - אשר יש הרואים בה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידאולוגית.

מפא"י ייצגה את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל. היא הייתה מזוהה עם הציונות המעשית ועם ההתיישבות העובדת, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות. לאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון היחידה, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים. במשך יותר מ-30 שנה (מתוך מעל 45 שנה רצופות, בהן הנהיגה המפלגה את התנועה הציונית, היישוב והמדינה) עמד בראשה דוד בן-גוריון. בשנת 1968 התאחדה מפא"י עם מפלגות שהיו חלק ממנה בעבר: אחדות העבודה - פועלי ציון (צאצאית של התנועה לאחדות העבודה שפרשה ממפא"י) ורפ"י (שפרשה אף היא ממפא"י), ליצירת "מפלגת העבודה הישראלית".

שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה למניפסט הקומוניסטי ולקארל מרקס, כגון אחדות העבודה. משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף באידאולוגיה לאומית יותר - דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי. דוד בן-גוריון, שדחף לשינוי זה, נתן ביטוי לשינוי במאמרו משנת 1947 - "ממעמד לעם". לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) הציונית-סוציאליסטית (מפלגה התומכת בסוציאליזם המרקסיסטי, שנוצרה מאיחוד מפלגת השומר הצעיר עם התנועה לאחדות העבודה יוצאת מפא"י).

השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות פוליטית בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומינהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה. בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מדיני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעיתים הוא נושא גוון שלילי של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי, שכיום אינם מקובלים.

סכנת א-תורכי

סכנת א-תורכי (בערבית: سكنة التركي; מילולית: "שכונת הטורקי") או סכנת א-סביל (سكنة السبيل, "שכונת הסביל") הייתה שכונה בין אבו כביר ליפו, ששרידיה נמצאים כיום באזור מפגש הרחובות פנחס לבון ובן-צבי בתל אביב.

פארק החורשות

פארק החורשות הוא פארק בשכונת אבו כביר בתל אביב.

גבולות הפארק כיום הם: מתחם כנסיית פטרוס הקדוש ורחוב עופר כהן מצפון, מתחם אגודת צער בעלי חיים ורחוב הרצל ממערב, המכון לרפואה משפטית ודרך בן צבי מדרום ורחוב פנחס לבון ושכונת קריית שלום ממזרח.

תנועת הנוער בני המושבים

בני המושבים היא חטיבה בתנועת הנוער העובד והלומד הפועלת במרחב ההתיישבותי בכלל ומשויכת לתנועת המושבים בפרט.

החטיבה פועלת במועצות אזוריות ומקומיות, בדגש על המרחב הכפרי וההתיישבות. בתחילה פעלה החטיבה אך ורק במושבי תנועת המושבים, אך בגלל פניות מועצות אזוריות ויישובים, יחד עם שינויים שחלו בכל המרחב הכפרי, החלה החטיבה לפעול גם ביישובים קהילתיים ובקיבוצים.

שרי הביטחון בממשלות ישראל
דוד בן-גוריון • פנחס לבון • דוד בן-גוריוןלוי אשכולמשה דייןשמעון פרסעזר ויצמןמנחם בגיןאריאל שרוןמנחם בגיןמשה ארנסיצחק רביןיצחק שמירמשה ארנסיצחק רביןשמעון פרסיצחק מרדכימשה ארנסאהוד ברקבנימין בן אליעזרשאול מופזעמיר פרץאהוד ברקמשה יעלוןבנימין נתניהואביגדור ליברמןבנימין נתניהו ישראל
שרי החקלאות בממשלות ישראל
אהרן ציזלינגדב יוסף • פנחס לבון • לוי אשכולפרץ נפתליקדיש לוזמשה דייןחיים גבתיאהרן אוזןאריאל שרוןשמחה ארליךמנחם בגיןפסח גרופראריה נחמקיןאברהם כ"ץ-עוזיצחק שמיררפאל איתןיצחק שמיריעקב צוראהוד ברקחיים אורוןאהוד ברקשלום שמחוןציפי לבניישראל כ"ץזאב בויםאורית נוקדיאיר שמיראורי אריאל סמל מדינת ישראל
מזכירי ההסתדרות
דוד זכאידוד בן-גוריוןדוד רמזיוסף שפרינצק • פנחס לבון • מרדכי נמיר • פנחס לבון • אהרן בקריצחק בן-אהרןירוחם משלישראל קיסרחיים הברפלדחיים רמוןעמיר פרץעופר עיניאבי ניסנקורןארנון בר-דוד
יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת
יושבי ראש ועדת העבודה (1949–1977): עקיבא גוברין • פנחס לבון • עקיבא גובריןמשה ברעםעקיבא גובריןמשה ארםמשה ברעםשושנה ארבלי-אלמוזלינו
יושבי ראש ועדת השירותים הציבוריים (1949–1977): אברהם רקנאטיבנימין אבניאלאריה אלטמןמשה ארםנחום ניר-רפאלקסשלמה רוזןחייקה גרוסמן-אורקין
יושבי ראש ועדת העבודה והרווחה (1977–1999): מנחם פרושאורה נמיריוסי כץעמיר פרץמקסים לוי
יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות (מ־1999): דוד טליאיר פרץשאול יהלוםחיים כץשאול יהלוםיצחק גלנטימשה שרוניחיים כץאלי אלאלוף

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.