פלשתינה סקונדה

פלשתינה סקונדהלטינית: Palaestina Secunda או Palaestina II; תרגום: "פלשתינה השנייה") הייתה ישות מנהלית ביזנטית ובירתה סקיתופוליס (בית שאן), שראשיתה סמוך לשנת 409,[1] עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקת וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

הצו חילק את הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתיים:[1] "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון, מישור החוף ובירתה קיסריה, ו"פלשתינה סקונדה" ("פלשתינה השנייה"), שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן, וזאת בנוסף על "פלשתינה סלוטאריס" ("נושעת, ניצלת") ששטחה נגרע מפרובינקיית סוריה פלשתינה כבר בשנת 358[2] ועתה נקראה "פלשתינה טרטיה" ("השלישית").[1]

היירוקליס מנה במחצית הראשונה של המאה הששית 11 ערים בפלשתינה סקונדה. גאורגיוס מקיפרוס הוסיף לרשימה זו במחצית השנייה של אותה מאה, שלוש יחידות גאוגרפיות לא עירוניות: טטרקומיה ("ארבעת הכפרים"), מחוז הגולן וכפר נאיס (נעין).[3]

מבחינת אוכלוסייה התגוררו בפרובינקיה יהודים, אוכלוסייה דוברת יוונית וארמית שהייתה פגאנית והתנצרה בהמשך. האוכלוסייה היהודית הפכה את הגליל והגולן למרכז יהודי לאחר התבוסה של מרד בר כוכבא. רובו של היישוב היהודי בארץ ישראל נמצא בתחומי פלשתינה סקונדה.[4] בחלק הצפון מזרחי של פרובינקיה התגוררו יטורים וערבים. בשנת 614 נכבשה הפרובינקיה על ידי האימפריה הסאסאנית, הכיבוש זכה לתמיכה מצד האוכלוסייה היהודית ובראשם בנימין מטבריה. לפי המקורות הנוצריים נהרסו הרבה כנסיות. הפרובינקיה נכבשה מחדש על ידי האימפריה הביזאנטית בשנת 628. בשנת 636 כבשו המוסלמים את הפרובינקיה והיא חדלה להתקיים. השלטון המוסלמי כלל את שטחה במחוז ג'ונד אל-אורדון כחלק מארץ בלאד אל-שאם.

מבחינה דתית היוותה הפרובינקיה מרכז יהודי חשוב ומשגשג במהלך המאות 5-4 לספירה. התלמוד הירושלמי הושלם במהלך תקופה זו. הסנהדרין ישב בטבריה עד תחילת המאה ה-5 לספירה. שאר האוכלוסייה בפרובינקיה התנצרה, נשארו מעט יהודים-נוצרים בציפורי וכפר נחום. השלטון הביזאנטי תמך בנצרות ובנה כנסיות, ועודד הגירה של נוצרים לתחומי הפרובינקיה. בעקבות עידוד הנצרות מצד השלטון הפכו היהודים למיעוט בפרובינקיה.

Israel Byzantine 5c
חלוקת הפרובינקיה הרומית סוריה פלשתינה לשלושה חבלים ביזנטיים

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ג, 3. המשטר והמנהל הביזנטי בארץ ישראל (ירון דן), עמ' 260.
  2. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ־ישראל (משה דוד הר), עמ' 67.
  3. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ג, 6. פני הארץ ויישובה: האוכלוסייה, העיר והכפר (ירון דן), עמ' 297.
  4. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ג, 9. היישוב היהודי, מעמדו החוקי והנהגתו (ירון דן), עמ' 324.
היסטוריה של ארץ ישראל

ארץ ישראל מיושבת ברציפות עוד מהתקופה הפרה-היסטורית. ארץ-ישראל שימשה כנתיב נדידה עיקרי של בני-אדם קדמוניים מאפריקה לשאר יבשות העולם. היציאות הראשונות של האדם מאפריקה, תחילת השליטה באש, מנהג קבורת המתים והקמת יישובי הקבע - כל אלה תיעודם בארץ ישראל הוא מהקדומים בעולם. בנוסף, אזור זה הוא מהראשונים בעולם בו הופיעה החקלאות, ובו הוקמו ערים. גודלן של הערים הראשונות שהוקמו לא עלה על כמה עשרות דונמים, אך עם הזמן, ערים אלה התפתחו והיו לערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים. בתקופת הברזל התגבשו בארץ ישראל ממלכות, כממלכות ישראל ויהודה.

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל התרחש במאה השביעית, לאחר שכוח חדש הופיע על במת ההיסטוריה של המזרח התיכון: דת האסלאם. לאחר התבססות בחצי האי ערב פנו יורשיו של הנביא מוחמד, הידועים בשם "ראשידון", נגד האימפריה הביזנטית ויריבתה הוותיקה האימפריה הסאסאנית. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-7 כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט בסדרת מהלומות מהירות, חדרו לאסיה הקטנה ויצרו את האימפריה המוסלמית.

הצבאות המוסלמים בחרו את ארץ ישראל כאזור העימות עם צבא האימפריה הביזנטית והחל משנת 630 פשטו גדודים ערבים-מוסלמים על אזורי הספר והתנגשו עם חיל המצב הביזנטי. כישלונות ראשונים לא ריפו את ידי הפולשים והצלחות מקומיות הגבירו את נחישותם. סדרת קרבות, ששיאה הגיע בניצחון מכריע בקרב הירמוך, הביאה להתמוטטות המערך הביזנטי, לכיבוש כל ארץ ישראל ולפתיחת השערים לכיבוש מצרים מדרום וארמניה מצפון.

היכולת של האימפריה והמערכת הצבאית הביזנטית לעצור את הפלישה הייתה מוגבלת ביותר ולא זכתה לתמיכה של האוכלוסייה המקומית, לפיכך התמוטט מערך ההגנה הביזנטי בקלות יחסית ואפשר לצבאות מוסלמים להשתלט על סוריה ועל ארץ-ישראל.המקורות הערביים הקדומים חלוקים ביניהם על פרטים רבים הנוגעים לסדרת הקרבות ומהלך כיבוש הלבנט על ידי הצבאות המוסלמיים, התאריכים, הנפשות הפועלות ומקומם המקורב של האירועים משתנים ממקור למקור. ההיסטוריה המבולבלת והמעורפלת נתגבשה בכרוניקות שנתחברו במרוצת המאה התשיעית על בסיס סיפורים שמקורם במחצית השנייה של המאה השמינית - כחמישה דורות לאחר המאורעות עצמם. במשך הזמן הארוך הזה נתערבבו מסורות אלו באלו, פרטים נשכחו ואת מקומם תפסו סיפורי גבורה מן הרפרטואר הרומנטי של מלחמות השבטים הערביים.

התקופה הביזנטית בארץ ישראל

התקופה הביזנטית היא תקופה בתולדות ארץ ישראל בין השנים 324 (או 395) ו-638, בה נשלטה הארץ על ידי האימפריה הביזנטית. בתולדות עם ישראל מקבילה תקופה זו לתקופת התלמוד וראשית תקופת הגאונים.

סופה של התקופה הרומית המאוחרת ותחילתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל איננו מוגדר בנקודת ציון ברורה וחד משמעית. מבחינה תרבותית ודתית, ניתן לתקף את המעבר בין התקופות הללו בעלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324, המהווה את ראשית הפיכת הקיסרות לנוצרית. תחת קיסר זה, כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית. אולם מבחינה מדינית, ניתן לתקף את ראשיתה של התקופה הביזנטית רק במותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון בשנת 395, תאריך המציין את התפלגות הקיסרות הרומית לקיסרות המערבית והקיסרות המזרחית.

התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל

התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל (מכונה גם התקופה המוסלמית הקדומה) תחילתה בשנת 638, כאשר האימפריה הביזנטית ששלטה בארץ ישראל נחלה תבוסות צבאיות קשות. השבטים הערבים שפשטו מחיג'אז לארץ ישראל וסוריה בהנהגת החליפים אבו בכר ועומר הכריעו את החילות הביזנטיים לבסוף בשנת 641.

הכיבוש והשלטון הערבי בארץ ישראל נמשכו 458 שנים, עד לנפילת ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099, לאחר מצור בן חמישה חודשים. שלשה ימים טבחו הצלבנים בערבים וביהודים תושבי ירושלים. בכך הסתיימה התקופה הערבית הקדומה.

השלטון בזמן התקופה הערבית נחלק בין בית אומיה, בית עבאס, הסלג'וקים וכן הפאטימים וכן שושלות טורקיות קצרות יותר (שושלת טולון והשושלת האיח'שידית). התקופה הערבית השנייה החלה עם כיבוש ירושלים בשנת 1187 על ידי צלאח א-דין, אשר התיר לחיל המצב הצלבני לעזוב את העיר ללא פגע, בניגוד לטבח שהצלבנים עשו בעת כיבוש העיר. התקופה הסתיימה עם נפילת ירושלים לידי הממלוכים בשנת 1260.

חורבת חשק

חורבת חשק (Khirbet Heshek - Hesheq) (ערבית: قصر العشاق קסר אל-עשאק) (בגוגל Khirbet Hahk) היא חורבה קדומה במערב הגליל העליון, כקילומטר מדרום-מזרח ליישוב לפידות והשדות של כפר כיסרא, מצפון לדיר אל-אסד, בלב חבל תפן בגליל המערבי. האתר הוא שלוחה טרשית של רכס כישור בלב גוש תפן (נ״צ 1756/2619) על מזלג וואדיולת של נחל בית העמק ונחל חשק שהוא יובל שלו. החורבה כ-500 מטר מעל פני הים. החורבה צופה לכיוון דרום אל נחל בית העמק (ואדי מג'נונה) ולכיוון צפון לנחל חשק. מרחוק, מעבר לוואדי בית העמק, תשקיף עלינו חורבת תפן, בעבר מצודה הלניסטית - רומית, הממוקמת בנקודה אסטרטגית מעל ערוצו של נחל בית העמק. תפקידה של מצודת תפן הייתה בלימת כיבוש מכיוון מערב של העיר עכו (פטולמאיס). חורבת חשק נמצאת 200 מ‘ צפונית לחורבת מחוז. בחורבת חשק ישנו רק מבנה אחד (כנסייה) לעומת המבנים הרבים בחורבת מחוז. סביר שמקימי הכנסייה בחורבת חשק היו תושבי חורבת מחוז.

סוסיתא (אתר ארכאולוגי)

סוסיתא הוא אתר ארכאולוגי הנמצא על גבעה במורדות רמת הגולן, כ-2 ק"מ מזרחית לכנרת. במקום שכנה העיר סוסיתא אשר הוקמה על כל שטח רמת ההר ונוסדה כעיר מדינה (פוליס) ככל הנראה באמצע המאה ה־2 לפנה"ס בידי הממלכה הסלאוקית. ההר מוקף מצוקים מכל עבריו ומחובר באוכף במזרחו לשאר רמת הגולן. רומו המרבי 144 מטר מעל פני הים. לעיר היו שני מעגנים בכנרת. הקדום והראשי מבין המעגנים נבנה בין קיבוץ עין גב וכפר הנופש עין־גב של ימינו. שרידי שוברי הגלים של המעגן נחשפים מעת לעת כאשר מפלס הכנרת נמוך במיוחד. העיר השתייכה לדקאפוליס (עשר הערים) שהיו קשורות יותר בתרבותן ליוון ולרומי מאשר לאוכלוסייה השמית בסביבתן.

מקור השם סוסיתא בארמית הוא תרגום שמה היווני של העיר - היפוס (יוונית: Ἵππος). סברה אחת היא, כי מקור שמה של העיר שאוב מצורת ההר שיש ומשווים לו חלקי צוואר וראש של סוס. שמה הערבי של העיר הוא קלעת אל־חוצן - מצודת הסוס. סברה נוספת לגבי מקור השם שטרם אוששה היא שקבוצת חיילים ממעמד הפרשים היו מייסדיה של העיר ומכאן שמה.

סוריה פלשתינה

סוריה פלשתינה (בלטינית: Syria Palæstina; תעתיק: פַּלַַיסְטִינָה) הייתה פרובינקיה רומית שגובשה בשנת 136 לספירה, בתום דיכוי מרד בר כוכבא בידי אדריאנוס, משינוי שמה של פרובינקיה יהודה. חלקה הצפוני של הפרובינקיה סוריה פלשתינה פוצל בשנת 194 בין הפרובינקיות קוילה-סוריה ופניקיה. יתרתה הדרומית התקיימה עד שנת 358 עת נגרע ממנה חלקה הדרומי ונוצרה הפרובינקיה הרומית פלשתינה סלוטאריס והיא נבלעה לחלוטין בפלשתינה פרימה ופלשתינה סקונדה הביזנטיות עם פרסום הצו של הקיסר תיאודוסיוס השני בשנת 409 לחלוקתן וארגונן מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

פלסטינים

פלסטינים (בערבית: فلسطينيون; תעתיק מדויק: פלסטיניון) הם ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וצאצאיהם. בישראל, כמו גם בשיח הזרם המרכזי בשאר העולם המערבי, המונח מבחין בין קבוצות אלה לבין אזרחי ישראל הערבים, שנקראים ערביי ישראל. בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינויים "פלשתינאי" או "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פַלַסְטִין. באנגלית: Palestine) לציון ערבים ויהודים כאחד, אולם מאז 1948 כינוי זה בדרך כלל מתייחס רק לבני העם הערבי.

באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 והורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, [וגם] מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני". המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים". המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל. הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה בשליטתם. לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, הוכר אש"ף כמייצג הרשמי של הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.

פלשתינה

האם התכוונתם ל...

פלשתינה טרטיה

פלשתינה טרטיה (בלטינית: Palaestina Tertia או Palestine III; תרגום: "פלשתינה השלישית") הייתה פרובינקיה ביזנטית, שראשיתה סמוך לשנת 409 לספירה, עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקת וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

ראשיתה כפרובינקיה רומית, פלשתינה סלוטאריס (Palaestina Salutaris; תרגום: "נושעת", "ניצלת"), שנגרעה מפרובינקיית סוריה פלשתינה סמוך לשנת 358 והשתרעה על שטחים החופפים לשטחי חצי האי סיני, הנגב ועבר הירדן הדרומי.

הגבול עם הפרובינקיה פלשתינה עבר מחוף הים התיכון, מדרום לרפיח עד לסביבות באר שבע ומשם פנה אל ים המלח בסביבות עין גדי. ממזרח לנהר הירדן עבר לאורך נחל ארנון.הצו חילק את יתרתה של הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתי פרובינקיות נוספות, "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון ומישור החוף, ו"פלשתינה סקונדה", שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן.

"פלשתינה סלוטאריס" נקראה עתה "פלשתינה טרטיה". במאה ה-4 ואולי גם בחלק מהמאה ה-5 בירתה היתה, ככל הנראה, חלוצה (אלוסה). מאוחר יותר בירתה הייתה פטרה.היירוקליס מנה במחצית הראשונה של המאה הששית עשר ערים בפלשתינה טרטיה. גאורגיוס מקיפרוס הוסיף לרשימה זו במחצית השנייה של אותה מאה, חמישה שמות נוספים: באר שבע, אלס (אולי אילת), פנטקומיה ("חמשת הכפרים"), מאמופסורה ומטרוקומיה.

פלשתינה פרימה

פלשתינה פרימה (מלטינית: Palaestina Prima או Palaestina I, תרגום: "פלשתינה הראשונה") הייתה ישות מנהלית ביזנטית ובירתה קיסריה שראשיתה סמוך לשנת 409, עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקה וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

הצו חילק את הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתיים: "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון ומישור החוף, ו"פלשתינה סקונדה" ("פלשתינה השנייה"), שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן, וזאת בנוסף על "פלשתינה סלוטאריס" ("נושעת, ניצלת") ששטחה נגרע מפרובינקיית סוריה פלשתינה כבר בשנת 358 ועתה נקראה "פלשתינה טרטיה" ("השלישית").בשנת 484 לערך, בזמן שלטון זנון, קיסר האימפריה הביזנטית, פרץ המרד השומרוני הגדול הראשון, ככל הנראה משום שהקיסר ביקש לכפות עליהם את הנצרות. המרד פרץ בשכם ובשומרון. המורדים כבשו את קיסריה והשתלטו על כל הפרובינקיה פלשתינה פרימה. אולם בסופו של דבר המרד נכשל. כוחותיו של דוכס פלשתינה הצליחו לדכא אותו ומנהיג המרד, יוסטאס, הוצא להורג. זנון אסר על השומרונים לקיים את פולחנם על הר גריזים והפך את בית הכנסת שעליו לכנסייה. בשנת 495 לערך נעשה ניסיון נוסף למרד, אך הוא דוכא על ידי הנציב פרוקופיוס. בתחילת שנת 529, בתקופת שלטון יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, פרץ המרד השומרוני הגדול ביותר, שהתפשט משכם אל קיסריה ובית שאן והגיע גם לסביבות ירושלים ועד דרומה של פלשתינה פרימה. המרד דוכא ובשל תוצאותיו הקשות, העניק האוצר האימפריאלי הקלות רבות לפלשתינה פרימה.בשנת 536, בתקופת יוסטיניאנוס, הועלה מושל הפרובינקיה לדרגת פרוקונסול והוא קיבל את דרגת הכבוד Spectabilis (נערץ), השנייה בסדר הדרגות של המעמד הסנאטורי. כמו כן, הוא קיבל את הזכות ללבוש בגד ארגמן, משכורתו הוגדלה וניתנה לו עדיפות משפטית על פני נציב פלשתינה סקונדה. במקרה של מרד, היה עליו לדכאו גם אם פרץ בפלשתינה סקונדה. המושל ישב בקיסריה, בירת הפרובינקיה. בשנת 536 מושל הפרובינקיה היה סטפנוס, מהעיר עזה. במאה ה-6 היה מושל נוסף בשם תאודורוס, יליד קיסריה. המושלים באו בעיקר מהשכבות העירוניות הבינוניות והעליונות. למושל היה משרד משלו: עמד לרשותו סגל של פקידים ברמות שונות ובתחומים שונים.היירוקליס מנה במחצית הראשונה של המאה הששית 21 ערים בפלשתינה פרימה. גאורגיוס מקיפרוס מנה במחצית השנייה של אותה מאה, שתי ערים נוספות, יבנה וניקופוליס, ויישובים נוספים.פלשתינה פרימה נכבשה בידי האימפריה הסאסאנית בשנת 614, אולם שבה ונכבשה בידי ביזנטיון בשנת 628, לפני שנפלה בידי המוסלמים עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל בשנת 636.

פרובינקיה יודיאה

פרובינקיה יוּדַיְאָה (יהודה; ביוונית: Ἰουδαία, Ioudaia; בלטינית: Iudaea) הייתה פרובינקיה רומית שהשתרעה על חלק מהאזורים שהשתייכו לפני כן לממלכת החשמונאים ולממלכה ההרודיאנית.

לדברי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, יהודה הפכה לפרובינקיה רומית מיד לאחר פטירת הורדוס, כך שבנו הורדוס ארכלאוס מונה לנשיא העם בלבד, ולנציב הרומי הוענקה סמכות לגזור עונש מוות. על האוכלוסייה הכללית הוטל מס ששולם לרומא. בשנות קיומה של פרובינקיה יודיאה נצלב ישו בין השנים 30 ל-33 לסה"נ, החל המרד הגדול של יהודה ברומא בשנת 66, הוטל המצור על ירושלים ונחרב בית המקדש השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. בעקבות המרד, הטילה רומא על האוכלוסייה היהודית באימפריה כולה מס מיוחד.

לאחר מרד בר כוכבא (132–135 לספירה) שינה הקיסר הרומי אדריאנוס את שם הפרובינקיה לסוריה פלשתינה ואת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, במטרה לנתק את הזהות בין הפרובינקיה ובין העם היהודי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.