פיסוק

פיסוק הוא חלק של דקדוק בכללי השימוש בסימני הפיסוק, שהם הסימנים (כגון פסיק) המשולבים במשפט ומסייעים לקורא בקריאת המשפט ובהבנתו.

פיסוק
סימני פיסוק סימני כתב נוספים

נקודה .
פסיק ,
נקודה ופסיק ;
סוגריים ( ) [ ] { }
נקודתיים :
מקף ־
שלוש נקודות
קו מפריד
סימן שאלה ?
סימן קריאה !
אפוסטרוף
גרש ׳
גרשיים ״
מירכאות “ ” ‘ ’
לוכסן /
סימן תמיהה ?!

אמפרסנד (סימן "וגם") &
כוכבית *
כרוכית @
לוכסן שמאלי \
צלבון (פגיון) † ‡
מעלה °
סולמית #
טילדה ~
קו תחתון _
קו ניצב | ¦
פילקרו
גג ˆ ^
תבליט רשימה
סימן נומרו
סימן הסעיף §
אחוז %
פרומיל
רבבית
סימן מטבע ¤
דולר $
סמל סימן מסחרי
סמל סימן מסחרי רשום ®
סמל זכויות יוצרים ©

סימן קריאה הפוך ¡
סימן שאלה הפוך ¿
סימן אירוניה ؟

ההיסטוריה של הפיסוק

הפיסוק הומצא על ידי אריסטופאנס מביזנטיון בתקופה היוונית, אך הפיסוק המודרני התפתח בהדרגה רק לאחר המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג בשנת 1454. כך לדוגמה, כללי הפיסוק באנגלית קיימים רק מאז תחילת המאה ה-17. לדוגמה האפוסטרוף בא מהשפה הלועזית (אנגלית) ששם הוא נקרא אפוסטרופ אס.

סימני הפיסוק זרים לעברית ואומצו מלשונות זרות, ולפיכך המהדרין ממליצים לא להפריז בשימוש בהם[דרוש מקור]. דרכי סגנונה של העברית המקראית מקפלים בתוכם דרכים לסיים משפט, לכלול מאמר מוסגר ולמסור דברי אחרים - דרכים המייתרות את הפיסוק. גם המהדורות המקוריות של ספרות חז"ל אינן מכילות פיסוק.

בעניין זה כתב יוסף קלוזנר בספרו "העברית החדשה ובעיותיה":

"ומוזרים כל כך היו סימני הפיסוק הלועזיים לחכמי ישראל עוד במאה הי"ח, עד שמשה מנדלסון כשבא להוציא לערך בשנת 1750[1] את השבועון העברי קהלת מוסר מצא לנכון להעיר עליהם (ראו מקטע צילום).

Punctuation in Kohelet Musar
הבהרה על השימוש בסימני פיסוק שנדפסה בסוף הגיליון הראשון של כתב העת "קהלת מוסר" שיצא לאור בברלין בשנת 1755 על ידי משה מנדלסון וטוביה בוק.

הראשונים מן הסופרים העבריים שהתחילו מקפידים על סימני הפיסוק העבריים הם מנדלי, אחד העם וביאליק [...] מנדלי וביאליק ידעו רק רוסית וגרמנית ולפיכך אנו מוצאים בכתביהם סימני פיסוק קרובים לאותם של הרוסים והגרמנים".

Punctuation in Kohelet Musar
הבהרה על השימוש בסימני פיסוק שנדפסה בסוף הגיליון הראשון של כתב העת "קהלת מוסר" שיצא לאור בברלין בשנת 1755 על ידי משה מנדלסון וטוביה בוק.

במהלך השנים עברו חוקי הפיסוק המקובלים בעברית שינויים. תחילה הייתה נהוגה בארץ שיטת הפיסוק הגרמנית שמתאפיינת בכך שהפסיק תוחם משפטים משועבדים (פסוקיות). הפיסוק האנגלי התקבל בשנת 1994 על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית שקבעה את הפיסוק האנגלי כבסיס לפיסוק בעברית. לפי חוקי הפיסוק האנגלי הפסיק משמש לציון הפסקה בשטף הדיבור, כלומר לבצע עצירה קצרה במשפט אך לא ארוכה כמו עצירה בין שני משפטים שונים.

סימני הפיסוק

  • נקודה ( . ): סימן לסוף משפט. לא מסמנים נקודה בסוף מבעים אשר אינם משפטים - כמו כותרות[2].
  • פסיק ( , ): משמש לציין הפסקה בשטף הדיבור. במשפט כולל הפסיק מפריד בין החלקים הכוללים, אך הוא לרוב לא יופיע לפני ו' החיבור[2].
  • נקודה ופסיק ( ; ): משמש להפסקה בשטף הדיבור בנקודה בה המשפט יכול היה להסתיים, אך הוחלט להוסיף עליו מידע נוסף.
  • נקודתיים ( : ): סימן לפירוט מורחב. הנקודתיים יופיעו גם לפני ציטוט או דיבור ישיר[2].
  • מקף ( ־ ): סימן לקישור בין שתי מילים.
  • קו מפריד ( ): הפרדה בין שני חלקי המשפט.
  • סוגריים ( () ): לרוב הערה באמצע/סוף המשפט.
  • סימן שאלה ( ? ): סימון לסוף משפט-שאלה. לא מסמנים סימן שאלה בסוף משפט המכיל שאלה עקיפה[2], לדוגמה: השכנה שאלה מתי אבוא לבקר.
  • סימן קריאה ( ! ): סימון לסוף משפט-ציווי או קריאה. מוסיפים סימן קריאה גם אחרי מילת קריאה ובסופם של משפטים המביעים תוקפנות או התרגשות[2].
  • מירכאות ( „–” או ‚–’ ): סימן לציטוט או דיבור ישיר. לעיתים, משמש לסימון מילה או מספר מילים מחוץ להקשרן הרגיל (כלומר, בהשאלה) או לשם הצגתן בלעג ובזלזול.
  • גרש ( ׳ ): סימן למילה מקוצרת. הגרש מסומן אחרי האות האחרונה של הקיצור[2]. משמש גם כסימן דיאקריטי.
  • גרשיים ( ״ ): סימן לראשי תיבות. בספרות הרבנית משמש גם כדי להדגיש מלים מסוימות או כדי לציין את לועזיותן.

לקריאה נוספת

  • Lynne Truss, Eats, Shoots & Leaves: The Zero Tolerance Approach to Punctuation

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כתב העת אינו נושא כל תאריך, ובעבר היה מקובל לסבור כי הוא יצא לאור בשנת 1750.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 שרה אבינון (2000). עיין ערך: לשון, הבנה והבעה. תל אביב: מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
אפוסטרוף

האפוסטרוף (שתי חלופות: ’ או ' ) הוא סימן פיסוק המשמש במערכות אלפביתיות המבוססות על האלפבית הלטיני. במערכות אלפבית של שפות מסוימות האפוסטרוף, או סימן הדומה לו, הוא אות בזכות עצמה, לדוגמה: גוארני, טונגאית, טופי עתיקה ועוד. בהוואית קיים סימן דומה לאפוסטרוף המכונה "הוקינה" (ʻokina) אשר נחשב לאות באלפבית.

מקור המונח במילה היוונית ἀπόστροφος, שמשמעותה בקירוב "הפניית גב".

יש להבחין בין האפוסטרוף לבין הגרש העברי ("׳") - שהוא קו אלכסוני ומוצב נמוך יותר ביחס לאות, ואשר משמש כסימן דיאקריטי לציון ההגייה החלופית של האותיות ג, ז ו־צ כ־ג׳, ז׳ ו־צ׳ וכסימן פיסוק לציון קיצורים או מספרים עבריים. כמו כן, יש להבדיל בין הגרש הרגיל לבין הגרש התנ״כי, שהוא טעם מקרא.

גרש

גֶּרֶשׁ (ברבים: גֵּרְשַׁיִם) הוא שמם של שני סימנים שונים בכתב העברי – אחד מהם סימן פיסוק (׳) והשני אחד מטעמי המקרא ( ֜ ).

גרשיים

גרשיים (״) הם סימן פיסוק המשמש לציון ראשי תיבות בשפה העברית. הגרשיים נכתבים לפני האות האחרונה של ראשי התיבות (לדוגמה, צה״ל) ואינם מוזזים משם בהטיה. למשל, סמג״ד (שפירושו "סגן מפקד גדוד") וברבים סמג״דים.

גרשיים מציינים בעברית גם אותיות המשמשות כמספרים. למשל, ל״ו צדיקים. שימוש זה בולט במיוחד בתאריכים עבריים. לדוגמה, א' באלול ה'תשע"ט.

שימוש נוסף לגרשיים הוא ציון רצף אותיות שאינו מילה כמו שורשים ושמות האותיות. למשל, אל״ף.

היה נהוג לסמן בגרשיים, לפני האות האחרונה של המילה, מילה לועזית ששולבה בטקסט עברי. דוגמאות רבות לכך מופיעות בפירושיו של רש"י לתורה ולתלמוד. בספרות הקבלה והחסידות נהוג לציין בגרשיים מילה הרומזת למשמעות עמוקה או שמות מלאכים.

השם גרשיים לקוח מסימן דומה בטעמי המקרא.

טעמי המקרא

טַעֲמֵי הַמִּקְרָא או טְעָמִים מקראים הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל המילה, מתחתיה או אחריה), המסמנים לקורא את נגינת המילים, את צורת ההגייה ואת חלוקת המשפט, והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית.

כרוכית

כְּרוּכִית ("@") (בעברית מדוברת: שטרודל; באנגלית: "At" או "At sign") הוא סימן כתב המצויר על ידי כתיבת האות a ומשיכת קצהּ הימני התחתון לעיגול כמעט שלם מסביבו נגד כיוון השעון.

השימוש העיקרי בסימן הכרוכית הוא בכתובות דואר אלקטרוני, שאז תכליתו להפריד בין שם המשתמש ושם השרת שמארח את תיבת הדואר האלקטרוני. לדוגמה: "yourname@server.com" פירושו המשתמש yourname על השרת server.com.

לוכסן

לוֹכסן או קו נטוי (/) (בנוסף גם סלש; מאנגלית: "Slash") הוא סימן כתב המצויר באמצעות קו אלכסוני הנוטה מימין למעלה או משמאל למטה.

מירכאות

מירכאות (“/”) הן סימני פיסוק המשמשים לסמן ציטוט, קטע דיבור או פסוקית בתוך טקסט כללי, או למטרות אחרות. מקור השם הוא באחד מטעמי המקרא האשכנזיים – "מרכא" בשל צורתו של טעם מקרא זה.

יש מגוון של סימנים אחרים שנבחרו בשפות אחרות למילוי התפקיד שממלאות המירכאות בעברית.

מקף

המקף (־, בחלק מהטקסטים הישנים ⸗) הוא סימן פיסוק שמטרתו העיקרית היא קישור בין שתי מילים. יש המבלבלים בין המקף ובין הקו המפריד (–), המשמש להפרדה בין חלקי המשפט.

מקורו של המקף הוא טעם מקרא, בניגוד לסימני פיסוק אחרים בעברית מודרנית שיובאו משפות אירופיות, והוא מופיע בראש השורה (ולא באמצעה, כמו המקף האנגלי והקו המפריד).

משפט (בלשנות)

משפט הוא מבע שפתי המורכב ממילה אחת או יותר.

המבנה והמשמעות של המשפט קשורים זה בזה ויוצרים יחדיו את היחסים התחביריים שלו.

הסמנטיקה עוסקת בין היתר במשמעויות של המשפט וחלקיו השונים.

בכתב נהוג להפריד בין משפטים שונים בטקסט בעזרת סימני פיסוק מתאימים. לדוגמה: נקודה, סימן שאלה או סימן קריאה.

בדיבור ניתן לעיתים להבחין בגבולות המשפטים בעזרת ההנגנה שלהם, אם כי הבחנה זו נוטה להיות מטושטשת יותר.הפסוקית היא אחת מיחידות המשפט. יכולות להיות מספר פסוקיות בתוך משפט בודד.

נקודה (פיסוק)

נקודה (".") היא סימן פיסוק המשמש לרוב לציין את סיומו של המשפט.

נקודה ופסיק

נקודה ופסיק ( ; ), הוא סימן פיסוק, המשמש להפסק הגדול מזה המסומן בפסיק וקטן מזה המסומן בנקודה.

כיום יש המכנים את סימן הפיסוק "פסיקודה"[דרוש מקור].

נקודתיים

נקודתיים או ":" (בלשון הדיבור גם "נקודוֹתיים") הוא סימן פיסוק, המורכב משתי נקודות זו על גבי זו.

סוגריים

הסוגריים הם סימנים הבאים להפריד טקסט מסוים משאר הכתוב. ישנם שלושה סוגי סוגריים: רגילים – ( ), מרובעים – [ ], מסולסלים – { }, ויש גם המוסיפים עליהם את המְזֻוִּים – < >.

סימן קריאה

סימן קריאה ("!") הוא סימן פיסוק המסמן את סופו של משפט, לרוב משפט קריאה או ציווי. במקלדת הסימן נמצא על אותו המקש עם הספרה 1, ומתקבל על ידי לחיצה על מקש ה־Shift ועל המקש 1 יחדיו.

סימן שאלה

סימן שאלה ("?") הוא סימן פיסוק דקדוקי המחליף בסוף משפט את הנקודה (.) ומסמל את סיומו של משפט שאלה.

פסוק

פסוק הוא משפט בתנ"ך או בכתבי קודש הנוצריים (הביבליה: הברית הישנה והחדשה).

הפסוק הראשון בתורה, ואולי הידוע מכולם, הוא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א', א).

הפסוק האחרון המופיע בספרי התנ"ך היהודי הוא "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (דברים הימים ב' ל"ו, כג).

לפי המתואר במסכת קידושין, היה הבדל בין שיטת חלוקת הפסוקים בבבל ובארץ ישראל. חשיבות הפסוקים בהלכה מתבטאת בכך שאין עולה לתורה קורא פחות משלושה פסוקים, וכל פסוק שאין עליו מסורת לא יוצרים עליו מסורת חדשה של פיסוק. חלוקת הפיסוק בתוך הפסוק נעשית על ידי טעמי המקרא: חילוק הפסוק לשניים נקרא "אתנחתא", והטעם המורה על סוף הפסוק נקרא "סלוק" או "סוף פסוק" (שם שהפך לביטוי שמשמעותו סיום עניין).

פסיק

פסיק (",") הוא סימן פיסוק. הוא דומה במראהו לגרש או למרכאה יחידה בגופנים רבים, אך בשונה מהם הוא נכתב בתחתית השורה.

המילה "פסיק" באנגלית, comma, מקורה בפועל היווני kopein, "לחתוך", המעיד כי הפסיק משמש לציין הפסקה בשטף הדיבור. זהו אכן תפקידו בפיסוק האנגלי ובפיסוק העברי החדש, אך לא בפיסוק הגרמני, שעליו התבסס הפיסוק העברי עד לשנים האחרונות.

קו מפריד

קו מפריד (–) הוא סימן פיסוק שמטרתו העיקרית היא הפרדה בין שני חלקי המשפט. צורתו של הקו המפריד היא קו אופקי הממוקם אופקית באמצע השורה. בעברית אורכו של הקו המפריד מחצית מגובה השורה, כאורכה של היחידה הטיפוגרפית en. בשפות אחרות ישנו שימוש בסוגים שונים של קווים מפרידים (-, –, או —) בהתאם לכללי הפיסוק של אותה שפה.

שלוש נקודות

שלוש נקודות (…) הוא סימן פיסוק המורכב משלוש נקודות בזו אחר זו. שימושו העיקרי הוא כציון מקומו של טקסט שלא נכתב מסיבות שונות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.