פלפול

פִּלְפּוּל הוא מונח נפוץ במשנה ובתלמוד, המתאר חריפות יתרה והבנה עמוקה בדברי הלכה. בניגוד לשיטת הפלפול לה קמו מתנגדים רבים במהלך ההיסטוריה היהודית, הפלפול מובא בתלמוד לרוב בהקשרים חיוביים. המילה "פלפול" מציינת חריפות, ומקובל לחשוב כי מקורה האטימולוגי הוא מהמילה פלפל, כפי נכתב במסכת סופרים: "נמשלה התורה כמלח והמשנה כפלפלין" (פרק ט"ו); אך דעה זו כנראה שגויה, והמשמעות של הביטוי הוא "פל-פל", כלומר, צמד הברות המבטאות היפוך לכאן ולכאן; הלוך ושוב, קושיה ותירוץ, הבעת דעה וחזרה ממנה.[1]

מאפייני הפלפול המדרשי

הפלפול לבש צורות שונות ומאפיינים שונים לאורך הדורות. הפלפול התנאי-מדרשי אופיין בדרך חשיבה הפכפכה; כשמו כן הוא, "פל-פל", הטיית הדעה אנה ואנה. צורת חשיבה שאינה מתמקדת במהותם של הדברים, אלא ביכולת הלוגית המופשטת לטעון אותם, וכתוצאה מכך לכל A תמיד ניתן לטעון לא-A. ביטוי נפוץ בספרות התנאית המדגים צורת חשיבה זו הוא "או אינו אלא"... או ביטוי דומה אחר: "או כלך בדרך זו"; שני ביטויים המדגימים את היכולת האינטלקטואלית לחשוב את היפוכה של ה"הוא-אמינא" (בארמית, בעברית: 'ההנחה המוקדמת'). מאפיין עיקרי נוסף, הוא שהדיון בשורשו לרוב הכיל יסוד מעשי והושתת על שאלה הלכתית פרקטית - בניגוד לפלפולים המאוחרים - אך באמצעו ובמהלכו סטה המפלפל ממטרתו המקורית ודן בשאלות תאורטיות, אך לבסוף כמעט תמיד נקבעה הלכה למעשה.

חומרי הגלם של פלפול זה היו לרוב פסוקים, בעיקר מהמקרא אך גם בתנ"ך, וכן סתירות בין סוגיות הלכתיות שונות.

פלפול בעל מאפיינים מעט שונים, שנפוץ במשנה ובתלמוד, התבסס בעיקרו על מעין שעשוע בדברי הלכה; כלומר, שימוש בנימוקים אנטי-הלכתיים באופן שברור היה כי על-אף שהם עוסקים בנושא מעשי - אין כל ספק שאין ביכולתם לשנות הלכה פסוקה, כך לדוגמה: "רבי מאיר היה אומר על טמא - טהור, ומראה לו פנים, ועל טהור - טמא, ומראה לו פנים" (מסכת עירובין, דף י"ג, ב'). לכולם היה ברור כי הטמא - טמא והטהור - טהור, אך לשם הפלפול השתמש רבי מאיר בחריפותו כדי להבהיר את ההפך, המעשי - כביכול. דוגמה נוספת המדגימה שעשוע אינטלקטואלי לשמו, היא טיהור השרץ: "תנא, תלמיד ותיק היה ביבנה, שהיה מטהר את השרץ בק"נ טעמים" (מסכת עירובין, דף י"ג, ב').[2]

פלפול כשבח

בתלמוד מופיעים סיפורי-הלל על אודות חכמים לאורך ההיסטוריה שהפליאו לפלפל. כך לדוגמה נכתב על עתניאל בן קנז: "אלף וארבע מאות קלין וחמורין, וגזרות שוות, ודקדוקי סופרים, נשתכחו בימי אבלו של משה, והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו" (מסכת תמורה, ט"ז, א'). תנא שבלט בחריפותו היה רבי מאיר, שעליו נאמר: "שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ומראה לו פנים" (מסכת עירובין, י"ג, ב'). מגמה זו של הצגת פנים הפוכות מן ההלכה הפסוקה, נמצאת בתלמוד באותו מקום גם לגבי סומכוס, תלמידו של רבי מאיר: "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן (רבי אבהו בשמו של רבי יוחנן): תלמיד היה לו לרבי מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה. תנא: תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים." (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג, ב').

כך גם, כאשר רבי חייא ורבי חנינא התווכחו זה עם זה, אמר רבי חנינא לרבי חייא: אם תשתכח תורה מישראל, יכול אני להחזירה על ידי פלפול.

תורת ארץ ישראל

כמה מן ההוגים החשובים ביהדות דיברו על המושג 'תורת ארץ ישראל', כמציין את שיטת הלימוד המקורית הממעטת בפלפול. הראי"ה קוק פיתח את הנושא, וקרא לשוב לשיטת הלימוד הזו. הוא הזהיר שאם לא תהיה השקעה בפיתוח הסגנון הארץ-ישראלי ותלמידי החכמים שבארץ ימשיכו ללמוד בסגנון הלימוד המסורתי, לא תהיה להם הצלחה בלימוד.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חנוך ילון, "פלל, פלפל בעברית ובארמית", תרביץ (כרך ו'), ה'תרצ"ה.
  2. ^ דב רפל, הוויכוח על הפלפול (עמ' 11 - 12).
אברהם יצחק הכהן קוק

הרב אברהם יצחק הכהן קוּק (ט"ז באלול ה'תרכ"ה, 7 בספטמבר 1865 - ג' באלול ה'תרצ"ה, 1 בספטמבר 1935. מכונה גם הראי"ה) היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית.

הרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד (1904), בימי העלייה השנייה, ופיתח משנה פילוסופית־קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. התמנה לרבן של יפו והמושבות, ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל וכיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב בירושלים ועמד בראשה.

פסיקותיו מהוות יסוד לפסיקה בענייני היחס לשלטון יהודי בימינו, מצוות התלויות בארץ ועוד בקרב הציונות הדתית וחוגים נוספים. ועוד. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי ההלכה, האגדה, הפילוסופיה והמוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית, בהגות הציונית הכללית, ובהגות היהודית בכללה, ובכלל זה באורתודוקסיה המודרנית. לעומת זאת ספג התנגדות חריפה באגפיו הקנאיים של העולם החרדי.

אחרונים

אחרונים הוא כינויים, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד וגם בתולדות עם ישראל בכלל, של הרבנים והיוצרים שפעלו באשכנז מן המאה ה-14 ואילך ובתפוצות יהודי ספרד מן המאה ה-16 ואילך. בתקופת האחרונים כונסה ההלכה בחיבורים קאנוניים כמו השולחן ערוך והגהות הרמ"א עליו יחד עם נושאי כליהם, פשטה הקבלה בכל תפוצות ישראל, שיטת הפלפול עלתה ושקעה, וקמו החסידות וההתנגדות לה. אחרוני האחרונים התמודדו עם המודרנה ותהליכי החילון שחוללה.

דרכי לימוד התלמוד

התלמוד הבבלי הוא הטקסט הנלמד ביותר מתוך התורה שבעל פה מאז נכתב ועד ימינו. שכיחות לימוד התלמוד, תפוצת הלומדים בארצות שונות ומגוון הלומדים הובילו להתפתחות סגנונות שונים של לימוד ופרשנות שלו ולדרכים דידקטיות רבות.

אופני הלימוד נבדלים זה מזה בסגנון ובכמה שאלות עקרוניות: שינון הטקסט כפי שהוא לעומת חירותו של הלומד להוסיף ולחדש חידושים משלו; התמקדות בלשון הטקסט ודקדוק בו לעומת פרשנות חופשית לפי רוח הטקסט; קושיות ממובאה למובאה לעומת שאלות של הבנה מהותית יותר; דרכים שונות להבחנה ולחילוק בין מקרים דומים, ועוד.

שיטות הלימוד עוצבו בהתאם לאופי הלימוד של תלמידי חכמים שפיתחו כיוון משלהם על פי נטייה אישית או סיבות חברתיות. מכיוון שעד העת החדשה תלמידים למדו אצל רבנים שבתחום מגוריהם, דרכי לימוד רבות הן מבוססות מיקום גאוגרפי. כיום הגבולות בין השיטות מטושטשים יותר והלומדים משלבים בין סגנונות. הדבר נובע מכך שכיום המגבלה הגאוגרפית כמעט אינה קיימת, וכי רוב תלמידי החכמים קרובים זה לזה ומושפעים האחד מהאחר.

בחלקה השני של המאה ה-20 התפתחו גישות העוסקות בלימוד התלמוד בדרכים חדשות מתוך עקרונות מטא-פרשניים ואקדמיים, שהבולטת שבהם היא שיטת הרבדים.

הדף היומי

הדף היומי הוא יוזמה שהגה הרב מאיר שפירא מלובלין, ושהכריז עליה ביום ט' באלול ה'תרפ"ג (21 באוגוסט 1923), בכינוס של תנועת אגודת ישראל בפולין. יוזמה זו מבוססת על מספר הדפים שבכל מסכתות התלמוד הבבלי בדפוס וילנא – 2,711 – ומצמידה לימוד דף לכל יום במחזוריות של כ-7 שנים וחצי. במחזורים הראשונים היו רק 2,702 דפים, משום שנעשה אז שימוש בחלוקה לדפים של מסכת שקלים בתלמוד הירושלמי שבה ישנם 12 דפים במסכת זו. החל מהמחזור השמיני עברו לחלוקה של 21 דפים.

חסידות בארנוב

חסידות בארנוב הייתה חסידות גליציאנית, ענף מחסידות דז'יקוב שמגזע חסידות רופשיץ. אבי החסידות היה רבי ישראל הורוביץ, בנו של רבי אליעזר מדז'יקוב, בנו של רבי נפתלי צבי הורוביץ.

טוביה גפן

הרב טוביה גפן (1970-1870 ה'תר"ל-ה'תש"ל) היה רב אורתודוקסי אמריקאי שכיהן בניו יורק, בקנטון שבאוהיו, ובאטלנטה בארצות הברית. חבר אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה משנת 1904 ומחבר ספרי פלפול ודרוש.

התפרסם בין היתר בכך שהיה הרב שנתן הכשר לקוקה-קולה.

ישעיה די טראני

רבי ישעיה ב"ר מאלי די טראני - רי"ד (1165~ - 1240~). מגדולי ראשוני איטליה, פרשן מקרא, המשנה ומדרשי ההלכה, פרשן התלמוד ופוסק. נודע בעיקר בזכות פירושו המקורי והמקיף לתלמוד.

על מנת ליצור בידול בין שמו ובין שם נכדו - ר' ישעיה ב"ר אליה האחרון (ריא"ז) הוא מכונה בדרך כלל ר' ישעיה הראשון או ר' ישעיה הזקן.

סיני ועוקר הרים

סִינָי ועוֹקֵר הָרִים הם שני סוגים של תלמידי חכמים. סיני הוא כינוי לתלמיד חכם המצטיין בידע רב ואילו עוקר הרים הוא כינוי לבעל יכולת שכלית גבוהה. התלמוד עוסק בשאלה מי משני הטיפוסים עדיף על פני מי.

סיני הוא כינוי לאדם הבקיא במקורות הלכתיים, כדוגמת המשנה והברייתא, כאילו אלה ניתנו לו במעמד הר סיני: "שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני" (כלשון רש"י), ואילו עוקר הרים הוא כינוי לאדם חריף שכל ובעל יכולת פלפול גבוהה בתורה: "דחריף ומפולפל בתורה, אף על פי שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך" (רש"י). המקורות עוסקים במחלוקת על חשיבותם היחסית.

עלים לתרופה (עלון שבת)

"עלים לתרופה מפרד"ס התורה ומשדה החסידות" הוא עלון שבת, היוצא לאור מדי שבוע לקראת שבת, ומופץ בעשרות אלפי עותקים בבתי המדרש בריכוזי היהדות החרדית בארץ ובעולם.

פאת השולחן

פְּאַת הַשֻּׁלְחָן הוא ספר מאת הרב ישראל משקלוב העוסק בהלכות ארץ ישראל ובמצוות התלויות בארץ.

פרשנות התלמוד הבבלי

פרשנות התלמוד הבבלי מתקיימת החל מתקופת התלמוד עצמו, וחיבורים של פרשנות הולכים ונכתבים גם בימינו. החיבורים החשובים נכתבו בעיקר בתקופת הראשונים. החיבורים המפורסמים והנלמדים ביותר הם פירושו של רש"י, שנכתב במאה ה-11, והתוספות, שנכתבו בין המאה ה-12 למאה ה-14. עיון בפירושים אלה, שנדפסו כמעט בכל מהדורות הש"ס, מהווה חלק אינטגרלי מלימוד התלמוד בישיבות גם היום.

ראובן פלפול

ראובן פלפול (29 באוקטובר 1910 - 21 בפברואר 1991) מראשוני סוכני "המוסד" במצרים, הקונסול הראשון של ישראל באדיס אבבה

רבי חנינא בר חמא

רבי חנינא בר חמא היה מראשוני האמוראים בארץ ישראל. יש המחשיבים אותו כתנא, עקב היותו בן הדור שבין התנאים לאמוראים. היה תלמידו המובהק של רבי יהודה הנשיא, ושימש אחריו בראשות הישיבה הגלילית בציפורי.

רבי מאיר

רבי מאיר היה מגדולי התנאים בדור הרביעי, ממנהיגי התקופה שאחרי מרד בר כוכבא. על פי התלמוד היה צאצא של נירון קיסר שהתגייר. בהתאם לכך, מקור אחר טוען כי שמו המקורי היה נהוראי (או מישא - לגרסה אחרת), תרגום ארמי ל'מאיר', ונקרא מאיר היות ש'האיר עיני חכמים בהלכה'. אשתו ברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, נחשבת לאישה חכמה ובקיאה בתורה.

חריפותו של רבי מאיר הייתה ידועה במיוחד, עד שאמרו עליו: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמוהו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ומראה לו פנים". כמו כן אמרו עליו: "כל הרואה ר"מ בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה".

שיטת ברקאי

שיטת ברקאי היא תוכנית לימודים תורנית, שיוצריה דוגלים בשימוש בכללים המופיעים בספרות חז"ל ובדרכו של הראי"ה קוק. השיטה הופעלה לראשונה בתלמוד תורה שהוקם בעיר חברון על ידי הרב דן בארי.

התוכנית משלבת הקנייה של מקורות היהדות במקביל למקצועות כלליים. היא מופעלת בכעשרים בתי ספר שונים ברחבי הארץ באופן חלקי או מלא. יסודות השיטה הם הרמוניה בין לימודי קודש וחול, לימוד על פי הפשט ופחות פלפול וכן לימוד הדרגתי - על פי דברי המשנה במסכת אבות "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש-עשרה לתלמוד".

במסגרת השיטה נעשה מאמץ שיטתי להקנות לתלמיד בכיתות א'-ד' את מרבית ספרי המקרא בידיעה מקיפה, ובכיתות ה'-ט' את המשנה. מכיתה י' ואילך המטרה היא הקניית ידע בסיסי בתלמוד. נעשה שימוש בקריאה משותפת ושינון של הפסוקים להסדרת גרסה מדויקת של הפסוקים בפי התלמידים.

אחד מהשלוחות הוותיקות של מוסדות ברקאי הוא בתלמוד תורה ביישוב נווה מנחם בקרני שומרון.

שיטת הפלפול

שיטת הפִּלְפּוּל היא תופעה שרווחה בעולם היהודי בתקופות שונות, ונפוצה במיוחד בימי הביניים. להבדיל מהמונח "פלפול" הרווח במשנה ובתלמוד, "שיטת הפלפול" הוא כינוייה של תופעה שרווחה החל מבעלי התוספות, עבור למעטים בין הראשונים, והתגברה במיוחד בתקופת האחרונים – בייחוד ביהדות אשכנז.

תופעה זו לבשה צורות שונות בתקופות השונות, אך עם זאת, התאפיינה לרוב בצורות חשיבה והנחות יסוד דומות; בהן, הלכדה של התורה שבעל פה תוך השקפה כי כולה מקשה-אחת, עיסוק בחשיבה תאורטית שאינה נוגעת לפסיקת הלכה ונטייה לחידוד וחריפות לשמן. תופעה זו הייתה סלע מחלוקת שנים רבות, וזכתה מצד רבנים וחכמים לגינוי בצד עידוד.

תוספות

התוספות הן חיבורים קולקטיביים רבים של רבני יהדות אשכנז וצרפת על התלמוד, שעריכתם נפרסה על פני תקופה של כמאתיים שנה. החיבור מכיל קושיות, תירוצים והערות על דברי התלמוד הבבלי. מאז חיבורן בימי הביניים המאוחרים, ריכזו התוספות את עיקר תשומת לבם של המעמיקים בתלמוד.

בדף התלמוד בהדפסתו המסורתית נמצאות התוספות בצדו החיצוני של העמוד. הן מתחילות במובאה קצרה מדברי התלמוד, המכונה "דיבור המתחיל". התוספות הן ביסודן הערות לדברי רש"י, המכונה "הקונטרס", אם כי התפתחו והשתכללו להרבה מעבר לכך.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

תלמוד תורה (מצווה)

מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה מהתורה ללמוד את התורה, שבכתב ושבעל פה, על כל רבדיה, וללמדה לאחרים. על פי מקורות רבים במסורת היהודית, מצווה זו עומדת נגד כל יתר המצוות. נשים אינן מחויבות במצווה זו.

החיוב המינימלי הוא קביעת זמן ללימוד ביום ובלילה ('קביעת עתים לתורה'), אולם קיום מצווה זו כראוי, כולל ניצול כל רגע פנוי ללימוד תורה (התמדה) ללא ביטול תורה. כחלופה ללימוד עצמי, יש שהציעו הסכם יששכר וזבולון.

מצווה זו נדחית לצורכי פרנסה או לכל צורך מצווה אחרת. ישנה מחלוקת נרחבת אם מצווה זו מונעת מהאדם ללמוד לימודי חול (למשל מדעים ופילוסופיה), וכן ביחס היהדות לתרבות הפנאי.

לימוד תורה נעשה על ידי לימוד עצמי או על ידי שמיעת שיעור ממלמד או רב, מקום המוקדש ללימוד נקרא בית מדרש או ישיבה.

מעמד מיוחד ביהדות יש לתלמיד חכם הבקיא בדיני התורה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.