פילון האלכסנדרוני

ידידיה הכהן, שנודע בשמו היווני פילון האלכסנדרונייוונית: Φίλων ὁ Ἀλεξανδρεύς פילון הו אלקסנדראוס;[1]סביבות 15 לפנה"ס עד בערך 45 לספירה) היה פילוסוף יהודי-הלניסטי שחי באלכסנדריה בימי הקיסרות הרומית.

הרבה לעסוק באפולוגטיקה של הדת היהודית, ובהצגתה כתואמת לעקרונות הפילוסופיה היוונית. כתב ביוונית ורוב חיבוריו אבדו. השפיע רבות על התפתחות התאולוגיה הנוצרית, במיוחד מושג הלוגוס, והמושגים שטבע שימשו למכביר בניסוח עקרון השילוש הקדוש. הירונימוס הקדוש אף הגדיר את פילון כאחד מאבות הכנסייה. לעומת זאת, כתביו לא השתמרו כלל במסורת הרבנית ועניין יהודי מחודש התעורר בהם רק בתקופה המודרנית.

על שמו נקרא כיום המושב כפר ידידיה שבעמק חפר.

פילון האלכסנדרוני
Φίλων τοῦ 'Αλεξανδρείας
PhiloThevet

ביוגרפיה

המידע הביוגרפי שיש בידינו אודות פילון הוא דל ומתבסס על המעט שכתב על עצמו בספריו ואזכורו בכתבי יוסף בן מתתיהו.

מוצאו של פילון ממשפחה אריסטוקרטית ועשירה שעסקה במסחר. אחיו היה כנראה גובה מיסים, ולפי יוספוס פלביוס "עלה על כל בני עירו ביחוסו ובעושרו". על פי מבנה שמו של אחיו מניחים שהמשפחה קיבלה מעמד של אזרחות רומית מיוליוס קיסר. בית אביו ומשפחתו נמנה עם הכוהנים, האצולה החשמונאית ובית הורדוס ביהודה, ועם השושלת היוליו-קלאודית ברומא. מכאן מובנת ההשפעה הרבה שהייתה לתפיסת העולם ההלניסטית על הגותו.

בשנת 40 לספירה עמד פילון בראש משלחת (בת חמישה חברים[2]), שייצגה את יהודי אלכסנדריה כנגד משלחת (שאחד מחבריה היה אפיון) שייצגה את תושביה ההלניסטים בפני הקיסר גאיוס קליגולה וביקשה לבטל את הוראתו להציב את פסלו בבית הכנסת באלכסנדריה. יוסף בן מתתיהו מספר כי פילון היה "איש מפורסם מכול־וכול", אולם הקיסר מנע ממנו ללמד סנגוריה על היהודים וגירש אותו מפניו בכעס. לדבריו, פילון אמנם "יצא נעלב כולו", אולם עודד את היהודים שהיו עמו וטען שהקיסר אמנם כועס עליהם, "אולם למעשה עתיד עתה אלוהים לפעול נגדו".[3] זמנה של משלחת זו משמש כבסיס לחישוב ימי חייו, כי הוא מתייחס אל עצמו כ"זקן" בעת השתתפותו בה. במשמעות אותם ימים, "זקן" מתייחס לאדם מעל גיל 55.

מקריאת כתביו מעריכים כי הוא ביקר פעם אחת בלבד בימי חייו בבית המקדש בירושלים[4]. נראה גם שלא שלט בשפה העברית, ובעיסוקו הנרחב בספרי הקודש והמדרש היהודיים נעזר בתרגומיהם ליוונית.

רוב חיבוריו עוסקים בתורה, אך נשתמרו בידי הכנסייה. הוא אימץ לעצמו את דרכי המחשבה של אפלטון, וניסה ליישב בין הסיפור המקראי לתפיסת האלוהים האפלטונית. כמו כן הושפע רבות מהסטואיקנים, שפירשו את הדת והמיתולוגיה בצורה אלגורית ובבסיס תורתם עמדו רעיונות מונותאיסטיים ומוסריים.

בשם ידידיה האלכסנדרוני כינה אותו עזריה מן האדומים,[5] הראשון בן המסורת הרבנית שגילה בו עניין משמעותי לאחר למעלה מאלף שנה. מן העת העתיקה ועד לימי עזריה במאה ה-16 לא היה עיסוק יהודי בפילון, אם כי חוקרים מעריכים שחז"ל היו מודעים למפעלו ואף התפלמסו עמו, ללא התייחסות ישירה, בספרותם.[6]

עיקרי התאולוגיה של פילון

  • אלוהים ברא את העולם באמצעות מאמר (לוגוס).
  • אלוהים ברא חומר קדמון וברא ממנו את העולם. הבריאה היא פועל יוצא של רצונו החופשי של אלוהים. העולם תלוי באלוהים, שהוא סיבתו המוחלטת, ואין אלוהים תלוי בקיומו של העולם או בפעולות שמתרחשות בו.
  • אלוהים הוא שנתן לעולם חוק וסדר. הוא יצר את חוקי הטבע. אלוהים אינו בר שינוי ולכן גם חוקיו נצחיים, אלא אם כן ירצה לשנותם מתוך רצונו החופשי.
  • ישנה, על כן, אפשרות עקרונית להתרחשות הנס, שהוא פרי החלטה חופשית של האלוהים. הנס הוא ביטוי להשגחה האלוהית. הנסים אינם מעשים שרירותיים או מקריים, אלא הם נוצרים מתוך כוונה לטובת יחידים או קבוצות הזכאים לכך, או לטובת המין האנושי כולו.
  • הדעת הנבואית נעלה על פעולת השכל האנושי הרגילה והיא פועל של ההשגחה האלוהית. מעמד ההתגלות בסיני הוא אב טיפוס לדעת הנבואית המועברת בכוח ההשגחה לקבוצה של בני אדם.
  • דעת האלוהים – שתי דרכים להשיגה. דרך עקיפה - שכלית, ודרך ישירה – נבואה. דעת זו היא דעת מציאותו ופעולתו בעולם, אך לא דעת מהותו. אין לדעת דבר על מהותו של אלוהים. אלוהים אינו בר השגה.
  • בהתגלות נמסרו לאדם חוקים הנמצאים בהרמוניה מלאה עם הטבע (פיזיס). חקיקה אנושית (נומוס) אינה מגיעה להרמוניה זו. חוק הטבע משמעו חוק שנתגלה מאלוהים.
  • המדינה המושלמת היא מדינה המבוססת על חוקי האלוהים, תיאוקרטיה. פילון מכנה משטר כזה דמוקרטיה במשמעות של שוויון הכול בפני החוק האלוהי.
  • פילון מקבל את העיקרון האריסטוטלי בדבר המידה הטובה כדרך האמצע, אך מדגיש את חירות הרצון האנושית לבחור בין טוב ורע. (פרשנות מסוימת של פילון, כמו זו של הרמב"ם ואחריו של שפינוזה, ניסתה להראות שפילון בעצם אינו מאמין בחירות זו).

השפעת פילון על הנצרות

אף שהשפעתו על עולם המחשבה היהודי הייתה שולית, הפך פילון ברבות השנים למקור השראה מרכזי לאבות הכנסייה הנוצרית בעיצוב תפיסת עולמם הדתית.

התאולוגיה של פילון עברה דרך אבות הכנסייה אל עולם הרוח של ימי הביניים. מולה עמדה בימי הביניים תפיסת פלוטינוס בדבר האצלת העולם באופן הכרחי מאלוהים.

המחשבה הדתית של אבות הכנסייה, ששורשיה בפילון, הסתמכה על דעת אלוהים הנקנית לאדם בהתגלות. מאידך, ההגות הפילוסופית מכוננת עצמה על השכל האנושי. בהגות ימי הביניים בכלל, ובהגות היהודית בפרט, נדרש ההוגה להכריע או לפשר בין שני מקורות הסמכות הללו.

כתבי פילון שהשתמרו

  • נגד פלאקוס
  • המשלחת אל גאיוס
  • היפותטיקה (אפולוגיה על היהודים) - כולל קטע על האסיים; שרד אצל אבסביוס[7].
  • על חיי העיון
  • על חיי משה
  • על בריאת העולם
  • על אברהם
  • על יוסף
  • על עשרת הדברות
  • על החוקים לפרטיהם
  • על המידות הטובות
  • על השכר והעונש
  • אליגוריות החוקים
  • על הכרובים
  • על קרבנות הבל וקין
  • על שהרע נוהג לארוב לטוב
  • על צאצאי קין
  • על הענקים
  • על שהאל הוא ללא שינוי
  • על עבודת־האדמה
  • על הנטיעה
  • על השכרות
  • על הפכחות
  • על בלילת הלשונות
  • על הגירת אברהם
  • מי יורש קנייני אלוה
  • על הזיווּג לשם השכלה (על לימודי היסוד)
  • על הבריחה והמציאה
  • על שינוי השמות
  • על החלומות
  • על שכל אדם ישר הוא בן־חורין/ "על חרות הצדיק" - כולל קטע על האסיים (פרקים 13-12).
  • על נצחיות העולם
  • על ההשגחה
  • אלכסנדר (על בעלי־החיים)
  • שאלות ותשובות על בראשית
  • שאלות ותשובות על שמות

תרגומי כתביו לעברית

  • כתבי פילון האלכסנדרוני: מתורגמים מיוונית לעברית, כרך א: על בריאת העולם; תרגם: יצחק מן; ערך בצרוף מבוא והוספות: משה שובה, ירושלים: י’ יונוביץ (ספריה פילוסופית), תרצ"א. (ירושלים: מקור, תשל"א.)
  • כתבי היסטוריה: נגד פלאקוס המלאכות אל קאיוס: בנספחות - על האיסיים (קטעים ושרידים) מתורגם מן המקור בצרוף מבוא והערות מאת מנחם שטיין, תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ז. ‬
  • כתביו הפילוסופיים של פילון: מבחר (ערוך בידי יוחנן לוי; עברית: יהושע עמיר), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשכ"ה.
  • חיי איש המדינה: הוא על יוסף (מועתק מן המקור היווני בתוספת מבוא והערות על ידי נעמי כהן), ירושלים: קריית ספר, תשכ"ה.
  • כתבי פילון האלכסנדרוני: מתורגמים מיוונית לעברית. ספר א. על בריאת העולם (תרגם: יצחק מן; ערך בצרוף מבוא והוספות: משה שובה),
  • היפותטיקה (תרגם מיוונית: דוד רוקח), ירושלים: [חמו"ל, תשל"ה].
  • כתבים / פילון האלכסנדרוני (בעריכת סוזן דניאל-נטף, יהושע עמיר ומארן ניהוף), ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ו 1986 - תשע"ב 2012.
  • מדרשי פילון, כרך א פרשיות בראשית, נח, לך-לך: ליקוטים מספר "שאלות ותשובות" ושאר כתבי פילון מתורגמים מארמנית ויוונית לעברית עם השוואות וביאורים לספרות חז"ל. שמואל בלקין. בעריכת אלעזר הורביץ. הוצאת ישיבה-אוניברסיטה ניו-יורק, תשמ"ט.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הגיית השם ביוונית: פילון, במלעילהטעמה בהברה הלפני אחרונה).
  2. ^ פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, פרק 46, סעיף 370 (על פי יוסף בן מתתיהו, היו 3 חברים בכל משלחת).
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ח', פסקה א', סעיפים 260-257.
  4. ^ פילון, על ההשגחה ב, 107: "הייתי בדרכי אל מקדש אבותי".
  5. ^ מנחם שטיין, כתבי היסטוריה, מבוא, עמ' 30.
  6. ^ Adam Kamesar, The Cambridge Companion to Philo, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2009. עמ' 231.
  7. ^ Eusebius, Praeparatio Evangelica, VIII 11, 1-18.
אאולוס אוויליוס פלאקוס

אאולוס אוויליוס פלאקוס (בלטינית: Aulus Avilius Flaccus) היה פרפקט במצרים, שמונה על ידי הקיסר טיבריוס בסוף שנת 32 או תחילת שנת 33 לספירה.הוא גדל עם בניה של בתו של אוגוסטוס קיסר ובשנים מאוחרות יותר היה חברו של טיבריוס.תקופת שלטונו חופפת לפרעות נגד יהודי אלכסנדריה בשנת 38 לספירה. על פי תיאורים מסוימים, ובהם תיאורו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, פלאקוס היה אחראי למעשי זוועה נגד היהודים במהלך המאורעות הללו.

בחיבורו "נגד פלאקוס", פילון כותב שפלאקוס התיר לאספסוף להציב פסלים של הקיסר קליגולה - שדרש שינהגו בו כבאל - בבתי כנסת יהודיים באלכסנדריה, שנחשבה התגרות חסרת תקדים. בהמשך, הוציא פלאקוס הודעה שבה כינה את כל היהודים "זרים" ובכך התיר לכל המעוניין להמשיך להשמיד את היהודים "כאילו היו שבויי מלחמה". פילון כותב שבתגובה להודעה, דחף האספסוף את היהודים מארבעה רבעים של העיר ודחס את כולם אל חלק קטן מאד של רובע חמישי, כאשר המון העם פנה לביזה וחילק אותו כשלל במלחמה.פלאקוס בסופו של דבר הודח מתפקידו והוגלה. הוא נאסר בסתיו 38 לספירה, ולאחר מכן גורש אל האי אנדרוס , שם הוצא לאחר מכן להורג בשנת 39 לספירה.

אבדון

אֲבַדּוֹן הוא, במסורות מסוימות, השד השולט במדור הגיהנום השביעי. שמו שאוב מהמילה העברית אבדון.

המילה אבדון מופיעה במקרא, בספרים תהילים, משלי ואיוב, במשמעותה זהה לזו בת ימינו. בספר חזון יוחנן (פרק ט', פסוקים ז'–י"א) אבדון מכונה "המשחית" ו"מלך הארבה" על ידי יוחנן עצמו:

במזמור שנמצא באחת ממגילות ים המלח, אשר נחשפו בשנת 1947, מסופר על "שאול האבדון" ועל "שטף הבליעל אשר הציף את אבדון". ממסמכיו העתיקים של פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי מומר שחי באלכסנדריה בין השנים 20 לפנה"ס–50 לספירה, אבדון מצוין כמקום – שאול או גיהנום – ולא כשד או מלאך. נראה כי היה זה יוחנן הקדוש אשר שייך לשד מסוים את השם אבדון. בכתב מן המאה ה-3 הקרוי "מעשי תומאס", אבדון הוא שמו של שד, או השטן עצמו. בין היתר, אבדון זוהה כמלאך המוות וההרס, שד המצולות, והעומד בראש היררכית השדים במקביל לשד סמאל התלמודי.

בכישוף ובאלכימיה, אבדון הוא המלאך המשחית של חזון אחרית הימים. בספרו של המלומד הבריטי מסוף המאה ה-18 פרנסיס בארט (Barrett),‏ The Magus ("הקוסם"), מתואר אבדון בציור צבעוני כאחד מן השדים הרשעים. במיתוס הימיביניימי, אבדון שימש כמילה נרדפת לגיהנום או לשליטו, ובספר חזון יוחנן, כאמור, הוא תואר כמלאך התהום הנוצרי. כמו כן, נראה כי אבדון הוא השד המקביל לאל היווני אפוליון, המתואר בברית החדשה כמובילם של שדי הארבה אשר יפרצו אל פני האדמה באחרית הימים.

בתורות העל-טבעיות, אבדון מקושר אל צבעי האדום, החום והירוק, לעונת החורף וחודש ינואר בפרט, לשבת, לאינטואיציה, להקרבת קורבן ואתגר, לאבן האודם ולחרב. סמלו בקלפי הטארוט הוא קלף ה"שיפוט".[דרוש מקור]

איסיים

האִיסִיִּים היו קבוצה יהודית סגפנית מתקופת בית שני ששמה נודע מכתביהם של שלושה מחברים שחיברו ספרים במאה הראשונה לספירה ביוונית או לטינית: פילון, פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). לדברי יוסף בן מתתיהו, מקור הקבוצה בזמן בית חשמונאי, עת נוצרו זרמים שונים (ובהם הצדוקים והפרושים) כתוצאה מפיצול ביהדות. לא נותר שריד ברור לאיסיים, אם כי רוב החוקרים מזהים אותם עם כת ה'יחד', מחברי מגילות ים המלח, הגם שאחרים חולקים על כך.

אלכסנדריה

אלכסנדריה (בערבית מצרית: اسكندريه, בערבית: اَلْإِسْكَنْدَرِيَّة, תעתיק: אל-אִיסְכַנְדַרִיָּה, בקופטית: Ⲣⲁⲕⲟⲧⲉ ə) היא עיר נמל גדולה במצרים, השנייה בגודלה בערי המדינה, ובעלת היסטוריה עתיקה. היא שוכנת על חוף הים התיכון, סמוך לשפך הזרוע המערבית של דלתת הנילוס, וכ-208 ק"מ צפון-מערבית מקהיר. מספר תושביה כ-4.5 מיליון (2013).

אריסטובולוס מאלכסנדריה

אריסטובולוס מאלכסנדריה (ביוונית: Ἀριστόβουλος; פרח בשנים 124-181 לפנה"ס), נקרא גם אריסטובולוס הפריפטטי (ובעבר סברו שהוא אריסטובולוס מפניאס), היה פילוסוף יהודי הלניסטי מהאסכולה הפריפטטית, אולם הוא עשה שימוש גם בתפישות פלאטוניות ופיתגוראיות. כמו פילון האלכסנדרוני, שחי מאוחר יותר, הוא ניסה למזג רעיונות מהתנ"ך עם רעיונות מהפילוסופיה היוונית.

האסכולה הסטואית

האסכולה הסטואית (מלשון "סטואה" - אכסדרת עמודים), היא אסכולה פילוסופית יוונית-רומית, שמקורה ב"סטיו הססגוני" באתונה, שבו הורה מייסדה, זנון מקיטיון. האסכולה התקיימה ברציפות מסביבות 300 לפנה"ס ועד 260 לספירה. עיקר עיסוקה היה בחוזק האופי (הטוב) המתבטא במידות טובות ובחולשת האופי (הרוע). אסכולה זו השפיעה רבות על עולם המחשבה היווני ואף היהודי.

המאה ה-1

המאה ה-1 היא התקופה שהחלה בשנת 1 לספירה, והסתיימה בשנת 100.

יהדות הלניסטית

היהדות ההלניסטית הייתה חלק מיהדות התקופה ההלניסטית, היוונית והאימפריה הרומית, שאנשיה שאפו לקיים ערכים ומסורות יהודיים בתוך המסגרת של החברה והתרבות ההלניסטית. היהודים ההלניסטים היו יהודים שעברו תהליך הלניזציה במידה זו או אחרת, בודדים וקבוצות מרחבי העולם ההלניסטי שהתגיירו, וכן גויים שהתקרבו ליהדות אך לא רצו, או חששו, להתגייר.

יהודים הלניסטים חיו כמעט בכל ארצות האימפריות ההלניסטיות - ובעיקר לחופי המזרח התיכון בחלק מאזורים אלו הם אף נחשפו לאנטישמיות ועוינות.

מכיוון שמרבית הכתבים היהודים-הלניסטים שנמצאו הם מאלכסנדריה, המחקר בנושא נטה לייחס משקל רב לכתביו של פילון האלכסנדרוני. דוד פלוסר טוען כי מאחר שפילון כתב ביוונית קלאסית ונודע כפילוסוף אשר ידיעותיו ביהדות היו מועטות, אין לראות בכתבים אלו ייצוג משמעותי של היהדות ההלניסטית וכי רוב היהודים ההלניסטים לא הגיעו משכבות משכילות במיוחד באוכלוסייה והכרותם עם יצירות מופת ופילוסופיה יוונית היו מועטות. היהודים ההלניסטים, כמו רוב תושבי האימפריה הרומית, דיברו יוונית-עממית - קוינה - ובה גם נכתבו תרגום השבעים וחלק מהספרים החיצוניים. כתבים אלו היו כתבי היד הראשונים שנכתבו בשפה זו (איש לא כתב בה ספרות לפני אותה עת והיא נחשבה לשפה עממית מדוברת ופשוטה - ולא לשפה ספרותית). חקר הכתבים מגלה כי בחלק מחוגי היהדות ההלניסטית באו לכדי ביטוי תפיסות מתורות משיחיות ומיסטיות של האיסיים על גאולה.

כריזמה

כָּרִיזְמָה (מיוונית: χάρισμα, מתנת חסד. על פי האקדמיה ללשון העברית: קיסמה, קִסְמָה) היא תכונה המתארת אדם בעל קסם אישי, יכולת שכנוע וכישורי תקשורת בין-אישית מצוינים. אדם כריזמטי מסוגל להשתמש בתכונות אלו, בנוסף על דיבור והיגיון, כדי לפנות לליבם של אנשים אחרים ולהשפיע על דעתם, ובכוחה יש באפשרותו גם לסחוף אחריו המונים.

מקור המושג במילה היוונית χάρισμα (‏khárisma), שפירושה "מתנת חסד". המילה במשמעותה זו נפוצה במיוחד במסורת היהודית-נוצרית, כגון אצל פילון האלכסנדרוני, תרגום השבעים והברית החדשה. בהמשך נעשה שימוש בביטוי, בעיקר על ידי פאולוס, לתיאור יכולות רוחניות. את השימוש המודרני במילה, הנהיג הסוציולוג הגרמני מקס ובר שהשתמש במושג זה כדי לתאר השפעה של מנהיג, שעל-פי תפיסתו של המונהג נובעת מתכונות על טבעיות שהוא מייחס למנהיג.

לוגוס

לוגוס (ביוונית: λόγος) הוא מונח יסוד בפילוסופיה יוונית, שמשמעותו רחבה ומורכבת ומתייחסת כללית להגיון, תבונה, דיבר ושיח ולשכנוע באמצעותם. מושג הלוגוס הושאל על ידי התאולוגיה הנוצרית כדי לתאר את מערכת היחסים בין ישו, שלפני ואחרי האינקרנציה, לאל האב בתוך השילוש הקדוש.

מארן ר. ניהוף

מארן ניהוף (Maren R. Niehoff) היא חוקרת מחשבת ישראל ישראלית ממוצא גרמני. תחום מחקרה מתמקד בהגות בעת העתיקה ובייחוד על היחסים שבין התרבות היהודית לתרבות ההלניסטית-רומית. ניהוף מכהנת כראש הקתדרה על שם מקס קופר בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים וכן כראש תוכנית אמירים לסטודנטים מצטיינים באוניברסיטה.

נגד פלאקוס והמשלחת לגאיוס

נגד פְלָאקוּס (ביוונית: Εἰς Φλάκκον, בלטינית: In Flaccum) והמשלחת לגָאיוּס או המלאכות אל קאיוס (יוונית: Περι αρετων και πρεσβειας προς Γαιον, לטינית: De legatione ad Caium), הם צמד חיבורים של פילון האלכסנדרוני המציגים את רדיפת יהודי אלכסנדריה בימיו של גאיוס קיסר (הידוע גם בשם קליגולה), קיסר האימפריה הרומית. פילון, תושב אלכסנדריה, היה עד למהומות, ומשום כך אופי הכתבים גרפי למדי.

שני החיבורים משמשים מקור בעל חשיבות עליונה בחקר ההיסטוריה של העם היהודי במחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה.

סיאנוס

לוקיוס איליוס סיאנוס (בלטינית: Lucius Aelius Seianus;‏ 7 ביוני 20 לפנה"ס - 18 באוקטובר 31) היה פוליטיקאי רומאי ומפקד המשמר הפרטוריאני בימי הקיסר טיבריוס.

עיקרי האמונה היהודית

עיקרי האמונה היהודית הם קבוצה של אמונות שפרשני היהדות והוגיה מתקופות שונות ייחסו להן מעמד מרכזי יותר מאשר לאחרות. בעיקר בימי הביניים חוברו כמה חיבורים בנושא זה. אף אחד מהם לא הפך לקאנוני כמעמדם של חיבורים דומים בנצרות ובאסלאם; אולם עיקרי האמונה נחשבים כמסגרת התוחמת ומגדירה את הדת היהודית.

בין מוני העיקרים: פילון האלכסנדרוני, רבי חננאל בן חושיאל, רב סעדיה גאון בפירושו לתורה (מונה 10 עיקרים), רמב"ם בפירושו למשנה (מונה 13 עיקרים), רבי חסדאי קרשקש (מונה 6 עיקרים), ורבי יוסף אלבו (מונה 3 עיקרים). גם החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי קבע עיקרים (מניינו כלל 10 עיקרים).

מניין העיקרים שמנה הרמב"ם הוא המוכר והמקובל ביותר. אף שמבחינה טכנית לא התקבע מעולם רשמית בספרי הלכה וכדומה, קיבל בפועל מעמד מחייב וכיום נחשב ככזה בעיני הרוב המוחלט של היהדות האורתודוקסית.

יש מעיקרי האמונה שנקבעו על ידי הרמב"ם אשר מוני עיקרים אחרים חלקו עליהם. כך, למשל, האמונה לפיה יש לאלוהים גוף נחשבת על ידי הרמב"ם כמנוגדת ליסוד האמונה היהודית, והוא אף פסק שהמאמין בזה אין לו חלק בעולם הבא; אבל הראב"ד סבר שהמאמין בכך, אף שהוא טועה, אינו מאבד בכך את זכותו לחיי העולם הבא.

על חיי העיון

על חיי העיון (ביוונית: Περί βίου θεωρητικού, בלטינית: De Vita Contemplativa, בתרגומים אחרים מופיע כ"על חיי ההתבוננות" וגם "על חיי ההגות") הוא קונטרס המהווה חלק מכתביו האפולוגטיים של פילון האלכסנדרוני.

הקונטרס לא עוסק בחיי ההגות עצמם או בסגולותיהם אלא עוסק בכת יהודית, בת זמנו של פילון, בשם "תראפויטים", מיוונית: מרפאים או משרתי האל.

בהקדמה לספר מסביר פילון כי אחרי שתיאר את האיסיים שהתמקדו בחיי המעשה, הוא יתאר את אלו שהתמקדו בחיי ההגות (חיי העיון). והוא מצהיר בפתיחה כי ינסה לתת מידע מדויק ככל האפשר בלי להוסיף משלו. פילון כותב עליהם בהערכה ואפילו בהערצה. ומכיר את חייהם לפרטי פרטים.

פילון מנסה למצוא אל מי להשוות אותם, הוא בוחן ומקניט את עובדי האדמה, המים, האש, האוויר, השמש, הירח והכוכבים, אלי המיתולוגיה היוונית והאלים שחציים אדם וחציים אל, עובדי הפסלים והתמונות, האלים המצריים שרובם אלים המייצגים חיות, פילון מוצא נקודות תורפה בכל אחת מהאמונות הללו. לעומתם, התראפויטים, לפי פילון, מתעלים מעל השמש המוחשית, עורגים לאלוהים ולא יטשו את הדרך המובילה אל האושר.

הטובים שבתרפויטים, הנבחרים וכן הנבחרות, היות שהקהילה כוללת נשים וגברים, מגיעים ליישוב ליד אגם מריוט, (אגם מאריה בלשונו) ושם הם מתבודדים במשך ימות השבוע על מנת להגות וללמוד.

לפי פילון רוב התיראפויטים הם אנשים מבוגרים ומבוססים, שבערוב חייהם מעוניינים להעמיק בידע ולהתעמק בהגות. הוא אינו מתאר ילדים או דאגות פרנסה, ולא מוזכרת עבודה בסדר חייהם, אלא תפילות והרהורים בלבד. יש מספר תכונות דומות בין התירפויטים לאיסיים. למשל הגיל. גם אצל האיסיים וגם אצל התירפויטים הקהילה מורכבת מאנשים מבוגרים ולא מוזכרים ילדים בהוויה הקהילתית.

פילון מנצל את ההשוואה עם התראפויטים לביקורת על מנהגיהם של היוונים. בפסקה "משתאות הגויים" הוא מבקר את האלימות הבאה לביטוי בעת שכרות, הן את הבזבוז הכרוך בעריכת המשתאות והן יחסים הומוסקסואליים. פילון עורך השוואה בין משתאות התרפויטים לעומת משתאות יתר הבריות ובפרק הבא מתאר את משתאות התירפויטים תוך גילוי הערכה ואפילו הערצה לדרכיהם.

לפי פילון - יש אנשים שכאשר הם שותים משקה אלכוהולי, כאילו ונטלו סם. הם משתוללים ושואגים, נושכים האחד את השני, מרסקים אצבעות, אפים, אזניים וחלקי גוף אחרים ומתנהגים כמו הקיקלופ פוליפמוס שטרף את חבריו של אודיסאוס בן לארטס. אם אין מי שיפריד ביניהם, הם מוכנים להאבק עד מוות. אחרים שותים, מקיאים ונרדמים. במשתאות הללו מבזבזים בני האדם את הונם כאשר הם מגישים שפע מאכלים ומשקאות. מולם מתאר פילון את התראפויטים, המתאספים אחת לשבעה שבועות ועורכים ליל שימורים הכולל משתה צנוע והגון, לימוד תורה ושירת המנונות משותפת של גברים ונשים. בתקופות מאוחרות יותר התבססו על מנהג זה כהצדקה לתיקון ליל שבועות.

בהמשך הקטע מגנה פילון את משכב הזכר בו נהגו היוונים כחלק ממנהג הפדרסטיה ביוון העתיקה, מנהג המשחית את הילדים ומביא אותם למעמד הפילגש. גם האראסטס נותן דעתו לארומנוס ומתעלם מהשאר, כולל ענייני פרט וענייני ציבור. הוא מבזבז את רכושו הן בגלל הזנחה והן בגלל ההוצאות שהוא מוציא על אהובו. וכתוספת יש מיעוט ילודה.

את כתבי הקודש מפרשים אנשי הכת בדרך אלגורית, "שכן בעיני אנשים אלה התורה כולה כמוה כבעל חיים; שגופו הם החוקים המפורשים ונפשו הגיונו הסמוי הנרמז במילים. בעזרת התבונה התחילה הנפש השכלית לראות את הדברים הסגוליים לה, ובאספקלריה של המילים היא הבחינה בתפארתם האדירה של המושכלות, ואם שהיא מפתחת ומערטלת את הסמלים, היא מוציאה לאור את האמיתות במערומיהן לעיני אלה שיש ביכולתם, בעד הגלוי את הנסתר, בעזרת רמז דק מאוד"

במהלך ימי החול הם מתבודדים איש איש בביתו, בחדר מקודש הנקרא "סמניון" או "מונסטריון". בשבת הם נפגשים כולם ובכך שוברים את הבדידות וההתבודדות.

פובליוס פטרוניוס

פובליוס פטרוניוס (Publius Petronius) היה מדינאי רומאי בעל ניסיון מדינאי רב.

בשנת 19 לספירה הוא היה קונסול ברומא והתפרסם בחקיקה לטובת עבדים.

בשנים 29 עד 35 היה פרוקונסול בפרובינקיה אסיה, ובשנת 39 נשלח לסוריה, להחליף את הנציב ויטליוס. הוא היה ממשפחה מכובדת וזכה לפרסום ולהוקרה ברומא.

פילון

האם התכוונתם ל...

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

תרפויטים

התֵרָפּוֹיְטִים (נכתב גם תיראפויטים; בתעתיק לטיני: Therapeutae) היו כת יהודית מסוף תקופת בית שני שמרכזה במצרים. המקור הכתוב היחיד ששרד ומתאר אותה הוא פילון האלכסנדרוני בקונטרס "על חיי העיון".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.