פילוסופיה של הלשון

פילוסופיה של הלשון או פילוסופיה של השפה היא תחום בפילוסופיה החוקר את השפה על היבטיה השונים, כולל היחס בין מבנה לוגי לביטוי הלשוני, יכולתה של השפה להביע אמת, משמעותם של משפטים ומילים, אפשרות ותנאי התרגום הנאות, מקורם של פרדוקסים, היחס בין מובן לשימוש, החפיפה בין שפה ומחשבה ועוד. התנועה הפילוסופית המכונה פילוסופיה האנליטית התמקדה בתחילתה בעיסוק בשאלות הנוגעות לשפה ותפסה כתנאי בל יעבר שללא האפשרות לבטא, באופן חד-משמעי, עמדות בנוגע לנושא מסוים, לא ניתן לקבל נושא זה כחלק מן הדיון הפילוסופי.

פילוסופים בולטים שעסקו בפילוסופיה של השפה הם גוטלב פרגה, ברטראנד ראסל, לודוויג ויטגנשטיין, וילארד ואן אורמאן קוויין, מייקל דאמט, ג'ון סירל, דונלד דייווידסון, סול קריפקי וסטיבן ניל.

פילוסופיה של השפה לפני המאה התשע עשרה

מאז ומעולם עסקה הפילוסופיה בשפה, במילים ובמשמעותן. עוד בעת העתיקה פיתח אפלטון בדיאלוגים שכתב את תורת האידיאות, שהיוותה בעצם תורת משמעות, שעל-פיה התופעות הפיזיות הן בעלות מובן רק במידה שהן מגלמות בתוכן תכונות אידיאליות, שיש להן קיום עצמאי - האידיאות. נראה, אם כן, כי תורת האידיאות מונעת על ידי האינטואציה הפילוסופית הקובעת כי מאחורי מושגים תופעתיים שונים עומדת מהות משותפת. על המהות המשותפת בין שני סוסים שונים למשל אפשר ללמוד מהדמיון בצורתם ובקולם אך גם מעצם העובדה כי אנו משתמשים באותה המילה "סוס" בשביל לייצג שני פרטים נבדלים אלו.

אריסטו עסק בשפה במקומות שונים, למשל בספריו "על הפירוש" וב"רטוריקה". גם אוגוסטינוס דן בשפה בספרו "וידויים", ואף העמיד תאוריה שמתארת כיצד נקשרות המילים למושגים. בימי הביניים נערכו דיונים רבים על הקשר שבין שפה למשמעות ובין השפה למציאות. מחלוקות רבות סבבו סביב השאלה אם השפה היא טבע או הסכמה כלומר אם השפה מתארת את המהות של העצמים עליהם היא דנה או אם ניתנו לאותם עצמים שמות בדרך שרירותית. הדיון ב"כוללים" שעסק במשמעותם של מושגים מופשטים, הוא אחד הצירים המרכזיים בפולמוס זה.

פילוסופיה אנליטית של השפה

גוטלוב פרגה

נקודת המוצא לדיון המודרני בשפה היא עבודתו של גוטלוב פרגה. בספרו כתב מושגים הציג פרגה את השאיפה לשחרר את הפילוסופיה מהבלבול שמקורו בחוסר הדיוק המאפיין את השפה הטבעית. לשם כך פיתח פרגה מערכות אקסיומטיות המתארות שתי שפות בעלות דרגת מורכבות שונה - תחשיב הפסוקים ותחשיב הפרדיקטים. השאיפה של פרגה, אותה ירש מלייבניץ, הייתה ליצור שפה מדעית מושלמת שאין בה חוסר בהירות, ושמאפשרת ניתוח לוגי של כל מושג ומשפט המראה כיצד הוא קשור ביחסי היסק עם כל משפט אחר בשפה. הפילוסופיה של הלשון של פרגה מכוונת כולה לחשיפת מבנים לוגיים ולדיון בשאלה כיצד השפה מאפשרת להביע אותם. במאמרו הידוע "על מובן והוראה" מ-1892[1] ניסח פרגה תורת משמעות חדשה שבבסיסה מספר עקרונות חדשים ליחס שבין מילים למושגים ולדברים שאותם הן מציינות.

עיקרון ההקשר, מובן והוראה

על פי עקרון ההקשר (עקרון הקונטקסט) של פרגה, לא ניתן להבין מילים אלא במסגרת הקשר של משפט שלם. פרגה תופס את המשפטים כמורכבים מפונקציה - הפרדיקט או הנושא - אשר פועלת על אובייקטים - המיוצגים על ידי הנושא - ומחזירה ערכי אמת, דהיינו אמת או שקר. ערך האמת של משפט נקבע על ידי היחסים הלוגיים בין המושגים והאובייקטים, או, כאשר מדובר במשפט מורכב הכולל קשרים לוגיים, ערך האמת של המשפט הראשי נקבע על ידי היחסים בין ערכי האמת של המשפטים היסודיים. למשל: שני משפטים יסודיים המחוברים על ידי הקשר "וגם" יתנו ערך אמת חיובי רק אם כל אחד מהם נותן ערך אמת חיובי בפני עצמו - "אחד ועוד אחד הם שתיים וגם השמש זורחת במזרח".

פרגה הבחין בין שני אופנים בהם תורם ביטוי לשוני ל"משמעות" - מובן והוראה. בעבור ביטוי כמו שם, המובן הוא התוכן המחשבתי -המושג -המקושר אליו וההוראה (רפרנט) היא הדבר החיצוני שאליו השם מצביע (ההוראה מכונה גם דנוטציה או אקסטנציה). כך למשל המובן של המילה "חד-קרן" היא אוסף התכונות המקושרות עם החד-קרן, אך למילה אין הוראה, שכן הקבוצה בעולם אליה המילים מתייחסות היא קבוצה ריקה. ברמת המשפט, המובן הוא המחשבה השלמה, אולם מהי הוראת המשפט?

הצורך המקורי בהבדלה בין מובן והוראה עלה כתגובה לחידה של פרגה בנוגע לזהות - כיצד ניתן להבחין בין המשפטים "א' הוא א'" ו-"א' הוא ב'", במקרה בו שני המשפטים אמיתיים? נהוג לומר כי המשפט הראשון נכון תמיד עקב המבנה הלוגי שלו והמשפט השני נכון בגלל שא' הוא שם לאותו דבר שאנו מכנים בשם ב'. מכיוון שבלוגיקה של פרגה כל ביטוי בעל משמעות תורם לקביעת ערך האמת של המשפט בו הוא מופיע, וההחלפה בין שני ביטויים בעלי הוראה זהה, א' וב', באותו משפט, אינה משנה את ערך האמת שלו, הרי שזו ההוראה של המשפט בה אנו מעוניינים כשאנו מעוניינים בערך האמת. מכאן גוזר פרגה שמה שמבדיל בין המשפטים, ומאפשר לנו בכל זאת למצוא ערך בגילוי כי "כוכב הבוקר הוא כוכב הערב", למשל, אינו ההוראה של הביטויים ושל המשפט עצמו, אלא המובן שלהם, קרי התוכן המחשבתי שהם מחוללים. ההוראה של המשפט אינה אלא ערך האמת שלו.

ברטראנד ראסל

ההבחנה בין מובן והוראה הובילה את פרגה לטעון שהוראתם של כל המשפטים היא ערך האמת שלהם ושהמשפטים נבדלים רק במובניהם. למשל למשפטים "כדור הארץ מקיף את השמש" ו-"2=1+1" ישנה אותה הוראה, ערך האמת החיובי. המשפטים נבדלים בכך שהמחשבה שהם יוצרים שונה. במאמרו משנת 1905, על ההוראה (On Denoting) הציג ראסל פתרון משלו לבעיות אלו.

ראסל טען שהתפיסה של פרגה לפיה לכל ביטוי יש הוראה ומובן מציעה פתרון חלקי בלבד לשלוש חידות לוגיות, שתורתו של ראסל אמורה לפתור באופן מספק:

  • הצבת זהים: כאשר מחליפים מונחים שיש להם את אותה ההוראה המשפט אמור שלא להשתנות מבחינת הוראתו. "יצחק" זהה בהוראתו ל-"הבן של אברהם", אבל המשמעות של שני המשפטים "המורה שאלה האם יצחק הוא הבן של אברהם" ו-"המורה שאלה האם יצחק הוא יצחק" אינה זהה.
  • השלישי הנמנע: באופן כללי או ש-א' אמיתי או ש-א' שקרי ולא תיתכן אפשרות אחרת. אבל שני המשפטים "המלך הנוכחי של צרפת קרח" ו-"לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קירח" הם שקריים, מכיוון שאין לצרפת מלך. על פי תורתו של פרגה, ביטויים אלו אינם אמיתיים או שקריים, אלא חסרי מובן.
  • בעיית אי הקיום: ניתן לדבר על דברים שאינם קיימים, למשל "לפגסוס יש צבע לבן" הוא משפט שכולל מושג שמתייחס למשהו שאינו קיים, אך אם אינו קיים לא ניתן להתייחס אליו. כיצד ניתן לפיכך לומר ש"פגסוס אינו קיים"?

הפתרון של ראסל היה לקבוע שישנם ביטויים בשפה שאינם שלמים בפני עצמם, ולכן אינם תורמים הוראה למשפט השלם, אלה הם מחליפים ביטויים מורכבים יותר, שרק באמצעותם נקבעת ההוראה. המשפט "לפגסוס יש צבע לבן" מורכב למעשה מכמה חלקים עצמאיים, ויש לנתחו כ"יש דבר אחד בלבד שהוא פגסוס, ויש לו צבע לבן", ומשפט זה הוא שקרי משום שחלקו הראשון ("יש דבר אחד...") הוא שקרי. "המלך של צרפת" הוא ציון המקצר את הביטוי "קיים דבר אחד בלבד שהוא המלך הנוכחי של צרפת" וערך האמת של זה הוא שקרי (ומכאן שערך האמת של המשפט "לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קרח" הוא אמיתי, ואינו חסר מובן). גם שמות ממשיים כמו "הומרוס" הם ביטויים מציינים, במקרה זה: "מחברן של האילדיאה והאודיסאה". למעשה רק כינויי הגוף כמו "הוא" או "זה" הם שמות לוגיים טהורים, שיש לנו היכרות ישירה עם נושאיהם.

מאמרו של ראסל נחשב, בעיני רבים, כפרדיגמטי עבור הפילוסופיה האנליטית ובפרט עבור הפילוסופיה של הלשון. הוא מראה כיצד ניתן, באמצעות ניתוח לוגי, להראות כי התחביר של השפה הטבעית אינו המדריך הטוב ביותר עבור הפרשן הפילוסוף.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ זו כותרת התרגום לעברית. המאמר נכתב במקור בגרמנית: Über Sinn und Bedeutung, תורגם לאנגלית בכותרת: On sense and reference
איגיון

איגיון או אִי-גָיוֹן (הלחם בסיסים של אי-היגיון, באנגלית: nonsense - נוֹנְסֵנְס) הוא התבטאות בכתב או בעל-פה, בשפה שלכאורה היא מובנת ותקנית, אך בעצם אין לה משמעות או שהמשמעות אינה הגיונית או אפשרית; היא יכולה להכיל סתירות, הברקות ומוזרויות. האיגיון הוא סוגה בריטית מסורתית ונפוץ במיוחד בחמשירים. איגיון יכול להיות מופנה הן לילדים והן למבוגרים.

ברטראנד ראסל

ברטראנד ארתור ויליאם ראסל (באנגלית: Bertrand Arthur William Russell;‏ 18 במאי 1872 - 2 בפברואר 1970) היה פילוסוף בריטי. תרם תרומות חשובות לתחום הפילוסופיה של הלשון ותורת ההכרה. חיבוריו בתחום פילוסופיה אנליטית השפיעו רבות גם על התפתחות המתמטיקה והלוגיקה. הפרדוקס הקרוי על שמו השפיע רבות על תורת הקבוצות, והוביל להתגבשות תורת הקבוצות האקסיומטית. ראסל כתב גם על משטרים מודרניים, ועל תופעות של דיכוי המחשבה החופשית. הוא התנגד להגבלות שונות על החירות המחשבתית, ונודע כפילוסוף בעל גישה חינוכית ליברלית.

בשנת 1945 התפרסם ספרו המקיף "תולדות הפילוסופיה המערבית" שהוכר כאחד הספרים החשובים ביותר בתחום תולדות הפילוסופיה. בשנת 1950 קיבל את פרס נובל לספרות.

ראסל היה הומניסט שהקדיש חלק רב מזמנו לפעילות חברתית, בפרט נגד מלחמת העולם הראשונה, נשק גרעיני ומלחמת וייטנאם.

גוטלוב פרגה

פרידריך לודוויג גוֹטְלוֹבּ פְרֶגֶה (בגרמנית: Friedrich Ludwig Gottlob Frege;‏ 8 בנובמבר 1848 – 26 ביולי 1925) היה מתמטיקאי, לוגיקן ופילוסוף גרמני, נחשב כאב המייסד של הלוגיקה המודרנית ושל הפילוסופיה האנליטית.

דקדוק אוניברסלי

על פי תאוריית הדקדוק האוניברסלי (באנגלית: Universal Grammar), כל השפות הטבעיות חולקות עקרונות תחביר משותפים. עקרונות אלה הם מולדים, כלומר כל בני האדם נולדים כאשר עקרונות אלה מוטבעים בהם, ולכן כל השפות האנושיות מצייתות לכללים אלה.

הדקדוק האוניברסלי משתייך לזרם הנייטיביזם בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, שמקורותיו בפילוסופיה של אפלטון ודקארט, ולפיו הידע והיכולות האנושיות הן עניין מולד ולא נרכש. במאה ה-13, רוג'ר בייקון שיער שכל השפות מבוססות על דקדוק משותף. רעיון זה גם עומד בבסיס השפות הפילוסופיות שעליהן עמלו בלשנים במאה ה-17. הדקדוק האוניברסלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום מבוסס בעיקר על רעיונותיו של הבלשן היהודי-אמריקאי נועם חומסקי משנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, וכן על עבודותיהם של אדווארד ספיר וריצ'רד מונטגיו.

דקונסטרוקציה

בפילוסופיה קונטיננטלית ובביקורת הספרות, דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה (במינוח האקדמיה ללשון העברית: פֵּרוּק) היא שיטה (או, יש הטוענים, "מאורע") פילוסופית וספרותית פוסט סטרוקטורליסטית, שתוארה לראשונה על ידי הפילוסוף היהודי-צרפתי ז'אק דרידה. בניסוח כללי, דקונסטרוקציה היא פירוק הטקסט והבנייתו מחדש במסגרת קריאה ביקורתית של טקסטים בשיטה הדומה לזו של דרידה. מתודה זו חותרת תחת מבנים של משמעות בטקסט עצמו, כדי לפורר כל משמעות יציבה או אפשרית בקרבו. על פי רוב, דקונסטרוקציה נחשבת תנועה ליברלית אקדמית, ואחד מעמודי התווך הפילוסופיים של הפוסטמודרניזם.

החוג הווינאי

החוג הווינאי (בגרמנית: der Wiener Kreis) הוא כינויה של קבוצת פילוסופים שהתקבצה בווינה החל ב-1928 סביב הפילוסוף מוריץ שליק. חברי החוג הם שייסדו את האסכולה הפילוסופית הידועה כפוזיטיביזם לוגי.

החוג, שכינה את עצמו בתחילה "אגודת ארנסט מאך" (Verein Ernst Mach) על שם הפיזיקאי והפילוסוף ארנסט מאך, כלל את מוריץ שליק כיושב ראש ואת הפילוסופים גוסטב ברגמן, רודולף קרנפ, וויקטור קרפט, והיהודי, שאחר כך אף עלה לישראל יוסף שכטר. את הפיזיקאי פיליפ פרנק, הלוגיקן קורט גדל, המתמטיקאים האנס האן וקרל מנגר, הדוקטורנט של האן, תיאודור רדקוביץ', פילוסוף המדע אוטו נוירת ואשתו (ואחותו של האן), המתמטיקאית אולגה האן-נוירת, והדוקטורנטים לפילוסופיה ומתמטיקה תחת שליק הרברט פייגל, פרידריך וייסמן, לוגיקאית ופילוסופית רוז ראנד, ומרסל נטקין. מרבית חברי החוג הווינאי היו יהודים.

לכל חברי החוג, לבד מגדל, הייתה גישה משותפת לפילוסופיה, שעיקרה הגישה שהניסיון הוא מקור הידיעה היחידי ושניתוח לוגי בסיוע לוגיקה סימבולית הוא הדרך המועדפת לפתרון בעיות פילוסופיות.

נומינליזם

נומינליזם היא אסכולה בפילוסופיה, שראשיתה בהגות של פייר אבלאר, הטוענת כי רק פריטים קיימים במציאות, אבל אידאות מכלילות (כלומר מושגים מופשטים המייצגים קבוצה של פריטים ולא פריט ספציפי אחד), אינם אלא פיקציה לשונית ומושגית, ולא מציאות.

סטרוקטורליזם

סְטרוּקְטוּרָליזם (על פי האקדמיה ללשון: תורת המִבניות) הוא זרם מחשבה אינטלקטואלי שהגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20, בעיקר בצרפת. ניתן לסמן את תחילת הסטרוקטורליזם כבר בשנות ה-20, כאשר חוקר השפה רומן יאקובסון שייסד את "אסכולת פראג", קרא לחבריה "סטרוקטורליסטים". בין הראשונים להשתמש במודל הסטרוקטורליסטי לעבודות בתחומים אחרים היו האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס ומבקר הספרות רולאן בארת.

על פי הסטרוקטורליזם, לא ניתן לתת משמעות לתופעות או אובייקטים ללא התייחסות למבנים (סטרוקטורות) שבתוכם תופעות אלה קורות או אובייקטים אלה נוצרים ומתפקדים. כל אובייקט, תופעה או אירוע שייכים למכלול שכל אלמנט בו מקיים יחס כלשהו עם האלמנטים האחרים. כל אלמנט חסר משמעות כשלעצמו - הוא מוגדר רק ביחס לאלמנטים אחרים במערכת ורק מתוקף מערכת יחסים זו נקבעת משמעותו. מבנים, או מכלולים אלה, נוצרים על ידי התודעה האנושית ומותנים בדרך בה היא קולטת את העולם ומארגנת את התנסותה בו. מכאן נובע שהמשמעות אינה מהות הטבועה בתוך הדברים, אלא מיוחסת להם על ידי התודעה האנושית. בכל תחום ידע הסטרוקטורליסטים מנסים לתפוס ולתאר את המבנה העומד בבסיסו ואת השינויים שיכולים להתחולל בו. הסטרוקטורליזם מניח כי קיים מבנה משותף הן לחוקר והן למושאי מחקרו, מבנה המאפשר לחוקר להחיל את שיטת העבודה הסטרוקטורליסטית על תופעות שונות ממגוון רחב של תחומים ותרבויות.

סמנטיקה

סמנטיקה (מיוונית: σημαντικός) היא חקר המשמעות.

בתחום הבלשנות, הסמנטיקה עוסקת בחקר המשמעות של מילים וביטויים בשפה. היא קשורה גם לפילוסופיה של הלשון.

פוזיטיביזם לוגי

פוזיטיביזם לוגי הוא זרם בפילוסופיה של המדע ובפילוסופיה של הלשון. זרם זה נוצר באוסטריה בתחילת המאה ה-20, על ידי החוג הווינאי שבראשו עמד מוריץ שליק. אנשי החוג טענו שמרבית הפילוסופיות שנכתבו עד אז היו שגויות מיסודן ואף חסרות משמעות במובן החמור ביותר, כי לא הסתמכו על מידע המגיע מהחושים. האסכולה ביקשה לנסח משפטי פרוטוקול הנובעים ישירות מהתנסות חושית וידע אמפירי, ועליהם לבנות פילוסופיה חדשה.

פוסט-סטרוקטורליזם

פוסט־סטרוקטורליזם היא גישה פילוסופית (או לחלופין, אסכולה) שיצאה מתוך הסטרוקטורליזם בשנות השישים של המאה העשרים ומתאפיינת בדחייה עקבית (אך לא בהכרח מוחלטת) של החשיבה הסטרוקטורלית (ובפרט הסטרוקטורלית-מהותנית).

הפוסט־סטרוקטורליזם דוחה את הרדוקטיביות המתודולוגית של הסטרוקטורליזם; במקום זאת הוא מדגיש את האפשרות לפרש בדרכים שונות רעיונות מסוימים, ולכן הפוסט סטרוקטורלים נוטים להימנע מלכפות פרשנויות ייחודיות לרעיונות מסוימים. בלשון התאוריה, דפוס זה נקרא "לשחק עם מסמנים".

בהתאם לסלידה מחשיבה סטרוקטורלית ומתוקף הדגשת האפשרות לפרש רעיונות בדרכים שונות שאינן בהכרח מדויקות יותר מאחרות (או לחלופין, מתוקף הדגשת שינוי הפרשנות למסמן מסוים כשיטה כללית לניתוח מידע), הרי שישנה מעט מאוד הסכמה בין תאוריות פוסט־סטרוקטורליות שונות. עם זאת, נקודת המוצא של כולן היא הביקורת על הסטרוקטורליזם (ובפרט על הסטרוקטורליזם המהותני).

הדגשת מושג הפרשנות (משחק המסמנים) הביא תאורטיקנים פוסט סטרוקטורליזם לקרוא להתנגדות עקבית ל"שדות כוח דכאניים" שהם תפיסות המדכאות תפיסות אחרות בחברה, שנתפסות כאילו הן בקונפליקט עם הראשונות, כאשר אין באמת הכרח לכך. לדוגמה, הטרוסקסואליות והומוסקסואליות אינן בהכרח מתנגשות ויכולות לדור זו לצד זו, ותפיסה הטוענת שהאחת עליונה מהאחרת היא שדה כוח דכאני (כלומר מדכא בני אדם ללא סיבה מוצדקת) ולפיכך יש להתנגד לה.

הפוסט־סטרוקטורליזם קושר את החשיבה האנושית באופן מובהק עם הבניה מנטלית, אישית וקולקטיבית (ובפרט עם הבניה קולקטיבית מסוג הבניה חברתית) ולמושג ההבניה ולנגזרותיו יש יישום ניכר בכתיבהם של תאורטיקנים פוסט סטרוקטורליים.

חקירות פוסט־סטרוקטורליות נוטות להיות עם אוריינטציה פוליטית, משום שרבים מאנשי אסכולה זו מאמינים שהעולם בו אנו חושבים שאנו חיים הוא במידה רבה מבנה חברתי, עם אידאולוגיות וגופים שונים (כולל גופים עסקיים) אשר חבריהם מנסים להשיג הגמוניה בתחומם ולעיתים אף מתפתח צורך זה לצורך להשיג הגמוניה על פני החברה כולה. בהרבה מקרים אותן קבוצות המנסות לזכות בהגמוניה כזו פועלת כ"שדות כוח דכאניים" בכך שהן מנסות לכפות רעיונות ופעולות מסוימים על הציבור (גם אם אלו שקריים ומזיקים) והפוסט סטרוקטורליזם קורא להתנגד לכך; דוגמה פשוטה לכך בהקשר של הגמוניה עסקית היא רשת מוצרי פרמצטביקה המתדרכת את מוכריה למכור תוסף תזונה ממותג ספציפי תוך שימוש בטכניקות רטוריות (כגון דמגוגיה, סרקזם, קישוש) ובאגנוטולוגיה שכל מטרתם לשכנע את הלקוחות או לגרום להם לחשוב שהתוסף שהחברה מקדמת (באופן הגמוני ודורסני) עדיף על תוספי תזונה דומים ממותגים אחרים; זהו שדה כוח דכאני המדכא הן את הלקוחות והן את העובדים בחברה הפועלים ללא כל התנגדות למילוי ההוראות שניתנו להם למכירה אגרסיבית ושימור ההגמוניה.

הפוסט סטרוקטורליזם עוסק בפירוק רלטיביסטי של עובדות ותהליכים, אם כי הוא נתפס בדרך כלל כגישה מנוגדת לרלטיביזם[דרוש מקור]: בעוד שהרלטיביזם מניח בבסיסו את קיומה של "מטא־שפה", כלומר, נקודת מבט שהיא נייטרלית מהשפעת השפה ומשקיפה עליה כביכול מבחוץ, הפוסט סטרוקטורליזם שולל את קיומה של נקודת מבט חוץ־לשונית[דרוש מקור]. באשר לפרשנות, הפוסט סטרוקטורליזם מדגיש את חשיבות הפרשנות הפרסונלית-ספציפית על הפרשנות הסובייקטבית-קולקטיבית לממצאים ובפרט כאלה שאינם מדויקים-מאד מבחינה מדעית (כמו ממצאים מתחום הפיזיקה או הכימיה).

פסיכובלשנות

פסיכובלשנות (או פסיכולינגוויסטיקה) היא הענף בבלשנות העוסק בחקר התהליכים הפסיכולוגיים המעורבים ברכישה ובשימוש בשפה.

העיסוק בפסיכובלשנות החל להתפתח במחצית הראשונה של המאה ה-20, במקביל למחקר בפסיכולוגיה של תחומים אחרים של הידע האנושי. שאלה מרכזית בתחום זה היא שאלת הרכישה: כיצד רוכשים בני אדם שפה? לפי הגישה הביהיביוריסטית שרווחה בפסיכולוגיה עד אמצע המאה ה-20, למידה היא לא יותר מאשר התניה, שהיא תוצאה של חשיפה לגירויים וקבלת חיזוקים (חיוביים ושליליים) להתנהגויות שונות. בשנת 1957 פרסם אבי הגישה הביהיביוריסטית, ב. פ. סקינר, ספר בשם "Verbal Behavior" (התנהגות מילולית), בו ניסה להראות כי גם רכישת שפה מתרחשת בצורה דומה. מאמר הביקורת של נועם חומסקי, שהתפרסם ב-1959, הצביע על בעיות רבות בגישה זו לרכישת שפה, וסלל את הדרך למחקר עשיר בבלשנות תאורטית (בגישה הגנרטיבית) ובפסיכובלשנות, שמתבסס על ההנחה שרכישת שפה היא שילוב של יכולות מולדות עם הפעלה על ידי הגירויים שמספקת הסביבה. המונח "דקדוק אוניברסלי" מציין את היכולות הלשוניות המולדות שיש לכל בני האדם, ואחת המטרות המרכזיות במחקר הפסיכובלשני היא לאפיין מהן יכולות אלה.

הפסיכובלשנות אינה עוסקת רק ברכישת שפה. בין הנושאים האחרים שנחקרים על ידי פסיכובלשנים:

עיבוד תחבירי: אפיון התהליכים המעורבים בהבנת משפט, ובפרט זיהוי המבנה התחבירי. מחקר זה מנסה, בין השאר, לאפיין מה גורם למשפטים מסוימים להיות קשים להבנה - דבר שאינו תלוי דווקא באורך המשפט, אלא במבנה התחבירי המופשט.

עיבוד פונטי: אפיון התהליכים המעורבים בזיהוי מילים.

דו-לשוניות: זיהוי התהליכים המיוחדים לאנשים אשר דוברים יותר מאשר שפה אחת, ובפרט חקר המקומות שבהם ידע של שפה אחת "מפריע" לשימוש בשפה השנייה.באופן כללי, פסיכובלשנים חוקרים מגבלות הנובעות מאילוצי זיכרון, מורכבות מבנית, הפרעות בין מערכות קוגניטיביות שונות, וכדומה.

פרגמטיקה

פרגמטיקה היא ענף בבלשנות החוקר את הבנת השפה הטבעית, ועיקר עיסוקה הוא בהשפעת ההקשר על הבנת המשמעות. ההקשר במשמעות זו חייב לכלול אמצעים חוץ לשוניים כמו סיבות חברתיות, סביבתיות ופסיכולוגיות.

רפרנט

רפרנט (באנגלית: Referent) הוא מונח לדבר אשר אליו מתייחסים באמצעות ביטוי לשוני כלשהו. האובייקט שמצביעים עליו יכול להיות דבר-מה גשמי או אבסטרקטי.

בפילוסופיה של הלשון ובבלשנות, המונח "רפרנט" נגזר מן המונח האנגלי "רפרנס" (reference) שמשמעותו יחס ההוראה שבין הביטוי הלשוני לבין האובייקט עליו מדובר. ההוראה אינה ההיבט היחידי של המשמעות, שכן בנוסף ליחס אל האובייקט אליו מורה הביטוי, ישנו גם המובן או האופן בו האובייקט מוצג באמצעות הביטוי.

בעברית מקובל לעיתים לתרגם את יחס ההוראה גם במונח "ריפרור". בשימוש יומיומי "רפרנט" משמש גם ככינוי לאדם במחלקת שירות לקוחות המשמש כאחראי על נושא מסוים.

בתכנות מחשבים רפרנטים הם אובייקטים בזיכרון שניתן להתייחס אליהם באמצעים שונים.

שיח (מדעי החברה)

במדעי החברה, שיח (באנגלית: Discourse, במקור מלטינית: discursus, ומשמעותו "לרוץ מ- ואֶל") מציין דרך חשיבה ממוסדת, תפיסה חברתית המגדירה את גבולות השפה ופרשנות לה בתקופת זמן מסוימת ובשדות חברתיים מוגדרים. שיח כולל צורות ייצוג, קודים של התנהגות, משמעויות והרגלים. השיח משפיע על הדרך שבה אנו נותנים פרשנות לדברים. הוא המגדיר את מה שניתן לומר בתחום מסוים ואיך אנו רואים את הדברים. לדוגמה, שתי צורות שיח שונות עשויות לשמש לתיאור קבוצות לוחמי גרילה, האחת מתארת אותם כ"לוחמי חופש" והשנייה כ"טרוריסטים", כך שהשיח הנבחר מכתיב את הדקדוק, הביטויים ולפעמים גם את הסגנון הנדרש כדי לתקשר.

חשיבותו של השיח, לפי תאורטיקנים פוסט מודרניסטים, נובע משתי תובנות שהתפתחו במאה ה-20:

בפילוסופיה של הלשון התפתחה בתקופה זו תפיסה לפיה השפה היא גבול טרנסצנדנטלי של התודעה - אנו מסוגלים לתפוס, לחשוב ולהבין רק את מה שאנו מסוגלים לנסח במילים.

בתאוריות פוסט סטרוקטורליסטיות ופוסט מודרניסטיות, השיח מקבל משמעות חשובה ביותר, בגלל ניתוק הקשר בין מסמן למסומן. עקב ניתוק זה, השיח מהווה למעשה את המציאות - האופן שבו אנו מדברים על דברים, האופן בו אנו מתייחסים אליהם, מעצב את המציאות ומכתיב אותה.שילוב של שתי תפיסות אלה מביא לכך, שהשיח הנהוג בחברה מסוימת לגבי נושא מסוים מכתיב את העמדות שיכולות להינקט על ידי בני חברה זו בנושא המדובר.

אחת מהתרומות העיקריות לתאוריה של השיח ניתנה על ידי מישל פוקו שקישר בין ידע, כוח ושיח. פוקו טען כי שיח פירושו משטר של ידע המגדיר את מה שמותר לומר, וגם את מה שאסור. השיח מפעיל על הסובייקט כוח, מתוקף יכולתו לכפות על הסובייקט אמת שעליו להכיר בה.

שיחדש

שִׂיחָדָש (באנגלית: Newspeak; כמו המקור האנגלי, השם העברי הוא הלחם בסיסים של המילים "שִׂיחַ" ו"חָדָש") היא שפה בדיונית המוצגת בספרו של ג'ורג' אורוול, "1984". המינוח "שיחדש" הפך ביטוי מקובל לפעולה של תיאור המציאות במסולף בעזרת מונחים הממסכים את האמת.

על פי עלילת הספר, שיחדש היא שפה מומצאת, המבוססת על השפה האנגלית, אשר יצר השלטון באוקיאניה – מדינה טוטליטרית שבה האזרחים נמצאים תחת עינו הפקוחה של האח הגדול, המייצג את שלטון מפלגת הסוֹצאנג. באוקיאניה ההיסטוריה משוכתבת לפי צורכי השליטים, והשפה המדוברת מותאמת כך שתוגבל יכולת החשיבה של האזרחים. מטרת השיחדש היא לצמצם את אוצר המילים, תוך סילוק מונחים כ"חופש", ובד בבד ליצור מצב שבו הדיבור הופך להיות פעולה אוטומטית שמקורה בגרון האנושי, ולא פעולה מנטלית שמקורה במוח – וכך להפוך את ההתנגדות למפלגה לבלתי אפשרית, שכן דוברי שיחדש לא יוכלו לנמק התנגדות כזאת בנימוקים רציונליים. כך למשל, התרגום לשיחדש של הפסקה המפורסמת מהכרזת העצמאות של ארצות הברית, הדנה בחופש ועל החיפוש אחר האושר, מסתכם במילה אחת – "חושבפשע" (CrimeThink) – המילה המיוחדת בשיחדש לכל פעילות מנטלית שאינה על פי עקרונות המפלגה.

בהתאם למטרות השיחדש, מצומצם אוצר המילים בכל מהדורה חדשה של המילון. במילים שיכולות להתפרש באופן שלילי מבוטלת הדו משמעות שלהם – לדוגמה המילה "חופש" עדיין קיימת בשיחדש אולם מותר להשתמש בה רק במובנה הלא פוליטי. לפי תוכנית המפלגה תחליף שיחדש את שִׂיחַ־יָשָׁן (האנגלית התקנית והרגילה) כשפה המדוברת באוקיאניה בשנת 2050 לערך.

דקדוקית, לשיחדש כמה מאפיינים ייחודיים; מכיוון שמטרתה לצמצם את אוצר המילים, אפשר להשתמש במילה בכל חלקי הדיבר – המילה סכין, לדוגמה, יכולה לשמש במשמעות של מילת הציווי "חֲתוך", ובזה אפשר לבטל את המילה "חתוך" שהופכת למיותרת. בהוספת הסיומת "יי" בסוף המילה אפשר ליצור שם תואר – משמעות המילה "קליי", לדוגמה, היא "קליל"; בהוספת התחילית "ב" בתחילת המילה אפשר ליצור את תואר הפועל – משמעות המילה "במהר", לדוגמה, היא "מהירות". כמו כן ניתן לעשות הנגדה שלילית למילים בהוספת הסיומת "אל" בתחילת המילה או הגברה חיובית של משמעותה בהוספת "יתר" (plus) או "כפליתר" (doubleplus) בסוף המילה לשם השגת הדגשה חזקה יותר.

המילים בשיחדש מחולקות לשלושה סוגים שונים:

אוצר מילים א' – מאגד את המילים הנחוצות לשימוש יומיומי.

אוצר מילים ב' – מאגד את המילים בעלות האופי הפוליטי שנועדו לכפות על הדובר את השקפת הסוֹצאנג.

אוצר מילים ג' – מאגד את המילים הנחוצות לשימושים מדעיים וטכניים.

שפה

שפה היא דרך תקשורת המבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות.

נהוג להבדיל בין הסמל השפתי המסמן לבין המושג או התוכן המסומן בו, אשר יכול להיות מציאותי או מופשט.

הבלשנות עוסקת בחקר השפה והשימוש בה.

סמנטיקה היא ענף הלשון המתמקד בחקר המשמעות של השפה.

מכלול אוצר המילים של שפה מסוימת מכונה לקסיקון. כלי לאיסוף וביאור של פרטים בלקסיקון מכונה מילון.

שפה טבעית

שפה טבעית היא שפת הדיבור של בני האדם. זוהי שפה שיש לה דוברים ילידים. שפות טבעיות נבדלות מ"שפות מלאכותיות" כגון שפות מחשב, שפות לוגיות, תמרורים וכדומה, במספר מאפיינים, שיפורטו להלן. נכון לעשור השני של המאה ה-21, בעולם קיימות כ-6000 שפות טבעיות, בהן שפות המונות מאות מיליוני דוברים, ושפות המונות כמה מאות או עשרות דוברים בלבד.

שפה מתוכננת

שפה מתוכננת (באנגלית: Planned Language או Constructed Language) ידוע גם בקיצור (Conlang או Conlanging) היא שפה שאוצר המילים שלה והדקדוק שלה הומצאו באופן יזום ומתוכנן, להבדיל משפה טבעית, שהתפתחה באופן טבעי כחלק מהתרבות. שפה מתוכננת היא למעשה חיקוי של שפה טבעית, בעיקר מבחינת כללי התחביר והפונולוגיה. ההבדל בין שפות מתוכננות לשפות מלאכותיות (כגון שפות מחשב או שפות לוגית) הוא בכך שהאחרונות אינן מחקות בהכרח את הדקדוק האנושי, ובדרך כלל אין להן מערכת פונולוגית כלל. לרוב, שפה מתוכננת נוצרת לתקשורת בין בני אדם, בעיקר כדי להקל על התקשורת הבינלאומית, אך יש שפות מתוכננות שנוצרו לצורך קיום תקשורת סודית, במסגרת יצירה ספרותית, או כניסוי בלשני (אלה נקראים "שפות מהונדסות"). מספר שפות מתוכננות נוצרו במסגרת ניסויים בלשניים בקופי אדם, כדי לאפשר לקופי אדם לרכוש שפה הדומה לשפה אנושית טבעית.

לפעמים מכנים שפות מתוכננות "שפות מלאכותיות", אך כינוי זה אינו מדויק, והוא יוצר בלבול בין סוגים שונים של שפות לא-טבעיות. שפות מתוכננות הן מלאכותיות בכך שנוצרו באופן יזום בידי בני אדם, אולם המבנה שלהן מבוסס על המבנה של שפות טבעיות. שפות מלאכותיות לגמרי כמו שפות מחשב או שפות לוגיות אינן כפופות לחוקי הדקדוק המוכרים משפות טבעיות, והן נועדו לתקשורת בין בני אדם למכונות (בעיקר מחשבים), או לצורך מחקרים פילוסופיים ומתמטיים. שפה מתוכננת עשויה להפוך בתנאים מסוימים לשפה טבעית, אולם אין אפשרות להפוך שפת מחשב או שפה לוגית לשפה אנושית טבעית.

העיסוק בבניית שפות מתוכננות נקרא "קונלינגוויסטיקה" (Conlinguistics או Conlanging). אדם שעוסק בקונלינגוויסטיקה כתחביב מכונה "קונלנגר" (conlanger) או בונה שפות מלאכותיות. שפה מלאכותית נקראת "קונלנג" (conlang - כקיצור של constructed language).

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוך • פילוסופיה של הלשון • פילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.