פיסול יווני

חקר האמנות היוונית מבוסס על מחקר ארכאולוגי נרחב הכולל יצירות מקור יווניות, העתקים רבים של יצירות אשר נעשו בידי אמנים רומיים וכן עדויות של סופרים מיוון העתיקה ומרומא, אשר תיארו אמנים ויצירות בכתביהם. על פי תפישתם של חוקרי תולדות האמנות, חשיבותו של הפיסול היווני היא ביצירת סינתזה של מקורות קדומים ופיתוחם לכדי שפה אמנותית מגובשת. שפה זו היוותה מודל לתרבויות שבאו אחריה. בייחוד הדבר בולט באמנות של האימפריה הרומית אשר ציטטה והעתיקה מאמנותם של היוונים.

הפרשנות הרווחת של החוקרים תפשה את האמנות היוונית כמתפתחת על פני רצף זמן וחותרת לכדי סינתזה בין תיאור ריאליסטי בעיצוב האנטומיה, לבין רתימת אותו ריאליזם לשם ביטוי ה"אידיאל" של התקופה. גישה זו התבטאה בעיצובה של התקופה "הקלאסית", כמופת של אידיאל זה. מקורה של תפיסה זו היה ברנסאנס האיטלקי, אך היא קיבלה את ביטויה המובהק בביקורת האמנות של המאה ה-18, בכתביהם של יוהאן יואכים וינקלמן ויוהאן גוטפריד הרדר. כתבים אלו התבססו על ידיעות חלקיות ועל תפישות מוטעות ביחס לאמנות והפיסול היווני. את הביטוי לתפישות מוטעות אלו ניתן למצוא באמנות של הזרם הנאו קלאסיציזם בצרפת של תחילת המאה ה-19.

החל מן העשורים האחרונים של המאה העשרים מתפתחת מגמת תיאור שונה. מגמה זו עדיין לא הגיעה אמנם לכלל בשלות אשר תאפשר תיאור היסטורי אלטרנטיבי, אך היא מנסה לתאר את האמנות היוונית שלא על פי הכרונולוגיה המקובלת אלא על פי בחינה נושאית, תוך השוואה בלתי פוסקת בין "מוקדם" ו"מאוחר".

Doryphoros
העתק פסל "נושא הרומח" מאת פוליקליטוס.

הפיסול המוקדם

Bronze horse Louvre Br90
פסלון סוס מאולימפיה, 740 לפנה"ס, 6.5 ס"מ, ברונזה, מוזיאון הלובר, פריז
Mantiklos Apollo
"אפולו מאנטיקלס", המוזיאון לאמנויות יפות, בוסטון

מקורותיו של הפיסול היווני אינם ברורים כלל ועיקר. עד המאה ה-11 לפנה"ס התקיימו ביוון התרבות המינואית והתרבות המיקנית, אולם החוקרים מצאו קשר מועט בין תרבותם לבין האמנות היוונית שראשיתה במאה השמינית לפנה"ס. את הממצאים הראשונים בתחום הפיסול מוצאים באמנות היוונית החל מאמצע המאה השביעית לפנה"ס. זהו פיסול זעיר, עשוי ברונזה ברובו, המתאר דמויות וחיות המעוצבים בסגנון הדומה לתיאור הדמויות המופיעות על גבי כדים מן הסגנון המכונה "גאומטרי" או "דמוי מזרחי". פיסול זה התקיים ביוון בסוף תקופת המעבר ביוון ובראשית התקופה הארכאית. פיסול זה מאופיין בדמויות סכמתיות, המעוצבות בסגנון קווי וחסר נפח ממשי. לעיתים מורגשת נטייה לאיזון סימטרי של הדמות. מיעוט של ממצאים עשויים חרס נשתמרו והם מעידים על סגנון דומה. החוקרים מייחסים לדמויות אלו השפעה מן האמנות המזרחית בכלל ומן האמנות המצרית בפרט. החוקרים מסבירים את מיעוט הפיסול היווני המוקדם בלימוד המאוחד של מלאכת הגילוף באבן והיציקה מן האמנים במזרח. מקורה של השפעה זו היה כנראה טמון בקשרי המסחר הקדומים ולייבוא של חפצי אמנות ליוון. ההשפעה המצרית התבטאה הן בייבוא נושאים מזרחיים (כגון דמויות גריפון) והן בסגנון הקווי והסימבולי.

"המסורות היווניות", כותב הארכאולוג מיכאל אבי יונה, "מיחסות את ראשית הפיסול באבן לדאידיאלוס איש אתונה, שלמד במצרים ושימש בכריתה, ואת יציקת הברונזה לתיאודורוס ורויקוס אנשי סאמוס".[1] פליניוס הזקן כותב בספרו "תולדות הטבע" כי דיפוניוס (Dipoinos) וסיקליס (Skyllis), אשר פעלו בכרתים בסביבות שנת 580 לפנה"ס, היו הראשונים אשר נתפרסמו בפסלי האלים שלהם העשויים אבן. גם פוזניאס (Pausanias), גאוגרף יווני בן המאה השנייה לספירה, מזכיר את צמד הפסלים ומציין אותם כתלמידיו של דדאלוס או כבניו.[2]

התפתחות משמעותית בפיסול נוצרה ביוון בתחילת התקופה הארכאית (מחצית המאה השביעית לפנה"ס). הפיסול הדאידיאלי (Daedalic), שם הקושר את הסגנון אל הפסל המיתולוגי דדאלוס, אופיין בנטייה החזקה לשימוש בצורות גאומטריות. חלקי הגוף בנויים ממשטחים גאומטריים שונים. לדמויות נטייה רבה לחזיתיות אל מול הצופה, כמעט ללא התייחסות לעומק. דוגמה לסגנון זה ניתן למצוא בפסלון ברונזה זעיר של דמות גבר, מאמצע המאה השביעית לפנה"ס, אשר נמצא בתבאי ומכונה "אפולו מאנטיקלס" (Mantiklos Apollo) ושמור כיום במוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון. הדמות הוקדשה כמנחה לאל אפולו על ידי אדם בשם מאנטיקלס, ששמו חרוט על גבי הפסלון. זו היא דמותו של אפולו או של לוחם אשר שיערו מעוצב בדקורטיביות מסוגננת, פניו משולשים ועיניו חלולות (כנראה היו משובצות בחומר נוסף). גופו של הפסל מעוצב כמשולש וירכיו מעוגלות ואילו ידו מונחת על חזהו, ייתכן שהדמות נשאה נשק כתוספת שלא נשמרה.

בפסל אבן המכונה "הגבירה מאוסר", המתוארך לשנים 650-625 לפנה"ס, ניתן גם כן למצוא את עקבותיו של הפיסול הדאידיאלי. בפסל מופיעה דמות נשית בגובה של כ-60 ס"מ. פניה מעוצבים כמעין פני מסכה ואילו גופה הוא מעין לוחית שטוחה.[3] דמויות נשיות כגון זו מכונות בידי החוקרים גם כ- "Xoana" או "Daidala" והחוקרים מייחסים לאופן עשייתם את השפעה של מסורת פיסול בעץ אשר לא נשמרה. פסלי נשים כאלו נסמכו, כנראה, על מקורות סגנוניים הקשורים לאמנות אשורית ולודית ויש הרואים בפסלים את "ירושת פולחן 'האלה הקדומה' המינואית והאסיאתית".[4]

התקופה הארכאית

West pediment from the Temple of Artemis in Corfu
גמלון ממקדש ארטמיס בקורפו, כ-580 לפנה"ס, מוזיאון קורפו
NAMA Sphinx archaïque
ספינקס, כ-570 לפנה"ס, המוזיאון הארכאולוגי, אתונה

החל מסופה של המאה השביעית לפנה"ס ניתן למצוא התגברות של הנטייה הנטורליסטית בפיסול היווני. הנטייה המחקרית בקרב חוקרי תולדות האמנות הייתה להצביע על תהליך התפתחות רציף וכרונולוגי של האמנות, אולם יש להניח כי האמנות של אזורים שונים בתרבות היוונית ביטאה מגמה זו בזמנים שונים וברמות שונות של עשייה.

בתבליט גדול ממדים מן הגמלון במקדש ארטמיס שבקורפו, המתוארך סביב שנת 580 לפנה"ס, מופיעה דמות הגורגונה ולצידה בנה. אריה מתואר בכל צד של הגמלון. ניתן לראות את ההשפעה המזרחית הן בעיצוב הקומפוזיציה הסימטרית והן בעיצוב הדמויות. האריות מתוארים באופן הדומה לתיאורי אריות באמנות המזרחית, גופם מחורץ קווים המייצגים את שרירי הגוף. הגורגונה ניצבת במרכז הגמלון בתנוחה של "ריצה תוך כריעת הברך",[5] תנוחה הלקוחה מן האמנות המזרחית. גופה שטוח וחזיתי ופניה הגרוטסקיות הן כפני מסכה. שיערה מעוצב בדקורטיביות דיאדאלית.

קבוצה גדולה של פסלים, אשר מקורם מכל רחבי העולם היווני, מציגים את דמותם של גברים צעירים. פסלי ה"קורוס" שיקפו את ההתעניינות הגוברת והולכת בתרבות היוונית באנטומיה ובעירום הגברי. התעניינות זו שיקפה את אידיאל הגבריות היווני - ה'ארֵטֵי' אשר את גילומו העיקרי ניתן למצוא בקיומם של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה. הפסלים שימשו כמנחות לאל אפולו. לעיתים הם אף מכונים בשם "אפולו" או "אפולון". חוקרים אחרים מאפיינים אותם כפסלי נפטרים או כדמויות מנצחים בתחרויות אתלטיות. כל החוקרים מצאו בעיצוב דמויות הקורוס המוקדמות את ההשפעה של האמנות המצרית.

סגנון הפסלים המצריים התאפיין ביצירת דמויות חזיתיות, ללא חללים פנימיים בפסל. הדמויות הופיעו כשרגלן האחת מונחת קדימה, כבמעין צעידה ועל פניהן הייתה הבעה קפואה. למרות מאפיינים סגנוניים המשותפים לאמנות המצרית והיוונית, מכילות היצירות היווניות כמה מאפיינים מקומיים. רובם של מאפיינים אלו קשור לעובדה כי הפיסול היווני ביטל את תפקיד הפסל בהנצחת החיים שלאחר המוות והתרכז בחיים עצמם. כתוצאה מכך התייחסו הפסלים ליצירה באופן שונה. העבודה על הפסל נעשתה מארבעת צדדיו, כך שנוצרה דמות שלמה ותלת ממדית. שיטת המדידה המצרית של גריד (רשת) הוחלפה באמת מידה של פרופורציית הגוף והפסלים נעשו כעת משיש, להבדיל מפסלי האבן המצריים.[6] החוקרים מצביעים על נטייה הולכת וגוברת לתיאור טבעי יותר ונוקשה פחות של הגוף ולהשתחררות איטית מן החזיתיות אל עבר תיאור תנוחה טבעי יותר.

Ac.kleobisandbiton
פסל קליאוביס וביטון, 580 לפנה"ס, המוזיאון הארכאולוגי, דלפי.

בדמויות כגון "קליאוביס וביטון", המתוארכים לשנת 580 לפנה"ס בקירוב, ניצבות הדמויות בצורה חזיתית, רגלם השמאלית מושטת קדימה, בדומה לפסלים המצריים. גופם מוצק ומרובע, ופרטים אנטומיים שונים מופיעים כחריטה על הפסל ולא כפיסול נפחי. דוגמאות לכך ניתן לראות למשל בעיצוב הברכיים או צלעות הגוף או בתיאור העיניים. פניהן מציגות מבט אטום ובו "חיוך ארכאי". שיערם הוא גושי ומעוצב כדגם, באופן המזכיר את תיאור מצנפת הראש של פסלים מצריים.

מאפיין נוסף של הפיסול היווני הארכאי הוא השימוש ב"חיוך ארכאי". הבעת פנים זו שבה הפה משוח כלפי מעלה ויוצר מעין חיוך מאולץ ולא טבעי, מעיד על ניסיונם של הפסלים ליצור תיאור של דמות חיה ואנושית. דוגמה לחיוך כזה ניתן למצוא בפסל "נושא העגל" מאתונה והמתוארך לשנים 570-560 לפנה"ס. הפסל מציג את דמותו האתלטית של גבר. הוא מעוצב בהתאם לרוח הפיסול של התקופה - עיניו מודגשות וגדולות מעט והיו כנראה משובצות באבן צבעונית, שיער ראשו מעוצב בתסרוקת תלתלים דקורטיבית ועל פניו "חיוך ארכאי". גם תיאור הגוף משלב סממנים ארכאים בשימוש בקווים גרפיים. עם זאת מורגשת בתיאור "ספונטניות" וחיות בהבעה ובתיאור השרירים אשר היו חסרים בפיסול של תחילת התקופה הארכאית. החיוך הארכאי הלך ונעלם מן הפיסול היווני לקראת סיומה של התקופה הארכאית.

קבוצה מקבילה של פסלי נערות המכונות "קורה" מציגה התפתחות דומה אל עבר תיאור נטורליסטי יותר. דמויות הקורה עוצבו לפי דגם דומה ובו רגלה השמאלית של הקורי מונחת קדימה, ידה השמאלית צמודה אל הגוף ואוחזת בבגד ואילו ידה הימנית מונחת על החזה וכנראה החזיקה מעין מנחה. הן שימשו כפסלי מנחה והוצבו במקדשים. להבדיל מדמויות הקורוס, הופיעו דמויות הקורה הנשיות כשהן לבושות בביגוד היווני המסורתי. בקורה המכונה "אקרופוליס 675" ("Chios Kore"), המיוחסת לאמן מכיוס ומתוארכת לאמצע המאה השישית לפנה"ס, ניכרת עדיין הבלטת העיניים, החיוך הלא טבעי בפנים והשיער המסוגנן והסימטרי. עם זאת ניתן להבחין בהתארכות הפנים ובתיאור מדוקדק יותר של הבגדים, הנופלים בטבעיות. תיאור זה מודגש על ידי צביעה שונה של חלקי הבגד השונים. בקורה מס' 674, משנת 500 לפנה"ס בולטת המגמה לעיצוב טבעי יותר של השיער, אשר מתואר כגוש מחורץ קווים קלים ובחוסר סימטריות המאפשר תיאור יותר חי. מאפיין חשוב נוסף בפסל הוא הבעת פניה של הדמות, החסרה את "החיוך הארכאי".

התקופה הקלאסית המוקדמת

Delphi charioteer
"הרכב מדלפוי", 470 לפנה"ס, ברונזה, המוזיאון הארכאולוגי, דלפי

סופה של המאה השישית ותחילתה של המאה החמישית לפנה"ס ביוון הייתה עת של תהפוכות היסטוריות וחברתיות רבות. בשנת 514 לפנה"ס נרצח הטיראן האתונאי היפרכוס בידי הארמודיוס ואריסטוגיטון, אשר נודעו כ"קוטלי הטיראנים". בשנת 480 לפנה"ס, במסגרת מלחמת פרס-יוון, פלש הצבא הפרסי ליוון לאחר עשור של מתיחות בין הפרסים לשבטים היוונים. באמנות היוונית ניתן להבחין לצד המשך המגמה לתיאור נטורליסטי, גם את הניסיון ליצור מערך פיסולי עלילתי יותר שבו מועבר האתוס היווני לצופה בצורה חיה ודינאמית יותר.

בפסל "קוטלי הטיראנים", המציג את דמויותיהן של הארמודיוס ואריסטוגיטון, המתוארך למאה השישית לפנה"ס, ניתן לזהות את ההתקדמות הפיסולית הגדולה בתיאור הדמויות. שוב אין אלו דמויות סטאטיות וחזיתיות, אלה הן דמויות הפורצות אל החלל בהנפת חרב דרמטית. גם התיאור האנטומי של דמויות הצליח לתאר את הגוף כבעל מסה שרירית וחיה, גם אם הם מודגשים יתר על המידה. בעיצוב הפנים עדיין ניכרת המגמה הארכאית בעיצוב השיער והבעת הפנים.

אחד הביטויים הפיסוליים הידועים למגמה הנטורליסטית בתקופה זו הוא פסל הברונזה הרכב מדלפוי, אשר התגלה בעת חפירות ארכאולוגיות במקדש אפולו בעיר דלפי, מתוארך לשנת 474 לפנה"ס, ומציג רכב מרכבה מנצח במרוץ מרכבות מהמשחקים הפיתיים בדלפי. סגנון הפסל ממקם את הפסל בראשיתה של האמנות הקלאסית ביוון. הפסל הוא בגובה קומת אדם, ותנוחתו היא סטאטית ביחס לסיטואציה המתוארת. הפרופורציות של הפסל אינן מושלמות לפי האידיאל הקלאסי - ראשו קטן מעט וגופו מוארך, עם זאת הפסל הוא בעל דיוק אנטומי גבוה. בייחוד בולט הדבר בעיצוב שיערו של הרכב. הדמות לובשת בגד המחולק לחלקים ובעל קפלים רבים המסודרים בקפידה אך עדיין נופלים בצורה סימטרית. פניו של הפסל שלוות ומאופקות ואין בהם את אותה אטימות המופיעה בפיסול הארכאי.

את התפתחות יכולת תיאור התנועה אנו יכולים לבחון גם בעיצוב פסלי הגמלונים של מקדש אפאיה באיגינה, היכל אשר הוקדש לאלה אתנה ונבנה בסופה של המאה השישית לפנה"ס מאבן גיר. הגמלונים עוטרו בשנת 510 לפנה"ס בפסלים עשויים שיש. מסיבה שאינה ידועה הוחלפו הפסלים בגמלון המזרחי כעשרים שנה מאוחר יותר בפסלים חדשים. ההשוואה בין הגמלון המזרחי והמערבי מראה כי על אף הנושא הדומה, בגמלון המזרחי ניכרת התייחסות רבה יותר לתנוחות הגוף ונשברת ה"חזיתיות" הכפויה של הנושא הפיסולי.[7] גם בבחינת עיטורי מקדש זאוס באולימפיה, שאף עיטוריו נעשו בשני שלבים, ניתן לראות את ההתפתחות מן הפיסול הארכאי אל הפיסול הקלאסי בשני מישורים. ראשית, התפתחות יכולת התיאור האנטומי של גוף האדם. התפתחות זו בולטת בייחוד בתיאור גופות הגברים, כיוון שבתיאור דמויות הנשים עדיין לא הגיעו האמנים לכדי תיאור חופשי, אפילו בעיטורים המאוחרים יותר. התקדמות נוספת בתיאור הגוף היא העובדה כי נעדר מן הדמויות "החיוך הארכאי" המאפיין את הפיסול מן התקופה הארכאית. שנית, ניכרת התפתחות בבניית מערך הפיסול לקראת תכנון מערך פיסולי דינאמי יותר ובעל עומק פיסולי רחב יותר. הדמויות מותאמות לצורתו המשולשת של הגמלון בתנוחות טבעיות.

התקופה הקלאסית

The Discus Thrower
"זורק הדיסקוס" מאת מירון, העתק רומי, המוזיאון הלאומי, מרחצאות דיוקלטיאנוס, רומא
NAMA Diadumène 2
"קושר הסרט" מאת פוליקליטוס, העתק שיש רומי, המוזיאון לארכאולוגיה, אתונה
ACMA Athéna contemplative
"אתנה המקוננת", תבליט שיש, 460 לפנה"ס, מוזיאון האקרופוליס, אתונה

אידיאל האמנות היוונית, כפי שתיארו אותו חוקרי תולדות האמנות המוקדמים, הושתת על ביטויי איפוק ושל התעלות הרגש. גישה תיאורית זו מצאה את שיאה בפיסול של יוון הקלאסית. הדמויות שידרו בעיני החוקרים שלווה סטואית והתעלו מעל מצוקות הגוף והנפש. עבור גוטהולד אפרים לסינג, כמו בעבור חוקרים אחרים, "מהותה של שפת העיצוב היוונית מתגלה בכל זאת במרותו של האיפוק הרגשי, הכפוף לאידיאל היופי וההרמוניה הפלאסטית של הגוף".[8] ביטוי לכך אפשר למצוא בתבליט "אתנה המקוננת" כמו גם ביצירות פיסוליות אחרות.

מבחינה אמנותית הציגה האמנות הקלאסית את יכולת פתרונן של בעיות פיסוליות אשר העסיקו את האמנות היוונית בדורות הקודמים - שלמות ביכולת תיאור האנטומי של הגוף ויכולת תיאור תנוחת גוף טבעית. בעזרת אלו פנתה האמנות אל תיאור עלילתי של האדם והעולם היווני. דוגמה טובה לניסיון זה הוא פסלו של מירון, בן המאה החמישית לפנה"ס, "זורק הדיסקוס", המתוארך לבין השנים 425-485 לפנה"ס. פסל זה ידוע לנו כיום רק מהעתק רומי. הפסל המתאר אתלט הזורק דיסקוס מציג את הגוף הגברי בשלמות הרמונית. גופו של האתלט מושלם מבחינה אנטומית. אולם, התנוחה בה פוסל האתלט איננה טבעית והיא נועדה להמחיש את המתח הגלום בסיטואציה. הדמות מתוארת ברגע השיא של פעולת הזריקה, ממש לפני זריקתו של הדיסקוס. כל שריר מגופו של האתלט מתוח אולם פניו מביעות שלווה. השלמות הפיסולית משקפת שאיפה ליופי מושלם ואידיאליזציה של האדם. הוא משקף גם את העלאת מעמדו של האדם אל מול האלים. למרות הדינאמיות של תנוחת הפסל, עדיין הוא משקף משהו מן התפיסה החזיתית של הפיסול המוקדם, שכן, ניתן להבין את האיזון של הפסל, את הדינימיות ההרמונית שלו ואת הקומפוזיציה שלו, רק מהחזית.

את התרומה המכריעה לגיבושו של הסגנון הקלאסי הציג פוליקליטוס, פסל אשר פעל מאמצע המאה החמישית לפנה"ס ותחילת המאה הרביעית לפנה"ס. עבודתו גיבשה את נוסח הפיסול של האמנות הקלאסית. הישג פיסולי מרכזי בעבודתו היה יצירתו של קאנון פיסולי, המכונה גם "הקאנון של פוליקליטוס" (או "הקאנון הפוליקליטי") ובמסגרתו גובשו מעין כללים לתיאור הגוף ולפרופורציות בין חלקי הגוף השונים, באופן המקביל לפילוסופיה של האסכולה הפיתגוראית ולהגדרות הפרופורציה של הסדרים הקלאסיים באדריכלות. הגם שקאנון זה אינו נשמר, מקובל לטעון כי בפרופורציות של קאנון זה התקיים יחס של 1:7 בין מידת הראש לאורכו של הגוף השלם. קלאודיוס גלנוס, רופא יווני בן המאה ה-2 לספירה, כותב בחיבורו "De Placitis" על הקאנון של פוליקליטוס ומתאר אותו כסדרה של יחסים בין חלקי הגוף השונים. "היופי מקורו בסימטרייה (שיעור המידות)", כותב גלנוס, "בין חלקי הגוף, כגון אצבע לאצבע, כל האצבעות ליד, יד לאמת-היד, אמת-היד לזרוע, ולמעשה של כל אבר לכל אבר אחר ככתוב בקאנון של פוליקליטוס, והוא עשה פסל לפי כללי ספרו וקרא לו קאנון".[9] את הפסל אותו יצר פוליקליטוס כביטוי לקאנון זה, נהוג לזהות כפסל "נושא הרומח". לפי משה ברש, גילם הקאנון הפוליקלטי לא רק את היחס הגופני הפנימי, אלה ביסס אסתטיקה המוצאת כי במהות מידות הגוף מתגלה "גם קביעה ביחס לסטרוקטורה בגוף האדם וליחסים הפנימיים השוררים בטבע".[10]

תרומה משמעותית נוספת הייתה גיבוש תנוחת ה"קונטרה פוסטו" (מלטינית: Contra - כנגד). התנוחה, על פיה עוצבה עמידתן של דמויות פיסוליות רבות, איפשרה ליצור שילוב בין מתח לרפיון השרירים בתנוחת הגוף. לשם כך יצרו הפסלים מערכת של צירי תנועה בין חלקי הגוף השונים, צירים המנוגדים זה לזה. כל איבר שרוי בתנועה אינדיבידואלית משלו וחיבורם בגוף השלם יצר תיאור הרמוני. בתנוחת ה"קונטרה פוסטו" רגל אחת היא פעילה, והשנייה רק משיקה לקרקע. היד הנגדית לרגל הפעילה, פעילה, וכל הגוף (והראש בפרט) נוטה לכיוון הרגל הפעילה. תנוחה זו גרמה לפסלים להיות היקפיים, ניתן לנוע סביבם ולהבין את האיזון שלהם מכל כיוונם, ולא רק מהחזית. ביצירותיו של פוליקליטוס "קושר הסרט", "האמזונה הפצועה" ו"נושא הרומח", ניתן לראות את תנוחת הקונטרה פוסטו שגורמת לפסל להיות היקפי.

פסל מרכזי נוסף בתקופה הקלאסית היה פידיאס, אשר היה אחראי על תכנון העיטורים הפיסוליים במקדש הפרתנון שבאקרופוליס באתונה. העיטורים במקדש זה, אשר נבנה במאה החמישית לפנה"ס, הותאמו למיקומם בקפדנות תוך יצירת משמעות עלילתית וסימבולית. בחיבורם של האלמנטים השונים "מתחברים יחד שלושת היסודות של התודעה הדתית היוונית בתקופה הקלאסית: המיתוס (במטופות), האלים (בגמלונים) והמפגש בין האלים לבני האדם (באפריז)".[11]

מן הבחינה הפיסולית מציג הפיסול של עיטורי הפרתנון יכולת תיאור אנטומית מושלמת תוך שימוש מורכב בתכנון הקומפוזיציה של חלקי היצירה השונים. בייחוד הדבר בולט בעיצוב תבליטי המטופות ובגמלונים. הדמויות במטופות מתוארות במאבק תוך יצירת קומפוזיציות דינאמיות העושות שימוש בקווים אלכסוניים המעצבים אותה. בגמלונים של המקדש נעשה שימוש בטכניקות של הסתרת דמויות ואף של דמויות המתוארות בקצרה לשם יצירת עומק אשלייתי (פרספקטיבה) בקומפוזיציה. תיאורי הגמלונים במקדש היו קשורים למיתוסים אודות האלה אתנה. בגמלון המזרחי, הקדמי, הוצגה לידתה של האלה מראשו של זאוס ואילו בגמלון המערבי הוצגה התחרות בין אתנה לפוסידון על פטרונות העיר אטיקה. בבחינת תיאור הדמויות, מציגים פסלי הגמלונים תיאור אנטומי חופשי שאינו מגזים בייצוג שרירי הגוף. גם יכולת תיאור התנועה של הגוף בעזרת בגדי הדמויות הוא מושלם. גם מבחינת תכנון הקומפוזיציה חלה התקדמות גדולה. לא רק בהתאמת הדמויות לצורת הגמלון, התאמה המושגת על ידי שילוב דמויות הנמצאות בתנוחת הסבה, או בעזרת תיאור הסוסים, אלא גם ביכולתו של האמן לתאר אווירה חסרת היררכיה נוקשה, בה האלים מתוארים כבני אנוש ומפגינים רגשות אנושיים כגון תמיהה והפתעה.

האפריז של המקדש הציג את התהלוכה הגדולה של הפאנאתנאיה, הפסטיבל השנתי לכבוד אתנה, בו נשאו הצועדים בגד פפלוס (גלימת שרד) מקודש כמנחה לאלה. החידוש המרכזי בתבליט זה הוא תכנונו כרצוף. תיאור התהלוכה מתחיל בצדו המערבי, האחורי, של המקדש והמתפצל לשתי תהלוכות נפרדות אשר הקיפו את הבניין. בראש התהלוכה תוארו בהמות המובלות לקרבן ולאחריהם נושאי מנחות, אזרחים, פרשים על סוסים ועוד. חידוש זה ביחס שבין העיטור לאדריכלות יוצר לכאורה קשר ממשי בין התיאור הסימבולי לבין המציאות של מבקרי המקדש ונותן ביטוי לחיים היוונים. בכך נוצר תיאור אשר בו "האלים עושים רושם של בני-אדם, ובני האדם - רושם של אלים"[12]

הפיסול הקלאסי המאוחר

NAMA Stèle d'Hègèsô
"מצבת הגסו", תבליט שיש, 400 לפנה"ס, המוזיאון הארכאולוגי, אתונה

בתקופה הקלאסית אנו מזהים את התקדמות הפיסול היווני בכל הקשור לתיאור הגוף הנשי. בעבודותיהם הצליחו הפסלים היוונים הקלאסיים, אשר הנורמות החברתיות של התקופה מנעו מהם לתאר עירום נשי, לתאר את הגוף הנשי דרך תיאור עיצובם של בגדי הדמויות וליצור קפלי בד מפוסלים בטבעיות. דוגמה לתיאור כזה אפשר למצוא בדמויות על גבי "מצבת הגסו", מצבת קבורה אתונאית המתוארכת למאה הרביעית לפנה"ס, כמו גם בדמויות נוספות מן האפריז שבפרתנון. עם זאת, הדוגמה הבולטת לעיצוב דמות נשית בתקופה זו היה הפסל "אפרודיטה מקנידוס", אותו יצר הפסל פרקסיטלס במאה הרביעית לפנה"ס. פרסומו של הפסל ברחבי העולם העתיק נבע מן העובדה כי פסל זה היה, כנראה, הפעם הראשונה בה הוצגה דמות אלה בעירום.[13] הפסל הציג את האלה אפרודיטה עירומה ולצידה כד גדול עליו מונחים בגדיה טרם הרחצה. הפסל הוצב במקדש פתוח ונצפה מכל אבריו. היצירה הייתה מפורסמת ואף שימשה כיעד לתיירות בעולם היווני. עדות לפרסום זה ניתן למצוא ב"אהבה" (Erōtes), דיאלוג של הסופר הרומאי לוסיאן (ביוונית: Λουκιανὸς Σαμοσατεύς; בלטינית: Lucianus). בדיאלוג, אשר השווה בין אהבת נשים לאהבת נערים, הציג המחבר תיאור מילולי של הפסל וסביבתו. הופעת אלה בעירום, כאילו הייתה כאחד האדם, גם מעיד על הגישה היוונית מן התקופה הקלאסית המאוחרת לתיאור "ארצי" יותר של האלים.

הערעור על מעמדם של האלים על ידי הצגתם באור אנושי קנה לו ממד מוחשי באופן הצגה של דמויות האלים. לצד פסל "אפרודיטה מקנידוס", גם יצירות אחרות של פרקסיטלס מעידות על שקיעת אידיאל האלוהות ההולך ומתגבר. בפסל המכונה "אפולו קוטל לטאה" מופיע תיאור עלם צעיר המיוחס לאל אפולו. גופו עדין ורך. אין זה אותו אפולו ההורג את נחש הפיתון במערות הפאנאסוס, ליד העיר דלפי, כי אם נער צעיר השעון על גזע עץ ומשחק בלטאה פעוטת ערך.

לצד שינוי תפיסת האלים, מציג הפסל שבירה של תנוחת הפיסול הקלאסי. גופו של אפולו יוצר מעין קשת המקבילה לגזע העץ וידו האחת פורצת בעדינות אל החלל. ראשו של העלם, מוטה אל כיוון הלטאה. גם הפסל "הרמס נושא את דיוניסוס התינוק" המיוחס לפרקסיטלס.[14] מעיד על שבירה זו. הרמס מעוצב כגבר צעיר הניצב בתנוחה כיאוסטית, תנוחה שבה זרועות הגוף מצטלבות. שלא כבתנוחת ה"קונטרה פוסטו" הקלאסית, הגוף מוטה כאן בסיבוב קטן, על מרכזו של ציר הגוף, כך שהגוף מתקמר קמעה בצורת האות S. ידו האחת של הרמס הושטה אל האוויר ואילו ידו השנייה, הנשענת על עמוד המכוסה בד מפוסל, מחזיקה את דיוניסוס התינוק. לעומת הפרופורציות המושלמות בהן מתואר הרמס, דמותו של דיוניסוס התינוק מעוצבת בפרופורציות של מבוגר אשר "הוקטן" או "מוזער".

בתבליט "ניקה המתירה את סנדלה" ממקדש אתנה ניקי באתונה, המתוארך סביב השנים 410-409 לפנה"ס אנו מוצאים ביטוי להיעלמותו של האיפוק הפיסולי בעיצוב דמות האישה. בתבליט מופיעה האלה ניקה, כאישה חסרת כנפיים העומדת על רגלה האחת ובעזרת ידה היא מנסה להתיר את הסנדל שלרגלה המורמת. בנוסף על נושא התיאור הפרוזאי וחסר ההרואיות בה מוצגת "אלת הניצחון" היוונית, גם עיצוב הקומפוזיציה של הדמות חורג מן המסורת הקלאסית החמורה. הגוף מתואר כדינאמי ומלא בתנועה. תיאור זה מושג בצורה מושלמת מתחת למעטה הבגד הדק. גם עיצוב הבגד עצמו הוא דינאמי ויוצר דגמים המנותקים מן התיאור האנטומי של הגוף.

סממן נוסף המאפיין את סופה של התרבות הקלאסית היוונית הוא ירידת מעמדו של הגימנסיון ושל תרבות הגוף ביוון העתיקה. האמנים לא ניסו עוד לשקף אידיאל מושלם אלא פנו לייצג דמויות בנות-אנוש. הפסל שייצג מגמה זו הוא הפסל ליסיפוס, גם הוא בן המאה הרביעית לפנה"ס. פסלו "המגרד" מציג נער אתלט המקרצף בעזרת סטריגיל לכלוך מגופו. להבדיל מן הקאנון של פוליקליטוס, בו הראש מהווה שביעית מן הגוף, מציג פסל זה קאנון חלופי ובו הראש מהווה שמינית ממנו (1:8). הדמות ניצבת בתנוחת קונטרה פוסטו וידיה פורצות אל החלל באופן דרמטי. במידה רבה דורש הפסל מן הצופה ראייה יותר תלת-ממדית, כיוון וצורת הצגתו היא פחות פרונטאלית. פליניוס מציין ב"תולדות הטבע" כי ליסיפוס "נהג לומר" כי בשעה שאמנים אחרים "מציגים את האדם כפי שהוא, הוא מציג את האדם כפי שהם נראים",[15] בהתאם למסורת האמנותית "שנתן אריסטוטלס הן למשוררים והן לציירים".[16]

הפיסול ההלניסטי

Athen Pergamon
אתנה והענקים באפריז מזבח פרגמון, מוזיאון פרגמון, ברלין

הגדרת טיבו של סגנון הפיסול של יוון ההלניסטית מעמיד בפני החוקרים המודרניים משימה של גישור על פערי סגנון, פערים אשר נובעים מן הפריסה הרחבה של ההתרבות ההלניסטית אשר יצרה מסורות פיסוליות שונות במקומות ובזמנים שונים. עם זאת ניתן למצוא באמנות ההלניסטית את הניסיון לפרוץ את מסגרות הייצוג המוכרות של אמנות התקופה הקלאסיות ביוון, מגמה שהחלה עוד בעבודותיהם של פרקסיטלס, ליסיפוס וסקופאס.

מגמת הפיסול אשר הלכה בדרכו של ליסיפוס, הדגישה את מרכזיותו של האדם בעקבות זנון מקיטיון והאסכולה הסטואית. מרטין רוברטסון מציין במחקרו אודות האמנות היוונית כי בתקופה זו "אנו מוצאים את הדוגמאות המהימנות הראשונות של דמיון אנושי אשר יבשרו את שגשוגן באמנות בדור שלאחר אלכסנדר". דמיון זה, אשר הופיע לראשונה בעיצוב מטבעות מופיע במהלך המאה הרביעית גם בעיצוב פסלים. רוברטסון אף מביא את דבריו של פליניוס, אשר טען כי ליזיסטראטוס, (Lysistratos) אחיו של ליסיפוס ופסל בפני עצמו, השתמש בטכניקת פיסול הכוללת יציקת גבס על דוגמן חי ומתבנית זו הוא יצר מודל שעווה עליו נמשכה עבודת הפיסול.[17] עוד מתאר רוברטסון כי במאה השלישית לפנה"ס התקיים כבר הנוהג לפיו עיטרו מטבעות בדיוקנו של השליט. מיצירת האמנות הבולטות ממגמה זו היא "סרקופג אלכסנדר". סרקופג שיש זה, אשר נמצא בקבר מלכי צידון, היה מעוטר בתבליט צבוע המתאר קרב בין אלכסנדר מוקדון לבין הפרסים וכן בסצנת ציד ובה מופיע אלכסנדר כציד בשיתוף עם הפרסים. מקור דמותו של אלכסנדר, דמות בעלת מאפיינים ייחודיים אשר משותפים לפסלים רבים של דמותו, הוא כנראה ביצירות של ליסיפוס, אשר תיאר את דמותו של אלכסנדר בהיותו פסל החצר שלו. בתיאור הדמויות בתבליט קיים עירוב בין מגמה ריאליסטית, שבמסגרתה תיאר הפסל את הדמויות באנטומיה מדויקת על ציודם הצבאי הייחודי, עם מגמה סימבולית באה לביטוי בצמידות בין תיאור הקרב אל סצנת הציד. צמידות זו מעידה על ניצחונו של אלכסנדר ועל הנצחת שלטונו במזרח. למרות התיאור הדינאמי והדיוק בפרטי הדמויות אין כמעט בתיאור זה שימוש בהסתרת דמויות או הקצרה לשם בניית עומק. הקומפוזיציה של התבליט מדגישה את הדמויות היווניות המנצחות על ידי חלוקת הקרב למעין סצנות נפרדות. גם סצנת הציד אינה מצטיינת בתיאור עומק ויש בה אף נטייה לסימטריות.

באסיה הקטנה בכלל ובאזור פרגמון ורודוס בפרט, התפתחה מסורת של אמנות בעלת נטייה לביטוי פאתוס, נטייה אשר אחד ממקורותיה הוא סקופאס והיא מכונה בידי החוקרים כ-"בארוק ההלניסטי". בהערכה גסה ניתן לקבוע את שיאה סביב שנת 200 לפנה"ס. גם באסכולה פיסולית זו אנו מוצאים השפעה מן האסכולה הסטואית בתיאור ריאליסטי של רגשות האדם, ללא הבדל בין יוונים לברברים. דוגמה טובה לערעור הגבולות בין העמים אפשר למצוא בפסל "הגאלי הגוסס". הפסל מתאר לוחם קלטי עירום הגוסס מפצעיו. הריאליזם של הפסל יוצא דופן לתקופתו וניתן לראות את הסבל על פניו של הלוחם. ללוחם תסרוקת אופיינית לבני השבטים הקלטיים, ושפם יוצא דופן מפסלים יוניים אחרים. הפסל שימש אות זיכרון לניצחון על הקלטים, וסימל את אומץ הלוחמים משני הצדדים במטרה לשמש דוגמה ללוחמים בעתיד. בין הביטויים הפיסוליים המרכזיים של אסכולה זו ניתן למצוא את פסלו המונומנטלי של כארס מלינדוס "הקולוסוס מרודוס" ואת המזבח המוקדש לזאוס בעיר פרגמון.

התבליט במזבח פרגמון, אשר אורכו הוא כמאה ועשרים מטר, מציג דמויות מיתולוגיות רבות. לצד דמויות המיתולוגיה היוונית מוצגות במזבח גם דמויות הקשורות למיתולוגיות מזרחיות. בתבליט מוצגות הדמויות כגנאלוגיה של האלים. לצד הדמות מופיע שמה, דבר המעיד על שקיעה במעמדה של המיתולוגיה בחיי התושבים. לבד מקצוות התבליט, בהם הוא נחתך על ידי המדרגות והדמויות פורצות אל חלל הצופים, הדמויות המפוסלות ממוסגרות בתוך פורמט התבליט. גוף הדמויות בתבליט המזבח הוא שרירי ואתלטי. יתר על כן, בתבליט ישנן דמויות המציגות הגזמה עד לכדי עיוות צורני של הגוף. עיוות כזה מופיע לדוגמה בכמה ראשים ובתיאור של אתנה הגוררת ענק במשותף עם אימו. רוברטסון מוצא גם בתיאורי הפנים סטייה מאופן התיאור הקלאסי ואף הטבעי בשיקופה של אלימות, שיקוף המתבטא בעיצוב אישונים מוגדלים ומתגלגלים.[18] למרות מאפיינים סגנונים שונים, ניתן למצוא בתבליט הדים לפיסול הקלאסי. בייחוד מזכירות דמויותיהן של אתנה וזאוס את דמויות אתנה ופוסידון מן הגמלון המערבי של הפרתנון.

הפסל "ניקה מסמותרקיה", אחד מן הפסלים הידועים מן התקופה ההלניסטית, נוצר לפי השערות על ידי הפסל פיתוקריטוס איש רודוס בתחילת המאה השנייה לפנה"ס לזכר ניצחון ימי. הפסל מציג את דמותה המכונפת של ניקה, אלת הניצחון היוונית, כשהיא נמצאת במצב של צעידה על גבי ספינה מפוסלת. היצירה הועמדה מעל בריכה בהיכל האלים הקבירים באי סמותראקי (Samothrace). האלה לובשת בד כבד המתלפף ברוח העזה סביב מותניה ואילו מתאר פלג גופה העליון מודגש על ידי בד דק הנצמד לגופה ברוח העזה. לדמות זוג כנפיים גדולות ופרושות והיא מתוארת כאילו היא במצב נחיתה. רגלה הימנית נושאת את משקל גופה, ראשה מופנה שמאלה ובידה, השבורה כעת, היא החזיקה כנראה את אחד מסמליה של ניקה כמו חצוצרה או זר ניצחון. מקור אפשרי לפסל זה מצאו חוקרים בפסל ניקה מסוף המאה הרביעית לפנה"ס אשר הוקם "לזכר ניצחון דמטריוס על הצי התלמאי ליד קוס בשנת 306 לפנה"ס".[19]

גם פסל הלאוקואון, אשר נמצא בעיר רומא ומתוארך לבין השנים 160 - 20 לפנה"ס, מיצג נאמנה מגמה בארוקית זו. סגנון הפסל משקף את הנטייה הבארוקית בעיצוב הדמויות ובתיאור הפתוס. הפסל מציג את דמותו של לאוקואון, כוהן העיר טרויה, שנענש על ידי האלים. הקבוצה הפיסולית הזו, משוחזרת בימינו כבעלת קומפוזיציה הפונה לחזית (כלומר לצופה), אולם קימות סברות כי שיחזור חזיתי זה אינו מדויק.[20] עיצוב הקומפוזיציה הוא דינאמי מאוד ומכיל חללים רבים. איחוד הדמויות נעשה בעזרת פיתולי הנחש הנכרך סביב הדמויות. הפסל מציג את הדמויות בשלושה מצבים אנושיים - בן אחד מתבונן באביו ועל פניו אימה, האב לאוקאון המתפתל בכאב במרכז ואילו בנו השני שרוע מת בצדו האחר. הפסל מציג את הפתוס בייחוד בפניו של האב אשר פניו "מקומטים מרוב כאב, שערו הפרוע, העיניים בהן נעלם האישון תחת העפעף העליון, הפה הפתוח-למחצה אגב חישוף השיניים התחתונות", מעידים על יכולתו הטכנית של הפסל. יכולת זו מועמתת עם תיאור הנערים אשר גופם הוא כשל "מבוגרים קצרי-מידות".[21] עם זאת כמה חוקרים מצאו בפסל שילוב בין אלמנטים בארוקיים לבין "אלמנטים ממתנים" היכולים להעיד כי פסל זה הוא בעצם העתק רומי של פסל יווני. העתק אשר עובד בתוך מקור פיסולי יווני בהתאם לטעם ולסגנון הפיסול הרומי.[22]

מגמה פיסולית נוספת מופיעה ביוון בהשפעת הפילוסופיה של האסכולה האפיקוראית, אשר אפיקורוס היה מייסדה. אסכולה פילוסופית זו דגלה בחיים פשוטים, צנועים וישרים אשר מתגלמים ב-"אטראכסיה", כלומר בשלוות הנפש. האמנות שעקבה אחרי אסכולה פילוסופית זו נטתה להציג את חיי היום-יום ביוון ההלניסטית. בספרות ובשירה של התקופה התגלתה מגמה זו ביצירותיו של תאוקריטוסיוונית: Θεόκριτος; באנגלית: Theocritus), אשר הרבה לתאר את יופי הטבע ואת חיי הרועים הפשוטים. הפסל "מתאגרף מקירינאל", לצד פסלים אחרים של טיפוסים יווניים, מציג את המגמה הפרוזאיות הזו בפיסול. מכאן ניתן להסביר את הרחבת הנושאים הגדולה של הפיסול היווני בתקופה זו כדוגמת פסלי ילדים ונערים. בפסלים כגון "נער מוציא קוץ" או "ילד התופס אווז", שניהם מתוארכים לסביבות המאה הראשונה לפנה"ס, זוכים הילדים לתיאור אנטומי פרופורציונלי ההולם מידותיו של ילד. תיאור אשר היה חסר באמנות יוונית עד תקופה זו.

אל התיאור היומיומי התמזגה גם נטייה לתיאור אירוטי, אשר הופיע כבר בפסלים דוגמת "אפרודיטה מקנידוס" ויצירות פרקסיטליות אחרות. הפסל הידוע "ונוס ממילו", מן המחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס (130–190) מתאר את דמותה של דמות נשית אותה מייחסים לאלה אפרודיטה (ונוס במיתולוגיה הרומית) מתוקף הימצאה באי מילוס, מקום המיוחס לאלה בשל הסיפור המיתולוגי על תפוח-הזהב אשר ניתן לה על ידי פאריס. בדמות, אשר ידיה אבדו, מורגשות מגמות סותרות בין הרצון לתיאור ארוטי וחושני לבין ניסיון להגבילן על ידי כיסוי פלג גופה התחתון בבד. בדמותה ניתן למצוא סתירות "המעידות על תקופה של גישושים אקלקטיים: כגון הסתרת הרגל, שעליה נשען הגוף, והבלטת הרגל החופשית דווקא, או הניגוד בין חושנות הגוף לקרירות הקלאסית של קלסתר-הפנים".[23]

השפעה

הפיסול היווני השפיע רבות על סגנונות פיסול מערביים מאוחרים יותר. הפיסול הרומי היה המשך ישיר להתפתחותו של הסגנון היווני. פסלים רומים, כמו גם אמנים ואנשי רוח רומיים בתחומים אחרים, ראו עצמם כממשיכי דרכם של הפסלים של יוון העתיקה. פסלים רומיים רבים אף העתיקו בשלמותם פסלים יווניים ידועים תוך ניסיון ליצור העתק מושלם ללא שום פרשנות חדשה. דוגמה ידועה לכך היא פסל זורק הדיסקוס אשר מקורו היווני אבד אך העתקים רומיים, מוצלחים ושגויים גם יחד, הם המקור ממנו ניתן ללמוד כיום על עבודתו של הפסל מירון, יוצר הפסל היווני המקורי.

בתקופת הרנסאנס והבארוק, ניסו פסלים שונים באיטליה להחיות את סגנון הפיסול היווני, גם אם "סגנון" זה לא תאם תמיד לרוח הפיסול היווני כפי שידוע לנו כיום.[24] פסלים כגון מיכלאנג'לו וברניני יצרו פסלים של דמויות תנ"כיות, במקום דמויות מן המיתולוגיה היוונית, ואימצו את סגנון הפסלים העתיקים אשר נתגלו מחדש בתקופתם. בפיסול מתקופת הרנסאנס נעשתה הקפדה על שלמות, פרופורציות ודיוק אנטומי בדומה לפיסול היווני. כמו כן הושם דגש על מרכזיותו של האדם ואידיאליזציה של המציאות, בדומה לפיסול של התקופה הקלאסית. פסל דוד של מיכלאנג'לו הוא דוגמה ידועה ומוצלחת במיוחד של החייאת הסגנון הפיסולי.

בצרפת של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, התקיים סגנון אשר כונה "נאו-קלאסיציזם", או – "נאו קלאסיקה". הסגנון נולד מתוך הרוח הפטריוטית אשר סבבה את המשטר הרפובליקני שלאחר המהפכה הצרפתית. משטר הרפובליקה העתיק של רומא, לצד האידיאל של יוון העתיקה, השפיעו על תחומי האמנויות השונות והופיעו כסממנים וכציטטות באדריכלות, בריהוט, בציור וגם בפיסול של אותה תקופה. בין הדוגמאות הבולטות להשפעתו של הפיסול היווני בתקופה זו, בולטות עבודותיו של הפסל האיטלקי אנטוניו קנובה, אשר השתמש בדמויות וברעיונות מן הפיסול היווני בעבודותיו.

גלריה

Perseus Canova Pio-Clementino Inv969

"פרסאוס" (1800), מאת אנטוניו קנובה, פסל נאו-קלאסי המעוצב בהשראת הפסל "אפולו בלוודרה"

Spinario Musei Capitolini MC1186

נער שולף קוץ, ברונזה, המאה הראשונה לפנה"ס, המוזיאון הקפיטוליני, רומא

Child goose Louvre Ma40

ילד תופס אווז, העתק שיש רומי, מוזיאון הלובר, פריז

דיוקן שליט הלניסטי, ברונזה, מתוארך לבין המאה השלישית לשנייה לפנה"ס, המוזיאון הלאומי, מרחצאות דיוקלטיאנוס, רומא

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 38.
  2. ^ ראו: Pollir, J.J., The Art of Ancient Greece, Sources and Documents, Cambridge University Press, Cambridge, 1990, p.19.
  3. ^ Spivey, Nigel, Understanding Greek Sculpture, Thames and Hudson, London, 1996, p.62
  4. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, 2004, עמ' 40.
  5. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 42.
  6. ^ ראו: להב, זכה, פרקים בתולדות האמנות, המרכז לחינוך טכנולוגי, חולון, 1994, עמ' 23-24.
  7. ^ ראו: Fullerton, Mark D., Greek Art, Cambridge University Press, Cambridge, 2000, pp.118-119; וגם אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 74-78.
  8. ^ דובב, לאה, "העלמה המוזיקה, המוות", סטודיו, גיליון מס' 47, נובמבר 1993.
  9. ^ Galenus, De Placitis, V, ed. Mäuller, p.425. התרגום מתוך: אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 127.
  10. ^ ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1989, עמ' 16.
  11. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 123.
  12. ^ הערך "יונית, לשון ותרבות: פיסול וציור", האנציקלופדיה העברית, עמ' 583.
  13. ^ פסל כגון "האמזונה הפצועה" מאת פוליקליטוס הציג דמות אמזונה חשופת שד, אולם תיאור זה חסר את המימד האירוטי שבדמות אפרודיטה.
  14. ^ הפסל התגלה בשנת 1877 בחפירה ארכאולוגית בעיר אולימפיה. במאה השנייה לספירה ראה פאוסאניאס פסל "שזה נושאו, ועשוי לדבריו 'כפי מלאכתו' של פרקסיטלס". ראו: אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 146.
  15. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 154.
  16. ^ בלורי, ג'ובאן פייטרו (Bellori) "האידאה של הפסל, הצייר והאדריכל", בתוך: ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1989, עמ' 181.
  17. ^ Robertson, Martin, A Shorter History of Greek Art, Cambridge University Press, Cambridge, 1981, p. 184-185
  18. ^ Robertson, Martin, A Shorter History of Greek Art, Cambridge University Press, Cambridge, 1981, p. 195
  19. ^ ראו: אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 181-182.
  20. ^ ראו: אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 170.
  21. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 171.
  22. ^ רוברטסון מציין עוד אלמנטים התומכים בגרסה זו כגון זיהויו של אחד מגושי השיש המרכיבים את הפסל כשיש אשר היה בשימוש בתקופת אוגוסטוס. ופער בין התיאור המיתולוגי היווני הטוען לבן אחד ולא שניים אשר נענש ביחד עם אביו. ראו: Robertson, Martin, A Shorter History of Greek Art, Cambridge University Press, Cambridge, 1981, p. 198.
  23. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 181.
  24. ^ הדוגמה הבולטת לכך היא ההנחה המוטעית כי הפיסול היווני היה פיסול של דמויות שיש לבנות.
אפרודיטה מקנידוס

"אפרודיטה מקנידוס" הוא פסל שאותו יצר הפסל היווני פרקסיטלס במאה הרביעית לפנה"ס. בפסל זה, בו מופיעה האלה לראשונה כאישה ערומה, זכה לפרסום רב ברחבי העולם העתיק ונעשו בעקבותיו מאות עותקים וחיקויים.

הפסל נוצר בהזמנת אנשי האי קוס (Kos), אשר סירבו לקבלו בשל העירום הפרובוקטיבי. פסל זה נרכש על ידי בני האי קנידוס והוצג בו. פיליניוס טוען כי פרקסיטלס השתמש בדמותה של ההטאירה פרינה (Phryne), כמודל לפסל. הפסל הפך לסמלה של קנידוס והוטבע אף על גבי מטבע מן האי. נאמר כי ניקמידוס הראשון (Nicomedes I of Bithynia), מלכה של ביתיניה, ביקש לרכוש פסל זה אך אנשי האי סירבו להצעתו הגבוהה.

הפסל הציג את האלה אפרודיטה עירומה ולידה כד גדול עליו מונחים בגדיה של האלה טרם הרחצה. הפסל הוצב במקדש פתוח ונצפה מכל עבריו.

ב"אהבה" (Erōtes), דיאלוג של הסופר הרומאי לוקיאנוס מסמוסאטה (ביוונית: Λουκιανὸς Σαμοσατεύς; בלטינית: Lucianus), דיאלוג אשר השווה בין אהבת נשים לאהבת נערים, הציג המחבר תיאור מילולי של הפסל וסביבתו.

הפסל, כנראה, נלקח לקונסטנטינופול ואבד שם בזמן "מהומות ניקה" (ביוונית: Στάση του Νίκα; באנגלית: Nika riots) בשנת 532 לספירה. מלבד המטבע עליו מופיע הדמות נעשו לפסל מספר גרסאות בתקופות מאוחרות יותר. ביניהן ידועות "ונוס קולונה" (Colonna Venus) המוצגת כיום במוזאון הוותיקן, "ראש קאופמן" (Kaufmann Head) במוזאון הלובר.

דגם זה של תיאור אפרודיטה העירומה היווה השראה לפסלים רבים של האלה אפרודיטה או גלגולה הרומי ונוס, כגון ונוס מדיצ'י (Venus de' Medici), "ונוס ממילו", "ונוס הקפיטולינית" (Capitoline Venus) ועוד.

הקולוסוס מרודוס

הקולוסוס מרודוס (ביוונית: Κολοσσός της Ρόδου) היה פסל ענק של אל השמש הליוס, שהוקם בעיר רודוס שבאי רודוס בין השנים 292 לפנה"ס עד 280 לפנה"ס על ידי האמן כארס מלינדוס. הפסל נחשב לאחד משבעת פלאי תבל, והוא חרב ברעידת אדמה לאחר 56 שנים.

הרמה

הֵרְמַה (ברבים: הֵרְמַאִי) הוא אבן דרך, עמוד ריבועי או מלבני עשוי אבן, טרקוטה או ברונזה ששימש כסמן גבול בדרכים ובגבולות ביוון העתיקה. בראש העמוד פוסל ראשו של הרמס, לרוב מזוקן, ולעיתים גם פלג גופו העליון עד מבושיו. הרמס היה אל הדרכים (בין שאר תפקידיו) ושמו נגזר מהמונח "הרמה".

הרמס בראשיתו היה גם אל פאלי שנקשר לפריון ולמזל. באתונה הוצבו הרמאי מחוץ לבתים לשם מזל. נהוג היה למרוח את מבושי הפסל בשמן זית כסגולה למזל. אמונה טפלה כזו קיימת עד היום, למשל בפסל חזיר הברונזה הפורצלינו (ופסלים אחרים ברחבי העולם), בעל אף ואיבר מין המבהיקים יחסית לשאר הפסל, מרוב נגיעות בהם לאורך השנים כסגולה למזל או לפוריות.

בחודש מאי 415 לפנה"ס, כשהצי האתונאי עמד להפליג לסירקוסאי במהלך המלחמה הפלופונסית, הושחתו כל ההרמאי האתונאים. היה זה חילול קודש נורא ורבים האמינו כי הוא מסכן את הצלחת המסע. האתונאים האמינו כי הייתה זו מלאכתם של חבלנים מסירקוסאי או מקרב מתנגדי מלחמה אתונאים, אם כי מעולם לא נמצאה לכך הוכחה. אלקיביאדס הואשם בארגון הפשע. הוא הכחיש את ההאשמות והציע לעמוד למשפט אך האתונאים לא רצו לשבש את המסע עוד יותר. מתנגדיו היו להוטים לקיים את משפטו של אלקיביאדס בהיעדרו, כשלא יוכל להגן על עצמו. לאחר שיצא למסע אויביו הפוליטיים הביאו להרשעתו ולגזירת דינו למוות הן בשל השחתת ההרמאי והן בשל פשע לכאורה קשור לכך, של חילול החגיגה השנתית לכבוד דמטר ופרספונה.

ונוס ממילו

ונוס ממילו (בצרפתית: Venus de Milo) הוא פסל עתיק מהתקופה ההלניסטית. הפסל הוא דמותה של האלה אפרודיטה (ונוס במיתולוגיה הרומית), אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית.

הפסל עשוי שיש וגובהו 203 ס"מ, בלא ידיו ורגליו המקוריות. משערים כי הפַּסָּל היה אלכסנדרוס מאנטיוכיה (בעבר חשבו כי פוסל על ידי פראקסיטלס).

הפסל נוצר בשנת 130 לפנה"ס, אולם מצויים בו אלמנטים של התקופה היוונית הקלאסית (שקדמה להיווצרו בכ-400 שנים).

תחילה לא היה ברור איזה ייצוג של האלה ונוס ניסה הפסל ליצור, מאחר שידי הפסל חסרות. שיערו כי ייתכן שמדובר ב"ונוס המנצחת" (Venus Victrix), המחזיקה את תפוח הזהב שנתן לה פאריס. השערה זו מתאימה למקום הימצאו של הפסל — באי מילוס ("תפוח" ביוונית).

חלקים מהיד עם התפוח נמצאו מאוחר יותר בקרבת מקום הימצאו של הפסל.

חיוך ארכאי

"חיוך ארכאי" הוא מונח המתאר את הבעת פניהם של פסלים יווניים מן התקופה הארכאית.

החיוך הארכאי, המופיע בפיסול דמויות הקורוס והקורה, נראה כחיוך מאולץ ולא טבעי. ייתכן כי החיוך נועד לרמוז כי הפסל מתאר אדם חי. השימוש בהבעת פנים זו מהווה ניסיון ראשוני ליצירת תיאור נטורליסטי של דמות האדם, לעומת הפיסול המצרי של אותה התקופה, שהאמנים היוונים הושפעו ממנו, פיסול אשר העדיף את התיאור הסמלי. במרוצת השנים, החיוך הארכאי נעלם, והופיע במקומו חיוך "חי" יותר.

טימפנון

טימפנוֹן (או מאוחר יותר טימפנום) הוא אלמנט אדריכלי המופיע בחזיתם של בניינים חשובים, והוא מעוטר בפסלים ותבליטים. תפקידו העיקרי של הטימפנון הוא תיאור של סיפור דתי, מיתולוגי או היסטורי על ידי הדגשתו בחזית של מבנה ציבור חשוב שם יוכל הציבור להתרשם ממנו.

מקורו של אלמנט זה הוא באדריכלות יוון העתיקה שם נהוג היה ליצור טימפנון בגמלון של מקדשים יווניים. אלמנטים ידועים מסוג זה פוסלו בגמלוניהם של מקדשים כגון מקדש זאוס באולימפיה והפרתנון. הטימפנון במקדשים אלו תיאר בעזרת פיסול יווני טיפוסי דמויות מן המיתולוגיה היוונית ואלו הפכו לגולת הכותרת של עיטורי המקדש.

השימוש בטימפנון היה נפוץ יותר, ואף מקובל להשתמש במושג זה, בעיקר באדריכלות הגותית. בקתדרלות גותיות רבות נהגו ליצור טימפנון מעל שערי הכניסה הראשיים. הטימפנון היה בצורת חצי מעגל או קשת מחודדת והוא הופיע מעל שער הכניסה כך שכל מתפלל שנכנס אל הכנסייה יוכל לראות את הפיסול ולהיות קהל לסיפור המסופר בו. להבדיל מהטימפנון היווני בו תוכננה בקפידה קומפוזיציית הפסלים והעיטורים, הטמפנון הגותי התאפיין בפירוט רב מאוד וחסר איפוק [דרוש מקור] אשר תכליתו העיקרית הייתה הצגת סיפורי הברית החדשה וחיזוק כוחה ועליונותה של הכנסייה ביחס לציבור. כמו כן התאפיין הטימפנון הגותי במיסגור על ידי קשתות מחודדות רבות אשר עוטרו גם הן בתבליטים שונים, הקרויות ארכיוולט.

מזבח פרגמון

מזבח פרגמון הוא מזבח שיש שהוקם במאה השנייה לפנה"ס בעיר היוונית פרגמון (כיום בסמוך לעיר ברגמה שבטורקיה, בצפון מערב אנטוליה). ככל הנראה הוקם המזבח בעקבות הניצחונות הצבאיים של אומנס השני על אויביו.

המזבח המרשים מוזכר בחזון יוחנן שבברית החדשה כ"כיסא השטן" (פרק ב' 12-13). אורכו של המזבח 113 מטרים, והוא מוקף באפריז. מחקרים מודרניים מראים שהאפריז הוקם לאחר שנת 172 לפנה"ס, וככל הנראה עיקר העבודות נערכו בשנת 160 לפנה"ס לערך.

מסכת אגממנון

מסכת אגממנון היא כינוי למסכת קבורה עשויה זהב אשר התגלתה בקבר המסומן כסימן "V" במיקנה בשנת 1876. מגלה הקבר, היינריך שלימן, סבר כי הוא מצא את קברו של אגממנון אולם חוקרים מודרניים סוברים כי מקורה של המסכה הוא בין השנים 1550–1500 לפנה"ס, תאריך המוקדם מתקופת חייו המשוערת של אגממנון. המסכה מוצגת כיום במוזיאון הארכאולוגי באתונה. בעת פתיחת הקבר הכריז שלימן "ראיתי את פניו של אגממנון".

באתר הארכאולוגי שבו נתגלתה "מסכת אגממנון" התגלו למעשה חמש מסכות. שלוש מתוכן התגלו במערת קבורה "IV" ועוד שתיים במערת קבורה "V". בנוסף לכך התגלו בקבר "III" שרידיהם של שני ילדים אשר פניהם וידיהם מכוסים בעלי זהב. באחד משני שרידי הגופות נקבעו חורים בציפוי הזהב במיקומן של העיניים. יש לציין כי לא על כל הגופות באתר הקבורה נמצאו מסיכות ועיטורי זהב. לצד כמה מן הגופות בקברים אלו, הנחשבים בעיני החוקרים לקברי אצולה, נתגלו גם כלי נשק המעידים, לדעתם, כי הללו היו לוחמים.

במאה ה-20 הועלו ספקות לגבי האותנטיות של המסכה. כתב העת "ארכאולוגיה" (Archaeology) פרסם בשנת 1999 סדרה של מאמרים תומכים ומתנגדים לאותנטיות של המסכה.

מקדש זאוס באולימפיה

מקדש זאוס באולימפיה הוא מקדש אשר הוקם בפוליס היוונית אולימפיה והוקדש לאל זאוס. המבנה נבנה בין השנים 470 ל-456 לפנה"ס.

המקדש, אשר תוכנן בסגנון הסדר הדורי, על ידי אדריכל בשם ליבון מאליס, היה חלק ממתחם מקודש של מזבחות ומבני מקדשים באולימפיה. המקדש נבנה מאבן גיר מצופה בסטוקו (יציקת גבס) והיה בעל גג מצופה באריחי שיש. ברוחבו (27.68 מטר) של המקדש נקבעו שישה עמודים דורים, (בגובה של 5.23 מטר) ואילו באורכו (64.12 מטר) נקבעו 13 עמודים. אל המבנה נכנסו דרך רמפה אשר הייתה קבועה בצד המזרחי של המקדש. סביב המקדש נבנו שלוש מדרגות אשר הקיפו אתו, בהתאם לסגנון הבניה היווני.

המקדש היה מפורסם כיוון שבו עמד פסל זאוס באולימפיה בתכנונו של פידיאס, אשר נחשב לאחד משבעת פלאי עולם. מחוץ למקדש תוכנן מערך עיטורים מורכב בגמלונים ובמטופות של המקדש. על פי פאוסַניאס, תכנון הגמלונים נעשה בידי אלקאמנס ופאוניוס , פסלים ממחצית השנייה של המאה החמישית לפנה"ס, אולם עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם ניתוח סגנונן של הדמויות. תכנון העיטורים נעשה כנראה לכל המבנה יחדיו, אולם ביצועם נעשה על ידי כמה אמנים שונים וניכרים הבדלים סגנונים משמעותיים.עיטורי המקדש, בייחוד המאוחרים שבהם, מציגים את ההתקדמות מן הפיסול הארכאי אל הפיסול הקלאסי. ניתן לראות את ההתפתחות בשני מישורים. ראשית, התפתחות יכולת התיאור האנטומי של גוף האדם. הדבר בולט בהשוואה גם בין שני שלבי היצירה. התפתחות זו בולטת בייחוד בתיאור גופות הגברים, כיוון שבתאור דמויות הנשים עדיין לא הגיעו האמנים לכדי תיאור חופשי, אפילו בפסלי הגמלון המערבי המאוחר. התקדמות נוספת בתיאור הגוף היא העובדה כי נעדר מן הדמויות "החיוך הארכאי" המאפיין את הפיסול מן התקופה הארכאית. שנית, ניכרת התפתחות בבניית מערך הפיסול לקראת תכנון מערך פיסולי דינאמי יותר ובעל עומק פיסולי רחב יותר. הדמויות מותאמות לצורתו המשולשת של הגמלון בתנוחות טבעיות.

נושא הרומח

"נושא הרומח" או "דוריפורוס" (ביוונית: δορυφόρος; בלטינית: Doryphorus) הוא פסל יווני מאת הפסל פוליקליטוס (ביוונית: Πολύκλειτος) ממחצית המאה החמישית לפני הספירה. הפסל מציג צעיר אתלטי אשר נשא, כנראה, רומח. הפסל נוצר במקור מברונזה, אולם שרדו רק העתקים שלו עשויים שיש.

תנוחת הפסל משלבת בין דינאמיות לסטאטיות, בין עמידה להליכה, במידה רבה באופן הדומה לתנוחת הפסל זורק הדיסקוס. הפסל ניצב בתנוחת "קונטרה פוסטו" (Contrapposto), רגל ימין של הפסל מונחת קדימה, כלפני צעד ואילו רגל שמאל מורמת מעט וממוקמת מאחוריה כך שהדמות נשענת על רגלה הימינית. מותנו הימני של הפסל גבוה יותר, כך שקו המותניים נוטה לשמאל ואילו הראש מאזן נטייה זו בהרכנתו לצד ימין. מערך הידיים של הדמות הוא הופכי כאשר יד ימין מונחת לצידי הגוף ואילו יד שמאל אוחזת ברומח הנשען על הכתף. מערך כיאסטי זה יוצר שלמות הרמונית תוך יצירת ניגודים בכווני התנועה.

פרופורציות הדמות המפוסלת נחשבות למושלמות לפי הפרופורציות של האמנות הקלאסית. במאה השנייה לספירה כתב קלאודיוס גלנוס על הפסל ותיאר אותו כביטוי הוויזואלי המושלם עבור החיפוש הרמוניה ויופי. ביטוי זה מתבטא בפרופורציות המושלמות של הפסל: "היופי מגולם בפרופורציות, לא של אלמנטים אלא של חלקי הגוף, כלומר של אצבע אל אצבע ושל כל האצבעות אל כף היד ושורש כף היד ואלה אל הזרוע, ושל הזרוע לאמה, ושל כל החלקים אלו אל אלו כפי שהם מתוארים בקאנון של פוליקליטוס".

ניקה מסמותרקיה

ניקה מסמותרקיה (ביוונית: Νίκη της Σαμοθράκης) הוא פסל עשוי שיש מן התקופה ההלניסטית. הפסל, המתאר את האלה ניקה כדמות מכונפת הניצבת מול הרוח מוצג כיום במוזיאון הלובר בפריז, והוא נחשב לאחד מאוצרות האמנות הגדולים של המוזיאון, אף על פי שידיו וראשו אבדו במרוצת השנים.

לפי השערות יצר את הפסל פיתוקריטוס איש רודוס בתחילת המאה השנייה לפנה"ס לזכר ניצחון ימי. הפסל מוקם בהיכל האלים הכבירים באי סמותראקי (Samothrace). הפסל התגלה בחפירה ארכאולוגית בשנת 1863 על ידי שארל שאמפּוּאָזוֹ (Charles Champoiseau), הקונסול הצרפתי באדירנה.

הפסל מציג את דמותה המכונפת של ניקה, אלת הניצחון היוונית, כשהיא נמצאת במצב של הליכה. האלה לובשת בד כבד המתלפף ברוח חזקה סביב מותניה ואילו מתאר פלג גופה העליון מודגש על ידי בד דק הצמוד לגופה. לדמות זוג כנפיים גדולות ופרושות והדמות כולה נראית כאילו היא נוחתת. רגלה הימנית נושאת את משקלה, ראשה היה מופנה שמאלה ובידה, השבורה כעת, החזיקה כנראה את אחד מסמליה של ניקה כמו חצוצרה או זר ניצחון. מקור אפשרי לפסל זה מצאו החוקרים בפסל ניקה מסוף המאה הרביעית לפנה"ס אשר הוקם "לזכר ניצחון דמטריוס על הצי התלמאי ליד קוס בשנת 306 לפנה"ס".

סרקופג אלכסנדר

סרקופג אלכסנדר הוא סרקופג אבן המעוטר בגילופי תבליט של אלכסנדר מוקדון. הוא נוצר בסוף המאה ה-4 לפנה"ס. העבודה נשתמרה להפליא ונמצאת, נכון ל-2016, במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול.

פידיאס

פִידִיאַס (יוונית: Φειδίας; סביבות 500 - סביבות 430 לפנה"ס) היה פסל וצייר אתונאי אשר חי ופעל במאה ה-5 לפנה"ס. נחשב לגדול האמנים של המאה ה-5 לפנה"ס. בין יצירותיו פסל זאוס באולימפיה שנחשב אחד מבין שבעת פלאי תבל. הוא היה אחראי על הפיסול בפרתנון שבאקרופוליס, משם זכור במיוחד פסל אתנה פרתנוס. חתם על יצירתו "פידיאס בן כארמידס איש אתונה". פסליו שימשו מודל לחיקוי בהמשך השנים, בין השאר לתיאור זאוס.

פסל זאוס באולימפיה

פסל זאוס באולימפיה הוא אחד משבעת פלאי תבל. את הפסל פיסל פידיאס בערך בשנת 435 לפנה"ס והוא עמד במקדש זאוס באולימפיה. הפסל היה בגובה 12 מטרים ותיאר את זאוס המעוטר בכתר העשוי מעלי זית יושב על כס מלכות, ביד שמאל הוא אוחז בשרביט שבקצהו נמצא עיט שנחשב כסמלו של זאוס ועל כף ידו הימנית ניצב פסל קטן של ניקה, אלת הניצחון.

גופו של זאוס היה עשוי משנהב ובגדיו היו עשויים מזהב, לאחר השלמת הפסל הוא קושט באבני חן, כסף, אמייל, זכוכית ונצבע. לפי האגדה, שלח האל זאוס ממרומי האולימפוס כדור - רעם ביום השלמת הפסל, לאות שביעות רצונו ממעשה ידיו המפואר של פידיאס.

ביום הראשון של המשחקים האולימפיים נשבעו לפני הפסל האתלטים והמשתתפים האחרים במשחקים לא להפר את כללי התחרות. כמו כן הם הקריבו חזיר בר לזאוס.

לאחר שהקיסר תאודוסיוס הראשון אסר על קיום המשחקים האולימפיים בשנת 394 הפסל הועבר לקונסטנטינופול והושמד כתוצאה מדלקה שפרצה בשנת 475.

לפסל הייתה השפעה גדולה על תחום הפיסול, בעולם העתיק הוא הפך לאב טיפוס לייצוג אלים בפסלים, גם בעידן המודרני הוא המשיך להשפיע על הפיסול כגון פסלו של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן שמוצב באנדרטת לינקולן.

פסל לאוקואון

פסל לאוקואון או פסל לאוקואון ובניו הוא פסל המתאר את מותו של לאוקואון, כהן העיר טרויה. בפסל מוצגים לאוקואון ושני בניו במאבקם בנחשי הים שנשלחו להרוג אותם, כנקמה על אזהרתו של לאוקואון מפני מתנת סוס העץ שקיבלה העיר טרויה מידי היוונים. זהות יוצר הפסל אינה ידועה. הפסל עשוי שיש וגובהו 242 ס"מ. הפסל מתוארך לשנת 50 לספירה. הוא מוצג בוותיקן, במוזיאון פיו-קלמנטין.

הפסל נמצא ליד מעיינות טיטוס בפרברי רומא ב-16 בינואר 1506, בידי איכר איטלקי. את הפסל זיהו האדריכל ג'וליאנו דה סנגלו ומיכלאנג'לו, כפסל לאוקואון, אותו תיאר פליניוס הזקן בספרו תולדות הטבע. האפיפיור יוליוס השני רכש את הפסל מיד לאחר גילויו, והוא נחשב לאחד הפסלים הראשונים שהוצבו במוזיאון הוותיקן.

הפסל משמש לאמנים ולתאורטיקנים של האמנות כגון גוטהולד אפרים לסינג וקלמנט גרינברג כאמת מידה לפיסול ולאמנות מאז גילויו.

בספרו "סוף הדרך" מזכיר הסופר ג'ון בארת' את פסל לאוקואון פעמים רבות. הגיבור בספר זה, ג'ייק הורנר, מטלטל עמו בכל מעבר דירה את פסל הלאוקואון שלו, ומציין כי במבט בפניו של לאוקואון יכול היה פעמים רבות לזהות את מצב רוחו שלו עצמו.

קוודריגה

קוודריגה (בלטינית: Quadriga;‏ quadri - ארבע, ו-jungere - להוביל) היא מרכבה המובלת על ידי ארבעה סוסים אשר שימשה ביוון העתיקה במשחקים האולימפיים ומאוחר יותר במרוצי מרכבות ברומא העתיקה. המרכבה סימלה את מרכבות האלים והן תוארו על גבי כדים ותבליטים כמרכבות המשוכות על ידי ארבעה סוסים. מרכבתו של אפולו, אל השמש, הנושא את אור היום בשמים מתוארת כקוודריגה.

קונטרה פוסטו

"קונטרה פוסטו" (מאיטלקית: Contrapposto) הוא מונח המשמש באמנות הוויזואלית ובתולדות האמנות לתיאור תנוחה של דמות אדם.

תנוחת ה"קונטרה פוסטו" נחשבת לתנוחה הקלאסית באמנות של יוון העתיקה. בקאנון הקלאסי הדמות נמצאת במצב של בין עמידה להליכה. רגל אחת של הדמות מונחת קדימה ישרה וכנגדה היד הנגדית מכופפת. כך נופל משקל הגוף על רגל אחת. בתנוחה זו, כתפי הדמות נוטות מעט ואילו קו המותן של הדמות נוטה לכיוון הנגדי כך שהגוף מקבל תנוחה המזכירה את האות S. לעיתים מקבל הגוף גם נטייה סיבובית מסוימת בכתפיים או במותן. הצלבה בין פרקי הגוף נקראת גם "מבנה כיאסטי" (מונח הלקוח משם האות היוונית χ, "כי"). היא יוצרת תחושה של שלמות וקומפוזיציה המכילה הרמוניה של ניגודים ומשלימה את תנוחת הקונטרה פוסטו.

קורוס

קורוס (ביוונית עתיקה: κοῦρος) הם פסלי גברים ונערים שנעשו ביוון הארכאית, בין השנים 650 - 500 לפנה"ס. לדעת החוקרים, שימשו פסלים אלו כמנחות לאל אפולו. לעיתים הם אף מכונים כפסלי "אפולו" או "אפולון". חוקרים אחרים מאפיינים אותם כפסלי נפטרים או כדמויות מנצחים בתחרויות אתלטיות.

שיש אלגין

שיש אלגין (באנגלית: The Elgin Marbles) הקרוי גם שיש הפרתנון (Parthenon Marbles) הוא חלק מאפריז הפרתנון שבאתונה, יוון, שהובא בשנת 1806 על ידי תומאס ברוס הארל השביעי מאלגין למוזיאון הבריטי בלונדון שבאנגליה. ברוס היה שגריר הממלכה המאוחדת לאימפריה העות'מאנית בין השנים 1799 ו-1803 - תקופה בה הייתה יוון חלק מהאימפריה, וקיבל "פירמן" המתיר לו לרכוש את השיש. בשנת 1936 נבנתה עבור הפסלים גלריה מיוחדת - גלריית דובין (Duveen Gallery).

תרבות יוון העתיקה
תרבות יוון העתיקה: מיתולוגיה | אמנות | פיסול | קדרות | הומוסקסואליות | זנות | חקלאות | כלכלה | מטבח | משפט | עבדות | פדרסטיה | רפואה | מלחמה

פילוסופיה ביוון העתיקה: פיתגורס | הרקליטוס | פארמנידס | פרוטגורס | אמפדוקלס | דמוקריטוס | סוקרטס | אפלטון | אריסטו | זנון מקיטיון | אפיקורוס

מתמטיקה: ארכימדס | אוקלידס | תאלס | פיתגורס | דיופנטוס | ארטוסתנס | תלמי

ספרות: הומרוס | האיליאדה | האודיסאה | הסיודוס | פינדארוס | הרודוטוס | תוקידידס | קסנופון | פוליביוס

תיאטרון: אייסכילוס | סופוקלס | אוריפידס | אריסטופנס | מושגים

ספורט: המשחקים האולימפיים | תרבות הגוף | המשחקים הפיתיים | המשחקים האיסתמיים | המשחקים הנמאיים | המשחקים הפאן-אתנאיים | גימנסיון

אדריכלות: מקדש יווני | הסדרים הקלאסיים | הפרתנון | מקדש ארטמיס | אקרופוליס | האגורה | מקדש זאוס באולימפיה | מקדש הפייסטוס | מקדש ארטמיס

ראו גם: פורטל יוון העתיקה
AGMA Tetradrachm Athens 5c BC
פיסול
העת העתיקה פיסול פרהיסטורי • פיסול מצרי • פיסול יווני • פיסול רומי
Christen Købke - The View of the Plaster Cast Collection at Charlottenborg Palace
ימי הביניים פיסול ביזנטי • פיסול רומנסקיפיסול גותי
העת החדשה פיסול של תקופת הרנסאנס • פיסול של תקופת הבארוק • פיסול נאו קלאסי
המאה ה-20 פיסול אימפרסיוניסטי • פיסול מודרניסטי • פיסול פוטוריסטי • רדי מיידאמנות אדמהוידאו ארטמיצגמיצב
סגנונות מקומיים פיסול ישראלי
קטגוריות עיקריות פַּ‏‏סָּ‏‏‏‏‏לים • פסלים (יצירות) • טכניקות פיסוליות
ראו גם: פורטל:אמנות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.