פלשתינה טרטיה

פלשתינה טרטיהלטינית: Palaestina Tertia או Palestine III; תרגום: "פלשתינה השלישית") הייתה פרובינקיה ביזנטית, שראשיתה סמוך לשנת 409 לספירה,[1] עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקת וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית. ראשיתה כפרובינקיה רומית, פלשתינה סלוטאריס (Palaestina Salutaris; תרגום: "נושעת", "ניצלת"), שנגרעה מפרובינקיית סוריה פלשתינה סמוך לשנת 358[2][1] והשתרעה על שטחים החופפים לשטחי חצי האי סיני, הנגב ועבר הירדן הדרומי. הגבול עם הפרובינקיה פלשתינה עבר מחוף הים התיכון, מדרום לרפיח עד לסביבות באר שבע ומשם פנה אל ים המלח בסביבות עין גדי. ממזרח לנהר הירדן עבר לאורך נחל ארנון.[2]

הצו חילק את יתרתה של הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתי פרובינקיות נוספות,[1] "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון ומישור החוף, ו"פלשתינה סקונדה", שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן. "פלשתינה סלוטאריס" נקראה עתה "פלשתינה טרטיה". במאה ה-4 ואולי גם בחלק מהמאה ה-5 בירתה היתה, ככל הנראה, חלוצה (אלוסה). מאוחר יותר בירתה הייתה פטרה.[1]

היירוקליס מנה במחצית הראשונה של המאה הששית עשר ערים בפלשתינה טרטיה. גאורגיוס מקיפרוס הוסיף לרשימה זו במחצית השנייה של אותה מאה, חמישה שמות נוספים: באר שבע, אלס (אולי אילת), פנטקומיה ("חמשת הכפרים"), מאמופסורה ומטרוקומיה.[3]

Israel Byzantine 5c
חלוקת הפרובינקיה הרומית סוריה פלשתינה לשלושה חבלים ביזנטיים

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ג, 3. המשטר והמנהל הביזנטי בארץ ישראל (ירון דן), עמ' 260.
  2. ^ 2.0 2.1 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ־ישראל (משה דוד הר), עמ' 67.
  3. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ג, 6. פני הארץ ויישובה: האוכלוסייה, העיר והכפר (ירון דן), עמ' 297.
אידומיאה

אִידוּמיאָה (באנגלית: Idumaea) הוא שם ששימש בתקופה הפרסית ובתקופה הקלאסית (התקופה ההלניסטית ורומית) לתיאור חבל הארץ שמדרום ליהודה ושפלת יהודה, מקרית-גת ובית-גוברין, דרך חברון לערד. עם גלות בבל נדדו אדומים מערבה וצפונה ואכלסו שטחים אלו, שפונו מיהודים, בעוד האדומים עצמם נדחקים בדרום-מזרח מפני הנבטים.

בתקופה ההלניסטית הייתה באזור השפעה יוונית חזקה, לצד התרבות השמית-כנענית, הדת האדומית, השפה הארמית והכתב העברי. היו חיכוכים בין אידומאה לבין יהודה: יהודה המכבי כבש את חברון, והשליט החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון הכניע את אידומאה והביא לגיורם של האדומים (http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=4737) . עיר הבירה, מרשה, פונתה מתושביה ואכלסה חיל-מצב חשמונאי. בין המתגיירים הייתה משפחתו של הורדוס, אשר מוצאו האדומי נחשב לו לרועץ בכל תקופת שלטונו (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יד, פרק טו, פסקה ב, סעיף 403.), ולגנאי בתיאורים תלמודיים.

בתקופה הרומית, אידומיאה הייתה אחד משלושת החבלים שהרכיבו את הפרובינקיה יודאה (לצד יהודה ושומרון). בשנת 358 צורפה לפרובינקיית פלשתינה סלוטאריס (Palaestina Salutaris), ובשנת 409 לפרובינקיית פלשתינה טרטיה, בעוד יהודה ושומרון היו חלק מפלשתינה פרימה.

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל התרחש במאה השביעית, לאחר שכוח חדש הופיע על במת ההיסטוריה של המזרח התיכון: דת האסלאם. לאחר התבססות בחצי האי ערב פנו יורשיו של הנביא מוחמד, הידועים בשם "ראשידון", נגד האימפריה הביזנטית ויריבתה הוותיקה האימפריה הסאסאנית. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-7 כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט בסדרת מהלומות מהירות, חדרו לאסיה הקטנה ויצרו את האימפריה המוסלמית.

הצבאות המוסלמים בחרו את ארץ ישראל כאזור העימות עם צבא האימפריה הביזנטית והחל משנת 630 פשטו גדודים ערבים-מוסלמים על אזורי הספר והתנגשו עם חיל המצב הביזנטי. כישלונות ראשונים לא ריפו את ידי הפולשים והצלחות מקומיות הגבירו את נחישותם. סדרת קרבות, ששיאה הגיע בניצחון מכריע בקרב הירמוך, הביאה להתמוטטות המערך הביזנטי, לכיבוש כל ארץ ישראל ולפתיחת השערים לכיבוש מצרים מדרום וארמניה מצפון.

היכולת של האימפריה והמערכת הצבאית הביזנטית לעצור את הפלישה הייתה מוגבלת ביותר ולא זכתה לתמיכה של האוכלוסייה המקומית, לפיכך התמוטט מערך ההגנה הביזנטי בקלות יחסית ואפשר לצבאות מוסלמים להשתלט על סוריה ועל ארץ-ישראל.המקורות הערביים הקדומים חלוקים ביניהם על פרטים רבים הנוגעים לסדרת הקרבות ומהלך כיבוש הלבנט על ידי הצבאות המוסלמיים, התאריכים, הנפשות הפועלות ומקומם המקורב של האירועים משתנים ממקור למקור. ההיסטוריה המבולבלת והמעורפלת נתגבשה בכרוניקות שנתחברו במרוצת המאה התשיעית על בסיס סיפורים שמקורם במחצית השנייה של המאה השמינית - כחמישה דורות לאחר המאורעות עצמם. במשך הזמן הארוך הזה נתערבבו מסורות אלו באלו, פרטים נשכחו ואת מקומם תפסו סיפורי גבורה מן הרפרטואר הרומנטי של מלחמות השבטים הערביים.

חלוצה

חלוצה, או אלוסה במקורות היסטוריים (יוונית Eλούσα), הייתה עיר נבטית, כ-20 ק"מ דרומית-מערבית לבאר שבע. העיר הוקמה במאה ה-3 לפנה"ס כתחנה לאורך דרך הבשמים. היא שגשגה בתקופה הנבטית, בשנת 358 לספירה הייתה לבירת הפרובינקיה הרומית פלשתינה סלוטאריס (Palaestina Salutaris) ובשנת 409 לבירת פלשתינה טרטיה - פרובינקיה ביזנטית לצד הפרובינקיות האחיות פלשתינה פרימה ופלשתינה סקונדה. הנצרות החלה חודרת לעיר במאה ה-5, ובניגוד לערים אחרות בנגב, חלוצה לא ננטשה עם הכיבוש הערבי. העיר השתרעה על שטח של יותר מ-1,000 דונם ונראה שלא נהרסה אלא נקברה ברובה מתחת למעטה של חול. בשנת 2005 הוכרזה חלוצה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם שבטה, עבדת וממשית, כחלק מדרך הבשמים.

מרדכי גיחון

מרדכי גיחון (16 באוגוסט 1922 - 19 בספטמבר 2016) היה ממקימי המודיעין הצבאי בצה"ל, מקים המחקר והוראת ההיסטוריה הצבאית והארכאולוגיה הקלאסית באוניברסיטת תל אביב ופרופסור בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב.

סוריה פלשתינה

סוריה פלשתינה (בלטינית: Syria Palæstina; תעתיק: פַּלַַיסְטִינָה) הייתה פרובינקיה רומית שגובשה בשנת 136 לספירה, בתום דיכוי מרד בר כוכבא בידי אדריאנוס, משינוי שמה של פרובינקיה יהודה. חלקה הצפוני של הפרובינקיה סוריה פלשתינה פוצל בשנת 194 בין הפרובינקיות קוילה-סוריה ופניקיה. יתרתה הדרומית התקיימה עד שנת 358 עת נגרע ממנה חלקה הדרומי ונוצרה הפרובינקיה הרומית פלשתינה סלוטאריס והיא נבלעה לחלוטין בפלשתינה פרימה ופלשתינה סקונדה הביזנטיות עם פרסום הצו של הקיסר תיאודוסיוס השני בשנת 409 לחלוקתן וארגונן מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

פלשתינה

האם התכוונתם ל...

פלשתינה סקונדה

פלשתינה סקונדה (מלטינית: Palaestina Secunda או Palaestina II; תרגום: "פלשתינה השנייה") הייתה ישות מנהלית ביזנטית ובירתה סקיתופוליס (בית שאן), שראשיתה סמוך לשנת 409, עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקת וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

הצו חילק את הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתיים: "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון, מישור החוף ובירתה קיסריה, ו"פלשתינה סקונדה" ("פלשתינה השנייה"), שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן, וזאת בנוסף על "פלשתינה סלוטאריס" ("נושעת, ניצלת") ששטחה נגרע מפרובינקיית סוריה פלשתינה כבר בשנת 358 ועתה נקראה "פלשתינה טרטיה" ("השלישית").היירוקליס מנה במחצית הראשונה של המאה הששית 11 ערים בפלשתינה סקונדה. גאורגיוס מקיפרוס הוסיף לרשימה זו במחצית השנייה של אותה מאה, שלוש יחידות גאוגרפיות לא עירוניות: טטרקומיה ("ארבעת הכפרים"), מחוז הגולן וכפר נאיס (נעין).מבחינת אוכלוסייה התגוררו בפרובינקיה יהודים, אוכלוסייה דוברת יוונית וארמית שהייתה פגאנית והתנצרה בהמשך. האוכלוסייה היהודית הפכה את הגליל והגולן למרכז יהודי לאחר התבוסה של מרד בר כוכבא.

רובו של היישוב היהודי בארץ ישראל נמצא בתחומי פלשתינה סקונדה.

בחלק הצפון מזרחי של פרובינקיה התגוררו יטורים וערבים. בשנת 614 נכבשה הפרובינקיה על ידי האימפריה הסאסאנית, הכיבוש זכה לתמיכה מצד האוכלוסייה היהודית ובראשם בנימין מטבריה. לפי המקורות הנוצריים נהרסו הרבה כנסיות. הפרובינקיה נכבשה מחדש על ידי האימפריה הביזאנטית בשנת 628. בשנת 636 כבשו המוסלמים את הפרובינקיה והיא חדלה להתקיים. השלטון המוסלמי כלל את שטחה במחוז ג'ונד אל-אורדון כחלק מארץ בלאד אל-שאם.

מבחינה דתית היוותה הפרובינקיה מרכז יהודי חשוב ומשגשג במהלך המאות 5-4 לספירה. התלמוד הירושלמי הושלם במהלך תקופה זו. הסנהדרין ישב בטבריה עד תחילת המאה ה-5 לספירה. שאר האוכלוסייה בפרובינקיה התנצרה, נשארו מעט יהודים-נוצרים בציפורי וכפר נחום. השלטון הביזאנטי תמך בנצרות ובנה כנסיות, ועודד הגירה של נוצרים לתחומי הפרובינקיה. בעקבות עידוד הנצרות מצד השלטון הפכו היהודים למיעוט בפרובינקיה.

פלשתינה פרימה

פלשתינה פרימה (מלטינית: Palaestina Prima או Palaestina I, תרגום: "פלשתינה הראשונה") הייתה ישות מנהלית ביזנטית ובירתה קיסריה שראשיתה סמוך לשנת 409, עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקה וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

הצו חילק את הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתיים: "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון ומישור החוף, ו"פלשתינה סקונדה" ("פלשתינה השנייה"), שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן, וזאת בנוסף על "פלשתינה סלוטאריס" ("נושעת, ניצלת") ששטחה נגרע מפרובינקיית סוריה פלשתינה כבר בשנת 358 ועתה נקראה "פלשתינה טרטיה" ("השלישית").בשנת 484 לערך, בזמן שלטון זנון, קיסר האימפריה הביזנטית, פרץ המרד השומרוני הגדול הראשון, ככל הנראה משום שהקיסר ביקש לכפות עליהם את הנצרות. המרד פרץ בשכם ובשומרון. המורדים כבשו את קיסריה והשתלטו על כל הפרובינקיה פלשתינה פרימה. אולם בסופו של דבר המרד נכשל. כוחותיו של דוכס פלשתינה הצליחו לדכא אותו ומנהיג המרד, יוסטאס, הוצא להורג. זנון אסר על השומרונים לקיים את פולחנם על הר גריזים והפך את בית הכנסת שעליו לכנסייה. בשנת 495 לערך נעשה ניסיון נוסף למרד, אך הוא דוכא על ידי הנציב פרוקופיוס. בתחילת שנת 529, בתקופת שלטון יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, פרץ המרד השומרוני הגדול ביותר, שהתפשט משכם אל קיסריה ובית שאן והגיע גם לסביבות ירושלים ועד דרומה של פלשתינה פרימה. המרד דוכא ובשל תוצאותיו הקשות, העניק האוצר האימפריאלי הקלות רבות לפלשתינה פרימה.בשנת 536, בתקופת יוסטיניאנוס, הועלה מושל הפרובינקיה לדרגת פרוקונסול והוא קיבל את דרגת הכבוד Spectabilis (נערץ), השנייה בסדר הדרגות של המעמד הסנאטורי. כמו כן, הוא קיבל את הזכות ללבוש בגד ארגמן, משכורתו הוגדלה וניתנה לו עדיפות משפטית על פני נציב פלשתינה סקונדה. במקרה של מרד, היה עליו לדכאו גם אם פרץ בפלשתינה סקונדה. המושל ישב בקיסריה, בירת הפרובינקיה. בשנת 536 מושל הפרובינקיה היה סטפנוס, מהעיר עזה. במאה ה-6 היה מושל נוסף בשם תאודורוס, יליד קיסריה. המושלים באו בעיקר מהשכבות העירוניות הבינוניות והעליונות. למושל היה משרד משלו: עמד לרשותו סגל של פקידים ברמות שונות ובתחומים שונים.היירוקליס מנה במחצית הראשונה של המאה הששית 21 ערים בפלשתינה פרימה. גאורגיוס מקיפרוס מנה במחצית השנייה של אותה מאה, שתי ערים נוספות, יבנה וניקופוליס, ויישובים נוספים.פלשתינה פרימה נכבשה בידי האימפריה הסאסאנית בשנת 614, אולם שבה ונכבשה בידי ביזנטיון בשנת 628, לפני שנפלה בידי המוסלמים עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל בשנת 636.

פרובינקיה יודיאה

פרובינקיה יוּדַיְאָה (יהודה; ביוונית: Ἰουδαία, Ioudaia; בלטינית: Iudaea) הייתה פרובינקיה רומית שהשתרעה על חלק מהאזורים שהשתייכו לפני כן לממלכת החשמונאים ולממלכה ההרודיאנית.

לדברי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, יהודה הפכה לפרובינקיה רומית מיד לאחר פטירת הורדוס, כך שבנו הורדוס ארכלאוס מונה לנשיא העם בלבד, ולנציב הרומי הוענקה סמכות לגזור עונש מוות. על האוכלוסייה הכללית הוטל מס ששולם לרומא. בשנות קיומה של פרובינקיה יודיאה נצלב ישו בין השנים 30 ל-33 לסה"נ, החל המרד הגדול של יהודה ברומא בשנת 66, הוטל המצור על ירושלים ונחרב בית המקדש השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. בעקבות המרד, הטילה רומא על האוכלוסייה היהודית באימפריה כולה מס מיוחד.

לאחר מרד בר כוכבא (132–135 לספירה) שינה הקיסר הרומי אדריאנוס את שם הפרובינקיה לסוריה פלשתינה ואת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, במטרה לנתק את הזהות בין הפרובינקיה ובין העם היהודי.

שומרונים

שומרונים (בעברית שומרונית: ࠔࠠࠌࠝࠓࠩࠉࠌ - שָׁמֶרִים, "שומרי התורה") הם עם וקבוצה אתנית-דתית ייחודית הטוענת להיותה המשך ישיר של בני ישראל. מרבית השומרונים חיים כיום בהר גריזים ליד שכם ובעיר חולון. שפתם של השומרונים דומה לעברית עתיקה, ואורח חייהם מתבסס על נוסח ייחודי של התורה (הכתוב בכתב שומרוני, שהוא שונה מעט מן הכתב העברי הקדום, ובנוסף גם מכיל שינויים עלילתיים קלים). במהלך ההיסטוריה נתגלעו מחלוקות בעלות אופי דתי בין השומרונים לבין היהודים. לאורך ההיסטוריה חוו השומרונים פרעות ומעשי טבח, בעיקר על ידי הביזנטים והצלבנים. מתוך כלל השומרונים, שאוכלוסייתם מנתה מעל למיליון נפש בימיו של מנהיגם הנערץ, בבא רבה, במאה ה-4, שרדו בתחילת המאה ה-20 כ-150 נפש בלבד.השומרונים מהווים כ-0.01% מאוכלוסיית ישראל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.