פיוט

הפיוט הוא שירת קודש שבמקורה נועדה להחליף את נוסח הקבע של התפילות, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות. מקור המילה פיוט בשורש היווני ποιητής (יוצר, משורר).[1] הפיוט התפתח החל מסוף תקופת התלמוד ועד ימינו. בתקופות מאוחרות יותר נכתבו גם פיוטים שלא נועדו להחליף את נוסח הקבע של התפילה אלא להתוסף לו, ואף פיוטים שלא נועדו למסגרת ליטורגית מחייבת כלשהי.

חוקרים שונים הציעו הגדרות שונות לפיוט:

עזרא פליישר סקר את תולדות הפיוט החל מהפייטנות הקדם-קלאסית, פייטנות קלאסית, הפייטנות מזרחית מאוחרת, האסכולה הפייטנית בספרד והאסכולה האיטלקית-אשכנזית ואפיין את הפיוט כשירת קודש שמטרתה לשרת טקסים דתיים ותפילות בבתי הכנסת על ידי שליחי הציבור או מפי הציבור עצמו.[2]

אפרים חזן ציין את מקורה היווני של המילה, וטען שמשמעות המילה התפתחה לציין יצירה שירית בכלל. בתקופה הקדומה (עד למאה ה-16) היצירה השירית הייתה שירת הקודש בבית הכנסת, והחל מהמאה ה-16 נוצרו גם מסגרות נוספות מחוץ לבתי הכנסת לשירת הקודש, ומכאן ואילך כוללת המילה 'פיוט' בתוכה את כלל שירת הקודש.[3]

אהרן מירסקי הגדיר את הפיוט כשירה עברית שלאחר המקרא, אשר ניצניה במקרא. המאפיין הבולט של הפיוט הוא הבאת דברים שיש בהם פירוש והסברים למקרא במטרה ללמוד באמצעותם מוסר. מירסקי סקר את התקופות שקדמו לפיוט הארץ ישראלי הקדום במאה החמישית והשישית והצביע על ניצני הפיוט במקרא, השירה לאחר תקופת המקרא והשירה בתקופת התלמוד.[4]

סוגי הפיוטים הנפוצים ביותר הם:

היסטוריה

כבר בתלמוד נמצאים קטעי שירה שסגנונם דומה לסגנון הפיוט. הפייטן הראשון הידוע בשמו הוא יוסי בן יוסי, שחי ככל הנראה בארץ-ישראל במאה ה-5. מתקופה זו ואילך הייתה פריחה של יצירה פיוטית בארץ ישראל, כאשר בין חשובי הפייטנים היו יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. בין החידושים שהונהגו על ידיהם ואשר התקבלו גם בתקופות המאוחרות יותר היו האקרוסטיכון והחריזה.

החל מן המאה ה-10 הופיעו מרכזים חדשים של יצירה פייטנית. המרכז החשוב ביותר שקם היה בספרד ובפרובאנס (דרום צרפת). משוררי תור הזהב של יהודי ספרד סללו להם דרכים חדשות ביצירתם ודחו כמעט לחלוטין את שיטת הפיוט הארץ ישראלית. ביתר ארצות אירופה (כגון: צפון צרפת, אשכנז, איטליה, יוון) ההשפעה הארץ-ישראלית הייתה חזקה יותר והמשיכו ליצור פיוטים בצורות הפיוט הארץ-ישראליות, אם כי נכתבו גם יצירות בהשפעת המרכז הספרדי. חלק מן הפיוטים, בעיקר פיוטי סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהדות אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שעברו עליהם. בתקופה זו הפיוטים כבר אינם מחליפים את נוסח הקבע של התפילה, אלא משולבים בתוכו. פיוטים שנכתבו במאות מאוחרות יותר כבר לא שולבו בכלל בתפילה אלא נאמרו בהזדמנויות אחרות, למשל כזמירות בסעודות השבת.

שמות הפיוטים

הפיוטים נחלקים לסוגים ושמות שונים, בהתאם למקום שבו נועדו להשתלב בתפילה.

יוצרות

יוצרות הן הפיוטים הנאמרים בברכת "יוצר אור" שלפני קריאת שמע, ומכאן נובע שמם. בארצות אשכנז נהגו לקרוא לפיוטים אלו בשם "קְרוֹבֶ"ץ"[5].

פיוטים הנאמרים בשאר החלקים של ברכות קריאת שמע של שחרית (כגון אופן וזולת) גם נקראים לפעמים יוצר, ולכן בשנים האחרונות נוצרו המונחים גוף יוצר (הפיוט מיד אחרי יוצר אור) ומערכת יוצר (כל הפיוטים של ברכת קריאת שמע של שחרית) כדי לחלק בין שתי משמעויות המונח.[6]

קרובות

הפיוטים המושרים על ידי החזן בחזרתו על תפילת העמידה מכונים "קרובות".

הקרובות מתחלקות אף הן לשני סוגים עיקריים: 'קדושתא' ו'שבעתא', אשר נובעים מהמנהג הארץ-ישראלי הקדום שלא כלל קדושה בכל חזרת הש"ץ, אלא רק בימים שיש בהם חגיגיות מיוחדת, כגון שבתות וימים טובים:

  • קדושתא - היא קרובה בעלת מבנה מורכב שנאמרת בחזרת הש"ץ, ומכילה מספר רב של פיוטים לשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ.
  • שבעתא - היא קצרה בהרבה, נאמרה בחזרת הש"ץ שלא כללה קדושה, והכילה פיוטים לכל שבע הברכות.

סליחות וקינות

סליחות הן פיוטים שנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם ובתעניות ציבור, והקינות הן הפיוטים הנאמרים בתשעה באב. הסליחות והקינות היו בתחילה הרחבה של הקרובות (הסליחות נאמרו בתוך הקרובה בברכת סלח לנו והקינות בתוך ברכת בונה ירושלים), ורק בתקופה מאוחרת הוצאו מחזרת הש"ץ ברוב המנהגים.[7]

מאפייני הפיוט

אפרים חזן מתאר את המאפיינים הסגנוניים העיקריים של הפיוט לתקופותיו:

ביקורת על לשון הפיוט

משוררי תור הזהב הסתייגו מלשון הפייטנים הארצישראליים וממגמת קיצוצן וקיצורן של המילים בכלל. אברהם אבן עזרא הביע את דעותיו בנושא זה בספרו "שפה ברורה" ובפירושו לקהלת (ה, א). ראב"ע ראה בכך ניסיון מלאכותי לכפות על המילים את סד האקרוסטיכון והחרוז. סגנון זה פגם לדעתו בשלמותה וביופיה של שפת הקודש, ולכן היה פסול בעיניו. כדי להדגים את רתיעתו מסגנון זה הציע באירוניה תֶפֶל כתחליף לתפילה.

גם אנשי תנועת ההשכלה ואנשי תחיית הלשון העברית הקלו ראש בסגנונו של הקליר, הבכיר שבפייטני ארץ ישראל. מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים", על רקע הפיוט שנאמר בשבת זכור שלפני פורים, אץ קוצץ, כדי ללגלג על סגנונם הסתום - בעיניו - של הפייטנים. ביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ".

בעקבות המחקר שהחל במאה ה-19 והתגבר במאה ה-20, בעיקר לאחר גילוי אוצר גדול של פיוטים בגניזת קהיר, התבררו עושרו ומורכבותו של סגנון הפיוט בכלל ושל סגנונו של הקליר בפרט. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ושל בני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

סוגי פיוטים

מקובל לחלק את הפיוטים לסוגים שונים, לפי מיקומם בתפילה, תוכנם או סגנונם. להלן רשימה חלקית של כינויים, לפי סדר א"ב:

פייטנים מפורסמים

פיוטים מפורסמים

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שו"ת הר"י מיגאש (סימן רד): "וביאור מילת פיוט עיקרה מלשון שירה מלשון יון שקוראים למשורר פיטאנ"א".
  2. ^ פליישר, עזרא, שירת-הקודש העברית בימי-הביניים (מהדורה ב' מורחבת)., ירושלים: מאגנס, 2007
  3. ^ 3.0 3.1 חזן, אפרים, הפיוט מהו? הגדרות ותולדות, הזמנה לפיוט
  4. ^ מירסקי, אהרון, הפיוט, ירושלים: מאגנס, 1990
  5. ^ הגהת הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי"ב, סעיף ב', וראו טור סימן אורח חיים מו, ועוד.
  6. ^ עיין לדוגמה דניאל גולדשמידט ויונה פרנקל, מחזור לסוכות, ירושלים תשמ"א, עמוד לא ואילך בהקדמה, שרושם את מערכות היוצר, ואחר כך את גופי היוצר שמביא במחזור.
  7. ^ בנוסח אשכנז המערבי, עדין נהוג לומר את הסליחות של תענית ציבור בתוך חזרת הש"ץ, אך ללא קרובה.
  8. ^ בתפילה שאומרים אופן אומרים אחריו "והחיות ישוררו"
  9. ^ אתר הפיוט והתפילה כולל טקסטים, ביצועים, פירושים, סרטונים ומאמרים לפיוטים רבים.
אבוא בחיל להתיצבה

אָבֹא בְחִיל לְהִתְיַצְּבָה (לעיתים: אלהי הרוחות לכל בשר), הוא פיוט הלכתי מסוג "סדר", לשבת הגדול, שכתב רבי יוסף טוב עלם, המפרט את הלכות פסח, החל מבדיקת חמץ, דרך הגעלת כלים ואפיית המצות, ועד לליל הסדר. חלקו האחרון והידוע ביותר של הפיוט, הפותח חסל סידור פסח, הועתק להגדה של פסח ונאמר גם בסיום ליל הסדר.

הפיוט הוא החלק השביעי בקרובה "אלהים בצעדך הכות פתרוס" לשבת הגדול הנהוגה בנוסח אשכנז המזרחי, והוא כולל שלשה חלקים: רשות, תוכן וסיום.

אבני יקר

אבני יקר הוא פיוט לחנוכה שחיבר רבי אברהם אבן עזרא. הפיוט התקבל במיוחד אצל יהודי תימן. תוכן הפיוט מתאר את השפל של יהודי ארץ ישראל והמקדש עד השלב בו התחזקו החשמונאים כנגד מלכות יון, כאשר ניצחו את ממלכת יון חנכו מחדש את בית המקדש, ונקבעו הימים להודאה לה'.

אדיר במלוכה

אדיר במלוכה (או כי לו נאה) הוא אחד מפיוטי פסח, המושרים בליל הסדר בסיום אמירת ההגדה של פסח. השיר נכתב לפי סדר אותיות הא"ב, וחרוזיו אחידים: "בִּמְלוּכָה" חורז עם "כַּהֲלָכָה", ו"ָיו" חורז בין השורות.

פיוט זה הוא שיר שבח לאלוהים, וכולו מיוסד על פסוקים מהמקרא.

אדיר הוא

אדיר הוא פיוט המסודר על פי האלף - בית, ונהוג לשיר אותו בסוף סדר פסח. מקורו של השיר, כנראה בגרמניה. והוא מוזכר במנהג אביניון שבצרפת כפיוט לימים טובים. הפיוט איננו מיוחד לפסח ולליל הסדר, אך מאחר שבמרכזו עומד בנין המקדש, צורף להגדה, הודפס לראשונה בהגדת פראג.

יש שטענו שהפיוט הוא המשך של הפיוט הקודם אדיר במלוכה כאשר "אדיר במלוכה" מתייחס לגאולה ביציאת מצרים ואילו "אדיר הוא" מתייחס לגאולה העתידה.

אזהרות

אזהרות הם פיוטים העוסקים במניין תרי"ג (613) המצוות ונאמרים בחג השבועות.

החל מתקופת הגאונים ידוע מנהג לומר בחג השבועות פיוט הכולל את מניין תרי"ג המצוות. במאה התשיעית הם כבר נחשבו מנהג מקובל ומושרש. במקור נאמרו פיוטים כאלה בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף, ובהמשך העבירום בחלק מהקהילות למקומות אחרים בתפילה.

אזהרות ידועות לדוגמה הן האזהרות האנונימיות הקדומות "אתה הנחלת", אזהרות רס"ג, האזהרות של רבנו אליהו הזקן, של רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני ושל רבי שלמה אבן גבירול.

אחד מי יודע

אחד מי יודע הוא פיוט הנכלל בהגדה של פסח ומושר לקראת סופו של ליל הסדר. הפיוט נכתב בימי הביניים, ולא ידוע שם מחברו.

אחד הטעמים לקביעתו בסוף ההגדה, הוא כדי לעורר את הנרדמים, ובפרט הילדים הקטנים, בשיר חידה שהכל יודעים את תשובותיו, ויש בכך מעין מקבילה ל"ארבע הקושיות" של תחילת הסדר.

אמונים ערכו שבח

אמונים ערכו שבח הוא אחד מפיוטי ההגדה הנאמרים בליל הסדר, בעיקר בקרב קהילת עדות המזרח וצפון אפריקה. פיוט זה מושר מיד לאחר אמירת 'פסח ומצה ומרור' (לאחר אמירת ואמרתם זבח פסח הוא לה').

הזמנה לפיוט

"הזמנה לפיוט" הוא מיזם תרבותי-חינוכי הפועל לשימור והחייאת מסורות הפיוט והתפילה בעם היהודי, באמצעות אתר אינטרנט, הוצאה לאור, פעילויות שימור, חינוך בקהילה ואירועי תרבות. המיזם פועל משנת 2004 במסגרת עמותת סנונית, והוא גורם בולט בהפיכת הפיוט לחלק מרכזי בתרבות הישראלית.

ונתנה תוקף

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף הוא פיוט הנאמר בתפילת מוסף בשני ימי ראש השנה, ובהרבה מקומות ביום הכיפורים. בקהילות אשכנז ואיטליה נאמר הפיוט בחזרת שליח הציבור על תפילת העמידה, בסמוך לקדושה. בקהילות ספרדיות בודדות נהוג לאומרו לפני תפילת העמידה של תפילת מוסף, בתוך תפילת מוסף או לאחר סיום תפילת מוסף. ברוב הקהילות הספרדיות לא נהוג לומר את הפיוט כלל.

הפיוט "ונתנה תוקף" נחשב לאחד הפיוטים הידועים והפופולריים ביותר בימים הנוראים ובתפילה היהודית בכלל. הוא מתאר את החרדה הגדולה מאימת דינו של אלוהי ישראל, ואת אפסות האדם מולו. מסורת מהמאה ה-12 מייחסת אותו לדמות מהמאה ה-11, רבי אמנון ממגנצא (מיינץ). הפיוט זכה ללחנים רבים, ובדורות האחרונים חדר גם למחזורים ספרדיים.

זמירות ופיוטים לשבת

זמירות ופיוטים לשבת הם טקסטים פיוטיים ששרים בעדות אשכנז במהלך סעודות שבת, ובעדות ספרד גם בבית הכנסת לפני תחילת התפילה ולעיתים במהלכה. ברובם חוברו הזמירות והפיוטים בין המאות ה-14 וה-17, אם כי פיוטים רבים חוברו גם לאחר מכן, ועד ימינו.

מטרת הזמירות הוא להנעים את ארוחות השבת, לייחד אותן מארוחות בימי החול ולהזכיר על השולחן דברי תורה. המקור למנהג זמירות שבת נמצא כבר בתלמוד הבבלי (מגילה יב ע"ב), בספר הזוהר ובדברי רבי יהודה החסיד.

"זמירון" הוא חוברת קטנה ובה כל הסדר הטקסי של השבת, הכולל את הקידושים השונים, ההבדלה, ברכת המזון ואת הזמירות השונות המתחלקות לערב שבת, לסעודת יום השבת, לסעודה שלישית ולמוצאי השבת.

הנושאים העיקריים בזמירות הם הלל ושבח לאל שנתן יום מנוחה, וגדלות השבת ומעלתה. בכמה מהזמירות למוצאי שבת מוזכר אליהו הנביא, שעל פי אמונת המסורת יושב במוצאי שבת תחת עץ החיים ומונה את זכויותיהם של ישראל, כתיקון על קטרוגו בזמן שהיה עלי אדמות.

בחלק מהזמירות חתומים באקרוסטיכון שמות מחבריהם במילים הראשונות של כל בית או שורה.

לך אלי תשוקתי

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי הוא פיוט אשר חיבורו מיוחס לרבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע) בן המאה ה-12, אם כי יש המייחסים אותו לרבי יהודה הלוי..

פיוט זה נאמר ביום כיפור על ידי כל הקהל כאיש אחד, על ידי החזן וקהל המתפללים לסירוגין או על ידי החזן בלבד. נהוג לומר את הפיוט בישיבה (אף על פי שהוא ממלא את מקומו של הווידוי, ועל פי ההלכה יש לעמוד בשעת אמירת הווידוי, ואכן יש שהצריכו מטעם זה לומר את הפיוט בעמידה).

סליחות

סליחות הוא שם כולל למגוון קטעי פסוקים, תפילות ופיוטים. המוטיב המרכזי בסליחות הוא הבעת חרטה ובקשה לסליחה ולמחילה. חלק מפיוטי הסליחות הם קינות על החורבן ועל הגלות, ותפילה לשיבה לארץ ישראל ולגאולה. בדרך כלל, נושאות הסליחות הספרדיות אופי אישי ותוכנן הוא אפסות האדם מול בוראו ובקשת מחילה פרטית. לסליחות האשכנזיות, לעומתן, אופי לאומי יותר והן עוסקות לא מעט בזיקה שבין הכפרה לגאולה.

סוגה ייחודית של פיוטי סליחות הם אלה המתארים את עקדת יצחק ומכונים משום כך "עקדות".

השימוש במילה "סליחות" ללא פרוט, מכוון לקטעים הנאמרים בחודש אלול, ובעשרת ימי תשובה. ראה פרוט על סליחות נוספות תחת הכותרת סליחות במועדים אחרים.

ספר ברוך

ספר ברוך, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך ומיוחס לברוך בן נריה בן צדקיה בן מחסיה בן חלקיה שהיה סופרו של הנביא ירמיהו. בספר ארבעה פרקים. הספר נחשב חלק מן הקאנון הקתולי ומופיע בוולגטה.

עיקרי האמונה היהודית

עיקרי האמונה היהודית הם קבוצה של אמונות שפרשני היהדות והוגיה מתקופות שונות ייחסו להן מעמד מרכזי יותר מאשר לאחרות. בעיקר בימי הביניים חוברו כמה חיבורים בנושא זה. אף אחד מהם לא הפך לקאנוני כמעמדם של חיבורים דומים בנצרות ובאסלאם; אולם עיקרי האמונה נחשבים כמסגרת התוחמת ומגדירה את הדת היהודית.

בין מוני העיקרים: פילון האלכסנדרוני, רבי חננאל בן חושיאל, רב סעדיה גאון בפירושו לתורה (מונה 10 עיקרים), רמב"ם בפירושו למשנה (מונה 13 עיקרים), רבי חסדאי קרשקש (מונה 6 עיקרים), ורבי יוסף אלבו (מונה 3 עיקרים). גם החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי קבע עיקרים (מניינו כלל 10 עיקרים).

מניין העיקרים שמנה הרמב"ם הוא המוכר והמקובל ביותר. אף שמבחינה טכנית לא התקבע מעולם רשמית בספרי הלכה וכדומה, קיבל בפועל מעמד מחייב וכיום נחשב ככזה בעיני הרוב המוחלט של היהדות האורתודוקסית.

יש מעיקרי האמונה שנקבעו על ידי הרמב"ם אשר מוני עיקרים אחרים חלקו עליהם. כך, למשל, האמונה לפיה יש לאלוהים גוף נחשבת על ידי הרמב"ם כמנוגדת ליסוד האמונה היהודית, והוא אף פסק שהמאמין בזה אין לו חלק בעולם הבא; אבל הראב"ד סבר שהמאמין בכך, אף שהוא טועה, אינו מאבד בכך את זכותו לחיי העולם הבא.

פיוטי הושענות

פיוטי הושענות הם פיוטים הנאמרים במהלך בתפילת שחרית או בתפילת מוסף של שבעת ימי חג הסוכות תוך כדי הקפת הבימה, כזכר להושענות שהיו נהוגות בזמן בית המקדש. בכל יום אומרים פיוט אחר (או מספר פיוטים). הפיוטים מסודרים בתוכם בדרך כלל בסדר אלף בית ובסוף כל שורה חוזרות המילים "הושע נא".

ישנם חילוקי מנהגים בין העדות השונות באשר לפיוטים הנאמרים. ביום הושענא רבא נוהגים לומר את הפיוטים שנאמרו בימים הקודמים ומוסיפים פיוטים מיוחדים ליום הושענא רבא עצמו.

ראשונים

ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי.בין הרבנים הבולטים שפעלו בתקופת הראשונים: הרי"ף, רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ומאות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.

רמבי"ש

רשימת מאמרים שלבני הישיבות (רמבי"ש) היא אינדקס מאמרים ממוין ומקוטלג (או ביבליוגרפיה) של אלפי מאמרים תורניים בקשת רחבה של מקצועות התורה, כגון: תנ"ך, הלכה, עיון, מחשבה, הגות, תפילה, פיוט ושירה, חסידות, חינוך ועוד. המידע הכלול ברמבי"ש נאסף מתוך מאות כתבי עת תורניים וקובצי מאמרים חד-פעמיים בשפה העברית.

הקריטריונים להכללה ברמבי"ש הם שהפרסום יהיה בבמה תורנית מכובדת ברוח היהדות האורתודוקסית, וכן שיהיה בעל ערך עבור ציבור לומדי התורה.

רשומה ביבליוגרפית טיפוסית במאגר רמבי"ש מכילה את כותרת המאמר, את שם המחבר/ים, את כתב העת או קובץ המאמרים שבו ראה אור, את פרטי הגיליון, מספרי העמודים וכיוצא בזה, מקום הפרסום, ושנת הפרסום. מאמרים הזמינים ברשת האינטרנט בחינם - מכילים גם קישור אל המאמר. את תוצאות החיפוש ניתן למיין לפי כל אחד מן השדות המוצגים בדף התוצאות.

מערכת רמבי"ש נבנתה באופן פרטי על ידי יעקב נוימן, איש מחשבים מרמת-גן, ואינה קשורה לשום גורם אוניברסיטאי או כלכלי, זאת כדי להימנע מתכתיבים הנוגדים את מטרת המאגר.

למשתמשים ברמבי"ש יש אפשרות להוסיף תגיות (Tagging), ובכך להרחיב את אפשרויות החיפוש למשתמשים אחרים.

שבועות

חג השבועות (המכונה במקרא גם חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו' בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ.בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן מיוחד שנקרא "קורבן שתי הלחם", והחלה בו העונה של הבאת הביכורים. על פי חז"ל מזוהה תאריך זה עם זמן מתן תורה, ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורה בתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג. שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים "שלושת ימי ההגבלה", על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.

בימי בית שני הצדוקים, שלא קיבלו את קבלת חז"ל לדרשת הפסוקים, חלקו על קביעת החג חמישים יום אחר חג הפסח, וציינו אותו חמישים יום אחר השבת הסמוכה לתחילת קציר השעורים. כיום יש חוקרים הסבורים שמדובר במחלוקת על לוח שנה לפי שנת שמש (לעומת לוח שנה ירחי על פי מסורת חז"ל) כפי שמשתקף מספר היובלות של כת מדבר יהודה.

שני זיתים

שני זיתים נכרתים הוא פיוט של ר' שלמה אבן גבירול מסוג "מאורה", כלומר מיועד להאמר בברכת יוצר המאורות לפני החתימה. הפיוט נהוג בשבת חנוכה (אם ישנן שתי שבתות בחנוכה, בשבת הראשונה) בנוסח אשכנז המערבי והמזרחי. על אף שר"ש אבן גבירול היה מפייטני ספרד, פיוט זה השתמר בקהילות אשכנז בלבד. הנוסח המובא כאן הוא נוסחו המקורי של הפיוט, בנוסח שהיה מקובל בקהילות ישנם שינויים רבים, וניתן למצוא אותו בסידורים שבהערה.

הפיוט עוסק במנורת הזהב ובעיקר במנורה שבחזון זכריה הנביא (זכריה, ד'), המופיעה בהפטרה לשבת חנוכה. תוכן הפיוט הוא בקשת הגאולה, תוך שימוש בביטויים ומוטיבים הלקוחים מתוך נבואת זכריה: המנורה, שני הזיתים שעליה, שמן המשחה, ועוד. אין בפיוט אזכור מפורש לחנוכה, ולא ניתן לדעת אם הפיוט נכתב מעיקרו לייעוד זה או דווקא לפרשת בהעלותך, שגם בה מפטירים הפטרה זו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.