פליניוס הזקן

גאיוס פליניוס סקונדוסלטינית: Gaius Plinius Secundus; שנת 23 לספירה – 25 באוגוסט 79), המוכר בשם פליניוס הזקן, היה סופר, חוקר טבע ומפקד צבא וצי רומאי.

פליניוס הזקן
Gaius Plinius Secundus
Plinyelder
פליניוס הזקן. תמונה דמיונית שצוירה במאה ה-19

חייו

משפחתו ונעוריו

הוא נולד בעיר קומו (Novum Komum) שבצפון איטליה למשפחה עשירה. אביו היה בן מעמד הפרשים (equites) ואמו הייתה בתו של הסנטור גאיוס קאיקיליוס. פליניוס הזקן היה דודו ואביו המאמץ של פליניוס הצעיר, בנה של אחותו פליניה.

בגיל צעיר עבר להתגורר ברומא עם משפחתו. אחד ממוריו המוערכים היה פובליוס פומפוניוס סקונדוס, חברו של אביו, משורר ואיש צבא, שהשפיע רבות על תשוקתו הרבה ללימודים. הוא הושפע גם מסנקה, ולמד רטוריקה, פילוסופיה, בוטניקה, ותחומים נוספים.

שירותו הצבאי

בשנת 45 לספירה התגייס פליניוס לצבא הרומי. ב-47 הגיע לשרת באזור שאחר כך היה לפרובינקיה גרמניה תחתית, בעמק הריין. עד מהרה התמנה לקצין בחיל הפרשים, תחת פיקודו של דומיטיוס קורבולו. במהלך שירותו הצבאי כתב את ספרו הראשון, ספר צבאי מקצועי שעסק בהטלת חניתות מגב סוס.

מסעות המלחמה, בין היתר נגד שבטים פריזיים, נחלו הצלחה, ופליניוס עבר לשרת תחת פיקודו של מורו, פומפוניוס סקונדוס, שעל חייו כתב את ספרו השני. במסגרת שהותו בגרמניה הכיר את טיטוס פלאביוס אספסיאנוס, לימים הקיסר טיטוס, והתחבר אליו. בשנת 52 חזר לרומא.

רסן סוסו של פליניוס מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

חייו ברומא

Vesuvius1822scrope
התפרצות פליניאנית

לאחר מסע נוסף לגרמניה, בעקבותיו כתב ספר נוסף - "ההיסטוריה של המלחמות הגרמניות", שנכתב ב-20 כרכים, חזר פליניוס סופית לרומא בשנת 59. בגיל 36 הוא היה איש צבא מנוסה וסופר מוערך. אדם במעמדו היה עשוי להתמנות לפרוקורטור - מושל פרובינקיה, אך בפועל לא קיבל תפקיד כלשהו. עשר השנים הבאות היו שנים של הישרדות בצל המשטר. ברומא שלט אז נירון קיסר, שלא העריך במיוחד אנשי צבא, ואף הביא בטירופו להתאבדותו של דומיטיוס קורבולו, מפקדו הראשון של פליניוס. בשנת 64 עלתה רומא בלהבות, וטירופו של נירון הגיע לשיאים חדשים, עד להתאבדותו בשנת 68. בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים, כיהנו ברצף הקיסרים: גלבה, אותו, ויטליוס, ואספסיאנוס.

עם עלייתו לשלטון של זה האחרון, חל שינוי מפליג בחייו של פליניוס. בשנת 70 הוא מונה לנציב בפרובינקיה גאליה נארבוננסיס, ובשנת 73 בהיספניה טארקוננסיס שבספרד. משרתו האחרונה הייתה הפיקוד על הצי הרומי במיסנום, באזור מפרץ נאפולי של ימינו, ושם גם מצא את מותו.

התפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79

פליניוס שימש כמפקד העליון של הצי הרומי המערבי במיסנום, ב-24 באוגוסט 79, בזמן ההתפרצות הגדולה של הר הגעש וזוב, אשר החריבה את הערים פומפיי והרקולניאום. רצונו לחקור מקרוב את התופעה, וכן ניסיונו לחלץ את חבריו ממיקומם המסוכן במפרץ נאפולי הסמוך, גרמו לו לחצות את המפרץ עם ספינותיו ובסופו של דבר הביאו למותו. פליניוס הצעיר מביא את תיאור מותו וטוען שדודו התמוטט ונהרג כתוצאה משאיפת גזים רעילים שנפלטו מהר הגעש וזאת מאחר שעל גופתו לא נמצאו כל סימני אלימות. חוקרים מפקפקים בקביעה זו, ומעריכים שפליניוס מת מסיבה פרוזאית יותר - התקף לב או שבץ. תיאור השעות האחרונות בחייו מובא במכתב[1] שכתב פליניוס הצעיר להיסטוריון טקיטוס 27 שנים לאחר מכן.

תיאור התפרצות הוזוב על ידי פליניוס הצעיר היה התיאור הראשון בהיסטוריה של התפרצות געשית. לכן נחקק השם "פליניוס" בתחום הוולקנולוגיה במושג התפרצות פליניאנית, המתאר התפרצות געשית רבת עוצמה, המלווה בעמוד של עשן ואפר, וסלעי פומיס המיתמרים גבוה לתוך חלקה העליון של האטמוספירה.

כתביו

Naturalishistoria
האנציקלופדיה תולדות הטבע במהדורה משנת 1669

פליניוס האמין כי

"תהילה אמיתית היא עשיית מה שראוי כי ייכתב, וכתיבת מה שראוי כי ייקרא".

הוא כתב ספרים רבים, חלקם צבאיים, חלקם היסטוריים. רוב ספריו אבדו. כתביו ההיסטוריים הוערכו מאוד על ידי היסטוריונים ידועי שם כטקיטוס, פלוטארכוס וסווטוניוס. מסעותיו במסגרת הצבאית אפשרו לפליניוס לחקור ולכתוב על הארצות בהן שהה. כך למשל חקר במהלך מסעות אלה את מקורות המים החמים של באדן-באדן ואת מקורות נהר הדנובה, וכתב עליהם מאוחר יותר בספריו. הוא כתב על גאליה, ספרד, ומקומות רבים נוספים, בכללם ארץ ישראל.[2]

את רשמיו ומסקנותיו ממסעותיו ערך בכתביו היחידים ששרדו - "תולדות הטבע" (Historia naturalis): אנציקלופדיה בת 37 כרכים הנחשבת למקיפה ביותר בעולם העתיק.[3] היצירה עוסקת בין השאר בגאוגרפיה, גאולוגיה, מינרלוגיה, חקלאות, מסחר, רפואה ואמנות.

כתביו של פליניוס לא מתארים עובדות מדעיות בלבד, ויש בהם השפעה של המסורת ההלניסטית. בין היתר כתב: "ראיתי את אגריפינה, אשתו של הקיסר קלאודיוס, במחזה בו הציג (הקיסר) קרב ימי. היא ישבה לידו, עטויה במעיל צבאי עשוי כולו מבד זהוב." ("תולדות הטבע", כרך 33, 63). פליניוס הקדיש בשנת 77 את האנציקלופדיה "תולדות הטבע" לחברו, הקיסר טיטוס פלאביוס אספסיאנוס.

לקריאה נוספת

  • Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXXVIII. Pliny the Elder, pp. 465-501
  • מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1991; תיאור ארץ-ישראל בידי פליניוס הזקן וחלוקתה האדמיניסטראטיבית של יהודה בסוף ימי בית שני, עמ' 260-246.

קישורים חיצוניים

  • "Pliny the Elder" by Jona Lendering in: Livius.org.
  • Pliny the Elder, The Natural History. Translated by J. Bostock and H.T. Riley. London, Taylor and Francis,1855. Digitized copy in: Perseus.
  • Plinius, Naturalis Historia. Edited by Karl Mayhoff. Teubner Edition. (בלטינית). Digitized copy in: Perseus.

הערות שוליים

  1. ^ פליניוס הצעיר, ‏The Letters of Pliny the Younger by the Younger Pliny, בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
  2. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר ה, פרקים 16-14 (באנגלית).
  3. ^ כרכים 37-33 תורגמו לעברית בידי רוני רייך ופורסמו ב-2009 בספר בשם חקר הטבע. הספר עוסק בנושאים הבאים: פיסול, ציור, אדריכלות, מתכות ואבני חן.
איסיים

האִיסִיִּים היו קבוצה יהודית סגפנית מתקופת בית שני ששמה נודע מכתביהם של שלושה מחברים שחיברו ספרים במאה הראשונה לספירה ביוונית או לטינית: פילון, פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). לדברי יוסף בן מתתיהו, מקור הקבוצה בזמן בית חשמונאי, עת נוצרו זרמים שונים (ובהם הצדוקים והפרושים) כתוצאה מפיצול ביהדות. לא נותר שריד ברור לאיסיים, אם כי רוב החוקרים מזהים אותם עם כת ה'יחד', מחברי מגילות ים המלח, הגם שאחרים חולקים על כך.

אנציקלופדיה

אֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה (באנגלית: encyclopaedia או encyclopedia) היא מאגר כתוב של הידע האנושי הקיים, בתחום מסוים או בכל תחומי הידע, שנאסף כדי להנחיל אותו לאחרים ולדורות הבאים.

אפרסמון (בושם)

אפרסמון, על פי מקורות יהודיים קדומים, הוא שמו של צמח שגדל בבקעת ים המלח ובאזור הגלעד בעבר הירדן. כנראה מדובר בשיח Commiphora gileadensis, מסוג הצמחים הנקרא קומיפורה (Commiphora). האפרסמון ידוע גם בשמות נוספים: בלסם, בלסאן, בשאם (מלשון 'בושם') ו"אפרסמון מקראי".

מן הצמח היו מפיקים בושם בצורת שמן, הקרוי שמן אפרסמון - ייחודי לארץ ישראל, שהיה ידוע להלל בריחו הטוב. מגזע שיח הבלסם וענפיו הפיקו את "בלסם-העץ". מכל רכיביו ניתן היה להפיק ריח עז בעת בעירה, בעוצמה משתנה, להנאה, לקטורת, לרפואה ואף למשיחת כלי המקדש, הכוהנים ומלכי יהודה וישראל לאחר שפסק השימוש בשמן המשחה. מוצא האפרסמון הוא בחצי האי ערב, אך עמק הירדן הדרומי ועין גדי היו המקומות היחידים שבהם הוא גדל באופן מתורבת.

לדברי ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן (המאה ה-1 לספירה), הרומאים שיקמו את מטעי האפרסמון לאחר המרד הגדול של היהודים.

אוסביוס מקיסריה (המאה ה-3 – המאה ה-4) מציין שגידול האפרסמון בעין גדי התקיים גם בזמנו. ייתכן והתקיים עד למאה ה-8, כאשר ירד הביקוש לבושם (בעקבות התפתחות נתיבי דרך המשי) והירידה בפעילות החקלאית באזור.[דרוש מקור: חסר מראה מקום]

ביבליותקה היסטוריקה

"ביבליותקה היסטוריקֶה" (ביוונית עתיקה: Βιβλιοθήκη ἱστορική, "ספריה היסטורית", בתעתיק ללטינית: bibliotheca historica) הוא חיבור היסטורי שנכתב על ידי דיודורוס סיקולוס איש אגירה שבסיציליה, בן המאה הראשונה לפנה"ס. החיבור הוא היסטוריה אוניברסלית ממלחמת טרויה עד מלחמת גאליה של יוליוס קיסר.

היצירה מורכבת מארבעים ספרים, ובהם מתאר דיודורוס את ההיסטוריה של מצרים העתיקה, מסופוטמיה, הודו, ערב והמזרח התיכון. שם היצירה מצביע על כך, כי היא איננה מתיימרת להיות יצירה מקורית, כי אם ליקוט מחיבורים קודמים. בין השאר הספר מצטט את הקטאיוס איש אבדרה, קטסיאס, אפורוס, הירונימוס מקארדיה, דוריס מסאמוס, דיאילוס, פיליסטוס, טימאיוס, פוליביוס ופוסידוניוס.

התאריך המוקדם ביותר שמוזכר ביצירה הוא האולימפיאדה ה-180 (השנים 56-60 לפנה"ס), כשדיודורוס מתאר את זעם תושבי מצרים כאשר אזרח רומי הרג בטעות חתול (חיה המקודשת למצרים). המאורע האחרון שהוא מזכיר היא מפלתו של אוגוסטוס קיסר בקרב הימי ליד טאורמינה בשנת 36 לפנה"ס. הוא איננו מזכיר את הפיכת מצרים לפרובינציה רומאית (דבר שאירע בשנת 30 לפנה"ס), כך שהוא גמר את חיבורו קודם לכן. דיודורוס טוען בהקדמה לחיבור כי הוא הקדיש 30 שנה ליצירה זו, כולל מסעות מסוכנים באירופה ואסיה. טענה שהחוקרים מפקפקים בנכונותה, לאור טעויות בחיבור שאינן הגיוניות אם הכותב היה עד ראייה להם, ולא רק העתיקם ממקורות אחרים.

מתוך ארבעים הספרים שביצירה, רק 14 שרדו: חמשת הראשונים והספרים 11 עד 20. בנוסף, קטעים מתוך הספר מוזכרים בספרי פוטיוס הראשון וקונסטנטיניוס השביעי.

הספר מוזכר בקצרה בכתבי פליניוס הזקן, כשהוא משבח את דיודורוס על הענווה הנדרשת כדי לקרוא את ספרו בשם זה, באופן יוצא דופן ביחס לשאר ההיסטוריונים היוונים.

חלקיו הראשונים של הספר הודפסו לראשונה בבולוניה ב-1472 בלטינית. חלקיו האחרונים של הספר (ספרים 11 עד 20) נדפסו ביוונית לראשונה בבזל ב-1535. מאוחר יותר נדפסה היצירה בשלמותה, ב-1559 בז'נבה.

ברדה (נהר)

ברדה (בערבית: بردى) הוא הנהר המרכזי שחוצה את דמשק, בירת סוריה.

הנהר מוזכר בתנ"ך בשם אמנה או אבנה כמקום בו חשב נעמן להתרפא מצרעתו. פליניוס הזקן מזכיר את הנהר בחיבורו תולדות הטבע. שם הנהר נקרא חיזרו-ראה שפירושו ביוונית הוא זרם הזהב.

גבע כרמל

גֶּבַע כַּרְמֶל הוא מושב באזור הצפון ליד עתלית השייך למועצה אזורית חוף הכרמל.

היישוב הוקם ביום י"ט אב תש"ט, 17 באוגוסט שנת 1949 על ידי עולים מתוניסיה וטורקיה, בתחילה בשם "גבע הכרמל" שבו השתמשו עד שנות ה-70.

שמו של היישוב נובע משמו של היישוב הערבי שהיה ממוקם בסמוך "ג'בע". מקומה של ג'בע נזכרת בכתבי ההיסטוריון הרומאי פליניוס הזקן במאה הראשונה לסה"נ, ובכתב החכם הייני אבסביוס שחי במאה הרביעית בקיסריה הסמוכה..

נכון לשלהי 2013, מונה אוכלוסיית המושב כ-1,100 תושבים. רבים מהם ממשפחות ותיקי המושב. במושב יש 80 נחלות חקלאיות והרחבה שרובה מאוכלסת. פרנסת התושבים מבוססת על חקלאות (בעיקר גידול בננות וירקות) ועל עבודה מחוץ למושב, כולל במקצועות חופשיים.

חדייב

חַדְיָב (סורית: ܚܕܝܐܒ, תעתיק מדויק: חדיאב; נקראת גם "אדיאבן" ובתלמוד "הדייב" ו"חדייף") הייתה ממלכה עתיקה באשור, בצפון הסהר הפורה, שהתקיימה בין השנים 15 ל-116. בירת המדינה הייתה העיר ארבלה.

אוכלוסיית הממלכה הייתה מגוונת ומעורבת. לדברי פליניוס הזקן, ארבעה שבטים חיו בשטחי חדייב: אורונטיים (), אלאנים, אזוניים (Azones) וסיליקיים (Silices). מכתביו של יוסף בן מתתיהו עולה כי בממלכה חיה קהילה יהודית מבוססת.

בהשפעת הקהילה היהודית הגדולה שחיה בתחומי הממלכה, חלק ממלכי המדינה התגיירו במאה הראשונה לספירה. הלני המלכה ובנה המלך מונבז (מכונה בתלמוד: "מונבז המלך") תרמו לבית המקדש השני, והקימו ארמונות בירושלים, באזור העופל (בחלק הצפוני של עיר דוד).

במשנה מסופר שמונבז עשה ידיות מזהב לכל כלי יום הכיפורים; והלני המלכה עשתה נברשת זהב בפתחו של בית המקדש, וכן טבלת זהב שעליה הייתה כתובה פרשת סוטה (יומא ג, י). גם יוסף בן מתתיהו מזכיר את החדייבים מספר פעמים בכתביו ומספר על משלחת צבאית שהגיעה בזמן המרד הגדול כדי לסייע ליהודים המורדים.

בשנת 116 הקיסר הרומאי טראיאנוס כבש וסיפח את הממלכה לאימפריה הרומית, אולם יורשו, אדריאנוס, ויתר על כל כיבושיו במזרח.

קברותיהם המפוארים של בני המלוכה של חדייב, שנחצבו לעומק כשמונה מטרים בסלע, נחפרו בשנת 1863 על ידי הארכאולוג הצרפתי פליסיאן דה סוסי בפאתי שכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים.

ייתכן שבעקבות התגיירותם של בני מעמד המלוכה (הלני המלכה ובניה: מונבז ואיזאטס) התגיירו רבים מתושבי הממלכה. אולם במאה השנייה לספירה בחרו תושבי חדייב להמיר את דתם לנצרות.

חיבור אבוד

חיבור אבוד הוא יצירה ספרותית או עיונית שידוע כי התקיימה, אך לא שרדה עד ימינו. עדויות לקיומה של היצירה קיימות בזכות אזכורה ביצירות אחרות שכן שרדו, ולעיתים שרד רק חלק קטן מהיצירה, והוא מלמד על שאר חלקיה.

חיבורים יאבדו מכל מיני סיבות. לפעמים איבדו אותם במשבר או אסון היסטורי (כמו למשל שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה), לפעמים הם הושמדו בכוונה בגלל תוכנם (כסוג של צנזורה, למשל באמצעות שריפת ספרים) ולעיתים, כותבי החיבורים עצמם החליטו להשמידם, מסיבות שונות (אם כי לא תמיד הצליחו - הפואמה האפית אינאיס נשמרה על ידי אוגוסטוס, למרות שיוצרה, ורגיליוס, ציווה להשמידה, וכך גם יצירותיו של פרנץ קפקא פורסמו למרות בקשתו שיושמדו).

לעיתים, חלקים מהחיבורים האלה שורדים כציטוטים בחיבורים אחרים. למשל, האנציקלופדיה "תולדות הטבע", מאת פליניוס הזקן, מצטטת חיבורים קדומים יותר. בין היתר, התבססה האנציקלופדיה על כתביו של מרקוס טרנטיוס וארו - מלומד וסופר רומאי, שחי ופעל כ-100 שנים לפני פליניוס. מקור אחר הוא מרקוס ויפסניוס אגריפס, שעל מפותיו הסתמך פליניוס בחלק מהכרכים הגאוגרפיים. בערכים זואולוגיים הסתמך פליניוס על אריסטו, ובתחום הבוטני על תאופרסטוס.

כמו כן, לעיתים שורדים חיבורים אבודים כעתיקות, או כאשר הדפים עליהם הם נכתבו משמשים כמצע לכתבים מאוחרים יותר (פלימפססט). דוגמה לחיבור שנחשב כאבוד, אך נמצא לאחרונה, הוא הפלימפססט של ארכימדס, ששרד מתחת לטקסט של ספר תפילה.

רוב החיבורים האבודים החשובים ביותר נכתבו בעידן הקלאסי, מאחר שלפני המצאת הדפוס היו עותקים מעטים מכל כתב יד, אך ישנן דוגמאות מכל תקופות ההיסטוריה, למשל, גם במאה ה-20 אבדו סרטי ראינוע רבים (כ-80% מהם) מאחר שצולמו על חומר בלתי יציב הנוטה להתלקחות, שדרש טיפול מסור על מנת לשמרו.

חממה

חממה היא מבנה בעל קירות שקופים שנועד לגידול צמחים בתנאים מיטביים. צמחים הגדלים בחממה קרויים גידולי חממה.

החממה עשויה בדרך כלל מלוחות זכוכית או מיריעות פלסטיק ומייצרת מיקרו-אקלים חם עבור הצמחים, בלא הוצאות חימום שוטפות. חימום נפח החממה, לטמפרטורה גבוהה ביחס לסביבתה מתבסס על קליטת קרני השמש הנכנסות אליה ואי מתן יציאה לקרניים תת אדומות ולאוויר חם. החממה גם מבודדת את הצמחים מרוח, ברד, שלג וכיוצא בזה.

חלק מהחממות סגורות הרמטית ומאפשרות שליטה באוכלוסיית החרקים שבהן. באופן זה הן חוסכות פיזור רעל חרקים על הגידולים. במקרים נדירים, מטרת החממה היא גידול חרקים, כאשר הצמחים נועדו לסייע בגידולם.

כרוב כבוש

כרוב כבוש או כרוב חמוץ הוא כרוב קצוץ אשר מותסס באמצעות חיידקי תסיסה לקטית, היוצרים חומצה לקטית שתורמת לטעם החמוץ של המאכל. חומרים נדיפים שנוצרים בזמן התסיסה, כמו דיאצטיל, מעניקים לכרוב הכבוש את ריחו האופייני.

כרוב כבוש הוא מאכל אופייני למטבח הגרמני, למטבח הפולני ולמטבח הסלאבי. במטבח ההולנדי הוא מכונה Zuurkool. גרסאות נוספות של כרוב כבוש קיימות גם במטבחים לא-אירופאיים: במנצ'וריה קיים מאכל דומה שנקרא בסינית סואן-קאי ("ירק חמוץ"). מאכל דומה נוסף נמצא במטבח הקוריאני וקרוי קימצ'י.

ההיסטוריה של הכרוב הכבוש היא ככל הנראה עתיקה. כבר פליניוס הזקן תיאר במאה הראשונה לספירה צריכה של כרוב כבוש. אופן ההכנה המודרני מיוחס לתהליכי ייצור שהתפתחו בין 1550 ו-1750. במהלך המאה ה-18 תפס הכרוב הכבוש תפקיד חשוב בתזונת יורדי ים, אשר נעו חודשים ללא תזונה מספקת של ויטמינים, וחלו לעיתים קרובות בצפדינה. הרופא ג'יימס לינד פרסם ב-1772 בספרו "Treatise on Scurvy" ("מחקר על הצפדינה") ממצאים לפיהם מלחים הולנדים סבלו פחות מצפדינה, הודות לצריכה המוגברת של כרוב כבוש. יישום הממצאים על מלחים בריטיים והוכחת טענתו של לינד זיכו את ג'יימס קוק במדליית קופלי בשנת 1776.

בעבר הכינו כרוב כבוש בכלי חרס, אשר היו סגורים בבד. שיטה זו לא מנעה לחלוטין כניסת אוויר והצריכה ניקוי של המשטח העליון מדי פעם.

מצרים התחתונה

מצרים התחתונה, הוא אזור במצרים המשתרע באזור הדלתה של הנילוס עד הים התיכון. גבולה הדרומי נמצא באזור שבין אל-עיאט ודהשור (הנמצאת מדרום לקהיר). המונח "מצרים התחתונה", מקובל מאד כאשר מדברים על מצרים העתיקה. חרף היותה בצפון מצרים, טריטוריה זו נקראת 'תחתונה' בהתייחס לכיוון זרימת הנילוס, הזורם ממצרים העליונה שבדרום, אל מצרים התחתונה בדרכו אל הים התיכון.

הנילוס נשפך לים התיכון באזור הדלתה באמצעות שתי תעלות - זרועות עיקריות החוצות אותו. הזרוע המערבית ליד ראשיד, נקראת "רוזטה" אורכה 239 ק"מ, הזרוע המזרחית ליד דמיאט נקראת "דמיטה" אורכה 245 ק"מ. על פי הסופר וחוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן אשר חי במאה ה-1, אזור הדלתה מושקה היום באמצעות רשת של תעלות מים.

מזג האוויר במצרים התחתונה מתון יותר מאשר במצרים העליונה וזאת בגלל הקרבה לים התיכון.

מקל ספירה

מקל ספירה הוא התקן מנמוני (עזר זיכרון) קדום אשר מאפשר לתעד ולשמור מספרים, כמויות או הודעות. בעוד שמועד תחילת השימוש בשיטה אבד בנבכי ההיסטוריה, הארכאולוגיה מספקת עדות רבה לקיום התקנים אלו. אחד השרידים הקדומים והידועים ביותר הוא זה המכונה "עצם אישנגו", שייתכן שהיווה מקל ספירה. ההתקן הקדום ביותר הוא ככל הנראה זה המכונה "עצם למבובו" והוא מתוארך ל-35,000 לפני הספירה.אזכורים היסטוריים ניתנים על ידי חוקר הטבע הרומאי פליניוס הזקן, המסביר מהו סוג העץ האיכותי ביותר לשימוש במקל הספירה. מרקו פולו מעיד אודות שימוש שנעשה במקל בסין.

קיימים שני סוגים של מקלות ספירה, מקל יחיד ומקל נקודות מפוצל.

סמבטיון

הסמבטיון (או סבטיון) הוא נהר אגדי, שלפי התלמוד והמדרשים, אל הארץ שמעבר לו הוגלו עשרת השבטים על ידי מלך אשור שלמנאסר החמישי.

פליניוס הצעיר

גאיוס פליניוס קאיקיליוס סקונדוס (Gaius Plinius Caecilius Secundus), הידוע גם כפליניוס הצעיר (62?-113) היה משפטן, סופר ופילוסוף ברומא העתיקה. ידוע כמי שתיאר את התפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79 לספירה.

פסל לאוקואון

פסל לאוקואון או פסל לאוקואון ובניו הוא פסל המתאר את מותו של לאוקואון, כהן העיר טרויה. בפסל מוצגים לאוקואון ושני בניו במאבקם בנחשי הים שנשלחו להרוג אותם, כנקמה על אזהרתו של לאוקואון מפני מתנת סוס העץ שקיבלה העיר טרויה מידי היוונים. זהות יוצר הפסל אינה ידועה. הפסל עשוי שיש וגובהו 242 ס"מ. הפסל מתוארך לשנת 50 לספירה. הוא מוצג בוותיקן, במוזיאון פיו-קלמנטין.

הפסל נמצא ליד מעיינות טיטוס בפרברי רומא ב-16 בינואר 1506, בידי איכר איטלקי. את הפסל זיהו האדריכל ג'וליאנו דה סנגלו ומיכלאנג'לו, כפסל לאוקואון, אותו תיאר פליניוס הזקן בספרו תולדות הטבע. האפיפיור יוליוס השני רכש את הפסל מיד לאחר גילויו, והוא נחשב לאחד הפסלים הראשונים שהוצבו במוזיאון הוותיקן.

הפסל משמש לאמנים ולתאורטיקנים של האמנות כגון גוטהולד אפרים לסינג וקלמנט גרינברג כאמת מידה לפיסול ולאמנות מאז גילויו.

בספרו "סוף הדרך" מזכיר הסופר ג'ון בארת' את פסל לאוקואון פעמים רבות. הגיבור בספר זה, ג'ייק הורנר, מטלטל עמו בכל מעבר דירה את פסל הלאוקואון שלו, ומציין כי במבט בפניו של לאוקואון יכול היה פעמים רבות לזהות את מצב רוחו שלו עצמו.

רפנה

רפנה היא עיר מהתקופה הרומאית שהשתייכה, על פי פליניוס הזקן, לקבוצת הערים הידועות כדקאפוליס.

חוקרים אחרים כתלמי ושירר גרעו את רפנה מהרשימה, והוסיפו את אבילה. לכן יש המזהים את העיר כאבילה, אתר ארכאולוגי הנמצא מצפון לאירביד, בקרבת נהר הירמוך.

אחרים מזהים אותה עם רפון, אולי א-רפה, באזור העיר דרעא שבסוריה. הכומר והאשורולוג ארצ'יבלד סייס (Archibald Sayce) כותב כי רפנה ורפון חד הן, וכיום מצויות בא-רפה.

ברפון התנהל קרב בין כוחותיו של יהודה המכבי, שנחלץ לעזרת יהודי דתימה, ובין כוחות יווניים בפיקודו של טימותיאוס, שהסתיים בניצחונו של יהודה.

בתקופה הרומאית שכנו במקום בסיסי הלגיון השלישי גאליקה (החל משנת 218) והלגיון השנים עשר פולמינטה.

תולדות הטבע

תולדות הטבע (בלטינית: Naturalis Historia) היא אנציקלופדיה בת 37 כרכים שכתב הסופר, חוקר הטבע ואיש הצבא והצי הרומי פליניוס הזקן ושיצאה לאור החל משנת 77 לספירה. האנציקלופדיה נחשבת לאנציקלופדיה הראשונה בהיסטוריה וכן למקיפה ביותר בעולם העתיק, והיא עוסקת בין השאר בגאוגרפיה, חקלאות, מסחר, רפואה ואמנות. עם זאת, באנציקלופדיה לא מתוארות עובדות מדעיות בלבד, וניכרת בה השפעה של המסורת ההלניסטית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.