פילוסופיה מזרחית

בתרבות המערבית, המונח פילוסופיה מזרחית מתייחס באופן רחב לכמה פילוסופיות של "המזרח", כולל איראן, סין, הודו, יפן ועוד.

אוניברסיטאות מערביות רבות מתמקדות בפילוסופיות המערביות בקורסי הפילוסופיה שלהם (עם כמה יוצאי דופן). כשמשתמשים במונח "פילוסופיה" במערב האקדמי, בדרך כלל הכוונה למסורת המערבית המתחילה ביוונים הקדומים. לפילוסופיות מזרחיות מתייחסים פחות, אף שקשרים רבים בין המזרח והמערב בעשורים האחרונים משנים את המצב הזה.

מסורות דתיות ופילוסופיות

להלן תקציר של כמה מהמסורות המזרחיות העיקריות.

הינדואיזם

הינדואיזם נחשבת לדת העתיקה ביותר בעולם שעדיין קיימת, וכאמונת הדהרמה הראשונה. ההינדואיזם מאופיין במגוון של מערכות אמונה, מנהגים וכתבי קודש. מקורו בתרבות הוודית העתיקה, לפחות מ-2000 לפנה"ס אם לא לפני כן. היא הדת השלישית בגודלה בעולם, עם בערך 1.05 מיליארד מאמינים, 96% מהם בתת היבשת ההודית.

ההינדואיזם מבוסס על הוודות, והחלקים המיסטיים שלהם, האופנישדות, וכן על התורות של גורו הינדים רבים במשך הדורות. זרמי מחשבה רבים נמשכים משש האסכולות ההינדיות/וודיות, אסכולות הבהקטי והטנטרה אגמי, וכולם חלק מההינדואיזם.

משותפת לכל ההינדים היא האמונה בדהרמה, גלגול נשמות, קארמה, ומוקשה (גאולה) של כל נשמה על ידי מגוון של פעולות מוסריות, מדיטטיביות, ופעולות אחרות (כל הפעולות האלה מכונות יוגה). עקרונות בסיסיים עוד יותר הם האהימסה (חוסר האלימות), החשיבות של הגורו, המילה האלוהית "אום" וכוחן של המנטרות, אהבה של האמת בגילויים רבים כאלים ואלות, והבנה שניצוץ של האלוהי (אטמן/ברהמן) קיים בכל אדם ובכל דבר חי, וכך ישנם דרכים רוחניות רבות לאמת האחת המאוחדת.

קונפוציאניזם

קונפוקיאניזם התפתח סביב תורותיו של קונפוציוס, ומבוסס על הטקסטים הסיניים הקלאסיים. היא הייתה האידאולוגיה המרכזית בסין ובאזורים הרחבים המושפעים על ידה מאז שושלת האן והיא עדיין מרכיב חשוב בתרבות המזרח הרחוק. אפשר לראות את הקונפוציאניזם כמערכת הומניסטית ואתית-חברתית, המתמקדת בבני אדם וביחסים ביניהם. קונפוציאניזם מדגיש טקסים רשמיים בכל היבט של החיים, מטקסים דתיים-למחצה ועד לנימוסים קפדניים וכבוד רב לאבות ולזקנים, בעיקר להורים ולמדינה בדמות הקיסר הסיני.

טאואיזם

טאואיזם, שהתורה המרכזית שלו היא לתת לדברים ללכת במסלולם הטבעי, הוא הניגוד המסורתי לקונפוציאניזם. הספרים המרכזיים של הטאואיזם הם הדאו דה ג'ינג, המיוחס על פי המסורת ללאו דזה והצ'ואנג צה. לטאואיזם יש יסודות בעבר הסיני הרחוק, והוא כולל בו מרכיבים מיסטיים מתקופות פרה היסטוריות, והוא קשור גם לאי צ'ינג (ספר השינויים), ספר שעל פיו ניתן לחזות את העתיד על ידי 64 צורות גאומטריות המתארות מצבים ושינויים בעולם. הטאואיזם מדגיש את הטבע, החופש האישי, וההתנגדות לגבולות חברתיים, והיה דוקטרינה שבה אחזו אלה ש"נדדו להרים". בסוף חייהם – או בלילה – גם פקידים קונפוציאנים התנהגו לעיתים כמו טאואיסטים, כשהם כותבים שירה או מנסים "להגיע לאלמוות". אך טאואיזם היא גם דוקטרינה פוליטית, שטוענת כי הכוח של השליט הוא בשלטון על ידי "חוסר-פעולה".

בודהיזם

הבודהיזם הוא מערכת אמונות המבוססת על תורותיו של סידהרתה גאוטמה, נסיך הודי שלאחר מכן נודע כבודהה, או "זה שהתעורר", "מקבל ההארה" – מהמילה "בוד" בסנסקריט – "להתעורר". בודהיזם היא דת לא-תאיסטית, כלומר שאינה עוסקת או תלויה בקיום או אי קיום של אל או אלים. הבודהה עצמו בפירוש אמר כי אין לו כל מעמד או השראה אלוהית, ואמר כי כל אחד בכל מקום יכול לקבל את ההשראה שהייתה לו. השאלה של אלוהים אינה רלוונטית ביותר בבודהיזם, אם כי יש ענפים של הבודהיזם (הטיבטי, בעיקר) שעובדים לכמה אלים שהגיעו ממערכות אמונה מקומיות קודמות.

את תורת הגאולה הבודהיסטית אפשר לסכם ב"ארבעת האמיתות האצילות":

  1. דוקהה: כל החיים בעולם אינם משביעי רצון, לא הרמוניים, וכוללים סבל.
  2. סמודייה: יש גורם לסבל הזה, והוא המשיכה או התשוקה ("טנהא") ששורשה בבורות וחוסר הבנה
  3. נירודה: יש סוף לסבל, והוא הנירוונה.
  4. מרגה: יש דרך המאפשרת לצאת מהסבל הזה, הידועה כ"דרך המתומנת האצילה" (הבנה נכונה: חשיבה נכונה: דיבור נכון: עשייה נכונה: סגנון חיים נכון: מאמץ נכון: מודעות נכונה: התבוננות נכונה)

רוב ענפי הבודהיזם מאמינים בקארמה, יחס של סיבתיות בין כל מה שקרה לבין מה שיקרה. אירועים שקורים הם תוצאה ישירה של אירועים שקרו בעבר. השפעה אחת של הקארמה היא גלגול נשמות. במוות, הקארמה מהחיים האלה היא שקובעת את אופן הקיום בחיים הבאים. המטרה הסופית של הבודהיסט היא להפטר מהקארמה (הטובה והרעה), ולסיים את הגלגל של הלידה מחדש והסבל, ולהגיע לנירוואנה – מצב שבו בעצם אין דבר, ובו נעשים אחד עם היקום כולו.

זן

זן הוא תערובת המהאיאנה (זרם בודהיסטי) ועקרונות טאואיסטיים. בודהידהרמה היה נזיר הודו אגדי-למחצה שנסע לסין במאה ה-5. שם, במנזר שאולין, הוא ייסד את אסכולת צ'אן בבודהיזם, הידועה ביפן ובמערב כאסכולת הזן. פילוסופיית הזן מדגישה את הרגע בהווה.

חסידי הזן עוסקים במדיטציית זאזן ("רק ישיבה"). כמה אסכולות של הזן פיתחו טכניקות אחרות להבאה להארה (סאטורי), מהכאת המתלמדים במקל על מנת לגרום להם להלם ולהבנה של הרגע, ועד לקואן, חידות זן שנועדו להכריח את התלמיד להפסיק לנסות להבין את היקום באמצעים לוגיים.

מאואיזם

מאואיזם היא פילוסופיה קומוניסטית המבוססת על דעותיו של המנהיג הקומוניסטי מאו צה-דונג. היא מבוססת במידה מסוימת גם על תאוריות של מרקס ולנין, אך הוא דוחה את ההדגשה הלניניסטית על הפרולטריון העירוני והתיעוש הכבד לטובת מהפכה שיסודה באיכרים, ותומך בכלכלה חקלאית המבוססת על חוות משותפות.

שינטו

שינטו היא הדת היפנית המקורית, צורה מורכבת של אנימיזם שעל פיו רוחות הקרויות קאמי שוכנים בכל דבר. הפולחן הוא במקדשים ציבוריים או במקדשים קטנים בתוך הבית.

אייווזי

אייווזי (טאמילית: "דרך האב") היא דת מוניסטית שמקורה בדרום הודו באמצע המאה ה-19. מבחינה רשמית היא ענף של ההינדואיזם. אם כי היא לא הוכרה באופן רשמי, היא נחשבת כאוטונומית מבחינה פילוסופית, ומבחינת מנהגים דתיים ואמונות. מחשבת האייווזי מתבססת על התורות של איה ואיקונדר והספר הדתי אקילטירטו אמאני. יש לדת את המיתולוגיה שלה. על פי האייווזי האדמה שסביב קניאקומארי היא מקורן של החיים האנושיים הראשונים על פני כדור הארץ. כמה מהתורות של הדת קרובות לסמרטיזם ולאדווייטה, ואמונות לגבי יום הדין האחרון דומות לאלה של הדתות האברהמיות.

ראו גם

אידריס שאה

אידריס שאה (16 ביוני 1924 – 23 בנובמבר 1996), ידוע גם בשם סייד אידריס אל-חשימי וגם ארקון דראול (כינוי ספרותי), היה סופר ומורה במסורת הסופית שכתב יותר משלושים ספרים בתחומים שונים מפסיכולוגיה ורוחניות ועד לספרי מסע ומחקר תרבות.

שאה, שהיה יליד הודו, צאצא למשפחת אצולה אפגנית, גדל בעיקר באנגליה. הספרים המוקדמים שלו עסקו בעיקר בקסם ובכישוף. בשנת 1960 הוא ייסד בית הוצאה לאור, אוקטגון (Octagon Press), שהוציא תרגומים של ספרים סופיים קלסיים בנוסף לספרים פרי עטו. ספרו רב-ההשפעה הסופים, יצא לאור ב-1964 והתקבל בהתלהבות בארצות רבות. ב-1965 שאה ייסד בלונדון את המכון לחקר תרבות (Institute for Cultural Research - ICR), עמותה חינוכית המוקדשת לחקר התנהגות ותרבות בני האדם. ארגון דומה, המכון לחקר ידע אנושי (Institute for the Study of Human Knowledge – ISHK), קיים בארצות הברית, בניהולו של רוברט אורנסטיין (Robert Ornstein), פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, ששאה מנה כסגנו בארצות הברית.

בכתיבתו שאה הציג את הסופיות (באנגלית Sufism) כתבנית אוניברסלית של חכמה שהקדימה את האסלאם. הוא הדגיש את העובדה שסופיות איננה סטטית אלא תמיד התאימה את עצמה לזמן, מקום ואנשים, ועיצב את תורתו במושגים פסיכולוגיים מערביים. שאה השתמש באופן נרחב בסיפורי עם מסורתיים ובמשלים, טקסטים הכוללים שכבות רבות של משמעות, שכוונתם לעורר בקורא תובנה והתבוננות פנימית. קרוב לודאי שהוא ידוע בעיקר בעקבות האוספים של סיפורי מולה נאסר א-דין שפרסם.

שאה ספג לעיתים ביקורת ממזרחנים שפקפקו במומחיותו וברקע שלו. חלקו במחלוקת סביב התרגום החדש של הספר הרבעיאת של עומר ח'יאם, שיצא לאור על ידי רוברט גרייבס ואחיו הבכור, עומר עלי-שאה, נחשף לביקורת קפדנית במיוחד. עם זאת היו לו הרבה תומכים מכובדים, שהבכירה ביניהם הייתה הסופרת דוריס לסינג. בסופו של דבר, שאה הוכר כדובר של הסופיות במערב והוזמן להרצות כפרופסור אורח בכמה אוניברסיטאות מערביות. לכתיבתו תפקיד משמעותי בהצגת הסופיות כצורה אינדיבידואליסטית של חכמה רוחנית שהיא לא בהכרח קשורה לדת כלשהי.

ארינדם צ'קרברטי

ארינדם צ'קרברטי (באנגלית: Arindam Chakrabarti) הוא פילוסוף הודי-אמריקאי, המכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת הוואי , שם הוא משמש בראש EPOCH - פילוסופיה מזרחית של התודעה ומדעי הרוח (Eastern Philosophy of Consciousness and the Humanities).

ג'ים ג'ארמוש

ג'ים ג'ארמוש (באנגלית: Jim Jarmusch; נולד ב-22 בינואר 1953) הוא במאי קולנוע אמריקני, מאנשי "הזרם העצמאי" בקולנוע האמריקני משנות השמונים ואילך.

דאו (מושג בפילוסופיה סינית)

דאו או טאו (道, פין-יין: Dào) היא מילה בשפה הסינית, שמשמעותה הישירה 'דרך', 'נתיב', 'מסלול' או במובן רחב יותר, 'עיקרון' או 'דוקטרינה'. הבנת מונח זה קשה ביותר ומבלבלת מאוד את האדם המערבי:

מחד גיסא זוהי אולי המילה הידועה יותר בשפה הסינית, מאידך גיסא מובנה לוט בערפל כבד יותר מזה של רוב המונחים הדתיים והפילוסופיים בכלל והסיניים בפרט.

ספר הדאו (דאו דה ג'ינג), הספר הדאואיסטי הראשון, נפתח במשפט הבא:

הוויכוח המקורי על אודות דאו לא התנהל על ההגדרה האנציקלופדית מהו דאו? מה טבעו? או מה מהותו?, אלא איפה דאו? היכן הוא שוכן? וכיצד יש לחפש אותו? למילה זו פירושים רבים ואף אחד מהם אינו יכול להוות את הפירוש ה'אמיתי' או ה'סופי' שלו באופן עקרוני. דאו הוא מושג מטאפיזי שמקורו העיקרי בהוגה (ספק אגדי) לאו דזה שהוליד דת ופילוסופיה המכונים דאואיזם, אך שימושי גם בדתות ופילוסופיות אחרות. אף על פי כן מונח זה היה קיים עוד לפני כן, אצל קונפוציוס בספר 'המאמרות' המונח דאו מופיע, אך במשמעות שונה למדי. הרעיון של דאו כפי שניסח אותו לאו דזה אומץ מאוחר יותר על ידי קונפוציאניזם, צ'אן וזן בודהיזם וגם בצורה חופשית יותר ברחבי מזרח אסיה בכלל הדתות והפילוסופיות. בתוך ההקשרים האלו דאו מסמל את המהות בראשיתית או הטבע הבסיסי של היקום. בטקסט היסוד של הדאואיזם, הדאו דה ג'ינג, לאו דזה מסביר כי דאו איננו 'שם' עבור 'דבר' מסוים, אלא הסדר הטבעי הבסיסי האולטימטיבי של היקום אשר מהותו קשה מאוד לאמוד. דאו אפוא 'אלמוני לנצח' (דאו דה ג'ינג-32. לאו דזה), וצריך להיות מופרד מאינספור דברים המכונים ב'שם' אשר נחשבים צורותיו.

הפרסום העולמי של דאו נובע בעיקר הטקסט הדאואיסטי הקלאסי הדאו דה ג'ינג, אשר, יחד עם הביבליה ובהגאוואד גיטה, הוא אחד הטקסטים המתורגמים ביותר לשפות זרות. דאו מייצג את העיקרון הנצחי של פעולה, או יצירה, האחראית על המקור של אחדות והדואליות, וגם על תחילת העולם והבריאה ('10,000 הדברים'). בדאואיזם, צ'אן בודהיזם וקונפוציאניזם, היעד של פרקטיקה רוחנית הוא 'להפוך להיות אחד עם הדאו' או 'להגיע להרמוניה בין הרצון של האדם לטבע' (ראו: סטואיות), כדי להשיג 'פעולה ללא מאמץ' (Wu wei, 無爲). זה כרוך בפרקטיקות מדיטטיביות ומוסריות. בהקשר חשוב עם הרעיון הדאואיסטי של 'מעלה' (德; De).

במקורות הדאואיסטיים, ה'פעולה ללא מאמץ' המזוהה לעיתים קרובות עם מים ועם הטבע הכנוע שלהם. אף על פי שמים הם רכים וחלשים כביכול, יש להם את היכולת לשחוק מוצקי אבן ולהזיז הרים. מים הם ללא רצון משלהם, אך למרות זאת אינם שבירים כמו חומר מוצק וקשה מהם בהרבה. עקב טבעם ונטייתם, מים יכולים, פוטנציאלית, למלא כל מכל בעל כל צורה. מחזור המים מאפשר להם ללכת ל'כל מקום', הן לתוך גומה הקטנה ביותר והן לתוך אוקיינוס הענק, באופן מטפורי וגם בפועל. טיפות של מים, כאשר יורדים בתור גשם, מתאספים בפרשת המים, זורמים ומגבשים נהרות ואגמים, ולבסוף נשפכים לתוך הים המטפורי: זהו טבעם של מים.

ישנם כמה מושגים הדומים במידה מסוימת למושג דאו במסורת המערבית, כמו למשל מושג ה'דה-סיין' (Dasein) בפילוסופית הגרמנית, מתורגם בדרך כלל כ'היות' או 'קיום', אם כי יהיה מדויק יותר להגדיר את מושג הדאו בתור זה שכולל את ה'יש' ואת ה'אין' או ה'היות' ו'לא להיות'. יש מקום להשוות את דאו עם לוגוס המקורי של פילוסוף יווני הרקליטוס במסורת הודית, באחד הטקסטים המרכזיים – אדוויטה וודנטה, המקבילה של המונח דאו הוא ברהמן, חודר כל, מחלחל לכל. זהו אחד המושגים הבסיסיים שנוסח על ידי סרי עדי שנקרה. הרעיון של דאו שימש, וממשיך לשמש, בהצלחה את הסתגלותם של רעיונות של האסלאם לעולם הסיני; ולהפך - תפיסות סינית של העולם לתוך האידאולוגיה אסלאמית ('הדאו של האסלאם'). באסלאם בכלל ובסופיזם בפרט, ניתן לראות את הרעיון של 'שביל', 'כוח' ו'מילה' שיכולים בקלות להיות תואמים את הפילוסופיה הסינית באמצעות המושג דאו.

דרך הפילוסוף

דרך הפילוסוף (ביפנית: 哲学の道) היא שדרת עצי דובדבן באורך 2 ק"מ הנמצאת בעיר קיוטו, יפן. היא קיבלה את שמה מפני שהפילוסוף היפני קיטארו נישידה נהג להלך לאורכה תוך כדי מדיטציה.

וג'ריאנה

וַגְ'רַיָאנָה (בסנסקריט: वज्रयान, תעתיק אנגלי: Vajrayāna, טיבטית: דוֹרגֶ'ה טהֶגפָּה), טנטראיאנה ומנטראיאנה, הם שמות שנתנו למאוחר משלושת הזרמים בבודהיזם, לצד הטהרוואדה ("תורת הנזירים הבכירים") והמהאיאנה ("הדרך הגדולה") ומכונה גם "בודהיזם אזוטרי" או "בודהיזם מיסטי" מחוץ לטיבט.

משמעות השם וג'ריאנה היא "מרכבת היהלום" או דרך היהלום. לפי המסורת הטיבטית, "דרך היהלום" ניתנה על ידי בודהה בסובבו את גלגל הדהרמה בפעם השלישית, בהסתמכו על "השאיפה להארה" (סנסקריט: בּוֹדהיצ'יטָה). משמעות השם טנטראיאנה היא "מרכבת הטנטרה", ומשמעות השם מנטראיאנה הוא "מרכבת מנטרה".

הוג'ריאנה הוא הזרם הקטן ביותר משלושת הזרמים הבודהיסטים ולו 28 מיליון מאמינים שהם 5.7% מהבודהיסטים בעולם. בגלל עובדה זו ובגלל ההבדל המועט בין זרם זה ובין זרם המהאיאנה, ישנם חוקרים הטוענים שהוג'ריאנה אינה זרם נפרד, אלא עוד מסורת (מני רבות) בזרם המהאיאנה.

נפש העולם

נפש העולם (בלטינית: Anima mundi) היא מושג בכמה אסכולות פילוסופיות לפיו קיים קשר פנימי מאגד בין כל היצורים החיים בעולם, אשר לו זיקה לעולמנו שבאופנים רבים מזכירה את הזיקה של הנפש לגוף האנושי. אפלטון דבק ברעיון הזה והוא היה מרכיב חשוב ברוב האסכולות הנאופלטוניסטיות:

הסטואים האמינו שזו הכוח החי היחיד הקיים בעולם. קונספציות דומות קיימות גם באסכולות של פילוסופיה מזרחית.

ניתן למצוא דמיון לרעיון של "נפש העולם" במחשבותיהם של פילוסופים הרמטים כמו פאראצלסוס, ברוך שפינוזה, גוטפריד לייבניץ, פרידריך שלינג ורבים אחרים.

עידן הנאורות

עידן הנאורות, תנועת הנאורות, "תנועת ההשכלה" (בהקשר היהודי) או עידן האורות (באנגלית: Age of Enlightenment; בצרפתית: siècle des Lumières; בגרמנית: Aufklärung) הוא כינוי לתנועה אינטלקטואלית באירופה, ששמה לעצמה למטרה לבסס מוסר, אסתטיקה וידע הנשענים על רציונליות והנחת יסוד לוגוצנטרית. מנהיגי התנועה ראו בעצמם אליטה אמיצה של אינטלקטואלים המובילים את העולם לעבר קידמה מתוך תקופה ארוכה של חוסר רציונליות, חוסר בגרות ועריצות, שהחלה בתקופת ימי הביניים, אותה כינו העת החשוכה. בין השאר, התנועה סיפקה את הבסיס הפילוסופי למהפכה האמריקאית.

דגש עיקרי של עידן הנאורות היה עיסוק במה שמכונה היום פילוסופיה פוליטית. בתקופה זאת פעלו זה לצד זה הוגים שתמכו באבסולוטיזם נאור, דוגמת וולטר, שמרנים כאדמונד ברק שהאמינו כי דרכי הממשל המסורתיות הן העדיפות ופילוסופים רדיקליים כרוסו, שהציגו מודלים מהפכניים של חברה אזרחית שאיננה כפופה למוסדות המונרכיה והדת (ר' האמנה החברתית) וכן, מונטסקייה, שרעיון הפרדת הרשויות שלו פורסם במהלך עידן הנאורות והפך במרוצת הזמן לאבן יסוד של המשטר הדמוקרטי המודרני. הוגה מרכזי נוסף של התקופה היה אדם סמית', פילוסוף שעסק בשאלות של מוסר וניסח לאורן את אחת התורות הכלכליות המשפיעות בכל הזמנים (ר' עושר העמים). חיבור זה השפיע - בין השאר - השפעה מכרעת על תחומי עיסוקה של הפילוסופיה הפוליטית, שכן הוא קידם שיטה לפיה עושרו של עם לא מוערך לפי גודל אוצרו של מלך או לפי קנה מידה רוחני-דתי, אלא לפי רמת חייהם ותפוקתם של האזרחים עצמם.

המונח העברי "עידן האורות" תורגם מצרפתית (Siècle des Lumières) על ידי מיכאל הרסגור. זאת לעומת המונח האנגלי המקביל - The Age of Enlightenment - "עידן ההארה" (השכלה) ובגרמנית - Aufklärung ("הארה" או "הצטללות").

בין ההיסטוריונים לא קיים קונצנזוס לגבי תחילתו של עידן הנאורות, והדעות נעות בין תחילתה של המאה ה-18 לאמצע המאה ה-17, כמעין תאריך ברירת מחדל. את מקורותיו של עידן זה ניתן למצוא בחיבורו של רנה דקארט 'מאמר על המתודה', שפורסם בשנת 1637. אחרים תוחמים את תחילת עידן הנאורות בתחילתה של המהפכה המהוללת בבריטניה בשנת 1688 או בפרסום ספרו של אייזק ניוטון 'עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע'. את סופו של עידן הנאורות, תוחמים חלק מההיסטוריונים במהפכה הצרפתית בשנת 1789 או בתחילתן של המלחמות הנפוליאוניות (1804-1815) כנקודות הציון הנוחות ביותר לסיומה של תקופה זו.

פילוסופיה

פִילוֹסוֹפְיָה (מיוונית: φιλοσοφία, "אהבת החוכמה") היא חקר מושגי יסוד בהכרה האנושית כמו קיום, מציאות, נפש, הכרה, היגיון, מוסר, סיבתיות, ידע ושפה. גישתה של הפילוסופיה לשאלות אלה היא גישה ביקורתית, שיטתית ומסתמכת על בניית טיעונים רציונליים.

פילוסופיה יהודית

פילוסופיה יהודית, בהגדרה רחבה, היא הגות הקשורה לדת ולמסורת היהודית, וכן כזו הקשורה למחשבה הפילוסופית של יהודים לאורך השנים.

פילוסופיה יוונית

הפילוסופיה היוונית עסקה בתפקידם של ההגיון והחקירה בבניית מאגר הידע והאמונות האנושי. המדע והפילוסופיה המערבית המודרנית נשענים על יסודות רבים שהניחה הפילוסופיה היוונית.

פילוסופיה סינית

במקביל להתפתחות הפילוסופיה במערב התפתחה הפילוסופיה בסין. פילוסופיה זו החלה להתפתח במאה ה-5 לפני הספירה, בתקופה שנקראת תקופת האביב והסתיו.

בעוד שהפילוסופיה המערבית שמה דגש על חיפוש האמת, הטוב לעומת הרע, הפילוסופיה הסינית התמקדה בחיפוש הדרך הנכונה (דאו).

לפילוסופיה הסינית יש היסטוריה של אלפי שנים. את מקורותיה אפשר למצוא ב"אי צ'ינג" ("ספר התמורות"), ספר הדרכה לגילוי עתידות, שכבר קיימים בו כמה מהמושגים הבסיסיים ביותר של הפילוסופיה הסינית. את גילו של הספר אפשר רק להעריך, אך הוא בוודאי שואב ממסורת בעל פה המגיעה עד התקופה הנאוליתית.

פילוסופיה קדם-סוקרטית

פילוסופיה קדם-סוקרטית הוא השם הכולל שניתן להגותם של הפילוסופים היוונים שפעלו לפני תקופת סוקרטס, וכן להגותם של אלו שתקופת פעילותם חפפה לזו של סוקרטס או אף נמשכה לאחריה, אך במרוחק ממנו, כך שלא נודעה לו כל השפעה עליהם. הפילוסופיה הקדם סוקראטית הניחה בסיס למחקר המדעי השיטתי ולניתוק המדע מהדת.

פילוסופיה של המאה העשרים

במהלך המאה ה-20 חלו תמורות מרחיקות לכת בעולם, מבחינה מדינית, כלכלית, חברתית, תרבותית ומדעית. תמורות אלו השפיעו גם על ההשקפות הפילוסופיות השונות.

פילוסופיית ימי הביניים

ימי הביניים, התקופה שהוגדרה לראשונה על ידי אנשי הרנסאנס האיטלקי, אשר תחילתה בנפילת האימפריה הרומית, הייתה תקופת השיא בגיבושן של הדתות האברהמיות הגדולות: היהדות הרבנית עם חתימת התלמוד במאה ה-6, ניסוח הדוגמות המרכזיות של הנצרות הקתולית והאורתודוקסית ועליית האסלאם. עיקר הדיון הפילוסופי בתקופה זו התנהל בצל שלוש הדתות הגדולות, ונסוב על היחס בין אמיתותיהן לבין אמיתות השכל, כפי שנתפשו במסורת הפילוסופית. בתקופה זו הגיעו לשיא פריחתם המדעים היווניים השונים, כפי שהובנו על ידי אנשי ימי הביניים.

ראשיתה של הפילוסופיה האסלאמית בתנועת התרגומים שיזמה השושלת העבאסית. בגדד, בירתה של השושלת, שימשה מקום מפלט נוח למלומדים פאגאנים ומינים נוצריים שנמלטו מן המערב. באמצעות תרגומים מן היוונית לסורית ולערבית השתמרו כתביהם של גדולי ההוגים הפאגאניים של העת העתיקה בנושאים מגוונים: אתיקה, כתבים פוליטיים, מחקרים מתחום פילוסופיית הטבע, מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. בשילובן של חכמת הודיות ופרסיות פותחו מדעים אלה ושוכללו בארצות שתחת שלטון האסלאם. בין ההוגים הערבים הבולטים של תקופה זו ניתן למנות את אל-פאראבי, אבן סינא (בלטינית: Avicenna), אל-ע'זאלי ואבן רושד (בלטינית: Averroes).

היהודים לא היו שונים מהעמים האחרים שחיו תחת שלטון האסלאם. בהשפעת פריחת התרבות האינטלקטואלית הסובבת אותם, הופיעו גם משכילים יהודים שעסקו ב"חכמות החיצוניות", לרוב לצד העיסוק בהלכה היהודית ובתורת ישראל. על אלה ניתן למנות את רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי והרמב"ם - רבי משה בן מימון. היהודים לקחו חלק בהעברת המדעים שהתפתחו בארצות המוסלמיות לאירופה הנוצרית של ימי הביניים. עם עלייתם של זרמים מוסלמיים קיצוניים בספרד של המאה ה-12, שהייתה מרכז חשוב של התרבות היהודית, נאלצו רבים מהמלומדים היהודים לברוח לארצות מוסלמיות אחרות, או צפונה - לאירופה. הם נשאו עמם את חכמתם ותירגמוה מערבית לעברית ואחר כך גם ללטינית. בין החכמים היהודיים שחיו תחת שלטון נוצרי ניתן למנות את רבי אברהם אבן עזרא, שנמלט מספרד המוסלמית לאיטליה והוא כבן חמישים, אברהם בר חייא, רבי חסדאי קרשקש ויוסף אלבו.

הפילוסופיה הנוצרית ראשיתה באבות הכנסייה אשר הבולט מביניהם הוא אוגוסטינוס בישוף היפו. פילוסופיה זו התפתחה בהשפעה ההגות ההלניסטית הניאופלטונית וכתביו הלוגיים של אריסטו (שכונו בשם "האורגנון" - הכלי, ביונית). החל מהמאה ה-12 החלה תנועה של תרגומים שחשפה את אירופה לפילוסופיה האריסטוטלית שנשתמרה והתפתחה בארצות האסלאם. המחשבה הימי ביניימית המאוחרת התפתחה בעיקר באוניברסיטאות הנוצריות ("הסכולסטיקה הנוצרית"), ויחסו של הכס הקדוש אליה היה אמביוולנטי. על הפילוסופים הנוצרים המאוחרים של ימי הביניים ניתן למנות את פייר אבלר (Abelard), אלברטוס מגנוס (Albertus Magnus), תומאס אקווינס (Thomas Aquinas), ויליאם מאוקאם (William of Ockham), וניקולאוס קוזאנוס.

קונפוציאניזם

קונפוציאניזם (סינית: 儒學, להאזנה (מידע • עזרה)) - "אסכולת המלומדים" היא פילוסופיה ומערכת ערכים מזרח-אסיאתית אשר במקור פותחה מכתבי קונפוציוס. עד אמצע המאה ה-20 הייתה זו דת המדינה בסין.

הדת נוסדה במאה ה-5 לפנה"ס על ידי קונפוציוס. דת זו מדגישה את היותו של האדם טוב מטבעו ואת ההתנהגות המוסרית בין אדם לחברו. למרות המהפכה התרבותית היא עדיין משמשת בסין תפיסה מוסרית בסיסית.

מכיוון שקונפוציוס עשה שימוש רב בטאוטולוגיות ואנלוגיות על מנת להסביר את תורתו עשוי בתחילה אדם בעל תפיסה מערבית שלא להבין את ההיגיון העומד מאחורי המאמרות והמאחד אותן לכדי תורה אחת.

הקונפוציאניזם מהלך על הגבול הדק בין אסכולה פילוסופית לבין דת. חוקרים ואישים שונים במשך השנים הגדירו אותו בצורה שונה.

קפקא על החוף

קפקא על החוף (ביפנית: 海辺のカフカ, מבוטא "אוּמִיבֵּה נוֹ קפוּקא") הוא רומן מסע והתבגרות מאת הסופר היפני הרוקי מורקמי. הספר יצא לאור בעברית בתרגומה של עינת קופר.

רשימה של חיבורים פילוסופיים

זוהי רשימה של חיבורים פילוסופיים, המאורגנים על פי תקופות ועל פי תחום. שמותיהם של חלק מהחיבורים ברשימה זו תורגמו באופן חופשי, מאחר שלא קיים עבורם תרגום רשמי בעברית, וכן נוספו מספר חיבורים שלא הופיעו בערך המקורי.

כמה סיבות להופעת חיבור ברשימה:

יצירת נושא – חיבור שיצר נושא חדש.

פריצת דרך – חיבור ששינה באופן משמעותי את הידע הקיים.

השפעה – חיבור שהשפיע באופן משמעותי על העולם או שיש לו השפעה מסיבית על לימוד פילוסופיה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.