פילוסופיה של החינוך

פילוסופיה של החינוך היא תחום בפילוסופיה, העוסק בחינוך, מטרותיו ודרכי הפעולה שלו. התחום האקדמי עוסק בחקר החינוך כתופעה חברתית, אך הוא משתמש בכלים וצורות חשיבה מתחום הפילוסופיה.

ההפרדה בין "חוקר חינוך" לפילוסוף העוסק בחינוך אינה תמיד קבועה וברורה, ויש הסוברים שכל איש חינוך נאלץ לעסוק בפילוסופיה במסגרת עבודתו[1]. באוניברסיטאות, הפילוסופיה של החינוך לרוב אינה נלמדת בחוגים לפילוסופיה, אלא בחוגים ובמכללות לחינוך. בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוקמה לראשונה "אגודת הפילוסופים החינוכיים של ארצות הברית"[2]. כיום ישנן עשרות אגודות ברחבי העולם העוסקות בפילוסופיה של החינוך.

English Quiz 2007-8-16
כיתה בטייוואן בעת בוחן באנגלית. הפילוסופיה של החינוך עוסקת בשאלות כגון "מה היא מטרת החינוך?" ו"באילו דרכים ראוי לחנך?"
La scuola di Atene
הציור המפורסם של רפאל, "אסכולת אתונה", מתאר את עולם ההשכלה היווני.

הגדרת התחום

פילוסופים מכל התקופות והאסכולות העלו במשך השנים שאלות ורעיונות הקשורים לחינוך. יחד עם זאת, בעוד שתחומים כמו אתיקה, אסתטיקה ואפיסטמולוגיה הוגדרו ועמדו כתחום עצמאי כבר בעת העתיקה, הפילוסופיה של החינוך התגבשה כתחום עצמאי רק בעת החדשה.

רק במאה העשרים הוגדרה לראשונה הפילוסופיה של החינוך כתחום עצמאי. בשנות העשרים הופיעה לראשונה הפילוסופיה של החינוך כערך עצמאי באנציקלופדיה. אשת החינוך נל נודינגס הגדירה את הפילוסופיה של החינוך כ"לימוד הפילוסופי של החינוך ובעיותיו. . . נושא הדיון הוא החינוך, והכלים הם כלים מתחום הפילוסופיה."[3]

פילוסופיה של החינוך וחקר החינוך שלובים זה בזו, ולעיתים קרובות אין מפרידים ביניהם. בדומה למחשבה מדינית, הפילוסופיה של החינוך היא תחום פילוסופי עם מטרות והשלכות מעשיות, המבוססת על התבוננות בעולם, ולא על מחשבה מופשטת. בכך היא נבדלת מתחומים פילוסופיים כמו אונטולוגיה, אפיסטמולוגיה או לוגיקה.

היסטוריה

חינוך בפילוסופיה היוונית

סוקרטס

סוקרטס, שידוע כ"אבי הפילוסופיה המערבית", עסק בחינוך באופן אקטיבי לאורך חייו. לא השתמר כל תיעוד למשנה חינוכית מגובשת אצל סוקרטס, אך דרך החינוך שלו מתוארת בכתביו של תלמידיו. סוקרטס נהג לחנך באמצעות שאילת שאלות, וניהול דו-שיח דיאלקטי. סוקרטס נתן לבן שיחו לגלות את טעויותיו בעצמו, ולא חשף אותן או הביע דעה. חשיפת הטעויות והניסיון להגיע אל האמת נעשים באמצעות שאילת עוד ועוד שאלות, והסקת מסקנות מתבקשות מדבריו של בן השיח. שיטה זו, המכונה השיטה הסוקרטית, הפכה לאבן פינה בפילוסופיה של המוסר, אך השפעתה על הפילוסופיה של החינוך מועטה. בניגוד לפילוסופים רבים אחריו, סוקרטס לא הציג משנה חינוכית סדורה ומגובשת.

אפלטון

Head Platon Glyptothek Munich 548
עיקר משנתו החינוכית של אפלטון מוצגת בעקיפין בספרו המפורסם המדינה.

אפלטון, תלמידו המפורסם ביותר של סוקרטס, הציג את תפיסתו החינוכית בדיאלוג הידוע שלו: המדינה. על פי המשנה הפרוסה בדיאלוג זה, הדרך טובה ביותר לשרת את היחיד היא להטמיע אותו כנתין בחברה צודקת. על כן, אפלטון תמך בהוצאת ילדים מבית הוריהם, וגידולם כחסויים של המדינה, בבתים משותפים. הוא גרס שיש להבדיל בין התלמידים ע"פ רמת הכישרון שלהם, ולהעניק את החינוך הטוב ביותר לילדים המוכשרים ביותר, על מנת שיוכלו לגדול ולהפוך ל"שומרי העיר", ולשרת את מעוטי היכולת.

אפלטון דגל בחינוך מקיף, הכולל לימוד עובדות, פיתוח כישורים, חינוך גופני, וגם לימוד אומנות ומוזיקה. השילוב בין לימודי המוזיקה והאומנות לחינוך הגופני נועד למזג תכונות "עדינות" ותכונות "חזקות", על מנת ליצור אדם "הרמוני".

אפלטון טען שכישורים אינם תורשתיים, ולכן, במדינתו האידיאלית יצמחו אנשים מוכשרים במידה שווה מכל המעמדות החברתיים השונים. בנוסף, האמין אפלטון בחינוך שוויוני לבנים ובנות. החינוך במדינה האפלטונית יתחיל עבור כולם בגיל בית ספר יסודי, אך יימשך פרק זמן שונה בהתאם לרמת הכישרון. בעוד שחלק יסיימו את הלימודים כבר בגיל 18, המוכשרים ביותר (המיועדים להיות מלכים-פילוסופים) יסיימו את חינוכם רק בגיל 50, לאחר לימודי פילוסופיה, לימודי מתמטיקה, שירות צבאי ועוד.

למעשה, אפלטון הציג לראשונה מודל של חינוך ממלכתי, אלא שהחינוך שהוא הציג היה שונה מאוד מהחינוך הממלכתי המקובל כיום. פילוסופים רבים השוו בין התפיסה המוצגת ב"המדינה" לתפיסות טוטליטריות מודרניות[4].

אריסטו

אריסטו, תלמידו של אפלטון, הציג ככל הנראה משנה חינוכית רחבה בחיבורו האבוד "על החינוך". ניתן לנסות להבין את משנתו החינוכית דרך ציטוטים והפניות מכתביהם של פילוסופים אחרים.

בניגוד לסוקרטס, ששם דגש על שאלות והסקת מסקנות כחלק מתהליך חינוכי, אריסטו גרס שתפקידו העיקרי של המורה הוא להעביר ידע. על כן, תמך אריסטו בלימוד שיטתי של חומר, באמצעות חזרה על עובדות. בדומה לאפלטון, אריסטו שם דגש על שילוב תחומים רבים בחינוך התלמיד. כמו כן, אריסטו שם דגש על שילוב בין החלק התאורטי של הלימוד לחלק המעשי שלו.

על פי אריסטו, מטרתו העיקרית של החינוך היא להכשיר אזרחים טובים וחושבים בשביל הפוליס.

חינוך בפילוסופיה של ימי הביניים

הסכולסטיקה והפרניאליזם

בימי הביניים התגבשה באירופה שיטת הוראה בשם סכולסטיקה. השיטה, שגובשה על ידי תאולוגים נוצרים, הפכה רווחת מאוד בכל רחבי היבשת. מטרתה הייתה לענות על שאלות פתוחות ולהתיר סתירות בטקסטים הנלמדים. בהתאם לרוח התקופה, עיקר הטקסטים שנלמדו היו טקסטים נוצריים, או טקסטים ידועים של פילוסופים "מקודשים" כמו אריסטו או הנאופלטוניסטים. הסכולסטיקה ניסתה, בין השאר, לשלב בין התאולוגיה הנוצרית על רעיונותיה השונים לבין הפילוסופיה היוונית המאוחרת[5].

השיטה הסכולסטית השפיעה מאוד על החינוך באירופה של ימי הביניים, ועד לתקופת הרנסאנס היא הייתה השיטה החינוכית העיקרית.

השיטה הסכולסטית הצמיחה פילוסופים חשובים רבים, ביניהם ניתן למנות את ג'ון דנס סקוטוס, ויליאם איש אוקאם, ואת תומאס אקווינס. פילוסופים אלו העלו רעיונות פילוסופיים חשובים, שחלקם מקובלים עד היום על הוגי דעות רבים. למרות זאת, בתחום הפילוסופיה של החינוך כמעט ולא נשאר סימן וזכר לשיטה הסכולסטית, ורעיונותיה אינם מיושמים כמעט בשום מקום.

אקווינס, שנחשב לפילוסוף הנוצרי החשוב ביותר ימי הביניים, פיתח גישה בפילוסופיה של החינוך, המכונה פרניאליזם חינוכי. על פי גישה זו, הקשורה קשר הדוק לפרניאליזם, המורה צריך לנסות להעביר לתלמידיו רק דברים נצחיים ואוניברסליים. על פי עיקרון זה, תפקידו של המורה אינו להעביר עובדות לתלמידיו, שכן העובדות משתנות כל הזמן (בתקופתו של אקווינס טרם דובר על חוקי טבע נצחיים), אלא להעביר עקרונות ורעיונות כלליים יותר.

אקווינס הציג את גישתו בחיבורו "המורה" (De Magistro), שדיבר על הקשר בין הוראה לבין אלוהים וחוקי הדת הנוצרית[6]. הפרניאליזם שהציג אקווינס היה קשור קשר הדוק לדת ולאלוהים. במאה ה-20 חוקרי חינוך ופילוסופים (ביניהם ניתן למנות את רוברט האצ'ינס ומורטימר ג'. אדלר) העלו מחדש את רעיונותיו של אקווינס, ללא הפן הדתי. לפרניאליזם החילוני הייתה השפעה רבה על הגישה החינוכית במערב. בפרט יש לציין את אוניברסיטת שיקגו, שבה תוכנית הליבה תואמת את הגישה הפרניאליסטית. תוכנית הליבה גובשה בזמן שאדלר היה נשיא האוניברסיטה[7]

אבן סינא

Alauddin's Madrasa, Qutb complex
בית ספר מוסלמי (מדרסה) מימי הביניים. תפיסת החינוך בתקופה זו הושפעה רבות ממשנתו של הפילוסוף אבן סינא.

אבן סינא, אחד מהפילוסופים המזרחיים החשובים ביותר בימי הביניים, תרם גם הוא לתחום הפילוסופיה של החינוך. אחד מכתביו, "חלקו של המורה בגידול ואימון ילדים", נכתב כמדריך למורים בבתי ספר מוסלמים יסודייםערבית: מכתבּ- ب‎ـتـ‎ـكـ‎مـ), והשפיע רבות על דרך ההוראה בעולם המוסלמי באותה תקופה.

אבן סינא ייחס חשיבות רבה ללימוד הילדים בקבוצה, בתוך בתי ספר, בניגוד ללימוד יחידני בבתים. הוא הדגיש את חשיבותן של תחרות ושל למידה על ידי חיקוי- שני אלמנטים שניתן למצוא רק כאשר הלמידה היא קבוצתית. כמו כן, הודגשה חשיבותם של דיונים וויכוחים בתוך הכיתה.

תוכנית הלימודים ע"פ אבן סינא הופרדה לשני חלקים- חינוך יסודי מגיל שש עד גיל 14, וחינוך מתקדם החל בגיל 14. החינוך היסודי צריך לכלול לימודי קוראן, דקדוק, ספרות ופילוסופיה מוסלמית, בנוסף ללימוד כישורי חיים כלליים. בגיל 14 רצוי שהילד יבחר מקצועות על פי רצונו, ובהתאם לעתידו. הלימודים המתקדמים עשויים לכלול לימודי רפואה, גאומטריה, מסחר, ספרות, וכו', בהתאם לקריירה העתידית שהילד יבחר.

אבן סינא היה הראשון שהעלה את עיקרון הטאבולה ראסה, על פיו הילד מגיע לעולם כ"לוח חלק", ומעוצב ע"פ החינוך שנותנים לו. תפיסה זו אומצה והורחבה לאחר מכן על ידי ג'ון לוק ופילוסופים אחרים, והיא אחד מהרעיונות הבסיסיים ביותר באמפיריציזם.

חינוך בפילוסופיה של העת החדשה

מילטון

בשנת 1644 פרסם המשורר הבריטי ג'ון מילטון מאמר באורך 8 עמודים שכותרתו "על החינוך". באותה תקופה כתב מילטון חמישה מאמרים שהביעו התנגדות לצורת ההתנהלות של הכנסייה האנגליקנית בבריטניה, וביקורת על שילובה והשפעתה על החברה. "על החינוך" פורסם במקביל למאמרים אלו, והציע שינוי מהותי בשיטת החינוך והלימוד המקובלת אז.

מילטון הציע להחליף את תוכנית הלימודים הדתית והשיטה הסכולסטית המקובלת, בתוכנית לימודים מודרנית יותר, ומותאמת לעידן המודרני. רעיונותיו של מילטון, הושפעו רבות מתנועת הרנסאנס, והם שונים דרסטית מרעיון הלימוד הסכולסטי שהיה מקובל באוניברסיטאות עד אז.

על פי מילטון, לחינוך יש שתי מטרות: להתאים את האדם לחברה, על ידי לימוד כישורים והתנהלות נכונה, וללמד את האדם לאהוב את אלוהים[8].

לוק

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מחשבות אחדות אודות החינוך

הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, אבי האמפיריציזם, פיתח תפיסה חינוכית שתאמה את משנתו הפילוסופית. את עיקר משנתו החינוכית פרש לוק בספרו מחשבות אחדות אודות החינוך. הדגש העיקרי בעבודתו של לוק היה על השפעתו הכמעט-מוחלטת של החינוך על התפתחות האדם. על פיו, תשע עשיריות מאופיו של אדם ומיכולותיו מעוצבות על ידי החינוך שלו. האדם מגיע לעולם כלוח ריק ("טאבולה ראסה") והחוויות שהוא עובר (ובעיקר החינוך שלו) מעצבות אותו[9]. בעקבות מסקנה זו, הביע לוק תמיכה בחינוך לחשיבה רציונלית כבר מגיל צעיר. לוק טען שהטמעת מנהגים חשובה יותר מהקניית ידע.

נושא נוסף שהדגיש לוק הוא השפעתן המכרעת של חוויות ילדות על תפיסת המבוגרים. על פיו, חוויות ילדות, בעיקר בגיל צעיר מאוד, גורמות לאדם לפתח אסוציאציות בין דברים, ומבנות את התפיסה שלו. דוגמה שהביא לוק: אם אומנת תשכנע ילד שגובלינים ורוחות רפאים מופיעות בלילה, הוא תמיד יקשר בין הלילה לבין דברים שליליים, גם כאשר יגדל[10]. רעיון האסוציאציות של לוק השפיע רבות על התפיסה החינוכית במאה ה-18. מלבד זאת, לוק טען שהשפה משפיעה באופן מכריע על התפיסה של בני אדם, והביע התנגדות לשימוש במושגים מעורפלים, שהגדרתם אינה ברורה.

לוק לא הציג תוכנית לימודים סדורה באף אחד מכתביו, אלא שם דגש על פיתוח ערכים ומנהגים חיוניים. עם זאת, ניתן למצוא רמזים בכתביו לתמיכתו בלימוד מדע (לוק היה תומך נלהב של המהפכה המדעית) ואומנות. כמו מילטון, לוק מסמל את עזיבת החינוך הסכולסטי לטובת חינוך מודרני יותר.

רוסו

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – אמיל, או על החינוך

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-ז'אק רוסו הציג את משנתו החינוכית בספר אמיל, או על החינוך, שיצא בשנת 1762. כמו לוק, סבר רוסו שכל בני האדם נולדים דומים או זהים, אבל בניגוד אליו, חשב רוסו שכולם מתפתחים בצורה דומה או זהה, ועוברים דרך שלבים קבועים בהתפתחות.

רוסו טען שבכל אדם יש גרעין טוב, "הפרא האציל", שמכיל את צלם אלוהים. החברה עלולה לפגוע בגרעין טוב זה, ותפקיד החינוך הוא למנוע זאת. רוסו חילק את ציר הזמן של חיי האדם לארבעה קטעים, והתאים לכל שלב תוכנית חינוכית:

  1. מן הלידה ועד גיל 5, "שלב החיה", בו זקוק הילד לפעילות גופנית, חופשית בטיבה ומטבעה.
  2. מגיל 5 ועד 12, הוא "שלב הפרא" כלשונו של רוסו, חישובים וחשיבה מסובכת אינם אפשריים ויש לסגל סוגים שונים של משחקים וספורט להקשחת הגוף ולחידוד החושים.
  3. מגיל 12 ועד 15 הוא "השלב הפסטוראלי" בו יש להשחיז את ההגיון ולשפר את כושר השיפוט.
  4. מגיל 15 ועד 20 הוא "השלב החברתי" בו ראוי לפתח את החשיבה ולטפחה על-מנת לחברת בעזרתה את החניך לחברת בני האדם.

רוסו היה מהפילוסופים הראשונים שעסקו בשאלות מוסריות הקשורות לחינוך ולסמכות של המחנך. הוא טען שהמורה חייב תמיד לומר לתלמיד אך ורק את האמת, ולהבהיר לו שסמכותו נובעת אך ורק מהבדלים פיזיולוגיים. רוסו גם טען שייתכן שעדיף לילד לגדול בלי חינוך, ולהתמודד עם הקשיים שלו בעצמו.

כאשר פורסם הספר "אמיל, או על החינוך" הספר הוחרם, עותקים ממנו נשרפו, ורוסו נרדף ונודה, אולם עם חלוף השנים הפכה משנתו הפילוסופית של רוסו לאבן דרך בעלת השפעה מרובה על הפילוסופיה של החינוך.

חינוך בפילוסופיה בת זמננו

אקזיסטנציאליזם

הפילוסופים הידועים מזרם האקזיסטנציאליזם, שהחלו לפעול במאה ה-19, מעולם לא הציגו משנה חינוכית סידרה. אקזיסטנציאליסטים מעטים בלבד (ביניהם ניתן למנות את מרטין בובר וקארל יספרס) עסקו בחינוך במסגרת עבודתם הפילוסופית. יחד עם זאת, תפיסת העולם האקזיסטנציאליסטים הובילה אנשי חינוך ופילוסופיה מודרניים להציג משנה פילוסופית המבוססת על האקזיסטנציאליזם.

תפקידו של החינוך, על פי האקזיסטנציאליזם, הוא לאפשר לכל אדם לפתח את הייחודיות שלו, את המודעות העצמית שלו, ואת אישיותו. מכיוון שכל אדם שונה ומיוחד בבסיסו, החינוך צריך להתאים את עצמו לתלמיד. תפקיד נוסף של החינוך הוא להגביר את תחושת החופש של האדם ולהכין אותו להתמודדות עם סבל, חרדה ודאגה, כדי שיהיה מסוגל "לפגוש את המוות בהנאה"[11] האקזיסטנציאליזם התנגד ל"חינוך לאושר", מכיוון שעל פי האקזיסטנציאליסטים לא יכול להיות אושר ללא סבל.

דגש נוסף בחינוך האקזיסטנצאליסטי הוא עידוד הילדים לפתח סולם ערכים קבוע ועקבי, ולהיות נאמנים אליו באופן מוחלט.

האקזיסטנציאליזם לא תמך בתוכנית לימודים קבועה, אלא בתוכנית ילדים מותאמת לכל ילד. יחד עם זאת, הושם דגש על כמה תחומים חשובים, בייחוד תחומים הומאניים כמו ספרות, תיאטרון, מוזיקה, היסטוריה ודת. מדעי החברה חשובים גם הם, אבל חשוב שלימודם לא יוביל להתייחסות מנוכרת בין בני האדם (או התייחסות "אני-לז", כהגדרתו של מרטין בובר.) מדע ומתמטיקה חשובים פחות מהתחומים ההומניים, כי האקזיסטנציאליזם ייחס חשיבות רבה יותר לידע סובייקטיבי מאשר לידע אובייקטיבי.

פרגמטיזם

John Dewey in 1902
ג'ון דיואי, פילוסוף אמריקאי שהשפיע רבות על החינוך באמריקה ובכלל.

הפרגמטיזם הוא זרם פילוסופי שקם בסוף המאה ה-19. בבסיסו עומדת ההנחה שהאמת נקבעת על פי תכליות מעשיות, ולא על פי קריטריונים חיצוניים או פנימיים. מייסד הזרם, צ'ארלס פרס, העלה כמה רעיונות חדשניים על ידע והעברת ידע, אולם עיקר התפיסה החינוכית של הפרגמטיזם מבוססת על משנתו של ג'ון דיואי.

כתביו של ג'ון דיואי הציגו רעיונות חדשניים על הקשר בין חינוך לחברה, ועל ההשפעה ההדדית שלהם. דיואי טען ש"החינוך, במובן הרחב שלו, הוא המניע העיקרי להמשכיות של החברה, והוא הכרחי למען המשך קיומה של החברה." דיואי השווה בין גישתו החינוכית של אפלטון, שעסקה אך ורק בחינוך הראוי לחברה, לבין זו של רוסו, שעסקה אך ורק בחינוך הראוי ליחיד. גישתו של דיואי עצמו ניסתה לשלב ולאזן בין השניים.

דיואי ניסה לשלב גם בין הגישה המסורתית, על פיה המורה צריך להעביר ידע לתלמיד, לבין הגישה על פיה התלמיד מתפתח בעצמו. דיואי הדגיש את חשיבות הלמידה דרך עשייה, מה שהוביל אותו לפיתוח החינוך הפרוגרסיבי (ראו למטה)

פילוסוף פרגמטי חשוב נוסף שעסק בחינוך הוא הפילוסוף האמריקאי ריצ'רד רורטי. רורטי טען שניתן לפתור את כל בעיות זכויות האדם בעולם באמצעות חינוך, ושהחינוך צריך להשפיע על הרגש, שכן בעיות זכויות אדם לא ניתן לפתור באמצעות ההיגיון בלבד.

פנומנולוגיה

הפנומנולוגיה היא שיטה פילוסופית שפותחה על ידי הוסרל והורחבה על ידי היידגר ואחרים. הרעיון שעומד בבסיסה הוא ניתוח חוויות או התנסויות, וניתוח הדרך שהן מגיעות להכרה של האדם, ללא דעות קדומות או הנחות יסוד. היידגר, ובעיקר ממשיכו הנס גאורג גדמר, חקרו גם את החינוך באמצעות שיטה זו, והציגו מסקנות רבות על מהות החינוך[12]. היידגר טען שמטרת החינוך הגבוה היא לבחון את הנחות היסוד שעליהן בנוי המחקר בתחומי הידע השונים[13].

פוסט מודרניזם

הפוסטמודרניזם, כזרם פילוסופי, מתבטא בדחיית רעיונות מודרניים כמו קידמה, אידאולוגיה, ואמת מוחלטת. תפיסת עולם זו, שהפכה רווחת מאוד במחצית השנייה של המאה ה-20, איתגרה את הפילוסופים העוסקים בחינוך, והביאה אותם לשאול שאלות רבות על מהות החינוך בעולם ללא אמת מוחלטת או ערכים.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסואה ליוטר טען שהידע האנושי בנוי מנרטיבים אנושיים רבים, ולא מעובדות אבסלוטיות. על פיו, במאה העשרים קרס "נרטיב העל" של החברה המערבית, והתפרק להמון נרטיבים קטנים ואינדיבידואלים. על כן, גם תפקידו של החינוך השתנה. כעת עליו להציג המון נרטיבים מתחרים, ולתת למושא החינוך "לשפוט ביניהם".

פילוסוף צרפתי נוסף, מישל פוקו (פוקו לא הגדיר את עצמו כפוסט מודרניסט, אך הוא מתוייג לרוב ככזה) הציג משנה חדשנית על הקשר בין ידע לכוח חברתי. על פיו, אנשים הרוצים שליטה וכוח מציגים את עצמם כבעלי ידע על מנת לצבור אותה. ניתן ליישם גישה זו גם על תחום הפילוסופיה של החינוך, בהקשר של יחסי מורה-תלמיד.

פילוסופיה אנליטית

פילוסופים מהזרם האנליטי, אחד הזרמים הבולטים ביותר במאה ה-20, כמעט ולא עסקו בפילוסופיה של החינוך. פילוסופים מסוימים, כגון ברטראנד ראסל, הגדירו את תחום הפילוסופיה באופן צר יותר משאר הפילוסופים, (למשל, ראסל טען שהאתיקה איננה חלק מהפילוסופיה). ייתכן שכתוצאה מכך האתיקה לא נכללה בתוך תחום העיסוק של פילוסופים אנליטיים רבים.

פילוסוף אנליטי אחד שהשפיע רבות על הפילוסופיה של החינוך הוא הפילוסוף ריצ'רד סטנלי פיטרס. פיטרס עסק רבות בקשר בין פילוסופיה לפסיכולוגיה ופסיכולוגיה חינוכית. בנוסף, פרסם פיטרס ספר חשוב בשם "אתיקה וחינוך", שדן בשאלות מוסריות הקשורות לחינוך[14].

פאולו פריירה

המחנך הברזילאי פאולו פריירה לא היה פילוסוף במובן המקובל של המילה, אולם להגותו החינוכית הייתה השפעה עצומה על התפיסה החינוכית במאה עשרים. פריירה, שראה את מצבה של מערכת החינוך והממשל בברזיל, גיבש את גישת הפדגוגיה הביקורתית (ראו בהרחבה בהמשך), וניסה לעמוד על ההשפעה של החברה על החינוך והחינוך על החברה. פריירה טען שלעיתים חינוך הוא כלי להנצחת המצב החברתי הקיים.

לדוגמה: בשנות ה-40 בברזיל, היה הכרח לדעת קרוא וכתוב על מנת להשתתף בבחירות. פריירה טען שנוצר מעגל קסמים- הנשיא אינו משקיע בחינוך לעניים, כי הם אינם אלה שבחרו אותו. ללא חינוך, העניים אינם מסוגלים ללמוד קרוא וכתוב, ולכן הם לא ישתתפו גם בבחירת הנשיא הבא, ששוב לא יתחשב בהם וחוזר חלילה.

חינוך בפילוסופיה היהודית

יסודותיה של תפיסת החינוך לצעירים ולבני אדם בכלל, הונחו בספרות המקרא ובמדרשי חז"ל בעת העתיקה. החינוך הוא מצווה המוזכרת בתורה בפסוקים רבים, שנכתבו בתקופת המקרא. תפיסת המקרא וחז"ל הייתה מורכבת מהן ולאו; מחד גיסא סברו כי "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"[15], ומאידך גיסא נאמר בספר קהלת: "עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר";[16] כמו כן, סברו המחנכים העבריים הקדמונים, כי עדיפה הקנייתו של החינוך לצעיר בדרך המתאימה לו, שכך היא תשאר מוטבעת בנפשו, על פי הכתוב בספר משלי: "חנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה"[17].

הקנייתו של חינוך מסודר לדור הצעיר הייתה נפוצה ומפותחת בתקופת המשנה והתלמוד[18]. בימי הביניים נכתבו ספרי הגות ופילוסופיה אשר פירשו את הספרות הקדומה וניסו לערוך מהם שיטה, תוך כדי שיח מעמיק עם הפילוסופיה היוונית, שעמדה בתשתיתה של הפילוסופיה הימי-ביניימית ואף התאולוגיה הנוצרית, עם התאולוגיה הנוצרית עצמה ועם פרות המחקר הפילוסופי בן זמנם. תפיסת החינוך בהגות היהודית הושפעה אך במעט מן התמורות מראשית העת החדשה, שכללו גם תפיסה חדשה בדבר מקומו של האדם בעולם וזכויותיו כיציר אנוש מבלי אמונה או סמכות האל. ראשיתו של שינוי בתודעה הציבורית היהודית בנושא חינוך הצעירים התחולל ממחצית המאה ה-19, וזאת כחלק מהשינויים הרעיוניים והפוליטיים באירופה, כאשר מנהיגים מכל הזרמים תבעו חינוך לצעירים שיכלול גם מדעים ואו מלאכה, וזאת בהסתמכם על מקורות היהדות הקדומים, על ערכה הרוחני של הפרנסה מיגיע כפיים. רעיון החרות וחופש האדם שהודגש בעת החדשה וגם חדר להגויות של החינוך, הוטמע בהדרגה, תוך כדי פולמוס ושיח, במשנתם של הוגים משלהי המאה ה-19, בהם הראי"ה קוק, יאנוש קורצ'אק, הרב סולוביצ'יק, אשר הדגישו את התאמתו של החינוך לאדם הצעיר, וגם המבוגר, תחת הכפפתו למה שנתפס כמסגרת כללים נוקשה; ובכך הנחילו לשיטתם, את הפסוק האמור במשלי, ובאופן שישתמע כמקובל על פי רוח הזמן החדשה.

מספר הוגים ציונים וביישוב היהודי החדש, העמידו את החינוך בראש מעייניהם, כי ראו בו את המפתח לגאולה לאומית הנדרשת, ל"תחיית האומה" בארץ הישנה-החדשה, בהם למשל א"ד גורדון, מרטין בובר ומחנכים במוסדות "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר". המשותף להצעותיהם הייתה תשומת הלב לעצמיות המולדת של החניכים והעמדת אפשרויות מלאות להגשמתה[19], והקניית ערכי המוסר והערכים הנשגבים מתוך הגיונם הפנימי של מושגי היופי, האמת והצדק, אשר יוקנו לחניכים בהדרגה ובשיטתיות.

זרמים ואסכולות חינוכיות

חינוך מהותני ופרניאליזם

זרם החינוך המהותני (אנגלית: Educational essentialism) קם בשנת 1938 בארצות הברית. תומכיו שמים דגש על חינוך בסיס רחב מאוד, בתחומים כמו מתמטיקה, שפה וכדומה. מטרת הלימוד הוא ליצור בסיס רחב משותף לכל החברה, שיכלול את הנושאים המהותיים ביותר. מטרת החינוך על פי המהותנים, היא להקנות ידע הכרחי וערכים בסיסיים משותפים.

במובנים רבים, החינוך המהותני דומה מאוד לחינוך המקובל במאה ה-19 ובמידה רבה גם בעידן המודרני. במרבית בתי הספר בעולם המערבי אכן שמים דגש על הקניית בסיס ידע רחב וערכים משותפים לתלמידים. למורה תפקיד חשוב מאוד בחינוך המהותני, והוא מהווה דמות סמכותית ומרכזית בסביבה החינוכית. תפקידו להעביר ידע, ולהשליט סדר ומשמעת בכיתה, מכיוון שהלמידה בסביבה לא מאורגנת קשה יותר.

זרם משיק לחינוך המהותני הוא החינוך הפרניאליסטי, שמבוסס על הפרניאליזם הדתי של תומאס אקווינס (ראו למעלה). הפרניאליזם שם דגש על לימוד דברים נצחיים ואוניברסליים, שחשיבותם תקפה בכל מקום ובכל זמן. כתוצאה מכך, תומכים הפרניאליסטים בלימוד עקרונות, ולשים דגש מופחת על לימוד עובדות.

חינוך פרוגרסיבי

תנועת החינוך הפרוגרסיבי קמה בסוף המאה ה-19, כהתנגדות לחינוך המסורתי של המאה ה-19. בניגוד לגישה הרווחת דאז, שתפסה את בית הספר כהכנה לאוניברסיטה או ללימודים הגבוהים, תמכו אנשי החינוך הפרוגרסיבי בחינוך שהוא מטרה בפני עצמו. החינוך הפרוגרסיבי שם דגש על פיתוח כישורים חברתיים, למידה עצמאית, פתרון בעיות, ושיתוף פעולה. בנוסף, שם החינוך הפרוגרסיבי דגש על חינוך לערכים כמו דמוקרטיה ושוויון.

לזרם החינוך הפרוגרסיבי השפעה רבה על החינוך כיום. בין השאר, הוא הוביל לגיבוש דרכי לימוד נוספות מלבד ספרי הלימוד המסורתיים.

מייסד הזרם הוא הפילוסוף הפרגמטיסטי ג'ון דיואי. לתלמידו ויליאם קילפטריק היה חלק חשוב בהפצה של תורתו, והוצאתה אל הפועל.

חינוך ביקורתי

זרם החינוך הביקורתי מציג דרך הסתכלות שונה על החינוך מדרכי ההסתכלות המקובלות, ומסתכל על החינוך ככלי חברתי. על פי החינוך הביקורתי, לעיתים קרובות החינוך משמש להנצחה של מצב חברתי קיים.

החינוך הביקורתי שם דגש על קשר תרבותי ורעיוני בין המעמד השולט לבין מעצבי המדיניות החינוכית, המוביל להנצחה של תרבות וערכים של המעמד השולט. בנוסף, על פי תומכי החינוך הביקורתי, החינוך המסורתי אינו מעודד חשיבה ביקורתית, אלא מעודד צייתנות והתאמה למסגרת. בצורה כזאת נמנע שינוי בסדר החברתי הקיים.

תומכי החינוך הביקורתי מנסים לייצר חינוך אלטרנטיבי, שמעורר את התלמיד לחשיבה ביקורתית. בין אנשי החינוך הביקורתי הידועים נמנים פאולו פריירה (ראו למעלה) הנרי ג'ירו ופיטר מקלארן

חינוך דמוקרטי

Neill birthday
המחנך א.ס ניל הקים את בית הספר הדמוקרטי הראשון- סאמרהיל

תנועת החינוך הדמוקרטי חותרת ליצירת מערכת יחסים שוויונית ודמוקרטית בין המורים לתלמידים. בבתי ספר דמוקרטיים רבים התלמידים מחליטים בשיתוף עם המורים על תוכנית הלימודים, מבנה השיעורים, מערכת הענישה וכדומה. בבסיס הגישה הדמוקרטית לחינוך עומדת תפיסת הילד כאדם שלם, הזכאי לזכויות מלאות ושוות לאדם מבוגר.

החינוך הדמוקרטי, ובית הספר הדמוקרטי הראשון, נוסדו על ידי המחנך הסקוטי א.ס. ניל ניל הקים בדרזדן שבגרמניה את בית הספר סאמרהיל, בית הספר הדמוקרטי הראשון. כל השיעורים בבית הספר היו שיעורי רשות, והתלמידים השתתפו בקבלת ההחלטות בבית הספר.

מקורו של המושג "חינוך דמוקרטי" הוא בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, בית הספר הראשון בעולם שנקרא 'בית ספר דמוקרטי'.[1] הוא נוסד ב-1987 על ידי יעקב הכט. בהמשך קמו בישראל בתי ספר דמוקרטיים נוספים בסיועו של הכט. בעקבות ייסוד הכנס הבינלאומי IDEC של בתי ספר אלטרנטיביים, עוד יוזמה של הכט, אימצו בתי ספר רבים בעולם את השם וההגדרה – "חינוך דמוקרטי".

כיום ישנם בתי ספר דמוקרטיים בכל רחבי העולם. בישראל בפרט, יש למעלה מארבעים בתי ספר דמוקרטיים והגישה הדמוקרטית רווחת מאוד.

חינוך אנתרופוסופי

זרם החינוך האנתרופוסופי (המכונה גם חינוך ולדורף) נוסד בתחילת המאה העשרים על ידי איש החינוך רודולף שטיינר. הדגש העיקרי של זרם זה הוא על חינוך המותאם לשלב ההתפתחותי של הילד. לדוגמה: ילדים לפני גיל שבע, שלומדים בבית ספר אנתרופוסופי, לומדים בעיקר דרך משחקי דמיון ופעולות חושיות. ילדים בגילאי 7-14, שכבר חווים את העולם דרך מילים ודימויים, ילמדו יותר דרך שירים ודיקלומים.

החינוך האנתרופוסופי קשור קשר הדוק לאנתרופוסופיה, שמטרתה "הבנת העולמות העליונים". על כן, לימודים אנתרופוסופיים כוללים לרוב גם לימודים וטקסים רוחניים. בלימוד האנתרופוסופי עולים גם רעיונות מתוך הפילוסופיה המזרחית כגון קארמה, חיבור לטבע, וגלגול נשמות.

דגש נוסף שמושם בחינוך האנתרופוסופי הוא על אומנות ככלי חינוכי. בתי ספר אנתרופוסופים מקדישים חלק ניכר מתוכנית הלימודים שלהם לאומנויות שונות.

כיום ישנם מאות בתי ספר ברחבי העולם העובדים בשיטת ולדורף. בישראל ישנם כעשרה בתי ספר אנתרופוסופים.

חינוך ביתי

בארצות רבות יש אחוז לא מבוטל של ילדים הלומדים בחינוך ביתי, עם הוריהם, בביתם. עבור חלק מהאנשים החינוך הביתי הוא עניין של הכרח, אולם ישנם הורים ומחנכים רבים שתומכים בחינוך ביתי, וטוענים שהוא עדיף על פני חינוך בבית הספר.

חוקרת החינוך הבריטית שרלוט מאסון, בת המאה ה-19, הייתה מהראשונות שחקרה ותמכה בחינוך ביתי. היא הקדישה את חייה לשיפור החינוך בבריטניה, וגיבשה רעיונות רבים על החינוך הביתי והחינוך בכלל. השיטה שהיא גיבשה מקובלת כיום על רבים מההורים הבוחרים בחינוך ביתי[20].

המחנך האמריקאי ג'ון הולט היה הראשון שגיבש את תפיסת החינוך הביתי כתפיסה כוללת, העומדת בניגוד לאסכולות החינוכיות הקיימות. הולט טען ששיטת הלימוד בבתי הספר שגויה מיסודה, והיא מבוססת על פחדם של התלמידים. הולט טען שהאלטרנטיבה היחידה היא חינוך ביתי, והסביר באריכות את הסיבות לכך בספריו "כיצד נכשלים ילדים" ו"כיצד לומדים ילדים".

החינוך הביתי אינו חוקי בכל הארצות, ורק אחוז קטן מהילדים בעולם מתחנכים בחינוך ביתי.

חינוך חופשי

על פי גישת החינוך החופשי, ילדים הם יצורים סקרנים מטבעם, בעלי רצון ללמוד ולהתפתח, ולכן אין צורך ללמד אותם בכל צורה מובנית. הילדים ילמדו דרך משחקים ודרך אינטראקציה עם ילדים אחרים. הגישה נולדה לאחר שג'ון הולט, אבי החינוך הביתי (ראו פסקה קודמת) הגיע למסקנה שאין טעם להעביר את החינוך לביתם של הילדים, על מנת שההורים ישחזרו את סביבת בית הספר. יש צורך בפיתוח שיטת חינוך שונה, שאינה מכריחה את הילד ללמוד. הולט התבסס בכתביו גם על ספרו של איוון איליץ', ביטול בית הספר.

חינוך פמיניסטי

גישת החינוך הפמיניסטי אינה גישה חינוכית במובן המקובל של המילה, אלא יותר ראייה של החינוך בעין ביקורתית ופמיניסטית. הפמיניזם מזהיר את העוסקים בחינוך מפני סיווג הילדים על פי מגדר, וניתובם לעתיד ידוע מראש בחברה. הפמיניזם שם דגש על תפקידה של מערכת החינוך בהנצחת הפער בחברה בין גברים לנשים.

שתי פמיניסטיות ידועות שעסקו בחינוך הן נל נודינגס (Nel Noddings) וקרול גיליגן האמריקאיות.

תחומים משיקים

תורת ההוראה

בדומה לפילוסופיה של החינוך, גם תורת ההוראה מציגה דרכים שונות לחנך את הילד, אך היא עוסקת בעיקר בתוכניות לימודים פרקטיות, ופחות ברקע התאורטי והרעיוני שמאחוריהן. לעיתים קרובות תוכניות לימודים מותאמות לפילוסופיית חינוך מסוימות.

הפדגוגיה היא תורת ההוראה לילדים. מרבית הגישות שהוזכרו לעיל היו קודם כל גישות פדגוגיות, ורק אחר כך גישות פילוסופיות לחינוך. תחום מצומצם יותר בתורת ההוראה הוא האנדרגוגיה, שעוסק בחינוך למבוגרים.

תורת ההוראה שמה דגש רב יותר מאשר הפילוסופיה של החינוך על מחקרים וצפייה בילדים.

פסיכולוגיה חינוכית

Wm james
ויליאם ג'יימס, פסיכולוג אמריקאי שהשפיע רבות על הפילוסופיה של החינוך

הפסיכולוגיה החינוכית היא ענף של הפסיכולוגיה העוסק בחקר תהליכים חינוכיים מנקודת מבט של הפרט המתחנך או של הפרט במסגרת החינוכית, יעילות הפעילות החינוכית, הפסיכולוגיה של ההוראה והפסיכולוגיה החברתית של בתי ספר כמסגרות ארגוניות. ענף זה מתמקד גם במערכת יחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר, ועוסק במצבם ובתחושותיהם הלימודיות, החברתיות והרגשיות של ילדים ובני נוער בסביבה הבית-ספרית. בנוסף, הפסיכולוגיה החינוכית עוסקת במגוון בעיות אצל הפרט, באמצעות עבודה ייעוצית ואבחונית מול הילד, הדרכת הורים וייעוץ לצוותים חינוכיים.

לפסיכולוגיה החינוכית קשר הדוק עם הפילוסופיה של החינוך. פילוסופים רבים עסקו בשאלת ההשפעה הנפשית של החינוך על הילדים, ובקשרים בין התהליכים הנפשיים שעוברים על הילד לבין הביצועים והתהליכים הלימודיים שלו.

פילוסופים חינוכיים רבים השפיעו והושפעו רבות מהפסיכולוגיה החינוכית. לדוגמה: ג'ון דיואי, מייסד החינוך הפרוגרסיבי, עבד בשיתוף פעולה עם הפסיכולוג ויליאם ג'יימס. השניים גיבשו יחד הן את הפרגמטיזם בפילוסופיה, והן את הפונקציונליזם בפסיכולוגיה.

סוציולוגיה חינוכית

הסוציולוגיה החינוכית עוסקת בהשפעה ההדדית שבין החברה והמערכות השלטוניות לבין החינוך. גישות רבות בפילוסופיות של החינוך, כדוגמת הפדגוגיה הביקורתית, קשורות קשר הדוק לסוציולוגיה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ http://rer.sagepub.com/content/34/1/22.extract
  2. ^ כל שצריך להיות אדם, 2005, נמרוד אלוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
  3. ^ Noddings, Nel (1995). Philosophy of Education. Boulder, CO: Westview Press. p. 1. ISBN 0-8133-8429-X
  4. ^ Russell, Bertrand: A History of Western Philosophy, Simon & Schuster, 1972 (הספר "היסטוריה של הפילוסופיה המערבית מאת ברטראנד ראסל).
  5. ^ The Cambridge Companion to Aquinas, ed. Norman Kretzmann and Eleonore Stump (Cambridge: Cambridge University Press, 1993). Jean Leclerq, The Love of Learning and the Desire for God (New York: Fordham University Press, 1970).
  6. ^ de magistro-החיבור המקורי בתרגום לאנגלית
  7. ^ הספד של אדלר בעיתון הניו יורק טיימס.
  8. ^ על החינוך, המאמר המלא באנגלית
  9. ^ Locke, John. Some Thoughts Concerning Education and Of the Conduct of the Understanding. Eds. Ruth W. Grant and Nathan Tarcov. Indianapolis: Hackett Publishing Co., Inc. (1996), p. 10
  10. ^ Locke, Essay, 357.
  11. ^ תרגום חופשי ל-"meeting death with pleasure". מתוך הספר philosophies of education מאת A. S. Seetharamu
  12. ^ Miguel Ángel Quintana Paz: "On Hermeneutical Ethics and Education"
  13. ^ Thomson, Iain (2002). "Heidegger on Ontological Education"". In Peters, Michael A.. Heidegger, Education, and Modernity. New York, NY: Rowman and Littlefield. pp. 141–142. ISBN 0-7425-0887-0
  14. ^ Ethics and Education. 5th Edition, George Allen & Unwin Ltd., London 1968.
  15. ^ ספר בראשית, פרק ח', פסוק כ"א.
  16. ^ מגילת קהלת, פרק ז', פסוק כ"ט.
  17. ^ ספר משלי, פרק כ"ב, פסוק ו'.
  18. ^ ראו למשל: הערך: חִנוך, בתוך: שלמה זלמן אריאל, אנציקלופדיה מאיר נתיב, גבעתיים, הוצאת מסדה, 1960, עמ' 201-198.
  19. ^ ראו למשל:אברהם שפירא, אור החיים ב"יום קטנות", משנת א. ד. גורדון ומקורותיה בקבלה ובחסידות, תל אביב: הוצאת עם עובד, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ו-1996, עמ' 53-52.
  20. ^ סדרת הרצאות של מאסון על חינוך ביתי (באנגלית)
אמיל, או על החינוך

אֵמִיל, או על החינוך (בצרפתית: Émile, ou De l'éducation) הוא רומן חניכה מאת ז'אן-ז'אק רוסו שיצא לאור לראשונה בשנת 1762, וכנראה הראשון מסוגה זו. לפי דבריו של רוסו בספרו "הווידויים", זהו הספר החשוב ביותר שכתב.

עם צאתו, נאסר הספר לפרסום, הוכרזה שריפת כל עותקיו ורוסו היה לאדם נרדף. עם זאת, לאחר הנסיבות שיצרה המהפכה הצרפתית הפך הספר לרב מכר ולספר בעל השפעה ניכרת הן על החינוך והן על פילוסופיה מדינית וחברתית.

אפוסטריורי

אפוסטריורי או א-פוסטריורי (לטינית: a posteriori, שפירושו: "מתוך מה שבא אחר-כך") הוא מונח בלוגיקה או בפילוסופיה שבא להניח טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות לעין אל הסיבות הלא-ידועות, כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו. לעומתו, טיעון א-פריורי הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות.

ישנן עובדות רבות שאנחנו יודעים דרך החושים שלנו, כגון: דברים נופלים כלפי מטה ולא מעלה, או: שמן לא מתערבב עם מים. אלו אמיתות שאנחנו יודעים אותן מניסיון הרבה לפני שיש באפשרותנו להסבירן. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (כוח הכבידה או הקוטביות של מולקולות השמן), ידיעותינו יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

ג'ון דיואי

ג'ון דיואי (באנגלית: John Dewey;‏ 20 באוקטובר 1859 – 1 ביוני 1952) היה פילוסוף, פסיכולוג, ואיש חינוך אמריקאי, שהגותו השפיעה רבות בארצות הברית ובעולם כולו. הוא נחשב אחד ממייסדי האסכולה הפילוסופית הקרויה פרגמטיזם (יחד עם צ'ארלס פירס וויליאם ג'יימס), פורץ דרך בפסיכולוגיה פונקציונלית, ונציג מוביל של התנועה הפרוגרסיבית בחינוך אמריקאי במחצית הראשונה של המאה ה-20.

דיואי נולד בוורמונט, למשפחה צנועה. מ-1904 הוא היה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

האסכולה האלאטית

האסכולה האלאטית היא אסכולה בפילוסופיה הקדם-סוקרטית התופסת את המציאות כמהות אחת, קבועה, בלתי מונעת ובלתי משתנה. היא טוענת שמה שנתפס בעינינו כשינוי, אינו אלא אשליה. בפועל, המציאות קבועה ובלתי משתנה.

פרמנידס וזנון נמנים על אסכולה זו. הם נולדו ופעלו בעיר אליאה שמצויה בדרום איטליה ועל שמה הם קרויים. גם מליסוס איש סאמוס היה ממפתחי הפילוסופיה.

התפתחות קוגניטיבית

התפתחות קוגניטיבית היא העלייה ביכולתו של האדם לחשוב, לשקול, להבין ולפתור בעיות עם העלייה בגיל.

שלבי ההתפתחות הקוגניטיבית נקבעים על ידי התורשה ועל ידי הסביבה, אשר כוללת בין היתר את תנאי ההתפתחות והגירויים עד גיל הבגרות, כמו גם את התרבות שבה גדל הילד.

ההתפתחות הקוגניטיבית היא חלק מההתפתחות הכללית של האדם. היא כוללת בין היתר גם את ההתפתחות הלשונית ותהליכי רכישת שפה, משום שהם חלק בלתי נפרד מתהליכי עיבוד מידע ומההתפתחות השכלית. במקביל אליה מתרחשות גם התפתחות מוסרית והתפתחות חברתית.

בפסיכולוגיה, ההתפתחות הקוגניטיבית משתייכת לפסיכולוגיה התפתחותית ולפסיכולוגיה הקוגניטיבית. הפן הקוגניטיבי של הפסיכולוגיה ההתפתחותית עוסק בהתפתחות האינטליגנציה ובהתפתחותם של תהליכי עיבוד מידע שונים כמו תפיסה, זיכרון, למידה וחשיבה. התפתחות קוגניטיבית ניתנת לביטוי גם בהוראה, שהיא יכולת קוגניטיבית טבעית המאפשרת לנו להיות בני אנוש. באמצעות חקר יסודות ההוראה ניתן למנות מספר נקודות בסיסיות המהוות אבני בניין בהתפתחותה של הקוגניציה האנושית. אך חקר הלמידה המהווה תמונת הראי של ההוראה, נתפסת כאזור קשה ליישום מחקר קוגניטיבי, מתוך הקושי להגדיר למידה, איתורה והבנת התנאים אשר בהם היא מתקיימת. עם זאת יש להכיר כי להוראה יש משקל מהותי בשימור הידע והחדשנות המתרחשת באופן תדיר בחברה האנושית, באמצעות הבנת כלי ההוראה והשפעתו על ההתפתחות הקוגניטיבית, יהיה השפעה מיטבית על דרך הלמידה ואופן יישומה.

חופש אקדמי

חופש אקדמי (בלטינית: Libertas scholastica) הוא החופש המוקנה למורים, תלמידים ומוסדות אקדמיים לחתור להרחבת הידע באשר הוא, זאת ללא התערבות חיצונית לא עניינית. בהגדרה מצמצמת, חופש אקדמי הוא החופש לעסוק בכל מגוון הפעילויות הכרוכות ברכישת ידע, כולל בחירת נושאי המחקר, קביעת נושאי ההוראה בכיתה, הצגת ממצאי מחקר לעמיתים ופרסום ממצאים ומסקנות של מחקרים. עם זאת, אף לחופש אקדמי יש גבולות. בארצות הברית, בהתאם ל"הצהרה על חופש אקדמי וקביעות משנת 1940", על מורים להיזהר ולהימנע מנושאים במחלוקת שאינם קשורים לנושא עיסוקם. כאשר מורה מדבר בפומבי או מפרסם דבריו בכתב, עליו ליהנות מחופש להביע את דעותיו ללא מורא מצנזורה מוסדית או מצעדי משמעת, אולם על המורה להפגין ריסון עצמי ולהדגיש כי אינו מביע את דעות המוסד שבו הוא מלמד. קבלת קביעות במשרה במוסד אקדמי מגנה על המורים בכך שהיא מבטיחה שניתן לפטר מורה אך ורק בגלל נימוקים מתאימים, למשל חוסר יכולת מקצועית בולטת או התנהגות הראויה לגינוי על ידי הקהילה האקדמית עצמה.

חינוך

חינוך הוא תהליך של למידה, בו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות.

באופן זה ניתן לראות את החינוך כמצבור של פעולות מכוונות, המשפיעות על התנהגות האדם ועל עצוב אישיותו.

הוראה עם מטה-קוגניציה מכוונת לעיצוב תודעת האדם ופיתוח דרכי החשיבה שלו.

הפדגוגיה היא תורת החינוך והיא חוקרת את השיטות באמצעותן ניתן להשיג את מטרת החינוך בצורה הטובה ביותר.

למידת חקר

למידת חקר היא גישה חינוכית של למידה פעילה המבוססת על עקרונות המחקר המדעי. מטרתה לפתח לימוד עצמאי.

למידת חקר פעילה מפעילה מיומנויות חשיבה מדעיות ומעודדת חשיבה ביקורתית–טיעונית. היא מאפשרת לתלמידים להתחקות אחר עבודת המדענים ולהתנסות בתהליכי החקר והגילוי בעצמם.

בלמידת חקר הלומד שולט בתהליך הלמידה, מעלה השערות ומבצע ניסויים כדי לפתח את הידע שלו על תחום הדעת הנלמד. ביסודה של כל למידת חקר נמצאת הסקרנות האנושית, המוטיבציה הפנימית והיכולת לשאול שאלות על בסיס engagement.

מודל מנטלי

מודל מנטלי הוא ייצוג פנימי של מציאות, מוחשית ומופשטת כאחד – או לחלופין ייצוג של המציאות במחשבה. בפירוש מפורט יותר, מודל מנטלי הוא הסבר לתהליך המחשבה של האדם, והוא מתייחס לדרך שבה אנו תופסים את המתרחש בעולם האמיתי. המודל מייצג את הסובב אותנו, מערכות היחסים בין הגורמים אליהם אנו נחשפים, והתפיסה האינטואיטיבית לגבי מעשינו והשלכותיהם.

ייצוג המציאות באמצעות מודל מנטלי הוא אחד הסיבות לתפיסות שגויות, ומצד שני, באמצעותו ניתן להמחיש נושאים מורכבים כדוגמת תאוריות מדעיות שונות.

המודלים המנטליים עוזרים לעצב את התנהגותנו ולהגדיר את הגישה שלנו לפתרון בעיות וביצוע משימות.

מוסר השכל

מוסר השכל הוא משפט, מפורש או משתמע, שממצה את המשמעות הרצויה והרעיון המוסרי של סיפור מעשה. ברבים מהסיפורים הנושאים מוסר השכל, המטרה העיקרית היא העברת מוסר ההשכל, וסיפור העלילה הוא רק אמצעי.

את מוסר ההשכל מוצאים כיום בעיקר בסיפורי ילדים. הוא גם מצוי בסיפורי עם ומהווה אחד מהמאפיינים שלהם. משל הוא סוג אחר של יצירה שאף היא ניתנת לתמצות במוסר השכל קצר. ניתן למצוא אותו גם בפואמות, בשירי עם ובשירי ילדים. יצירות ספרותיות אמנותיות יותר כגון הרומן ומרבית השירים נמנעות בדרך כלל מהכללת מוסר השכל במובן של סיפור שכל תכליתו היא להעביר מסר. רומנים שכן נועדו להעביר מוסר השכל מוקעים מאוד בתרבות המודרנית. ניתן למצוא יצירות כאלו בעיקר לפני המאה העשרים. דוגמה טובה ומפורסמת לעניין הוא השלטון בצרפת שנחרד לאור הפופולריות הרבה שרכש הספר מאדאם בובארי שנכתב בעקבות סיפורה של אישה נואפת, פרשייה עיתונאית מאותם ימים. הספר לא הוקיע באופן חד משמעי את מעשיה של מאדאם בובארי שנגדו את מוסכמות הצניעות וההתנהגות באותם הימים. תוך זמן קצר נכתב רומן על אותה פרשייה בדיוק רק שהפעם הוא נכתב למטרה אחת - להעביר את המסר שמעשיה של מאדאם בובארי אינם מקובלים.

עברית בעברית

"עברית בעברית" היא שיטה בהוראת העברית שפותחה על ידי יצחק אפשטיין. עקרונותיה היו: לימוד טבעי הקרוב לאופן שבו נלמדת שפת אם; שיתוף כל החושים; לימוד על דרך האינדוקציה – מהפרט לכלל; ההוראה מדורגת בהיבטים מגוונים: קל מול כבד, קרוב מול רחוק, מוכר מול בלתי מוכר; התבססות על תחומי העניין של הילד; על קשר קרוב עם הסביבה הטבעית; שילוב שירה ומשחק; השפה שימשה כלי לאומי לצורך חידוש ההתיישבות בארץ.

עקרונות אלה התפרסמו במאמר "עברית בעברית", ב"השילוח" ב-1898 ופותחו במהלך השנים לשיטת ההוראה המרכזית בתקופת תחיית הלשון העברית. "זרם העובדים", שדגל בחינוך סוציאליסטי-פועלי, פעל לאורה עד שנות החמישים של המאה ה-20. השיטה נפוצה גם בבתי ספר יהודיים מחוץ לארץ ישראל. בן-ציון טרגן השתמש בה באלכסנדריה שבמצרים מ-1905.

כמאה שנה לפני אפשטיין, מתאר שלמה מיימון באוטוביוגרפיה שלו "חיי שלמה מימון" את שיטת ההוראה בחדר שבו למד כלימוד של עברית ללא הנחיות דקדוקיות כלשהן (דבר הנראה בעיניו פגום מיסודו), ולמעשה כחיקוי של הדרך שבה אדם לומד את שפת אמו.

ערך (אתיקה)

באתיקה, המונח ערך מתייחס למדד של הערכת טיבו המוסרי של מעשה מסוים. תחום הידע העוסק בערכים נקרא "תורת הערך", או "אקסיולוגיה" .

עשרת הכבלים

עשרת הכבלים בבודהיזם הם אלו הכובלים את בני האדם שטרם חוו הארה.

מי שהצליח לנתק את שלושת הכבלים הראשונים מתחיל את המסע לנירוואנה, ואילו זה שהצליח לנתק את כל עשרת הכבלים הופך לבודהה שפירושו מואר.

התמקדות ב"עצמי" - אמונה בזהות אישית

ספק - בעיקר בבודהה ובתורתו. יש להדגיש כי הבודהיזם אינו דוגמטי, ולכן אינו דורש ציות עיוור או אוסר על שאילת שאלות.

היצמדות לטקסים ולפולחנים - אמנם הבודהיזם כמו כל פילוסופיה מוסרית דורש ערכי מוסר גבוהים, אולם אינו דורש אותם כציות עיוור אלא כתוצאה של מודעות והבנה. בנוסף, הבודהיזם לא דורש היצמדות לטקסי דת (אם כי אינו שולל אותם).

השתוקקות חושית / תשוקה חושנית (אחד מהיבטי הטנהא), זו המצוירת במרכז גלגל החיים

שנאה, זדון, רצון-להרע

תאווה חומרנית (אחד מהיבטי הטנהא )

תאווה לקיום חסר הצורה (אחד מהיבטי הטנהא הייחודי למודטים)

גאווה

חוסר שקט

בורות (בערות)

פילוסוף

פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.

פילוסופיה

פִילוֹסוֹפְיָה (מיוונית: φιλοσοφία, "אהבת החוכמה") היא חקר מושגי יסוד בהכרה האנושית כמו קיום, מציאות, נפש, הכרה, היגיון, מוסר, סיבתיות, ידע ושפה. גישתה של הפילוסופיה לשאלות אלה היא גישה ביקורתית, שיטתית ומסתמכת על בניית טיעונים רציונליים.

פסיכולוגיה חינוכית

פסיכולוגיה חינוכית היא ענף של הפסיכולוגיה העוסק בחקר תהליכים חינוכיים מנקודת מבט של הפרט המתחנך או של הפרט במסגרת החינוכית, יעילות הפעילות החינוכית, הפסיכולוגיה של ההוראה והפסיכולוגיה החברתית של בתי ספר כמסגרות ארגוניות.

באירופה ובישראל העוסק בתחום זה מוכר בשם "פסיכולוג חינוכי", בעוד בארצות הברית מקבילו מוגדר כ"פסיכולוג בית-ספר". הפסיכולוגים החינוכיים עובדים בבתי הספר וגני הילדים ברחבי הארץ, במסגרת הרשויות המקומיות, וכפופים לאגף שפ"י של משרד החינוך.

ענף זה מתמקד גם במערכת יחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר, ועוסק במצבם ובתחושותיהם הלימודיות, החברתיות והרגשיות של ילדים ובני נוער בסביבה הבית-ספרית.

בנוסף, הפסיכולוגיה החינוכית עוסקת במגוון בעיות אצל הפרט, באמצעות עבודה טיפולית (קצרת טווח או ארוכת טווח) ואבחונית מול הילד, הדרכת הורים וייעוץ לצוותים חינוכיים.

קונסטרוקטיביזם (למידה)

קונסטרוקטיביזם (בחינוך) היא תאוריה חינוכית המסבירה כיצד נרכש ידע. התאוריה מדגישה את חלקו של התלמיד בתהליך הלמידה ומעודדת למידה אקטיבית. הלמידה מתבצעת תוך כדי תהליך של עשייה, בדרך של הבניית ידע ואחריותו של הלומד על הידע. משמעות המילה "קונסטרוקט" (construct) היא בניה. בניית ידע או הבניית הידע היא העיקרון המנחה תאוריה זו.

יכולותיו של התלמיד בלמידה מתפתחות במקביל להתפתחות הקוגניציה וכל אחד מהשלבים מתבסס על השלב הקודם תוך כדי אינטראקציה עם סביבתו בתהליך פעיל. בשנים האחרונות נידונה הגישה הקונסטרוקטיביסטית בהרחבה כבסיס לרפורמה בדרכי ההוראה.

ארבע תפיסות יסוד מאפיינות את הגישה הקונסטרוקטיביסטית ללמידה:

אין קיום לידע במנותק מהיודע.

למידה היא פעילות הבנייתית.

למידה היא פעילות ממוקמת בהקשר.

למידה היא פעילות חברתית.

קללת הידע

קללת הידע (באנגלית: Curse of Knowledge) היא מושג המביע את הרעיון שבעל ידע מסוים יתקשה מאוד לחשוב על הידוע לו מנקודת מבטו של מי שחסר את הידע המסוים.

המושג, המשמש בין היתר בפסיכולוגיה חינוכית ובכלכלה, נטבע ככל הנראה בשנת 1989 במאמר ב-Journal of Political Economy. האחים צ'יפ הית (Chip Heath), פרופסור להתנהגות ארגונית באוניברסיטת סטנפורד, ודן הית (Dan Heath), מוציא לאור של ספרי חינוך, עשו שימוש במונח בשני ספרים: "קללת הידע" ו"ככה זה נדבק" (Made to stick). בספר האחרון טענו כי רעיונות שמצליחים לחדור ולהישאר בתודעה הציבורית מתאפיינים בכך שאינם נגועים בקללת הידע.

הגדרה אחרת מתייחסת לחוסר היכולת לתפוס את הנפש (mind) של האחר כשונה משלך (תאוריה של תודעה).

תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה

תאוריית ההתפתחות בשלבים היא תאוריה בפסיכולוגיה התפתחותית שיוצרה הוא ז'אן פיאז'ה. התאוריה מתייחדת בכך שאינה מסבירה את ההתפתחות כנובעת רק משיפורים כמותיים ביכולת הזיכרון ועיבוד המידע, אלא כתהליך המורכב משלבים הנבדלים זה מזה איכותית, ואשר הם אוניברסליים - משותפים לילדי כל התרבויות.

מנגנון האיזון הוא שמניע את התקדמותו של הילד - כשהוא נתקל במצב שאינו יודע להתמודד עמו, הוא נוקט בפעולה של התאמה, שבה הוא משכלל את פעולותיו כדי שיתאימו לסיטואציה החדשה, או בפעולה של הטמעה, שבה הוא מנסה להתמודד עם המצב החדש בדרכים הישנות.

כחלק מההתפתחות הקוגניטיבית של הילד ולצד למידתו מהתנסויותיו החברתיות, פיאז'ה טען כי מתפתח המוסר. תאוריית ההתפתחות המוסרית שלו כוללת שלושה שלבים המקבילים לשלבי תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית שלו.

מתאוריית פיאז'ה יוצא שאין הרבה תועלת באימון שיזרז את ההתפתחות הקוגניטיבית.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריה • פילוסופיה של החינוך • פילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.