פיניקית

פיניקית (𐤃𐤁𐤓𐤉𐤌 𐤊𐤍𐤏𐤍𐤉𐤌‎ "דברים כנענים") היא שם כולל למשפחת ניבים כנעניים שדוברו במהלך האלף ה-1 לפנה"ס לאורך אזורי החוף של כנען, מארוד שבצפון ועד יפו ודור שבדרום, ובייחוד בערים צור, צידון וגבל, כמו גם באזורים מסוימים בקפריסין ובאנטוליה. בעקבות הקולוניזציה הפיניקית התפשטה השפה מערבה לאזורי החוף בצפון אפריקה, למלטה, לסיציליה, לסרדיניה ולקורסיקה, ושם התפתחו הניבים הפוניים והנאו-פוניים, שמקורם בפיניקית.

Idioma fenicio
הארצות הדוברות פיניקית

המקורות

חקר הפיניקית מבוסס בעיקרו על אוסף מצומצם של כתובות,[1] שרובן בעלות אופי רשמי או דתי, ועל תעתיקים מעטים לאכדית, ליוונית וללטינית. הכתובות הקדומות ביותר ששרדו נתגלו בעיר גבל, והן מתוארכות למאה ה-10 לפנה"ס לערך. בערים צור וצידון נתגלה אוסף אחר של כתובות, המתוארכות ברובן למאות ה-52 לפנה"ס. לשונן של כתובות צור וצידון מוגדרת במחקר כפיניקית ה"סטנדרטית". היא נבדלת במובנים מסוימים מלשון כתובות גבל, אך במקרים רבים קשה לקבוע אם ההבדלים הם ניביים או שהם נעוצים בפערי הזמן.[2]

חלק ניכר מן הכתובות הפיניקיות נתגלו בקולוניות הפיניקיות שבמערב הים התיכון. כתובות אלה, שהקדומות שבהן מתוארכות למאה ה-3 לפנה"ס, משקפות דיאלקט מערבי ומאוחר יחסית של השפה הפיניקית, שנהוג לכנותו "פונית". הוא נבדל מן הפיניקית הסטנדרטית בצורת הכתב ובנורמות האורתוגרפיות שנהגו בו ואף במאפיינים פונולוגיים ודקדוקיים מסוימים, וניכרת בו לעיתים גם השפעתן של השפות הילידיות באזור.

הכתובות המתוארכות לתקופה שאחרי נפילת קרתגו (146 לפנה"ס) מכונות "הכתובות הנאו-פוניות", והן משקפות התפתחות נוספת של השפה ושל מערכת הכתב. גלגול מאוחר זה של הפיניקית שרד בצפון אפריקה עד פלישת הונדלים בסביבות המאה ה-5 לספירה. רובן המוחלט של הכתובות הנאו-פוניות הן כתובות הקדשה קצרות, וחלקן כתובות במלואן בתעתיק לאותיות רומיות או יווניות.

מקור נוסף המשמש לשחזור ההגייה הפיניקית הוא המחזה "פוינולוס" ("הפוני הקטן") שחיבר המחזאי הרומי פלאוטוס בסוף המאה ה-2 לספירה. המחזה, הכתוב לטינית, כולל פסקה רציפה וארוכה למדי בפונית בתעתיק לאותיות רומיות וכן כמה מילים וביטויים פוניים המפוזרים לאורך הטקסט. בתהליך המסירה של הטקסט שיבשו המעתיקים את החלקים הפוניים באופן ניכר, מאחר שלא הבינו אותם. אולם חוקרים מודרניים הוכיחו שהטקסט שנכלל במחזה אכן משקף ניב פיניקי כלשהו והציעו תיקונים שונים לטקסט המשובש.[3] מכיוון שהטקסט כפי שנמסר משובש מאוד, והתיקונים אינם מקובלים על כלל החוקרים, ראוי להתייחס בזהירות לשחזורים המבוססים על התעתיקים במחזה.

סיווג גנטי

הפיניקית שייכת לענף הצפון-מערבי של השפות השמיות, ומתועדות בה התכונות האופייניות לענף זה, בראש ובראשונה המעתק ‏w‏>y בתחילת מילה. לדוגמה, המילה "ירח" (במקור warḫu*) נכתבת בפיניקית ביו"ד, כמו בעברית.

בתוך הענף הצפון-מערבי משתייכת הפיניקית למשפחת השפות הכנעניות, והיא חושפת זיקה לשונית עמוקה ללשון מכתבי אל-עמארנה, לעברית המקראית ולמואבית. בדומה לשפות כנעניות אחרות, חל בה המעתק הכנעני, והיא כוללת את תווית היידוע התחילית 'ה' ואת הכינוי הפרוד למדבר 'אנכ'. הדמיון בין הפיניקית, ובייחוד הפיניקית הגבלית, לבין העברית המקראית בא לידי ביטוי באוצר המילים, בדקדוק ובמבנים התחביריים המשותפים לשתי השפות.

מערכת הכתב

פיניקית נכתבה באלפבית פיניקי, שמקורו בכתב הכנעני הקדום. הפיניקים היו ככל הנראה הראשונים שעשו שימוש נרחב בכתב זה, שהוא המקור לרוב מוחלט מן הכתבים האלפביתיים המודרניים.

בניגוד לעברית המקראית ולארמית, שהתמלאו בהדרגה במרוצת האלף הראשון לפנה"ס, הכתיב הפיניקי הוא כתיב חסר במובהק, שאינו כולל שימוש באמות קריאה, אף לא בסופי מילים. רק במסגרת הפונית, בסביבות המאה השלישית לפנה"ס, נעשה לראשונה שימוש בלתי עקבי באות אל"ף לציון תנועות סופיות ובאות יו"ד לציון תנועות i ארוכות. סימון שיטתי יותר של תנועות באמות קריאה מתועד רק בשלב מאוחר מאוד, בכתובות הנאו-פוניות.

פונולוגיה

העיצורים

הפיניקית קיימה 22 פונמות עיצוריות: /ʔ/, /b/, /g/, /d/, /h/, /w/, /z/, /ḥ/, /ṭ/, /j/, /k/, /l/, /m/, /n/, /s/, /ʕ/, /p/, /ṣ/, /q/, /r/, /š/, /t/.

מצאי העיצורים הפיניקי קרוב מאוד למצאי העיצורים בעברית המקראית, למעט מספר הבדלים. העיצור הפרוטו-שמי ś (המסומן בעברית בשי"ן שמאלית) נעתק בפיניקית כבר בשלב קדום ל- š (שי"ן ימנית). בעברית המקראית הוא השתמר כעיצור מובחן, והזדהה רק בשלב מאוחר יותר עם s בהשפעת הארמית. לעומת זאת, בעברית השומרונית נהגית כל שי"ן שמאלית כשי"ן ימנית, בדומה לפיניקית.

העיצורים הפרוטו-שמיים ו-ġ, שהשתמרו בעברית לכל הפחות עד המאה הרביעית לפנה"ס, נעתקו בפיניקית כבר בשלב מוקדם ל- (בכתב: ח) ול- ʕ (בכתב: ע) בהתאמה, כפי שניתן ללמוד מן הכתב, שאינו מבחין בין שני העיצורים.

התנועות

כיוון שהכתיב הפיניקי הוא כתיב חסר, ידיעותינו בדבר מערכת התנועות הפיניקית מוגבלות מאוד. ההשערות מבוססות בעיקרן על השוואה לניבים כנעניים אחרים, על תעתיקים של שמות פרטיים ועל עדויות מכתובות נאו-פוניות מאוחרות, שכתובות בכתיב מלא.

משערים שהפיניקית קיימה שלוש תנועות קצרות /a/, /i/ ו- /u/ וחמש תנועות ארוכות - /ā/, /ī/, /ū/, /ē/, /ō/. שתי התנועות האחרונות, /ē/ ו- /ō/, מקורן בכיווצי הדיפתונגים /ay/ ו- /aw/. כיווצים אלה התרחשו ככל הנראה בפיניקית מוקדם מבעברית המקראית, שכן גם בכתובות הפיניקיות הקדומות ביותר אין זכר לקיומם של דיפתונגים. כך, למשל, כנגד הכתיב העברי "בית" מצוי בפיניקית הכתיב "בת": "בת ז בני יחמלך" (=את הבית הזה בנה יחמלך, KAI 4:1).

בפיניקית התרחש ללא ספק המעתק הכנעני, כפי שניתן ללמוד מתעתיקים לשמות פרטיים. יתר על כן, המעתק של ‏ā>‏ō בהברה מוטעמת נמשך זמן רב יותר בפיניקית מבניבים כנעניים אחרים וחל לא רק על תנועת ā ארוכה מיסודה, אלא גם על תנועות a קצרות שהתארכו. כך, למשל, תנועת ה-a בצורת הפועל קָטַל נעתקה ל- ο, כפי שניתן ללמוד מתעתיקים כגון malok (=מָלַךְ), samō (=שָׁמַע). בשלב כלשהו, ככל הנראה רק בפונית או בפיניקית המאוחרת, נעתקו תנועות ō ארוכות ל-ū. כתוצאה מכך, תנועות ā ארוכות שנעתקו ל- ō במסגרת המעתק הכנעני נתגלגלו ל- ū. למשל, המילה מָקוֹם מופיעה במחזה "פוינולוס" בתעתיק macum, שמעיד על התהליך maqām>*maqōm>maqūm*.[4] המעתק ‏ō>‏ū התרחש גם במילים שלא הושפעו מן המעתק הכנעני, אך הייתה בהן ō ארוכה בהברה מוטעמת, למשל ‏μουθ‏ (mūt, =מָוֶת, maut>*mōt>mūt*).[5]

נראה כי תנועות [a] קצרות בהברה סגורה בוצעו לעיתים כ-[œ]

(תנועה אמצעית, בין a ל-e). כך עולה, למשל, מן התעתיקים האכדיים למילה "בעל", שבהם הצורה הרווחת יותר "bal" מתחלפת לעיתים ב- "bil".[6]

תנועת [i] קצרה הייתה קרובה כנראה בהגייתה ל-[e], כפי שניתן ללמוד מן התעתיקים היווניים μελκ (melk=מֶלֶךְ, בפיניקית נהגה במקור מִלְכְּ) ו-γερ (ger=גֵר), המופיעים לעיתים קרובות יותר מן התעתיקים הנדירים μιλκ (milk) ו-γιρ (gir).[7]

מורפולוגיה

הכינויים

הכינויים הפרודים

מערכת הכינויים הפיניקית דומה במידה רבה לזו הנוהגת בעברית המקראית:

גוף יחיד יחידה רבים רבות
ראשון אנך (ʔanōki*) אנחן (ʔanaḥnū*)
שני את (ʔatta*) את (ʔatti*) לא מתועד לא מתועד
שלישי הא (huʔ*) הא (hiʔ*) המת (hummat*) המת (himmat*)

הכינוי למדבר בפיניקית הוא אנך (ʔanōki*), בדומה ל"אֲנֹכִי" העברי. בפונית מתועד גם הכתיב אנכי (KAI 89:2), המעיד כי בפיניקית, כמו ביתר הלשונות הכנעניות, נעתקה ה- u הסופית של הכינוי ל- i ‏ (ʔanāku>ʔanōki*). הכינוי "אני" אינו מתועד בפיניקית, מלבד פעם אחת בכתובת ארכאית מסרדיניה מסביבות 1200 לפנה"ס.[8]

התנועות הסופיות בכינויים לנוכח (ʔatta*) ולנוכחת (ʔatti*) משוחזרות על סמך השוואה לשפות שמיות אחרות, ואינן מתועדות. לעומת זאת, התנועות בצורות הנסתר (huʔ*) והנסתרת (hiʔ*) מסתמכות על תיעוד. הצורה hu מופיעה במחזה הרומי פוינולוס (943; 946) והצורה "הי" מתועדת בכתיב מלא נאו-פוני (KAI 130:3). כיוון שבכתובות הפיניקיות עדיין נכתבת האל"ף, יש להניח שהיא נהגתה.

ההבדל הבולט ביותר בין מערכת הכינויים הפיניקית לזו העברית טמון בצורות הנסתרים/ות "המת", כנגד הם/הן שבעברית. הגיית הכינויים הללו אינה מתועדת, ואף היא משוערת בלבד. נראה כי כינויים אלה שימשו במקור לציון הנסתרים ביחסות העקיפות (דאטיב או אקוזטיב) והשתלטו בהמשך גם על כינויי הנושא. בגבלית עתיקה מתועדת גם הצורה "האת" ככינוי לנסתר. ה-t בכינוי זה מקורה אף היא, ככל הנראה, בכינוי האקוזטיבי, ואפשר שהצורה נגזרה ישירות מהכינוי לנסתרים "המת".

הכינויים החבורים

כינויי הקניין
גוף יחיד יחידה רבים רבות
ראשון ø ‏‏ (ī-*)‏
(ya-*) [אחרי שם בגנטיב]
(ay-*) [אחרי תנועה]
(on-*)
שני (ka-*)

(ki-*)

לא מתועד

לא מתועד

שלישי ø ‏ (ō-*)
(iyu-*).
(ihu-*); (iw-*) [גבלית]
(w-*) [אחרי תנועה]
ø ‏ (ā:*)
(iya-*)
(iha-*) [גבלית]

(om-*)

-הם (hum-*) [גבלית]

(em-*)



הכינוי למדבר ī-* (בכתב ø), המקביל לכינוי העברי, שימש בפיניקית כאשר הצטרף לשם ביחסת הנומינטיב או האקוזטיב, אך אחרי שם ביחסת הגנטיב שימש הכינוי ya-* (בכתב ). השוו, למשל, "קראת את רבתי בעלת גבל ושמע קל" (=קראתי לגבירתי גבירת גבל ושמעה קולי, KAI 10). אבחנה זו החלה להתערער כבר בפיניקית, ובכתובות מאוחרות יותר כתוב הכינוי ב-י גם כשהוא חובר לשם ביחסת הנומינטיב. ככל הנראה, בשלב זה כבר השתלט הכינוי ī- על כל המעמדים, והכתיב ביו"ד אינו אלא כתיב מלא[9].

כינוי הנסתר הרווח בפיניקית סטנדרטית הוא iyu-* (בכתב "-י"), שמקורו ככל הנראה ב- *ihu-, בנשילת הה"א (ihu>*iu>*iyu*). ואולם, לצדו נהג גם הכינוי ō ("‏ø‏" בכתב), שמקורו בצורת היסוד ‏ahu-*‏: ahu>*aw>ō*.[10] גם בנסתרת נהגו שני כינויים שונים, ‏iya-*‏ (iha>*ia>*iya*) ו- ā-*‏(aha>ā*)‏.

בכתובות גבליות מוצאים עדיין כינויי גוף שלישי הכוללים את ה- h המקורית, למשל אבה (=אביו, ΚΑΙ 1:1, והשוו: "שָֹדֵהוּ", "פִּיהוּ" שבמקרא). ואולם, בכתובות גבליות מאוחרות יותר מתועד גם הכינוי לנסתר –ו (כנראה iw-*), שמעיד על נשילת הה"א.

כינויי המושא
גוף יחיד יחידה רבים רבות
ראשון (ni-*) לא מתועד
שני (ka-*) (ki-*) לא מתועד לא מתועד
שלישי ø ‏ (o-*)
(y-*)
(hu-*); (w-*) [גבלית]
ø ‏ (a-*)
(ya-*)

(om-*)


לא מתועד


כינויי המושא בפיניקית מצטרפים הן לצורות הפועל המפורש הן לצורות המקור המוחלט והנטוי.

כינויי הרמז

לקרוב:

  • ז (ze*) לזכר
"ובקבר ז" (ΚΑΙ 14:3), =ובקבר הזה
  • ז (zō*) לנקבה
"בחלת ז" (ΚΑΙ 14:3), =בארון הזה
  • אל (ʔille*) לרבים/רבות
"הבתם אל" (KAI 4:2), =הבתים האלה

בגבלית מתועדות לצד הצורות הללו גם הצורות:

  • זנ לזכר
"ארן זן" (KAI 1:2), =ארון זה
  • זא לנקבה
"והערפת זא" (KAI 10:6), =והאכסדרה הזאת

בכתובות פיניקיות מקפריסין מתועדת גם הצורה אזאל"ף פרוסתטית) כנגד "ז".

לרחוק:
בדומה לעברית, כינויי הרמז לרחוק זהים לכינויים הפרודים בגוף שלישי.

  • הא (huʔ*) לזכר
"הדבר הא" (ΚΑΙ 13:6) =הדבר ההוא
  • הא (hiʔ*) לנקבה
"על מלאכת הא" (KAI 10:13) =על המלאכה ההיא
  • המת (hummat*) לרבים
"במקמם המת" (KAI 26:17), =במקומות ההם

כינויי הזיקה

כינוי הזיקה הרווח בפיניקית סטנדרטית הוא אש (ʔιš*), המקביל ל-ש' הזיקה העברית בתוספת אל"ף פרוסתטית.
בגבלית משמש גם הכינוי ז (zu*), המקביל לכינוי הזיקה "זוּ" המתועד אף הוא במקרא: "עַם זוּ קָנִיתָ" ( שמ' טו טז).

מערכת השם

מערכת השם הפיניקית דומה מאוד לעברית ומקיימת אבחנות במין (זכר ונקבה), במספר (יחיד, רבים ושרידים של זוגי) ובמצב (נפרד או נסמך).

נטיית השם
יחיד יחידה זוגי זוגית רבים רבות
נפרד ø
(מלך)



(ot-*, מלכת)

(t-*, שת ‏ <šant* ‏)

(ēm-*, ענמ=עיניים)


-תם
(atēm-*,
מאתמ=מאתיים)


(īm-*, מלכם)



(ōt-*, מלכת)


נסמך ø
(מלך)



(at-*, מלכת)

(t-*, שת ‏ <šant* ‏)
ø
(ē-*, לען
=לעיני)

לא מתועד



ø
(ē-*, מלך)



(ōt-*, מלכת)


בדומה לעברית, בפיניקית צורן הזכר הוא אפס, וצורת הזכר בנפרד זהה לצורת הנסמך. יוצאים מכלל זה השמות "אב", "אח" ו"פ" (=פֶּה), שצורת הנסמך שלהם הסתיימה בתנועה סופית (והשוו בעברית: "אבי-הכלה"). תנועה זו הייתה בפיניקית סטנדרטית ū-* בנומינטיב ובאקוזטיב ו- ī-* בגנטיב. בפונית כבר השתלטה התנועה ū- על כלל המעמדים, כפי שבעברית השתלטה תנועת ī-.

הפיניקית קיימה את שני צורני הנקבה הפרוטושמיים at- ו-t-. בניגוד לעברית, השתמרה בפיניקית ה- t של צורן הנקבה at- גם בצורת הנפרד, למשל, "רבת" (=רבה, גבירה), "שנאת" (=שנאה). לעומת זאת, במערכת הפועל נשלה ה-t של סיומת הנסתרת. לאור המעתק a>o גם בתנועות שהוארכו באופן משני, נעתק צורן הנקבה בנפרד מ- at ל-ot. לעומת זאת, בצורת הנסמך הוא נותר ככל הנראה at-.

צורות הזוגי השתמרו בפיניקית ככל הנראה עד אמצע האלף הראשון לפנה"ס לערך. לאחר מכן התייחד השימוש בצורן הזוגי רק למילים מסוימות, כגון איברי הגוף, בדומה לעברית.[11]

צורת הרבים והרבות, הן בנפרד הן בנסמך, זהות לסיומות העבריות.

מכיוון שהפיניקית נכתבה בכתיב חסר, אין לדעת עד איזה שלב התקיימו בה סיומות היחסה, אך יש להניח כי הללו נשלו בשלב יחסית מוקדם, בין המאה ה-9 למאה ה-7 לפנה"ס. עם זאת, קיומם של שני כינויים מובחנים לגוף המדבר, שהאחד מצטרף לשמות בנומינטיב ובאקוזטיב והאחר לשמות ביחסת הגנטיב (ר' לעיל, הכינויים החבורים), מציע כי ייתכן שתנועת הגנטיב השתמרה זמן רב יותר מתנועות היחסה האחרות.

מערכת הפועל

כמו העברית המקראית, מקיימת מערכת הפועל הפיניקית אבחנות של זמן/אספקט ואבחנות של מודוס.
בפיניקית קיימים שלושה מודוסים: אינדיקטיבי, לא-אינדיקטיבי וציווי. כמו בעברית, גם בפיניקית היטשטשה האבחנה בין המודוס האינדיקטיבי ללא-אינדיקטיבי במרבית הצורות, אך בניגוד לעברית, קיימה הפיניקית אבחנה סדירה בין שתי הצורות בנטיית הנוכחים והנסתרים. סיומת הנוכחים והנסתרים במודוס האינדיקטיבי היא ūn- ("-נ" בכתב) ואילו במודוס הלא-אינדיקטיבי הסיומת היא ū- (‏"ø" ‏ בכתב). גם במקרא מתועדות צורות יִקְטֹל בנו"ן סופית, המקבילות לצורות האינדיקטיביות בפיניקית (למשל, "יִרְגָּזוּן", שמ' טו יד), אך הללו מופיעות רק ברבדים הארכאיים של המקרא ואינן נבדלות בהוראתן מהצורות המסתיימות בתנועה.

הבניינים

בפיניקית, כבעברית, קיימים שבעה בניינים עיקריים: קל, נפעל, פיעל, פועל, יתפעל, יפעיל, יופעל. בניין "יתפעל", המקביל ל"התפעל" העברי, אינו מתועד בפיניקית עצמה, אלא בפונית בלבד. בגבלית עתיקה מתועדות כמה צורות שנהוג לזהותן כצורות השקולות בבניין יתפעל (המשקל הרפלקסיבי של בניין קל (GT), המקביל לבניין אתְפְּעֵל בארמית).

הבניין קל נפעל פיעל פועל יתפעל יפעיל יופעל
נטיית הסופיות קטל
(qatol*)
נקטל
(niqtal*)
קטל
(qittil/qittel*)
קטל
(quttal*)
לא מתועד יקטל
(yiqtil/yiqtel*)
לא מתועד
נטיית התחיליות יקטל
(yiqtul*)
יקטל
(yiqattel*)
יקטל
(yeqattel/yeqettel*)
יקטל
(yequttal*)
לא מתועד יקטל
(yiqtil*)
יקטל
(yoqtal*)
בינוני פועל קטל
(qōtel*)
נקטל
(niqtal*)
מקטל
(meqattel/meqettel*)
מקטל
(mequttal*)
לא מתועד מקטל
(miqtil*)
מקטל
(mequttal*)
בינוני פעול קטל
(qatīl/qatūl*)
ציווי קטל
(qtol*)
לא מתועד קטל
(qettel*)
לא מתועד יקטל
(yiqtel*)
מקור מוחלט קטל
(qatōl*)
לא מתועד קטל
(qettel*)
לא מתועד יקטל
(yaqtil*)
מקור נטוי לקטל
(liqtul*)
לא מתועד לקטל
(liqettel*)
לא מתועד ליקטל/לקטל
(liyaqtil/*laqtil*)[12]


בניין קל. כמו בעברית, גם בפיניקית משמש הבניין לציון פעלים יוצאים (כגון "פעל" = עשה) ועומדים ("שכב" = שכב). הגזע של בניין קל בנטיית הסופיות היה qatol (כנגד qatal העברית). ה- a השנייה בצורות היסוד qatal* התארכה בהשפעת הטעם, ולאחר מכן נעתקה ל - ‏ō‏ (qatal>*qa'tāl>qa'tōl'*). על מעתק זה מעידים תעתיקים כגון‏ ιαθων ‏ (yatōn, = נָתַן),[13]; ναδωρ ‏(nadōr = נָדַר, KAI 175.3). יש להניח שבפיניקית, כבשפות שמיות אחרות, התקיימו בבניין קל לצד המשקל הנפוץ הטרנזיטיבי qatal גם המשקלים הסטטיביים qatil (כבעברית: יָשֵן) ו- qatul (כבעברית: יָכֹל), אך בהיעדר תעתיקים של צורות כאלה, לא ניתן לקבוע זאת בוודאות.
צורת הפועל בנטיית התחיליות הייתה yiqtul. כמו בעברית, תנועת האית"ן הייתה בדרך כלל i. תנועת עה"פ הייתה u (בדומה ל"יִשְמֹר" העברי), כפי שניתן ללמוד מן התעתיק המאוחר ythmum (="אשְלים") המופיע במחזה הרומי פוינולוס. עם זאת, נראה שהתקיימו גם צורות במשקל yiqtal, בתנועת a בעה"פ (בדומה ל"יִלְמַד" העברי), כפי שעולה מן התעתיק timlacun (=תִּמְלְכוּ), אף הוא מפוינולוס. u הייתה תנועת עה"פ גם בצורת המקור הנטוי ‏liqtul‏, כפי שעולה מן התעתיק הלטיני liful, "לעשות (לפעול)".
על צורת הבינוני הפעיל qōtel מלמדים תעתיקים כגון ‏oζερβαλος‏ (ozerbalos, עוֹזֵר-בַּעַל)[14]‏;‏ duber (דוֹבֵר, פוינולוס 944). צורת הבינוני הסביל שנויה במחלוקת. יש הטוענים כי צורתו הייתה זהה לצורה העברית, qatūl, בהתבסס על התעתיק sebuim (כנראה זְבוּחִים).[15] אחרים גורסים כי הצורה הייתה זהה לצורה הארמית, qatīl, על בסיס הכתיב הפוני בעריך (=בָּרוּךְ) ותעתיקי השמות baric (=בָּרוּךְ) ו- baricbal (=בָּרוּךְ-בַּעַל).[16]
שאלת קיומה של צורת סביל פנימי בבניין קל (בדומה לצורות מקראיות מעין טׁרַף, בר' לז לג) שנויה במחלוקת, אך קיימות מספר צורות בעלות משמעות פסיבית שהוצע לנתחן כצורות סביל פנימי של בניין קל. למשל, התעתיק הלטיני בפוינולוס gunebte (=גֻּנַּבְתִּי).


נפעל. כמו בעברית, נפעל מתפקד כבניין הסביל של בניין קל. לדוגמה: "נגזלת" (=נִגְזַלְתִּי, KAI 14.12), "ואל יקבר בקבר" (=ולא יִקָּבְרוּ בקבר, KAI 14.8). אופן ההגייה של צורות בבניין זה משוחזר על פי העברית. עם זאת, בכתובות אל-עמארנה מתועדות עדיין צורות בתנועת a אחרי ה- n (למשל, n(a)-aq-șap-ti, = נִקְצַפְתִּי, הִתְרַגַּזְתִּי), כך שאין לשלול את האפשרות שבפיניקית השתמרה תנועה זו ולא נעתקה ל- i כבעברית.[17]


פיעל ופועל. צורתו של הבניין הדגוש הפעיל בנטיית הסופיות הייתה qittel/qittil, כפי שעולה מכתיבים פוניים מלאים כגון "חידש" (=חִדֵּש; KAI 138:6), "טינא" (=הקים; KAI 119:2) ומן התעתיק היווני לשם אשמנשלם (Έσυμσελήμου, ="אשמן שילם", KAI 59:1). צורת הבינוני שנויה במחלוקת. התעתיק היווני μηρρη ‏ (merre, =מְאָרֵחַ; KAI 66:1) מציע שהצורה הייתה meqettel*, ובהתאם, יש להניח שתנועת e אחרי פה"פ התקיימה גם בנטיית התחיליות (yeqettel*).[18] ואולם, ייתכן שבצורה μηρρη התקבלה תנועת ה-‏e‏ כתוצאה מהיאלמות האל"ף וכי צורת היסוד הייתה ‏meqattel*‏ (məʔarreḥ>merreḥ*).[19] יתר הצורות משוחזרות על פי העברית.


יתפעל. הבניין הרפלקסיבי של הסדרה הדגושה אינו מתועד בפיניקית. הוא מופיע בוודאות פעם אחת בלבד בכתובת נאו-פונית מאוחרת בצורה התקדש (=הִתְקַדֵּשׁ, KAI 138:1).[20] יש להדגיש כי הה"א בצורה זו אינה מעידה על העיצור h דווקא, אלא מסמנת את קיומה של תנועה תחילית, כמקובל באורתוגרפיה הנאו-פונית. עם זאת, השחזור יתפעל, ב- y תחילית, אינו מבוסס על תיעוד, אלא על השוואה לתהליך שחל בבניין הגרימה יפעיל (שבו נעתקה ה- h ל- y בהשפעת התנועה i, ור' להלן). לפיכך, לא ניתן לשלול את אפשרות קיומה של h תחילית בבניין זה.


יפעיל. התחילית של בניין הגרימה בפיניקית היא y, בניגוד ל- h הנוהגת בעברית ובשפות שמיות אחרות. למשל, יקדשת (=הִקְדַשְׁתִּי, KAI 43:9), ינח (=הִנִּיחַ, KAI 58). ככל הנראה נעתקה ה- h ל- y בהשפעת התנועה i הסמוכה לה (hiqtil>*yiqtil*). בנטיית התחיליות נשמטה התחילית, כמו בעברית, למשל ישחת (=יַשְׁחִית, KAI 24:15); יסף (יוסיף, KAI 10:11). לעומת זאת, בצורת המקור המוחלט השתמרה התחילית: ירחב (הַרְחֵב, KAI 26:4). בצורות המקור הנטוי מתועדות צורות המשמרות את ה-y התחילית (לירחי, לְשַמְּחוֹ, שורש רו"ח) וצורות שבהן ה-y נשמטה (לשבתי, לְהַשְבִּיתָה; לסיר, לְהָסִיר).[21]

יפתעל. בכתובת אחירם מגבל מופיעות שתי צורות בבניין זה, המשמש כבניין הרפלקסיבי של בניין קל. ה-ת' של הבניין היא תוכית ולא תחילית: תהתפכ (=תִּתְהַפֵּךְ, KAI 1:2), תחתסף (=תִּשָּבֵר?, שם).

נטיית הגופים

נטיית הסופיות בבניין קל
יחיד יחידה רבים רבות
ראשון קטלת
(qataltī*)
קטלן
(qatalnū*)
שני קטלת
(qataltā*)
קטלת
(qatalt(ī)*)
לא מתועד לא מתועד
שלישי קטל
(qatōl*)
קטל
(qatalō*)
קטל
(qatalū*)

גוף ראשון. הכינוי החבוי למדבר (בכתב: ת) היה ti- כבעברית, כפי שעולה מכתיבים פוניים מלאים מעין כעתבתי (=כָּתַבְתִּי, KAI 145:6).
הכתיב המלא הנאו-פוני "כנא" (kannu*=הַיִינוּ)[22] מציע שהכינוי למדברים (בכתב: נ) היה nu- בדומה לעברית (ה-"א" היא אם קריאה המציינת בדרך כלל תנועות ממין o).

גוף שני. העדות היחידה לסיומת הנוכח ta- היא התעתיק הלטיני iadata (=יָדַעְתָּ, פוינולוס 1017).
הכינוי החבוי לנוכחת איננו מתועד. ייתכן ששימר את התנועה הסופית (ti-), ואפשר שהתנועה נשלה, כמו בעברית המקראית (t-).
התעתיק המסופק sycartim (=זְכַרְתֶּם? פוינולוס 1023) הוא העדות היחידה לתנועה של סיומת הנוכחים (בכתב: תם). לסיומת הנוכחות אין תיעוד.

גוף שלישי. בניגוד למערכת השם, במערכת הפועל נשלה הסיומת t- בכינוי לנסתרת גם בפיניקית: שמע (=שָמְעָה, KAI 10:8). לאור המעתק ā>ō בהברה מוטעמת, יש לשער שהצורה הסתיימה בתנועת ‏o‏ (qatalat>qatalā>qatalo).
צורת הנסתרים הייתה qatalu, כפי שמלמדים הכתיב הנאו-פוני "פעלא" (KAI 130:5) והתעתיק הרומי felu, המייצגים שניהם את המילה "פעלו" (=עָשׂוּ).

נטיית התחיליות בבניין קל
יחיד יחידה רבים רבות
ראשון אקטל
(ʔiqtul*)
נקטל
(niqtul*)
שני תקטל
(tiqtul*)
תקטל
(tiqtul(ī)*)
לא מתועד לא מתועד
שלישי יקטל
(yiqtul*)
תקטל
(tiqtul*)
יקטל (ן)
(yiqtulū(n)*)
לא מתועד

מיליות

תווית היידוע

תווית היידוע בפיניקית הייתה ה (ha*) והצטרפה לתחילת השם שאותו היא מיידעת. העדות הראשונה לשימוש בתווית היידוע בפיניקית מצויה בטקסט מגבל המתוארך למאה ה-10 לפנה"ס לערך: "כל מפלת הבתם אל" (=כל חורבות הבתים האלה, KAI 4:2), אך השימוש בה נותר בלתי סדיר גם ברבדים המאוחרים של השפה.
בפונית ה-h של התווית לא נהגתה עוד, והיא בוטאה כתנועה בלבד או כתנועה שלפניה סותם סדקי (ʔ). הכתיבים הפוניים שכוללים ה"א הם ככל הנראה כתיבים היסטוריים.

תווית המושא

תווית המושא הפיניקית היא אית (ʔiyat*), והיא משמשת לפני שמות מיודעים ומקבילה לתווית העברית "אֵת" ולתווית הארמית "ית". בניגוד לעברית, שבה הזדהתה תווית המושא "את" (בנטייה אוֹתוֹ) עם מילת היחס "את" (בנטייה אִתּוֹ), הפיניקית שימרה את האבחנה בין שתי המיליות. כנגד תווית המושא "אית" כתובה מילת היחס "את" (שהוראתה "עם", "מ-" או "ל-") בלא יו"ד.[23] עם זאת, בפונית כבר התערערה האבחנה בין שתי הצורות, ובנאו-פונית מתועדים התעתיקים et ו- ‏yth‏ (=ʔæt*), שמעידים על נשילת ה- y.[24]
בכתובות הפיניקיות הקדומות ביותר (כתובות מלכי גבל וכתובת כילמווה) טרם מופיעה תווית המושא, וייתכן שהדבר מעיד כי בתקופה זו טרם נשלו בפיניקית סיומות היחסה.

מילות השלילה

מילת השלילה הנפוצה ביותר בפיניקית היא בל, לדוגמה: "מלך גבר על יאדי ובל פעל" (=גָבָּר מָלַךְ עַל יאדי וְלֹא עָשָׂה [דבר], KAI 24:2). לצדה משמשות גם המילית אי ("אל יבקש בן מנם ך אי שם בן מנם", = אל יבקש בו מאומה, כי לא שמו בו מאומה, KAI 14:4-5) והמילית אבל, שמורכבת משתי המיליות הקודמות ("ואם אבל תשת שם אתך", =ואם לא תשים את שמי אתך, KAI 10:13). המילה "לא" אינה מתועדת בפיניקית.[25]
מילת השלילה בציווי ובמשפטי משאלה היא אל כמו בעברית ("אל אל תפתח עלתי ואל תרגזן", =אל, אל תפתח את ארון קבורתי ואל תרגיזני,13:3-4 KAI).

כתובת הסרקופג של תבנת

אנך תבנת כהן עשתרת מלך צדנם בן

אשמנעזר כהן עשתרת מלך צדנם שכב בארן ז.

מי את כל אדם אש תפק אית הארן ז.

אל אל תפתח עלתי ואל תרגזן

ך אי ארלן כסף, אי לן חרץ וכל מנם משד.

בלת אנך שכב בארן ז.

אל אל תפתח עלתי ואל תרגזן

ך תעבת עשתרת הדבר הא.

ואם פתח תפתח עלתי ורגז תרגזן

אל יכן לך זרע בחים תחת שמש ומשכב את רפאם.

תרגום לעברית

אנכי תבנת כהן עשתרת מלך הצידונים בן

אשמנעזר כהן עשתורת מלך הצידונים שוכב בארון הזה.

מי אתה כל אדם, אשר תעלה את הארון הזה.

אל, אל תפתח עליתי ואל תרגיזני

כי אין אתי כסף, אין אתי זהב וכל כלים לשוד.

בלתי אנכי שוכב בארון הזה.

אל תפתח עליתי ואל תרגיזני כי תעבת עשתרת הדבר ההוא.

ואם תפתח עליתי ורגז תרגיזני

אל יהיה לך זרע בחיים תחת שמש ומשכב רפאים.

לקריאה נוספת

  • Friedrich, Johannes and Röllig, Wolfgang. 1999. Phönizisch-Punische Grammatik. 3. Auflage, neu bearbeitet von Maria Giulia Amadasi Guzzo unter Mitarbeit von Werner R. Mayer. (Analecta Orientalia, 5.) Roma: Pontificium Institutum Biblicum.
  • Harris, Zellig S. 1936. A Grammar of the Phoenician Language. (American oriental Series, 8.) New Haven: American Oriental Society
  • Krahmalkov, Charles R. 2001. A Phoenician-Punic Grammar. (Handbook of Oriental Studies; The Near and Middle East, 54.) Leiden: Brill
  • Röllig, Wolfgang. 2011. Phoenician and Punic. In: Weninger, Stefan (ed.), in collaboration with Geoffrey Khan, Michael P. Streck and Janet C. E. Watson. The Semitic Languages: An International Handbook. (Handbücher zur Sprach- und Kommunikationswissenschaft / Handbooks of Linguistics and Communication Science 36.) Berlin : de Gruyter Mouton

הערות שוליים

  1. ^ רוב הכתובות הפיניקיות קובצו במהדורת דונר-רוליג, המכונה בספרות המחקר KAI:
    ‏ Donner, Herbert, and Wolfgang Röllig, Kanaanäische und aramäische Inschriften. Vol. 1, Wiesbaden: Harrassowiz Verlag, 1966- 1969‏
  2. ^ Gzella, Holger (ed.). 2011. Phoenician. In: Languages from the World of the Bible. Berlin: De Gruyter.55-75.
  3. ^ ר', למשל: ‏Albicker, Sharonne L. 2003. The language of Plautus: his linguistic methods and their reflection of Roman society. PhD dissertation, Ohio State University. Chapter 4 (pp. 74-106); Krahmalkov, Charles. 1988. Observations on the Punic Monologues of Hanno in the Poenulus. Orientalia 57: 55-64‏
  4. ^ Roellig 2011, 474
  5. ^ Ηarris 1936, 25
  6. ^ Harris 1936, 24-5
  7. ^ Harris 1936, 25
  8. ^ Krahmalkov 2001, 40
  9. ^ Krahmalkov 2001, 56; Harris 1936, 48
  10. ^ הצורות החלופיות ahu-* ו- ihu-* מקורן בסיומות היחסה השונות של המילים שאליהן הצטרף הכינוי. i- הייתה סיומת הגנטיב ו- a- סיומת האקוזטיב.
  11. ^ Rοellig 2011, 476
  12. ^ Friedrich & Roellig, 93. אך השוו Krahmalkov 2001, 156 המשחזר lieqtil/*leqtil*
  13. ^ בפיניקית השורש המקביל ל-נת"נ העברי הוא ית"נ.
  14. ^ Friedrich & Roellig 1999, p. 86
  15. ^ Krahmalkov 2001, 201
  16. ^ Friedrich & Roellig 1999, 86
  17. ^ Friedrich & Roellig, 88
  18. ^ Krahmalkov 2001, 155
  19. ^ Friedrich & Roellig, 89
  20. ^ שיוכן של צורות אחרות, כגון יתלננ (KAI 24:10), איתכדא (KAI 119:4), לבניין זה מסופק.
  21. ^ Friedrich & Roellig 1999, 93
  22. ^ Krahmalkov 2001, 162
  23. ^ Harris 1936, 63
  24. ^ Harris 1936, 63. לטענת קרחמלקוב, הצורה "את" שימשה כתווית מושא גם בפיניקית וקיימה תפוצה משלימה עם הצורה "אית". לשיטתו, הצורה "אית" באה לפני ש"ע בלא סופית, ואילו "את" באה לפני ש"ע הכולל סופית, Krahmalkov 2001, 281
  25. ^ Krahmalkov 2001, 277
E

האות E היא האות החמישית באלפבית הלטיני והנפוצה ביותר (עם השימוש הרב ביותר).

O

O (או) היא האות החמש עשרה באלפבית הלטיני.

S

S (אֶס) היא האות התשע עשרה באלפבית הלטיני.

מקורה של האות באות היוונית סיגמא (Σ), ומקורה של זו באות השמית (פיניקית) "ש".

אילת מזר

ד"ר אֵילַת מזר (נולדה ב-10 בספטמבר 1956) היא ארכאולוגית ישראלית המתמחה בארכאולוגיה פיניקית ובארכאולוגיה של ירושלים.

אלפבית יווני

האלפבית היווני הוא אלפבית המשמש לכתיבת השפה היוונית מאז המאה ה-8 לפנה"ס לערך. הוא האלפבית הראשון שבו לכל תנועה ולכל עיצור סימן נפרד. האותיות משמשות גם לציון מספרים – ספרות יווניות – בדומה לספרות רומיות. מלבד השימוש בו לכתיבת יוונית מודרנית, משמש האלפבית היווני גם לכתיבת השפה הקופטית בתוספת של אותיות ייחודיות. בנוסף, אותיות האלפבית היווני משמשות כיום כסמלים במתמטיקה ובמדעים ובשמות חלקיקים, כוכבים, אחוות סטודנטים, סופות ציקלון טרופיות ועוד. האלפבית היווני נוצר מהאלפבית הפיניקי, וממנו עצמו התפתחו האלפבית הגותי, הגלגוליטי, הקירילי ואף הלטיני. יש הסבורים[דרוש מקור] כי מן האלפבית היווני התפתח גם האלפבית הארמני, אך אין קשר בינו לבין הכתב הקווי B או הכתב ההברתי הקפריסאי, מערכות הכתב היווניות שקדמו לו.

ארוד

אַרְוָד (בערבית: أرواد; תעתיק מדויק: ארוואד) היא עיירה סורית אשר שוכנת על האי רואד שבים התיכון. העיירה ממלאת את כל שטח האי, שהוא האי היחיד בסוריה. אורכו של האי הוא 710 מטר ורוחבו 515 מטר. ארוד מרוחקת 3 ק"מ מטרטוס, הנמל השני בגודלו בסוריה.

כיום ארוד היא עיירה המתבססת בעיקר על דיג. שמותיה הרבים מעידים על ההיסטוריה העשירה שלה - ביוונית היא הייתה ידועה כ"אראדו" (Άραδο) וכ"אראדוס" (Άραδος); בטורקית כארוד (Arvad), וכ-ארפד (Arpad) ובערבית שמה הוא ארואד (أرواد). בנוסף, כונתה ביוונית גם "אנטיוכיה שבפייריה" (Αντιόχεια της Πιερίας). קיימים בעיירה ממצאים היסטוריים אשר מקשרים אותה לעיר פיניקית במקום; ונמצאו בה מקדש לאל דגון.

גבל

גְבַל הייתה עיר נמל פיניקית לחוף הים התיכון, ושרידיה שוכנים כיום בעיירה הקטנה ג'בייל (جبيل), כ-40 ק"מ צפונית לביירות, בירת לבנון. העיירה המודרנית משתרעת לאורך חוף הים התיכון ועל מורדותיו הסמוכים לים של הר הלבנון. היא משמשת כבירת נפה במחוז הר הלבנון הנושאת את שמה. רוב תושביה הם קתולים מרונים והמיעוט מוסלמי שיעי. חלק מהאוכלוסייה השיעית שנמלטה ממנה בימי הביניים הקימה את העיר בינת ג'בייל בדרום לבנון, ועל כן הוענק לה השם שמשמעותו "בת ג'בייל". העיירה היא מוקד תיירותי, ומדי שנה בקיץ נערך ברובע ההיסטורי של גבל פסטיבל מוזיקה. גבל הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 1984.

מיתולוגיה פיניקית

המיתולוגיה הפיניקית היא אוסף המיתוסים שהתפתחו על ידי הפיניקים. עמים ממוצא שמי, אשר ישבו במקור ברצועת חוף צרה המשתרעת בין רמיתה (לטקיה של היום) בצפון סוריה ועד העיר עכו, ומאוחר יותר גם לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. במיתולוגיה הפיניקית ניכר דמיון רב למיתולוגיה כנענית, לסיפורי עמי כנען ולסיפורים מהתנ"ך.

מלייה

מלייה (בספרדית: Melilla, בערבית: مليلية "מאליליה") היא עיר אוטונומית של ספרד הממוקמת כמובלעת בחופה הצפוני של יבשת אפריקה, על חצי אי המזדקר ממרוקו אל הים התיכון, אחד השטחים הקטנים שנשארו ממרוקו הספרדית ההיסטורית.

העיר, שהיא פיניקית במקורה, נמצאת תחת שלטון ספרדי מאז 1496. שטחה משתרע על פני כ-12.4 קמ"ר והיא בעלת כשני קילומטרים של חופים. בדומה לסאוטה, מובלעת ספרדית נוספת בטריטוריה המרוקאית, מלייה, המרוחקת כ-500 קילומטרים מחצי האי האיברי, נהנית גם היא מענף דיג מפותח ומושפעת מפנים הארץ המרוקאי והחקלאות הטבעית.

אוכלוסיית העיר מתחלקת לארבע קהילות עיקריות: מוסלמים מרוקאים (בעלי אזרחות ספרדית) המהווים כ-45% מהתושבים, נוצרים קתולים המהווים כ-50% מהתושבים, יהודים והינדים. הקהילה היהודית מונה כיום בין 500 ל-600 נפשות. בעבר מנתה כ-2000 איש,[דרוש מקור] אך עקב הגירה למדינות שונות, בהן ספרד עצמה, ועלייה לארץ ישראל, הידלדלה הקהילה. השפה הרשמית בעיר היא ספרדית.

מרוקו ממשיכה לטעון לזכויותיה על פיסת ארץ זו, ומדי פעם מתפרצות מחאות במרוקו סביב הסוגיה, ואף בקרב האוכלוסייה המוסלמית בעיר. לאחר שנים של הסתננויות יחידים, סבלה המובלעת החל מספטמבר 2005 מניסיונות הסתננות המונית של מהגרים אפריקאים שמשתמשים בה (ובסאוטה) כדרך להיכנס לאיחוד האירופי שספרד חברה בו. אף על פי שכבר ב־1992 נחתמה אמנה בין ספרד ומרוקו המסדירה את החזרת המהגרים הבלתי חוקיים למרוקו, אמנה זו אינה ממומשת, ובפועל אפריקאים המסתננים לתוך המובלעת (למעט מרוקאים) זוכים בסופו של דבר למעמד של פליטים. התגברות ההגירה הביאה את השלטונות הספרדיים להקמת גדר הפרדה כפולה וגבוהה, ואף היו מקרים של ירי של אנשי ביטחון לעבר המהגרים, שספרד ומרוקו מאשימות בו זו את זו.

סופוניסבה

סופוניסבה (לטינית: Sophonisba; פיניקית: צָפַנְבַּעַל, מתה ב-203 לפנה"ס) הייתה אצילה מקרתגו אשר חיה בתקופת המלחמה הפונית השנייה. סופוניסבה הייתה בתו של עזרובעל (בן גיסקו). סופוניסבה נודעה בכך שהעדיפה להתאבד לאחר הניצחון של רומא על קרתגו, מאשר לחיות עם הבושה שבהפסד.

סלא

סלא או סאלי (בערבית: سلا ; בברברית: ⵙⵍⴰ; בצרפתית: Salé) היא עיר נמל בצפון-מערב מרוקו. העיר שוכנת על הגדה הימנית של הנהר בו רגרג, מול עיר הבירה רבאט. האוכלוסייה של העיר מונה כ-800 אלף תושבים נכון ל-2010.

סלא הוקמה כהתיישבות פיניקית עתיקה מאות שנים לפני הספירה. לתקופה קצרה במהלך המאה ה-17 היא הייתה עיר מדינה עצמאית (רפובליקת סלא), עד כיבושה וסיפוחה למרוקו העלאווית.

עזרובעל ברקה

עזרובעל ברקה (פיניקית: 𐤏𐤆𐤓𐤁𐤏𐤋 𐤁𐤓𐤒, "עזרבעל ברק"; 245 - 207 לפנה"ס) היה מצביא קרתגי שנלחם במלחמה הפונית השנייה. הנהיג את המערכה בחצי האי האיברי, ונהרג באיטליה כשנחלץ לעזרת אחיו.

עזרובעל היה בנו של חמילקרת ברקה ואחיו של חניבעל.

פיניקים

פיניקים היו עמים כנעניים ממוצא שמי, אשר ישבו במקור ברצועת חוף צרה המשתרעת בין רמיתה (לטקיה של היום) בצפון סוריה ועד העיר עכו, ומאוחר יותר גם לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל.

ההתיישבות הפיניקית הראשונה לאורך החוף הלבנוני החלה בסביבות האלף השלישי לפנה"ס ובדומה לעמים כנעניים אחרים התגוררו הפיניקים בערי מדינה, אשר המרכזיות בהן היו צור, צידון וגבל, שברוב המקרים היו יריבות זו לזו. עם זאת, היה הבדל משמעותי אחד בין כנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים. הפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. בין המושבות המפורסמות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלה, בייחוד קרתגו, היו מהיריבות המרות של רומא.

צרפת (עיר פיניקית)

צרפת היא עיר פיניקית המוזכרת במקרא. העיר ממוקמת בין הערים צור וצידון שבלבנון של ימינו. כיום נקראת העיר בערבית "סַרַפַנְד".

קאריה

קאריה (יוונית Καρία, טורקית Karya, לשונות חתיות Karkija) החלה את דרכה כממלכה חתית חדשה בדרום-מערב אסיה הקטנה, לאחר התמוטטות האימפריה החתית במאה ה-12 לפנה"ס', במקום בו שכנה לפנים חלק ממלכת ארזוה. אל היסודות החתים נוספו שבטים דורים אשר התיישבו בקאריה בסוף האלף השני ובתחילת האלף הראשון לפנה"ס. לפי מספר מקורות נקרא האזור בתחילה בשם "פיניקיה" בשל התיישבות פיניקית מוקדמת, ואת השם "קאריה" קיבל מהמלך האגדי "קַאר".

קאריה גבלה באיוניה ממערב, בלידיה מצפון ובליקיה ממזרח. העיר החשובה ביותר בממלכה הייתה בירתה הליקרנסוס (בודרום בטורקיה). הרודוטוס, בעצמו בן הליקרנסוס, מסר כי הקארים היו חרשי נשק מוכשרים ועמדו בקשרי מסחר ותרבות עם המצרים, ובמיוחד עם פרעה פסכמתיך הראשון שמלך בין 664 עד 610 לפנה"ס. קשרים אלה היו הדוקים במידה כזו שבני קאריה התיישבו בדלתה של הנילוס ושלחו כוחות צבא לעזרת המצרים כשאלה נזקקו להם.

במאה ה-6 לפנה"ס הייתה קאריה לחלק מממלכת לידיה, ויחד עם כל חלקה המערבי של אסיה הקטנה נכבשה על ידי הפרסים בשנת 546 לפנה"ס, והייתה לחלק מהממלכה האחמנית. בתקופה זו נבנה בהליקרנסוס המאוזוליאום, אחד משבעת פלאי תבל, שהוקם על ידי ארטמיסיה לזכר בעלה, המלך מאוזולוס, והעניק את שמו למושג.

בשנת 334 לפנה"ס נכבש האזור על ידי אלכסנדר הגדול והפך לחלק מהאימפריה ההלניסטית. בהמשך הוא עבר לשליטת האימפריה הרומית. תושבי קאריה דברו יוונית וקארית, לשון הודו-אירופית מקורבת ללשונות לידיה וליקיה. הם האמינו באל-אב שהרודוטוס כינה "זאוס של הקארים", אף שבניגוד לזאוס, היה האל הקארי אל המלחמה. דמות אלילית שמצאה את דרכה מפנתיאון האלים הקארי אל המיתולוגיה היוונית, הייתה הקטי (Hekátē), אלת פרשת הדרכים, שבקאריה נחשבה לאלה מרכזית, אך ביוון תפסה מעמד שולי ובדרך כלל שלילי.

בשטח נערכו חפירות ארכאולוגיות במספר אתרים. באזור העיר העתיקה אפרודיסיאס נמצאו שרידיות של מספר מקדשים ובנייני העיר שנהרסה ברעידת אדמה במאה ה-7 ולא שוקמה.

קליארי

קליארי (באיטלקית: Cagliari; בסרדית: Casteddu - המבצר; להאזנה (מידע • עזרה)) היא בירתה של סרדיניה ובירת הפרובינציה של קליארי. אוכלוסיית העיר מונה כ-160 אלף נפש, או כחצי מיליון יחד עם פרבריה.

רו

רו (אות גדולה: Ρ, אות קטנה: ρ או ϱ) היא האות השבע עשרה באלפבית היווני. בספרות יווניות היא שקולה למספר 100.

מקורה של האות באות השמית/פיניקית ריש. ביוונית מודרנית נהגית האות כצליל רי"ש מכתשי. ביוונית עתיקה נהגתה האות בתחילת מילה תוך נישוף, ולכן תועתקה ללטינית כ-rh.

רשף

רשף הוא אל כנעני הנזכר בכתובות פיניקיות וארמיות, בכתבים מצריים ובכתבי אוגרית. משמעות שמו היא אש, ניצוץ, שלהבת.

רשף נחשב בקרב הכנענים כאלוהי הדבר, אחד מכינויו בכתבים האוגריים הוא "רשף בעל החץ". ובכתובות פיניקיות מאידליון הוא מזוהה עם אפולו היווני. במקומות אחרים הוא מזוהה עם נרגל הבבלי, ואפולו ונרגל ידועים כמביאי מגפת הדבר. יתרה מזאת, אפולו מתואר במיתולוגיה היוונית כאל היורה חיצי דבר כפי שרשף מתואר בשירה האוגריתית. שרידי העיר היוונית העתיקה אפולוניה שמצפון לתל אביב, נמצאים על שרידי עיר קדומה בשם ארשוף (ארסוף בפי הערביים) הנזכרת בכתובות תגלת-פלאסר השלישי.

הצמד דבר/רשף מופיע מספר פעמים בתנ"ך ונראה ששני השמות זהים.

"לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו" (חבקוק, ג', ה'), וכדברי רד"ק: "רשף כמו דבר, והעניין כפול במילים שונות". הצמד מופיע פעם נוספת בתנ"ך, בתיקון קל של שיכול אותיות:

""וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד [לדבר] בְּעִירָם; וּמִקְנֵיהֶם, לָרְשָׁפִים" (תהילים, ע"ח, מ"ח). דבר ורשף שבחבקוק ג מופיעים, על פי אחד הפירושים, כיישויות חיות המשרתות את ה' בלכתן לפניו, בעת הופעתו כאל לוחם. רשף שבחבקוק ג' אינו מופיע כאל גדול, אלא רק כישות תלויה באל, נלווית אליו וסרה למרותו. הוא ירד איפוא ממעלתו והפך למלאך התיאופניה.

הופעת שני אלים ההולכים לצידו של אל ראשי, לפניו או אחריו, ידועה מהמיתולוגיה של עמים רבים, כמו בדוגמאות מבבל וכנען. בתיאור הופעתו של אדד, אלוהי הסערה הבבלי, בעלילות גילגמש נאמר עליו, ששני אלים הולכים לפניו, בדומה לתמונה המתוארת בחבקוק. בטקסט אכדי אחר נאמר על מורדוך, בדומה לנאמר על ה' בחבקוק: "(מורדוך) לפניו אנליל, אחריו נרגל". מן הספרות האוגריתית ידוע שלבעל יש שני אלים משרתים והם שליחיו. בכתובת פיניקית מארסלאן טאש נאמר שבעל יצא, וגלען ורבען יצאו כמשרתים לפניו.

שפות שמיות

השפות השמיות הן ענף צפון-מזרחי במשפחת השפות האפרו-אסיאתיות (כונו בעבר "שפות שמיות-חמיות"). הכינוי "שפות שמיות" נטבע לראשונה בידי ההיסטוריון הגרמני אוגוסט לודוויג פון שלצר בשנת 1781. הכינוי מתבסס על תיאור "לוח העמים" שבמקרא, בו מתוארת התפצלות עמי העולם מבני נח לאחר המבול. שם בן נח נחשב לאבי אשור וארם, ולאבי סבו של עֵבֶר - אלה מוכרים כשמות של ממלכות או עמים דוברי שפות שמיות.

שפות אלו נפוצות כיום במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאתיופיה ומקורן הוא כנראה, או בחצי האי ערב, או בלבנט. תקציר המאפיינים הכלליים של השפות השמיות:

הגייה: מספר העיצורים גדול פי כמה ממספר התנועות (במודל לאם השפות השמיות יש שלוש תנועות ועשרים ותשעה עיצורים). שפות אלו מכילות עיצורים גרוניים ונחציים רבים או שרידים של עיצורים כאלו.

אוצר מילים ומורפולוגיה: שורשים, שרובם תלת עיצוריים המרכיבים משפחות מילים, בעלות מכנה משותף במשמעותן. שפות אלו מכילות מערכת תבניות משקל ליצירת שמות עצם ותארים על ידי שיבוץ השורשים ומערכת בניינים ליצירת פעלים בשיבוץ השורשים. קיים דמיון ברור בין השורשים, המשקלים, הבניינים והמילית של השפות השמיות השונות. במרבית השפות השמיות קיים יידוע. על פי רוב הוא תוספת בתחילת שם העצם ועל פי רוב, התוספת הזו דומה למילה "הַל" (למשל ה' הידיעה בעברית או "אל" בערבית).

דקדוק: ריבוי גופים להטיית הפעלים ומיעוט תצורות זמן להטייתם. על פי רוב, הטיות הפעלים נעשות בשינוי התנועות שלהם ובצירוף אותיות - לא בהוספת פועלי עזר. בניגוד לשפות הינדו-אירופיות, לא כל משפט חייב פועל בשפות שמיות. השפות השמיות הן שפות צירופיות - מילה אחת בשפה שמית עשויה ליצג רעיון, שבהרבה שפות לא שמיות הוא ייוצג בעזרת רצף של מספר מילים. זאת משום, שהשורש המשובץ בתבניות כבר יוצר מספר משמעויות, משום שמילות היחס מוצמדות למילים ומשום שכינויי השייכות מוצמדים למילים. (דוגמאות קיצוניות למילה בודדת בעברית או בערבית, ששקולה למשפט ארוך באנגלית: Is it as bad as her sounds? = הכצעקתה?, I did not get them to know each other.= عرّفتهمش).

כתב: מרבית השפות האלו נכתבות מימין לשמאל ובציון חלקי או חסר לתנועות (הפיניקית נכתבה בעיצורים בלבד, בלא שום תנועה, בלא אמות קריאה ואפילו בלא עיצורים למחצה. השם "ינאי" יכתב בפיניקית כ-"ין"). הממצאים הארכאולוגיים בתחום הכתובים בשפות השמיות, הם מן המוקדמים ביותר בעולם. רבות משיטות הכתב של השפות, שאינן שמיות, הן שכלולים של הכתיבה השמית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.