פין-יין

פִּין-יִין (כתב סיני: 拼音; פין-יין: Pīnyīn ‏- IPA: ‏[pʰín ín]) היא שיטה לכתיבת מנדרינית תקנית באותיות לטיניות. השיטה, ששמה הרשמי הוא "הַאנְיוּ פִּין-יִין" (Hànyǔ Pīnyīn), היא השיטה הרשמית (מאז 1979) לכתיבת סינית באותיות לטיניות ברפובליקה העממית של סין ובמוסדות האו"ם. "האניו פין-יין" אושרה גם בתקן של ארגון התקינה הבינלאומי (ISO-7098:1991).

השם "פין-יין" נגזר מהמלים המנדריניות pīn - "איות" (拼), ו-yīn - "צליל" (音).

פין-יין הוא כתיב פונטי במובן זה שמשקף את הגיית המנדרינית התקנית לפי כללים קבועים. עם זאת, אין יחס של 1:1 בין סימן להגה. הדבר אמור במיוחד לגבי התנועות - כל אחת מהאותיות המייצגות תנועה מייצגת למעשה מספר תנועות שונות. הקריאה המסוימת של האות נקבעת לפי האותיות המופיעות לפניה ואחריה, והיא צפויה לגמרי. בדרך כלל מסומן הגה בסימן אחד, אך יש לכך כמה חריגים שבהם צרוף של שתי אותיות מייצג הגה אחד, למשל: sh, zh. השיטה כוללת את כל אותיות האלפבית הלטיני המודרני, למעט v, ובנוסף להן את האות ü שנשאלה מגרמנית. סימני התנועות כוללים סימנים דיאקריטיים המציינים את הטונים. עם זאת, סימון הטון אינו נפוץ בשימוש יומיומי, ולרוב הוא מופיע רק בטקסטים דידקטיים (בדומה לסימני הניקוד בעברית או לסימני התנועות בערבית).

שימושי הפין-יין מגוונים. השיטה נלמדת בבתי הספר ברפובליקה העממית של סין ככלי עזר ללימוד ההגייה של הכתב הסיני, המבוסס על לוגוגרמות. היא שימושית גם לזרים המבקשים ללמוד מנדרינית תקנית (השפה הרשמית והנפוצה ברפובליקה העממית) בלא להידרש ללימוד הכתב הסיני.

השיטה משמשת באופן רשמי לתעתוק שמות פרטיים ושמות מקומות בסין. היא נהוגה לגבי שמות סיניים לא רק ברפובליקה העממית עצמה, אלא גם במדינות רבות המשתמשות באלפבית הלטיני. במאה ה-21, תעתיקים לשיטות כתב אחרות (למשל, לאלפבית העברי) מתבססים בעיקר על ההגייה המשתקפת בפין-יין. בישראל נהוג כיום לכתוב את שמה של עיר הבירה של הרפובליקה העממית של סין "בייג'ינג" על פי הכתיב בפין-יין Beijing, ובניגוד להגיית הפין-יין בסינית: פייצ'ינג. בעבר היו מקובלים התעתיקים פקין ופקינג, על-סמך תעתיקים אחרים לאותיות לטיניות.

שימוש נוסף לפין-יין הוא בכתיבת מנדרינית במחשב. כדי להקל על הכתיבה באמצעות מקלדת רגילה, מותקנות בגרסאות סיניות של Microsoft Windows ובמערכות הפעלה אחרות תוכנות המאפשרות לכתוב מנדרינית בפין-יין וממירות באופן אוטומטי את הצלילים לסימניות סיניות.

השיטה פורסמה לראשונה בשנת 1958.

עיצורים

הסימון
הגרפי
תעתיק IPA הערך הפונטי
b p פ"א
c tsʰ צ מנושפת
ch ʈʂʰ דומה ל-צ' אך מנושפת, והלשון מקופלת לאחור (retroflex)
d t טי"ת (לא נחצית)
f f פ"א רפה
g k קו"ף
h x דומה ל-חי"ת או כֿ; לפני תנועת a נהגית כ-ה
j דומה ל-צ' (טש) אך אחורית יותר
k קו"ף מנושפת
l l למ"ד
m m מ"ם
n n נו"ן
ng ŋ נו"ן במילה אַנְגְּלִיָה
p פ"א מנושפת
q tɕʰ דומה ל-צ' אך אחורית יותר ומנושפת
r ʐ ~ ɻ דומה ל-ז' (j צרפתית) או ל-r אנגלית
s s סמ"ך
sh ʂ כמו שי"ן אך הלשון מקופלת לאחור (retroflex)
t טי"ת (לא נחצית) מנושפת
w w כמו w באנגלית, מופיעה רק בראש מילה
x ɕ דומה לשי"ן עברית אך יותר אחורית
y j יו"ד; לפני u דומה ל-ü גרמנית, אך עיצורית
z ts צד"י מודרנית
zh ʈʂ דומה ל-צ' (טש) אך הלשון מקופלת לאחור (retroflex)

ראו גם

קישורים חיצוניים

בייג'ינג

בֵּייְגִ'ינְג (או פקינג; כתב סיני: 北京, פין-יין: Běijīng ‏- IPA: [pe᷇ɪt͡ɕi̋ŋ] (מידע • עזרה); הגייה מקורבת: בֵּיְצִ'ינְג) היא מחוז עירוני ובירת הרפובליקה העממית של סין. העיר נמצאת בחלקה הצפוני של סין ומכאן, הפירוש המילולי של שמה: "בירה צפונית". בייג'ינג נחשבת לאחת מהערים הגדולות בעולם, ובשנת 2010 מנתה אוכלוסיית העיר 19,612,368 תושבים. המטרופולין שלה נשלטת כעירייה, ישירות על ידי הממשלה הלאומית, ומכילה 14 מחוזות עירוניים ופרבריים, ושני מחוזות כפריים. מסביב לכל המחוז העירוני של בייג'ינג נמצא מחוז חביי, למעט בדרום מזרח, שם נמצא המחוז העירוני של טיינג'ין.

בייג'ינג היא העיר השנייה ברפובליקה העממית של סין במספר תושביה (אחרי שאנגחאי), ואחד ממרכזי המסחר (לצד שאנגחאי והונג קונג), והמרכז השלטוני, התרבותי והמנהלי של הרפובליקה העממית של סין. העיר היא המטה של רוב החברות הממשלתיות הגדולות ביותר בסין, וכן מרכז עיקרי לכבישים הארציים ולכבישים מהירים. מגיעים אליה קווי רכבת רגילה וכן קווי רכבת מהירה. נמל התעופה הבינלאומי של בייג'ינג הוא נמל התעופה השני בגודלו בתנועת נוסעים בעולם.

ההיסטוריה של העיר, מתוארכת כבר ללפני שלושת אלפים שנה, בייג'ינג היא הבירה הרביעית במספר של סין, והמרכז הפוליטי של המדינה במהלך 700 השנים האחרונות. העיר ידועה בשל ארמונותיה המפוארים, מקדשיה, גניה, קברים מפורסמים, חומות ושערים, ובאוצרות האמנות שלה. האוניברסיטאות בעיר, הפכו אותה למרכז התרבות והאמנות בסין, רק כמה ערים בעולם היו המרכז הפוליטי והתרבותי של אזור כה עצום לכל כך הרבה זמן.

בתחילת המאה ה-21 חלה האצה כלכלית משמעותית בעיר והיא התחזקה במעמדה כמוקד כלכלה עולמי. בבייג'ינג 14 מתוך 100 החברות המובילות בעולם (על פי דירוג Fortune500). בנוסף ב-2016 עקפה את ניו-יורק והייתה לעיר המשכנת את מספר המיליארדרים הגדול בעולם.

ג'יוג'איגואו

גְ'יוֹגָ'איגוֹאוּ (מנדרינית: 九寨沟, פין-יין: Jiǔzhàigōu; מילולית: "עמק תשעת הכפרים"; טיבטית: Sicadêgu) הוא פארק לאומי בצפון מחוז סצ'ואן שבסין. הפארק ידוע בשל צבעיהם הססגוניים של אגמיו ומפלי המים שבו.

ראשיתו של הפארק באיסור שהטילה ממשלת סין על כריתת עצים באזור ב-1979. ב-1982 הוא הוכרז כפארק לאומי, וב-1984 נפתח למבקרים. ב-1987 הושלמה בנייתם של מתקנים שונים להקלה על הביקור במקום. ב-1992 הכריז עליו אונסק"ו כאתר מורשת עולמית וב-1997 כשמורה ביוספרית.

ג'ינאן

ג'ינאן (בסינית: 济南, פין-יין: Jǐnán) עיר הבירה של מחוז שאנדונג ברפובליקה העממית של סין.

בעיר מתגוררים, נכון לשנת 2004, כ-5.90 מיליון תושבים. שטחה המוניציפלי הוא 8,177 קמ"ר.

ג'ינאן מחולקת לשישה אזורים שלכל אחד מהם ראש עיר.

גואנגשי

גְוַאנְגשִׂי (סינית: 广西; פין-יין: Guǎngxī ‏- IPA: ‏[kwɑ̀ŋɕí]; ג'ואנג: Gvangjsih Bouxcuengh Swcigih) הוא מחוז אוטונומי בדרום הרפובליקה העממית של סין המוגדר כאוטונומיה של בני הג'ואנג. שטחו כ-236,700 קמ"ר. אוכלוסייתו מונה כ-48 מיליון נפש. בירתו העיר נַאנִּינְג (南宁/Nánníng).

המנון הרפובליקה הסינית

שלושת העקרונות של העם (במנדרינית: 中華民國國歌) הוא ההמנון הלאומי של רפובליקת סין.

סון יאט-סן כתב את מילות השיר בשביל נאום אשר נשא בטקס הפתיחת האקדמיה הצבאית בגאושיונג. הוא הולחן על ידי צ'נג מאו-יון ואומץ כהמנונה הלאומי של הרפובליקה הסינית ב-1943.

ההמנון במילותיו, מתייחס לשלושת העקרונות של העם - פילוסופיה פוליטית שפותחה על ידי מחבר השיר סון יאט-סן ומתאר כיצד ניתן לממש את חלומותיו ותקוותיו של העם הסיני, על ידי אותם עקרונות.

הר טאי

הר טאי (סינית: 泰山; פיניין: Tài Shān; תעתיק טאי שאן – מילולית הר השלווה) הוא הר במרכז מחוז שאנדונג שבמזרח סין. להר יש חשיבות היסטורית ותרבותית כאחד מחמשת ההרים הגדולים של סין. פסגתו הגבוהה ביתר היא "פסגת קיסר הירקן" שגובהה הרשמי הוא 1,532.7 מטרים. ב-1987 הכריז ארגון אונסק"ו על ההר כאתר מורשת עולמית.

הרי וו-יי

הרי ווּ-יִי (סינית: 武夷山; פין-יין: Wǔyí Shān) הם רכס הרים בנציבות נָאנְפִּינְג שבצפון מחוז פוג'יין, על הגבול עם מחוז ג'יאנגשי בסין. זהו אחד האזורים העשירים ביותר במגוון הביולוגי בדרום-מזרח סין. הרכס הוא אתר תיירות פופולרי, והוא כולל כמה מנופי הטבע היפים ביותר בסין. הרי וו-יי הם גם המקור לכמה מסוגי התה הידועים בעולם: תה אולונג, ובמיוחד המין המכונה תה דה חונג פאו ("גלימה אדומה גדולה"), ומין התה השחור המכונה תה לפסנג סושונג.

הרכס הוכר ב-1999 על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי ותרבותי בשם הר וו-יי. שטח אתר המורשת 999.75 קמ"ר והוא מוקף באזור חיץ של 278.88 קמ"ר.

חואנגשאן

חוָאנְגְשָׁאן (סינית: 黄山; פיניין: Huángshān, מילולית: "ההר הצהוב") הוא רכס הרים בדרום מחוז אנחווי שבמזרח סין. הרכס התרומם מתוך ים קדום במהלך עידן המזוזואיקון, לפני כ-100 מיליון שנים. הפסגות ברכס גולפו על ידי פעילות קרחונים במהלך הרביעון. הרכס מיוער ברובו, כשהצמחייה על ההר עבותה עד לגובה של 1,100 מטרים, והעצים צומחים עד קו העצים בגובה 1,800 מטרים.

רכס ההרים ידוע בשל יופי הנוף, העננים האופפים את ההר, עצי האורן האנדמיים למזרח סין והקרויים על שמו (Pinus hwangshanensis) שצורתם מיוחדת, פסגות הגרניט המעוצבות בצורה מיוחדת, והמעיינות החמים שמימיהם צלולים. חואנגשאן הוא נושא פופולרי בציור סיני ובספרות סינית מסורתיים. ההר הוכרז על ידי אונסק"ו אתר מורשת עולמית, ואף שבניגוד להרים מפורסמים אחרים בסין אין לו משמעות דתית הוא אחד מיעדי התיירות העיקריים בסין.

חיילונגג'יאנג

חֵייְלוֹנְגְגְ'יַאנְג (כתב סיני: 黑龙江, פין-יין: Hēilóngjiāng Shěng ‏- IPA: [xe̋i.lʊ̜̌ŋ.tɕɨ́ä́ŋ] (מידע • עזרה)) הוא מחוז בצפון מזרח סין. שטחו כ-460,000 קמ"ר, אוכלוסייתו מונה כ-38.2 מיליון נפש ובירתו העיר חַרְבּין (哈尔滨/Hāĕrbīn). המחוז נחשב חלק ממנצ'וריה ההיסטורית.

לושאן

לוּשָׁאן (סינית: 廬山; פיניין: Lúshān) הוא רכס הרים בצפון מחוז ג'יאנגשי שבדרום מזרח סין. ההר, שכונה בזמנים קדומים קוָאנְגְלוּ (匡庐), הוא אחד מרכסי ההרים הידועים ביותר בסין בשל יופי נופיו: מדרונות תלולים מיוערים, פסגות משוננות לוטות העננים, פלגים ומפלי מים. הרכס הוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשם הפארק הלאומי לושאן ב-1996, וב-2004 כאחד מכ-90 פארקים גאולוגיים בעולם. ההר הוא אתר תיירות פופולרי, בייחוד בתקופת הקיץ כשמזג האוויר בפסגות ההר קריר במידה ניכרת מהמישורים שלמרגלותיו.

מלחמת הודו–סין

מלחמת הודו–סין (סינית מפושטת: 中印边境战争, סינית מסורתית: 中印邊境戰爭, פין-יין: Zhōng-Yìn Biānjìng Zhànzhēng, הינדי: भारत-चीन युद्ध), הידועה גם כסכסוך הגבולות הסינו-הודית, היא מלחמה שהתרחשה בשנת 1962 בין הרפובליקה העממית של סין והודו.

העילה הראשונית למלחמה הייתה על אזור הגבול ההימלאי בארונאצ'ל פרדש, שבסין נקרא דרום טיבט. הלחימה החלה ב-20 באוקטובר 1962 בין צבא השחרור העממי לכוחותיה המזוינים של הודו. ההתנגשות הכבדה הראשונה בין הכוחות הייתה התקיפה הסינית על הפטרול ההודי, צפונית לקו מקמהון. העימות התרחב גם לאזור אקסאי צ'ין בו ראתה סין אזור אסטרטגי, שכן דרכו יוכל לעבור הכביש המהיר הלאומי שלה, בין המחוזות המנהליים טיבט ושינג'יאנג. בסופה של המלחמה כבשה סין את שני אזורי המחלוקת והכריזה על הפסקת אש חד-צדדית שנכנסה לפועל ב-20 בנובמבר 1962 בחצות.

מלחמת הודו-סין הייתה מלחמה הררית בעיקרה, והקרבות הגדולים בה התבצעו בגובה של מעל ל-4,250 מטרים. קרבות אלו היו בעיה לוגיסטית לשני הצדדים. לאחר המלחמה בוצע שינוי רחב בצבא ההודי כדי להכינו למאבקים דומים בעתיד. הפסדה של הודו במלחמה גם גרם לביקורת קשה על ראש הממשלה ההודי ג'ווהרלל נהרו, שנתפש כאחראי לכישלון ועל שר ההגנה שלו, קרישנה מנון, שאולץ להתפטר.

מנדרינית

מנדרינית (בכתב מסורתי: 北方話; בכתב מפושט: 北方话; בתעתיק פּין-יִין תקני: bĕifānghuà; מילולית: "הניב הצפוני". מכונה גם 北方方言 bĕifāng fāngyán שפירושו "הניבים הצפוניים") היא קטגוריה של ניבים סיניים הנמצאים בשימוש ברחבי צפונה ודרום מערבה של סין. המונח מתייחס גם למנדרינית תקנית, הניב התקני של השפה הסינית, המבוסס על הניב הבייג'ינגי של השפה (אך לא זהה לו). מנדרינית תקנית היא השפה הרשמית ברפובליקה העממית של סין, וכן, בשינויים קלים, גם ברפובליקה הסינית (טאיוואן). כמו כן, היא אחת מארבע השפות הרשמיות בסינגפור. אם מתייחסים למנדרינית כשפה בפני עצמה, כפי שמקובל בשיח האקדמי, הרי שזו השפה המדוברת בתבל.

על פי רוב מתייחס המונח "מנדרינית" למנדרינית תקנית בשימוש יומיומי. בתפישה אקדמית, המונח "מנדרינית" מתייחס לקבוצה רחבה של ניבים, שדובריהם אינם בהכרח מבינים זה את זה, מה עוד שמחוץ לחוגים אקדמיים נדיר מאוד השימוש במונח זה לציון עצמי של הניב על ידי דובריו-שלו. תחת זאת, כאשר דוברי צורה מסוימת של מנדרינית נשאלים לגבי שפת הדיבור שלהם, סביר שיתייחסו לגרסה המסוימת שהם דוברים, כגון ניב סצ'ואן, ניב צפוני וכדומה, ואף ייתכן שאינם מודעים לכך שניב זה מזוהה עם מנדרינית. לא קיימת גם זהות "מנדרינית" משותפת המבוססת על לשון זו, אף כי קיימות זהויות אזוריות המשותפות לדוברי ניב מנדריני זה או אחר.

כמו לגבי גרסאות אחרות של סינית, קיימת מחלוקת רבה בשאלה אם מנדרינית היא אכן שפה או שמא דיאלקט. לדיון בנושא ראו שפות סיניות.

סין (אזור)

סין (סינית מפושטת: 中国, סינית מסורתית: 中國, פין-יין:. Zhōnghuá Rénmín Gònghéguó Zhōng guó (מידע • עזרה)), היא ישות תרבותית בת אלפי שנים במזרח אסיה. סין היא אחת מן העתיקות שבתרבויות העולם, עם מורשת רציפה בת אלפי שנים. מלחמת האזרחים הסינית (1927–1950) פיצלה ארץ זו לשתי ישויות פוליטיות הנושאות את השם "סין" וטוענות לחזקה על אותו השטח בקירוב (אך השם המוכר כ"סין" ניתן למדינה הראשונה):

הרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין, השולטת על שטחה היבשתי של סין וכן על שני אזורים מנהליים מיוחדים: הונג קונג הונג קונג מקאו ומקאו;

טייוואן הרפובליקה הסינית, השולטת על האי טאיוואן וסביבותיו, ולכן מוכרת גם בשם טאיוואן.הכתב הסיני הוא צורת הכתב העתיקה ביותר, הנמצאת בשימוש רציף. סין העתיקה גם תרמה לעולם כמה מן ההמצאות החשובות ביותר ובהן המצפן, הנייר והשטר, אבק השריפה והדפוס.

סינית מפושטת

סינית מפושטת (בסינית מפושטת: 简化字, פין-יין: jiǎnhuàzì)‏ הוא הכינוי לתקן של מערכת תווים סיניים, המתפרסם ב-"通用规范汉字表", "טבלת התקן הכללי לתווים סיניים" לשימוש בישות הגאופוליטית "היבשת המרכזית של סין" ‏(中国大陆). יחד עם הכתב הסיני המסורתי, היא אחת משני התקנים הנהוגים בסין לכתיבת השפה המדוברת. הממשל בסין החל לקדם את השימוש של אותיות אלו בדפוס החל משנות ה-50 של המאה ה-20 כדי לעודד אוריינות. הן נמצאות בשימוש רשמי ברפובליקה העממית של סין, במלזיה ובסינגפור.

בהונג-קונג, במקאו ובטייוואן נהוג השימוש בכתב הסיני המסורתי. בנוסף במרבית קהילות הסינים הגרים מחוץ לגבולות סין מרבים להשתמש בכתב המסורתי.

ניתן להתייחס לסינית מפושטת בכינוי לעיל, "简化字" (ג'יאַן הוּאַה צְה), או לחלופין ב-"简体字" (ג'יאן טי צה). הכינוי השני מתייחס לפישוט מבנה גוף האותיות, בעוד השם הראשון, הרשמי, מתייחס למערכת המודרנית הנהוגה היום של רשימת תווים רשמית אשר כוללת, על פי הגדרת השליט מאו דזה-דונג בשנת 1952, לא רק פישוט מבני, אלא גם הפחתה משמעותית במספר האותיות הכולל של התקן הסיני.

התווים של הסינית המפושטת נוצרו תוך הפחתה במספר הקווים הדרושים כדי לכתוב חלק ניכר מהתווים בכתב הסיני המסורתי. חלק מהפישוטים התבססו על צורות מהקליגרפיה המזרח-אסייתית הפופולרית "草书" (צַאוּ-שוּ, באנגלית: Cursive script). חלק אחר של האותיות פושט על פי כללים "יבשים" שנקבעו לפישוט, לדוגמה החלפת כל המופעים של רדיקל מסוים בתו (תו סיני מכיל בדרך כלל כמה רכיבים המכונים "רדיקלים") ברדיקל פשוט יותר. מספר תווים בעלי היגוי דומה ומשמעות זהה הוחלפו בתו בודד, בדרך כלל הפשוט מביניהם. בנוסף הושארו תווים רבים כפי שהם והם זהים לתווים המקבילים במערכת הסינית המסורתית.

חלק מהתווים המפושטים שונים שוני רב מהתו שאותו החליפו, בעיקר בשל החלפות רדיקל בצורה אוטומטית. תווים לדוגמה שבהם הוחלף רכיב על ידי סימן פשוט:‏ 对 <-- 對,‏ 邓 <-- 鄧, ‏观 <-- 觀, ‏欢 <-- 歡. שינויים מסוג זה גרמו למבקרי הסינית המפושטת לטעון שהיא נראית כמו אוסף של שינויים אקראיים. לעומתם, התומכים בשיטה טוענים שהיא עקבית ומנגישה את השפה באופן ניכר, ובנוסף טוענים כי חלק מן השינויים דווקא חדשניים ומועילים אף על פי שהיו קיימים לאורך שנים במגוון תצורות.

סבב שני של תווים שהתווספו לסינית המפושטת היה בשנת 1977, אולם העדכון נמשך ובוטל בשנת 1986 מכמה סיבות, בעיקר עקב הבלבול שיצר והביקורת הקשה מהעם הסיני עצמו שהתקשה להתרגל אליו. עם זאת, הממשל נשאר עם כוונה רשמית להמשיך ולפשט בעתיד.

באוגוסט 2009 החל הממשל אוסף תגובות ציבוריות לרשימה מצומצמת יותר של שינויים.

שאנגחאי

שַאנְגְחַאי (בכתב סיני: 上海, פין-יין: Shànghǎi ‏- IPA: [ʂɑ̂ŋxài] (מידע • עזרה); בניב שאנגחאי: Zånhae‏ - IPA‏: [z̥ɑ̃̀hé]) היא עיר נמל במזרח סין. היא העיר בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם, עם למעלה מ-24 מיליון בני אדם, הגרים בעיר ובמטרופולין הסובבת אותה. העיר ממוקמת על נהר חְווַאנְגפּוֹ, פלג של נהר היאנגצה.

שאנדונג

שַאנְדונְג (בסיניות: 山东 (מידע • עזרה), פין-יין: Shāndōng) הוא מחוז במזרח סין. שטחו 156,700 קמ"ר, אוכלוסייתו מונה כ-91.5 מיליון נפש ובירתו העיר ג'ינאן.

שושלת צ'ינג

שושלת צ'ינג (בסינית: 清朝; פין-יין: Qīng cháo) אשר מוכרת לעיתים כשושלת מַנצ'וּ, הייתה השושלת אשר שלטה בסין בין השנים 1644 ל-1911, והאחרונה בשושלות הקיסריות של סין. מקור השושלת בשבט מנצ'ורי בשם אַיִסִין גיוֹרוֹ, אשר יסד את אימפריית צ'ינג הגדולה במה שמוכר היום כצפון מזרח סין, והתפשט אל תוך סין ואזורים שכנים.

זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה היה שלטון ריכוזי אחד שהצליח לאחד תחתיו את המרחב הגאוגרפי המוגדר כיום כסין, תקופת השושלת נמשכה עד 1911, שנה בה ניסו להקים משטר רפובליקני.

שיאנג-צ'י

המשחק שְׂיַאנְג-צִ'י (בסינית: 象棋, בפִּין-יִין: Xiàngqí, בקנטונזית תקנית: zoeng6 kei4, פירוש השם: משחק החשיבה של הפילים; מכונה בעברית: שחמט סיני) הוא הגרסה הסינית למשחק שחמט. מקורו, כמו השחמט, הוא במשחק צ'טורנגה (אך ישנם חוקרים המאמינים שמקור המשחק הוא ממשחק עתיק אחר בשם ליוּבּוֹ), כמו המשחקים שוגי (שחמט יפני), מאקרוק (שחמט תאילנדי), ג'אנג-גי (שחמט קוריאני) ועוד. המשחק קיבל את צורתו הסופית בתקופת שושלת סונג.

שינג'יאנג

שׂינְגְ'יָאנְג (בסינית: 新疆; פין-יין: Xīnjiāng; באויגורית: شىنجاڭ) הוא מחוז אוטונומי בצפון מערב סין. מספר התושבים כ-21.6 מיליון נפש ושטחו כ-1.66 מיליון קילומטר רבוע, כשישית משטחה של הרפובליקה העממית כולה.

בירת המחוז היא אורומצ'י (בסינית - 乌鲁木齐/Wūlŭmùqí, באויגור Ürümqi או ئۈرۈمچی), שחווה מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 פריחה כלכלית ודמוגרפית אדירה הודות לפיתוח סיני מואץ של הפריפריה.

בעבר היה המחוז חלק חשוב בנתיבי דרכי המשי, כשהערים קאשגאר במערב וטוּרְפָּאן בצפון הן הידועות ביותר בהקשר זה, ומהוות עד היום מפגש בין-תרבותי בסְפָר המדבר. בנוסף למגוון התרבותי, המחוז מאופיין גם בתוואי נוף ייחודי של הרים ואגמים אלפיניים מחד גיסא (למשל אגם קארקול) ומדבר טַקְלַמַקָן, מן הצחיחים בעולם, מאידך גיסא.

המחוז מורכב גאוגרפית משלושה רכסי הרים ושני אגנים: הרי קונלון בדרום, צפונית לו אגן טארים ומדבר טַקְלַמַקָן, עד הרי טיאן-שאן, ובצפון אגן ג'ונגגאר עד הרי אלטאי. במערב ניצב הרכס הגבוה קארקורם ובו הפסגה הגבוהה ביותר במחוז, פסגת K2, שמתנשאת לגובה 8,611 מטרים, היא השנייה בגובהה בעולם כולו.

המחוז ידוע בסין בתוצרת החקלאית שלו, במיוחד בענבים מטוּרְפָּאן ובמלונים מהָאמִי. כמו כן מגדלים במקום כותנה, תירס חמניות, חיטה, משי, אגוזים, וצאן. במחוז גם מרבצי נפט גדולים, וקיים אף צינור להובלתו עד שאנגחאי. המחוז משמש גם לניסויים גרעיניים באגם לופ נור.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.