פיאודליזם

המונח פיאודליזם או המשטר הפיאודלי משמש בשני מובנים שונים: במובן הרחב הוא מציין שיטה חברתית-פוליטית-דתית, שהתבססה באירופה במהלך ימי הביניים. במובן הצר, הפיאודליזם מציין מערך של קשרי תלות וחסות אישיים בקרב אליטה השולטת באירופה המערבית. מקור המונח פיאודום - מענק קרקע שנתנו אדונים לנאמניהם (לווסאלים שלהם).

המונח "פיאודליזם" נטבע בדיעבד, בהכרזת האספה המכוננת הלאומית מה-11 באוגוסט 1789 בהכרזה כי "הרסנו לחלוטין את השיטה הפיאודלית".

המונח פיאודליזם מתייחס למערכת החברתית-כלכלית שהתפתחה במערב אירופה במאה ה-10 בשטחים שהיו תחת שלטון השושלת הקרולינגית, כלומר צרפת, גרמניה, איטליה וארצות השפלה, וכן באנגליה שהושפעה מהן ובספרד.

המונח הוחל גם על מערכות חברתיות-פוליטיות דומות במקומות אחרים, בהם מצרים העתיקה, רוסיה, הודו, סין, יפן ואתיופיה. בחלק מהמקומות ההקבלה רחוקה ומאולצת ואילו בחלקם, כמו ביפן ובאתיופיה, הדמיון רב מאוד.

מקורות הפיאודליזם

בקיסרות הרומית כבר היו יחסי תלות הדדית בין פטרון לבין קליינט, עם שקיעת האימפריה הרומית והחלשות השלטון המרכזי, הקימו הסנאטורים שלטון עצמאי בנחלותיהם (בעיקר בנחלות הרחוקות). הם היו השופטים של העבדים, שופטים של האנשים החופשיים בדרגים הנמוכים, אחראים על השיטור והיו בעלי שליטה על אלו שעיבדו את אדמתם, בין אם היו אלו עבדים ובין אם היו אלו אנשים חופשיים.

במהלך המאות החמישית והשישית התמזגה האריסטוקרטיה הגאלו-רומית עם האריסטוקרטיה הפרנקית. עקב השירות הצבאי המשותף בצבא הרומי, הייתה למשפחות האריסטוקרטיה השונות תרבות משותפת עוד קודם למיזוג ביניהן. ב-486, אחרי קרב סואסון, כבש כלוביס הראשון את ממלכת סיאגריוס, כיבוש זה השלים את השתלטות הפרנקים על גאליה בלגיקה. לא הייתה יותר טריטוריה גאלו-רומית עצמאית ועובדה זו הייתה זרז למיזוג בין האריסטוקרטיות השונות. האריסטוקרטיה (הממוזגת, אבל בעיקר הגאלו-רומית) שלחה נציגים הן לשירות הציבורי והן לשירות הדתי. כלומר היו פקידי ממשל בכירים ונושאי תפקידים במדרג הכנסייתי.

לפי מקורות בני אותה תקופה, הייתה ירידה באיכות הקרקע שנבעה מניצול יתר שלה בלי טיוב מתאים וכן מעזיבת איכרים את אדמותיהם בשל נטל המס. חלק מהאדמות שהופסק עיבודן הפכו לשדות מרעה. בשטחים שמצפון לאיטליה התרחש שינוי באופיים של אלו שעיבדו את הקרקעות. במקום עבדים (שהתייקרו) באו איכרים[1], איכרים אלו באו במעמד של קולוני, כלומר היו קשורים לווילה מסוימת והיו חייבים במס תוצרת לבעל הווילה וכן בימי עבודה לטובת נחלותיו, בתמורה היו פטורים מעול מיסים ועבודות (אנגריה וליטורגיה). מעמד של קולונוס עבר בירושה, וכך בן של קולונוס נאלץ גם הוא להפוך לחקלאי שמעבד את השדות המשפחתיים. העבדים והאיכרים בני החורין היו נישאים בינם לבין עצמם ותוך דור-שניים נוצר טשטוש בין מעמד העבדים (שהשופט היחיד שלהם הוא בעל האחוזה) לבין מעמד בני החורין הזכאים להגיע למערכת המשפט של בני החורין. עבדים שקיבלו נחלות קטנות (בתוך הווילות) עיבדו אותן בחריצות רבה יותר מאשר כשהיו עבדים והרחיבו את שטחי העיבוד ליערות שבוראו ולשטחים שלא עובדו עד אז.

בנוסף לצמיתים שחיו במנסוס בתחומי האחוזה, היו גם איכרים חופשיים (liber homo או potentes) שגרו בכפרים ונחלות מחוץ לאחוזות.

התפתחות היחסים הפיאודו-וסאליים

במאות ה-6 וה-7 של ימי הביניים, אחרי התפוררות האימפריה הרומית, ובהמשך לתהליך נדידת השבטים הגרמאניים והשתלטותם על חלקים גדולים מאירופה המערבית. התפתחה מערכת יחסי תלות וחסות בין אנשים חזקים לבין בני-לווייתם.

להתפוררות השלטון המרכזי והצורך בביטחון אישי היו מספר סיבות, אחת החשובות בהן הייתה המלחמות בין בני השושלת המרובינגית שגרמו לכך שלא היה שלטון מרכזי שהיה יכול לקיים סדר ציבורי ולהבטיח את ביטחונם של התושבים. הרצון בביטחון גרם לאנשים לבקש חסות אצל מי שהיה יכול לספק הגנה. בתמורה העניק מבקש החסות שירות או מוצרים. מבקש החסות שמר על מעמדו כאדם חופשי, אולם היה ingenui in obsequio (אדם חופשי במערכת תלות)[2].

השליטים הקרולינגים ניסו להבטיח את נאמנות גדולי הממלכה אליהם בעזרת הפיכתם לוסאלים שלהם והענקת פיאודה (ריבוי של פיאודום) לוסאלים; כך הפכו יחסים וסאליים למרכיב מרכזי בשיטה הפוליטית במערב אירופה והטביעו עליה את חותמם.

אחת הסיבות להיווצרות דגם זה של שלטון, ונכונות השליטים לוותר על חלק מכוחם לטובת הוסאלים היה הבידוד היחסי של חלקים שונים של הממלכה. בידוד שנבע מכך שאירופה של אותה תקופה הייתה מיוערת ביערות-עד שהקשו על התחבורה, התקשורת והשליטה המרכזית. הוסאל ששלט על נחלה קטנה, שלט על שטח בר-שליטה ובעל דרכים פנימיות. את נאמנותו נתן למלך מרוחק שלעיתים היה צריך לנסוע ימים ארוכים על מנת להגיע לחצרו.

קרל הגדול כבש מרחבים גדולים, מטיפי הנצרות הגיעו לשטחים אלו והפיצו את הנצרות אבל לא היו בשטחים החדשים תשתיות שלטוניות, לא מנגנון גביית מסים ולא הייתה תקשורת סבירה בינם לבין אאכן, מושב המלך. לכן החליט קרל לתת כבנפיקיום לאריסטוקרטיה הגבוהה ולאצילים נאמנים חלקות מתוך ממלכתו וזאת תמורת הבטחת נאמנות. קרל העניק לאציליו "הונור" (מלטינית: honor, honoris) במשמעותו המקורית - משרה גבוהה[3], משרה שצמודה אליה נחלת אדמה עליה יוכל האציל להפעיל את סמכותו. נכסי דלא-ניידי שהיו צמודים למשרה נקראו רס-דה-קומיטטו (res de comitatu) או בקיצור קומיטטוס (comitatus) או מיניסטריום (ministerium).

בהדרגה התחזקו הוסאלים לעומת האדונים שנזקקו לעזרתם. קשה היה לקחת פיאודום מידי וסאל שהפר את חובותיו, הן משום שהפיאודום הזה לא היה פיסת רכוש נייד אלא לרוב אחוזה אגררית, והן משום שהוסאלים חיזקו זה את זה נגד תביעות אדוניהם. הם הלכו והמעיטו את חובות השירות הצבאי שהוטלו עליהם למספר ימי שירות מוגבל בשנה, ואילצו את האדונים ברוב אזורי אירופה להתחייב להפקיד בידי היורש את הפיאודום שהוענק לאביו; כך הונהגה ירושה בפועל של הפיאודה. היסוד הרכושי והחומרי במערכת היחסים הפיאודו-וסאלית הלך והתחזק על חשבון הזיקה האישית שבין אדון לאדם הנאמן לו. אנשים הפכו לוסאלים של אחרים כדי לקבל פיאודה, ולרבים מן הוסאלים היו אדונים רבים. במקום פירמידה מסודרת של יחסי נאמנות אישיים התפתח סבך של יחסי נאמנות סותרים שהלכו ונחלשו. היו וסאלים שהיו חזקים מאדוניהם, וגם בכירים שהפכו פורמלית לוסאלים של פחותים מהם כדי לקבל פיאודה. השאלה באיזו מידה שימשה המערכת הפיאודו-וסאלית לביסוס שלטון מרכזי וייצובו ובאילו דרכים החלישה אותו נתונה במחלוקת במחקר.

בהדרגה עברו יחסי החסות והתלות שבין אדונים ווסאלים גיבוש וקיבלו לבוש משפטי. בסכסוכים שבין אדונים לוסאלים שלהם אמורים היו אדונים לקבל הכרעות בצוותא עם הוסאלים שלהם, שנחשבו לשווים אליהם מבחינת הסטטוס שלהם. מתוך הכרעות אלה ניסחו משפטנים למן המאה השתים-עשרה את המשפט הפיאודלי. הטקסים, הסמלים והמשפט הפיאודלי שרדו והאריכו ימים גם כאשר נדחקה השיטה הפיאודו-וסאלית ממעמדה המרכזי נוכח עלייתם של צבאות שכירים, משק כספים עירוני ומדינות ריכוזיות יותר.

מאפייני הפיאודליזם

ככינוי לשיטה חברתית שלמה, מציין הפיאודליזם סוג אחד של חברת איכרים (חברה שרוב חבריה הם איכרים, אך אלה כפופים בדרכים שונות לאליטה מצומצמת החיה מפרי עמלם), שהתפתח באירופה במהלך המאות הראשונות לספירה. רוב החברות האגרריות בעולם היו חברות איכרים. איכרי אירופה היו ברובם המכריע אריסים, שחיו באחוזות, וחלקם היו נתונים לשעבוד מחמיר יותר ונחשבו לצמיתים.

פיאודליזם במובן המצומצם מציין את מערכת יחסי החסות הייחודית, שהתפתחה בקרב האליטה המערב-אירופית, אשר הפכה במהלך ימי הביניים בהדרגה לאצולה יציבה ומובחנת; כדי למנוע בלבול עם פיאודליזם ככינוי לשיטה חברתית שלמה, משתמשים היסטוריונים במונח מערכת היחסים הפיאודו-ואסאלית. יחסי האדון והוסאל היו סוג של יחסי פטרון-קליינט אישיים, המבוססים על הדדיות: כוחו של האדון היה מותנה בנאמנותם ובתמיכתם של הוסאלים שלו, ואילו מעמדם של הוסאלים היה כרוך במידה רבה בעוצמתו של אדונם.

פוליטיקה של רגשות בתקופה הפיאודלית

להבעת רגשות הייתה חשיבות רבה בפוליטיקה של התקופה הפיאודלית. תקשורת בחיים הציבוריים בימי הביניים הייתה גדושה במעשים והתנהגויות הפגנתיים. אנשים השתמשו בסימנים וסמלים על פי חוקים נוקשים, בדרכים רבות, על מנת להביע את מעמדם, דרגתם ויחסם אחד כלפי השני. לפעולות אלה, שנראו לעיתים כטקסים או אף הופעות של ממש היו מטרה של שידור מסר ברור. ידידות הופגנה בארוחות משותפות, עוינות באמצעות קללות ואף השלכת טינופת. המלך למשל הפגין את נכונותו לצאת למלחמה באמצעות זעם, או את רכותו באמצעות דמעות בכי. גינונים רבים מתקופה זו עשויים להיראות כיום כרגשנות יתר, אך שירתו מטרה חשובה, כאמור של העברת מסרים ברורים בין בעלי התפקידים והדרגות הקשורים אחד לשני.[4]

כך למשל, קורבן מתאבל או כועס הזקוק לעזרה מאדונו בהשגת נקמה ייגש אליו בעצב, בבכי וביראת כבוד מתוך ניסיון לגרום לאדון לכעוס. המטרות הרגשיות והפוליטיות הטמונות במחוות כאלה נועדו לעורר בשומע רחמים כלפי הקורבן ולגרום לכעס כלפי תוקפיו. בנוסף, הן נועדו לעורר את כבודו של האדון ולעיתים לגרום לו בושה על מנת שיפנה את כעסו כלפי אויבי הקורבן.[5] על אף שאנשים בוכים לא בהכרח הרגישו צער כפי שאנו מכירים אותו היום, הצגתו של עצב נחשבה כמעשה פוליטי וכחלק מתהליך של הבעת דרישה פוליטית.[6]

דוגמה לכך ניתן לראות בכרוניקה מאת סוגריוס (1080-1151), אב מנזר סן דני מ-1122 ועד מותו,  על חייו של לואי השישי, מלך צרפת בין השנים 1108-1137:

"Feeling the force of numerous complaints like these, the king set a day for taking counsel about them. We met at Melun where many archbishops, bishops, clerics, and monks flocked together, for Hugh had been more rapacious than a wolf in devouring their lands. They cried out and threw themselves down at the feet of the king, against his will. They begged him to keep that greedy robber Hugh in check and snatch away from the jaw of the dragon their prebends, which the generosity of previous kings had granted the servants of God in the Beauce, a land fertile in grain. They prayed that he spare no effort in setting free the lands of the priests which, in a like way, were the only ones freed from the burdens imposed by Pharaoh. They pleaded that the king, as the representative of God, render free the part that belonged to God, whose image he maintained and kept alive in his own person."[7]

ניתן לראות כי נזירים וראשי כנסיות משליכים את עצמם בבכי לרגליו של המלך בבקשת עזרה מפני אציל ששודד את אדמתם. לא רק זאת, אלא הם גם מנסים לבייש את המלך בשני אופנים; ראשית, הם מזכירים את נדיבותם של המלכים הקודמים שנתנו אדמות אלו לכנסיות. בכך הם רומזים שהוא פחות מן המלכים הקודמים שכן הוא אינו מגן על אדמות אלו. שנית, הם רומזים כי הוא אינו מבצע את תפקידו כנציג אלוהים, כיוון שאינו מגן על האדמות השייכות לאלוהים.

המניע מאחורי הבעת הרגשות והניסיון לעורר רגש של חרפה או כעס באדם אחר, כרוך במושג הכבוד שהיה בעל חשיבות רבה בקרב אנשי התקופה. בקרב אנשי קבוצת הכבוד, במקרה זה האצילים, הכבוד היה הבסיס לתביעות לגיטימיות במסגרת הקבוצה, והחברים בקבוצת הכבוד דאגו כל הזמן לבסס את כבודם ולשמור עליו. כל פרט בקבוצה היה תלוי באופן שבו העריכו אותו עמיתיו.[8] למוניטין בעייתי הייתה משמעות פוליטית, מי שלא עמד על זכויותיו עלול היה למצוא את עצמו מחוץ למשחק,[9]כלומר מחוץ לקבוצת הכבוד והמשחק הפוליטי. מכיוון שחרפה שהומטה על הווסל עשויה הייתה לדבוק גם באדונו, העדיף הווסל להדגיש את החרפה הכרוכה בהימנעות מהתגייסות של האדון על פני פנייה לחסדיו.[10] לכן כאמור, הניסיון לעורר כעס או בושה באדון.

כך למשל, פונה הנרי השני מלך אנגליה לאציליו, על פי הכרוניקה של ג'ורדן פנטום,[11]בניסיון לגייס אותם כנגד בנו.

"When the father heard it, he was sorry and angry, And swears his oath that wrongly it was ever thought, And said to his knights: "Lords, now hear me. Never in my life was I so sorry. Rage seizes my body, I am nearly mad."[12]

כלומר, נראה שימוש מצד המלך הנרי גם בצער וגם בכעס, על מנת לעורר את אציליו לפעולה.

ניתן לראות אם כן כי לשימוש ברגשות ולפנייה אל הרגש היו חשיבות רבה בפוליטיקה של התקופה הפיאודלית. הפנייה הייתה בעיקרה מתוך ניסיון לעורר רגשות של כבוד וחרפה אצל שומעיהן, ולגרום לפעולה. זאת בשל החשיבות הגדולה שנתנו בני התקופה לכבוד, ובשל הרצון להימנע מהחרפה שעלולה להיות מוטלת עליהם.

חובות האדון והווסאל

Alfons2Aragonie
נתינים כורעים לרגליו של אלפונסו מלך ארגון. איור מימי הביניים הממחיש את הבדלי המעמדות בפיאודליזם

יחסים פיאודו-וסאליים מבוססים על חובות הדדיות, מתנות ומענקים. הוסאל התחייב להיות נאמן לאדונו, לא להתיצב נגדו, להגיש לו עזרה (צבאית למשל) ועצה (להשתתף בקבלת החלטות ולסייע לו בשיפוט). לצמד חובות אלה קראו consilium et auxilium. בנוסף לכך ציפו מווסאלים להגיש לאדוניהם מתנות וסיוע מיוחד בשעת הצורך (פדיון משבי, חיתון הבת וכן הלאה). כוחו הפוליטי של אדון התבסס על יכולתו לגייס סיוע צבאי ופוליטי מן הוסאלים שלו.

האדון מצדו התחייב לקחת את הווסאל תחת חסותו. בתקופות מוקדמות היו וסאלים סמוכים לשולחן אדוניהם שהחזיקו אותם בחצרם. שיטה זו נדחקה לטובת הפקדת מתנה בידיו של הווסאל, לרוב נחלה קרקעית המניבה הכנסות או מישרה שלה צמודות הכנסות כאלה. מענק מותנה זה נקרא בשם פיאודום. הפיאודום לא היה רכושו של הווסאל אלא מענק, שאותו 'החזיק' מטעמו של האדון, כל עוד מילא את חובותיו כלפיו; כמענק אישי היה צריך גם לחזור לרשות האדון עם מותו של הווסאל או כאשר זה הפר את חובותיו כלפי האדון.

טקסים וסמלים: הומאז' ואינוסטיטורה

אדם הפך לוסאל של אדם אחר במהלך טקס ההומגיום (או הומאז' בלטינית: homagium), שבמהלכו כרע הוסאל ברך בפני אדונו, הניח את ידיו בין ידי אדונו ונשבע לו את שבועת האמונים; בצד מרכיב זה של כפיפות הודגשה גם הקירבה שבין האדון לוסאל בחתימת הטקס בנשיקה. בנפרד מטקס זה נערך טקס נוסף, האינווסטיטורה (investitura) שבו הפקיד האדון מענק משמעותי בידיו של הוסאל. המעניק נתן לרוב בידי המקבל חפץ כלשהו (רגב אדמה, שטר, חרב), שסימל את הנכסים המופקדים בידיו.

הפיאודליזם והאחוזה (סניוריה)

על פי רוב העניקו אדונים כפיאודום לוסאלים שלהם נחלות מניבות הכנסות, אחוזות המאוכלסות באיכרים אריסים. מכאן הקשר בין מערכת היחסים שבין אדונים ווסאלים במסגרת האליטה לבין מערכת היחסים שבין כלל האדונים לבין האיכרים (המערכת הסניוריאלית או המנוריאלית).

האחוזה תפקדה כמערכת כלכלית עצמאית בכך שהיא ייצרה לעצמה את רוב צרכיה. כמו כן, נוצרה באחוזה מערכת חברתית מסודרת וברורה שלכל אחד יש בה זכויות וחובות מוגדרים.

הכנסייה במערכת הפיאודלית

הכנסייה נתנה חסות לאיכרים שיעבדו את האדמות והקרקע שלה. מאמינים רבים מסרו לכנסיות ולמנזרים אדמה וקרקעות בתמורה לגאולת נשמותיהם, כך הרחיבה הכנסייה את שטחה והשיגה קרקעות ועושר רב.

לאט לאט השתלבה הכנסייה במערכת הפאודלית. אנשי הכנסייה הפכו לוואסאלים ואפילו לסניורים, והיו לה צמיתים שעיבדו את אדמותיה בתמורה לחסות.

האחוזה הפיאודלית

תפקידים באחוזה הפיאודלית
תרשים המציג את התפקידים באחוזה הפיאודלית לפי מעמדם

האחוזה הפאודלית פעלה כיחידה עצמאית שסיפקה לעצמה את רוב צרכיה. בטירה חיו האדון ובני משפחתו עם האבירים.

האבירים

נלקחו בגיל צעיר לגור ולהתחנך בטירה של האדון. הם טיפלו בסוסים, בכלי הציד ובכלי הנשק. במלחמות שימשו כנושאי כליו של האדון. האדון היה יוצא עם האבירים לצוד. האבירים נהגו לערוך משחקים ותחרויות בהם ניסו להפיל זה את זה.

הצמיתים

הצמיתים היו משועבדים לאדון לנצח. הצמיתים קיבלו מהאדון קרקע לעבד. הצמיתים שילמו מס לאדון מחלק ניכר מיבוליהם. באביב ובקיץ שיפצו את הטירה. האדון שפט אותם והם קיבלו ממנו הגנה.

Bodiam Castle fromthe south
טירת בודיאם מתנשאת מעל חפיר מלא מים

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Donald Crummey, "Abyssinian Feudalism", Past & Present 89, 1980, pp. 115-138

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חלק מהעבדים נמכרו לסוחרי עבדים (ע"פ אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים)
  2. ^ להרחבה בנושא זה ראו Feudalism and the Feudal Relationship (באנגלית)
  3. ^ A Dictionary of Medieval Terms and Phrases, Christopher Corédon, 2004, D.S. Brewer, Cambridge, ISBN 1-84384-023-5
  4. ^ Gerd Althoff, "Ira Regis: Prolegomena to a History of Royal Anger", in Barbara H. Rosenwein (ed.), Anger's past, (Ithaca and London, 1998), p. 74.
  5. ^ Stephen D. White, "The Politics of Anger", in Barbara H. Rosenwein (ed.), Anger's past, (Ithaca and London, 1998), p. 144.
  6. ^ Ibid, p. 147.
  7. ^ Richard Cusimano and John Moorhead, trans., The Deeds of Louis the Fat of Suger (Washington, D.C.: Catholic University of America Press, 1992), p. 86.
  8. ^ טלי שפר, "הבט אחורה בזעם: הפוליטיקה של הרגשות בימי הביניים", זמנים 87 (2004), ע' 26-27.
  9. ^ שם, ע' 28.
  10. ^ שם, ע' 32.
  11. ^ Francisque Michel, trans., Chronicle of THE War Between the English and the Scots in 1178 and 1174, by Jordan Fantosme, (London: J.B. Nichols and Son).
  12. ^ Ibid, p. 9.
אימוניטאס

אימוניטאס (לטינית: immunitas, בריבוי: immunitates, אנגלית: immunities) היא זכות חסינות שהייתה מקובלת בימי הביניים ומשמעותה העיקרית הייתה פטור ממסים או הזכות לשמור את המיסים שנאספו.

אימוניטאס היה המכשיר המשפטי שבעזרתו זכתה הסניורה (כלומר אריסטוקרט בעל אדמות, כנסייה או מנזר) בחסינות מהתערבותן של הרשויות השונות (הן הרשות הסקולרית והן הרשות הדתית) במה שנעשה ביחידת שטח מסוימת, לרוב ביחידת קרקע שהוענקה לגוף דתי. במקרים נדירים ויתר המעניק גם על כל חובת שירות ציבורי שהיו חייבים לו.

חסינות זו גובתה במסמך מתאים, לרוב מסמך ההענקה עצמו, למשל

חסינות זו הוענקה "לנצח", או לפחות ללא מגבלת זמן. במקומות מסוימים העניקו המלכים לאריסטוקרטים, בנוסף על הפטור ממס, גם זכויות שיפוט על אדמותיהם ועל האנשים שחיו בהן, אפילו כאשר אנשים אלו היו מוגדרים אנשים חופשיים, במובן המשפטי.

מבחינה מעשית, האימוניטאס אפשר לבעל הסניורה למנוע כניסת פקידים לאחוזתו ומנע מפקידים אלו לגבות מיסים או לבצע פעולות משפטיות באחוזה שבבעלותו.

אמירות

אמירות (מערבית: إمارة, אימארה וברבים: إمارات, אימאראת) היא שטח אדמה פוליטי אשר נשלט על ידי אמיר בסגנון שושלת ערבית מונרכית. לדוגמה, איחוד האמירויות הערביות מהווה מדינה פדרלית אשר מורכבת משבע אמירויות שכאלה. כל אחת מהן מנוהלת על ידי אמיר. תואר האמיר עובר בירושה לבן המשפחה שהוא יורש העצר. שבע האמירויות האלה יוצרות את מועצת האלקטורים לבחירת הנשיא וראש ממשלת הפדרציה.

כיום רוב האמירויות נעלמו, אם בכך שהשתלבו לתוך מדינה גדולה יותר ואם על ידי שינוי סגנון השליטה בהן לשלטון של מלך או סולטאן, ומדינות כדוגמת איחוד האמירויות הפכו לנדירות, וכיום קיימות בעולם שלוש מדינות כאלו.

המונח אמירות בשפה הערבית לעיתים מוכלל כדי לציין כל סוג של פרובינציה מדינית הנשלטת על ידי אדם מהמעמד השולט, במיוחד כאשר מדובר באדם מהמשפחה המלכותית, כדוגמת הממשל בערב הסעודית. מקור המילה אמירות הוא במושג "אמיר", תואר אצולה או כבוד ערבי הנגזר מהשורש הערבי א.מ.ר. (أمر), "מפקד".

אצולה

אצולה היא שדרה חברתית שבה התואר עובר בירושה בהתאם לכללים וחוקים מסוימים. תוארי האצולה מתייחסים במיוחד לחברות שבהן הייתה או קיימת מלוכה. בני המעמד מכונים לעיתים גם בעלי דם כחול, כינוי שנוצר בספרד (Sangre azul) כדי להבחין בין ספרדים "טהורים" שגוֹן עורם בהיר ועל כן כלי הדם שלהם נראים במבט מבחוץ כחולים, לבין המוּרים, שגון עורם היה כהה יותר.

שורשיה של האצולה האירופית בווסאלים, לוחמיו הנאמנים של המלך, שהיו קשורים אליו בשבועת אמונים וזכו לתגמול על שירותיהם ושירותי לחימה שלהם התחייבו במענק אדמה מיוחד. מענק זה, שהיה בראשיתו זמני ומותנה, הפך עד מהרה לנחלת אדמה העוברת בירושה בין חברי משפחתו של הווסאל. כיום, לעומת זאת, תואר האצולה הוא ברוב המקרים תואר רשמי בלבד.

תואר האצולה הוא תואר היסטורי, חברתי וחוקי, ולא רק מעמד סוציו-אקונומי המבוסס על עושר. אדם עשיר לא יהפוך באופן אוטומטי לאציל, וכן לא כל בני האצולה עשירים או בעלי השפעה (משפחות אצולה רבות איבדו את עושרן, והרעיון של "אציל עני" היה קיים בעולם כמעט מהולדת האצולה). במדינות ללא עבר פיאודלי, לא נמצאת אצולה.

אדון האחוזה, שהיה הבן שזכה בנחלת האדמה, אחיו ואחיותיו שנישאו לווסאלים אחרים, והפכו ללוחמים אבירים או אנשי דת, נמנו כולם עם מעמד האצולה. תואר האצולה עצמו לא ניתן להעברה בכל המקרים לכל בני המשפחה, ולרוב רק הבן שזכה בנחלה העיקרית (החל במאה האחת עשרה, בעיקר הבכור) קיבל את תואר אבותיו, ואילו בני המשפחה האחרים זכו בתואר זוטר יותר.

אריסות

אריסות היא הסכם בין בעלי הקרקע לבין המעבד את הקרקע. גם מעמד האיכרים במשטר הפיאודלי היה מכונה "אריסות".

לפי ההסכם, הבעלים מעסיק אדם אחר שיעבד את הקרקע עבורו למשך תקופה, ובתמורה מעניק לו אחוזים קבועים מתנובת שדהו. כך, גם אם תנובת השדה היא נמוכה, האריס משלם את האחוזים הקבועים שלו, לעומת שוכר למשל, שנאלץ להשלים מכיסו את הסך שאותו הוא חייב לבעלים.גובה דמי האריסות היה תלוי באיכות הקרקע, בעוני התושבים, ובכמות הגשמים. ונע בדרך כלל בין שליש לחמישית מתנובת הקרקע.

ברון

בָּרוֹן, או בגרסה הנשית ברונית, הוא תואר כבוד לאצילים המקובל באחדות ממדינות אירופה, בדרך כלל ארצות מערב אירופה. תואר אצולה זה מיוחס בדרך כלל כתואר פאודלי. מקור השם במילה הפרנקית baro שמשמעותה "אדם חופשי, לוחם". מילה זאת התמזגה עם המילה beorn באנגלית העתיקה שמשמעותה "אציל". בימי הביניים המוקדמים התואר ברון היה שווה לוסאל. במאה ה-13 כונו ברונים כל שכבת האצולה. בבריטניה היו קיימים, למשל, "ברונים גבוהים" ו"ברונים נמוכים" בהיררכיה של האצולה.

במאה ה-14 התגבשה סופית ההייררכיה הפאודלית של בני האצולה: התואר ברון הוא הנמוך ביותר, מתחת לויקונט ומעל האביר (שהוא אציל חסר תואר). במאה ה-14 הוכנס תואר אצולה חדש - ברונט, בין הברון והאביר. במאה ה-19 העניק נפוליאון ה-1 את התואר ברון לפקידים ולאנשי כמורה וראשי ערים בעלי רכוש מעל 15000 פרנק. התואר ברון עובר בירושה לכל בניו של הברון ומכאן הריבוי של בני תואר אצולה זה. במאה ה-20 הברונים בבריטניה קיבלו תואר לורד ונכנסו לבית הלורדים.

במרחב הגרמני מקבילה לתואר הברון דרגת "פרייהר".

וילן

במערכת הפיאודלית, וילן (villein) הוא צמית או חבר במעמד הצמיתים, המוצמת לאדמתו. הווילן אינו עבד אך הוא מוגבל על–פי חוק ואינו אדם חופשי. המילה צמחה מן המונח הלטיני villanus, שמשמעותו קשור או שייך לאחוזה (villa). למונח הוצמדו גם משמעויות שליליות רבות, כפי שניתן לראות מהמונח האנגלי "villain" המשמש גם להגדרת נבל או אדם שלילי. מעמדו של הוילן הוא הוילנז' (villenage).

וסאל

וסאל (Vasall) היה אדם שנכנס בעסקת מחויבות ושבועת אמונים הדדית עם אדון פיאודלי. במסגרת המחויבות העניק האדון לווסאל נחלה קרקעית, כסף או כיבוד אחר, ובתמורה התחייב הווסאל להעניק לאדון שירותים מסוימים, לרוב צבאיים.

בתקופה המרובינגית פירוש המילה ווסאל היה עבד וכך גם התייחס החוק הסאלי אל המונח. במהלך המאה ה-8 התחילו להשתמש במונח וסאל גם כלפי אנשים חופשיים שהיו תלויים באדון.

זכות הלילה הראשון

זכות הלילה הראשון (צרפתית: droit du seigneur, זכות הסניור; לטינית: ius primae noctis, חוק הלילה הראשון) הייתה זכות הראשונים המיתולוגית של הסניור הפיאודלי לשכב עם בתולות מבין הצמיתות לפני ליל כלולותיהן, או זכותם של שליטים אחרים בתקופות שונות.

טקס שבועת אמונים

טקס שבועת אמונים (בלטינית: commendatio, מילולית: התמסרות) הוא הטקס הרשמי שהתפתח בראשית ימי הביניים ליצירת קשר הנאמנות שבין שני אנשים חופשיים (בני חורין), האדון והווסאל שלו. הטקס המוכר הראשון נערך בצרפת במאה השביעית, אך שורשיו קודמים לכך, כטקס שבו הילד (מקורה של המילה "וסאל" במילה הקלטית gwas) הופך ממשועבד למשוחרר.

טקס שבועת האמונים ייצג הסכם דו-צדדי, מונדיום בין אדם החסר יכולת לקיים עצמו או להגן על עצמו, לבין אדם חזק ממנו שהוא מסר את עצמו לחסותו. בתום הטקס הפך אדם מסוים לווסאל של האדון. הטקס כלל שלושה חלקים של שבועת אמונים, בהם הומגיום ופידליטס.

המוסר עצמו התחייב לשירות וצייתנות לכל ימי חייו (servitium et obsequium) והאדון או האפוטרופוס התחייב למתן הגנה משפטית וקיום חומרי לבן החסות. מי שמסר עצמו הדגיש כי הוא עושה זאת בתור אדם חופשי ומערכת היחסים החדשה לא סותרת עובדה זו. עיקר החשיבות של אדם חופשי הייתה הגנת ה"זיפה" (Sippe), המשפחה הגרמאנית והיכולת להגיע למערכת החוק של האנשים החופשיים. בפועל, עקב החלשות המשפחות ומאחר והמוסר עצמו לא היה יכול להשתחרר ממערכת היחסים, החופש שלו היה מוגבל.

היו מקרים בהם לאדם שמסר עצמו היו אדמות משל עצמו. כמו אדמות חקלאות, במקרה כזה האדם ויתר על הבעלות אבל שמר לעצמו את היבול במהלך חייו וחיי אשתו. (זכות אכילת פירות – usufructus). אלו שלא הייתה להם קרקע או שהקרקע שבידם לא הספיקה להם קיבלו קרקע של האדון, מתנת קרקע או פרקריה (precaria).

מנוריאליזם

מנוריאליזם או סניורליזם הוא שמו של ארגון הכלכלה והחברה האיכרית בתקופת ימי הביניים במערב ובחלקים ממרכז אירופה. השיטה המנוריאלית אופיינה בהאצלת הכוח הכלכלי והמשפטי לאדון, שחי על האדמות שבבעלותו ועל מיסוי שגבה מאוכלוסיית האיכרים והצמיתים שתחתיו. התחייבויות מיסוי אלו שלהם ניתן היה לשלם באמצעות עבודה (קורווה), באמצעות מוצרים ("ברטר") או לעיתים נדירות כסף.

המילה "מנור" או "סניור" מבוססת על חלוקת שטחי אירופה לשטחים ששמם היה "סניוריה" (seigneur) (אחוזה), שכל אחד מהם היה כפוף בדרך כלל לסניור, אדון האחוזה. הסניור החזיק בחצר מנוריאלית שבה היו נהגים וחוקים מקומיים. חלק מהסניורים היו בישופים ואבות מנזרים, שסמכותם הייתה דומה לזו של סניור.

הסניורים קנו לעצמם בדרך כלל את אחוזותיהם באחת מארבע דרכים מקובלות: כירושה של וילה (חווה) רומית, שבעליה המקוריים נטש אותה, חוסל על–ידי האדון החדש, או הפך לשותף חלקי או מלא, שווה או כפוף לאדון חדש; כמתנה (aprisio) שהעניק השליט העליון מתוך כלל אדמות המלוכה (הפיסק, fisc) והייתה מותנית בתנאים מסוימים; כאדמה בבעלות מלאה (נחלת אבות, אלודיום, allodium) של האדון; או כבנפיקיום או פרקריה (benefice, precaria)—אדמה שהוענקה לאדון באופן מותנה. בפועל, כל הצורות נטו להפוך עם הזמן לאדמת אלודיום, ויכולתו של המלך שהעניקם לשלול את האדמות מן הוסאלים הייתה לרוב מוגבלת.

מנסוס

מנסוס (לטינית: Mansus ברבים מנסי לטינית: mansī) היה הכינוי בימי הביניים לחלקת אדמה שהיא חלק מנחלת אדון (וילה) ומעובדת על ידי אדם שקיבל אותה לחזקתו.

מקור המילה הוא בית, ובראשית המאה ה-7 נועד לתאר את ביתו של העבד או העובד שגר באחוזתו של אריסטוקרט. במהלך המאה ובמאות שאחריה, עם התפתחות המנוריאליזם התייחס המושג לחלקת אדמה שצמודה לבית ושאותה עיבד אותו אדם (בין אם היה עבד, שזכה לכינוי servus casatus (ברבים: servi casati), כלומר עבד בעל בקתה, ובין אם היה צמית (קולונאט)).

בתמורה לזיקת ההנאה מהחלקה ומהזכות לעבד את החלקה, היה חייב המחזיק בה לשלם לאדון תשלום קבוע כלשהו וחלק מהיבול, והיה חייב במספר ימי עבודה באדמותיו של האדון (terra indominicata).

נאו-פיאודליזם

נאו-פיאודליזם הוא כינוי גנאי לגישה כלכלית-חברתית ימנית בת ימינו, המשווה אותה לפיאודליזם בן ימי הביניים. הנאו-פיאודליזם מחדד, כביכול, את הפערים החברתיים-כלכליים בין עניים לעשירים, בין השאר דרך אי שוויון בזכויות ומול החוק, ומאפשר לתאגידים ולבעלי ההון שליטה מקסימלית על שוק העבודה, גם בכל הקשור לדיני העסקה.

סניור

סניור (מלטינית: Senior) היה אדון פיאודלי, בעל דרג אצולה וחזקה על נחלה כלשהי בה עבדו וחיו האכרים הצמיתים. הצמיתים היו חייבים בשבועת אמונים לאדון, הסניור היה זכאי להוריש את רכושו, אף שלהלכה היה זה עדיין רכושו של הסניור [דרושה הבהרה], והיו כבולים בשבועת אמונים (הומגיום) לסניור.

המונח סניור התגלגל כמורשת של הפיאודליזם ומתייחס היום בדרך כלל לכל סוג של בעל מעלה או פשוט כפנייה של כבוד בין בני אדם, כנהוג בגרמנית (herr), באיטלקית (Signore) ובספרדית (Señor). בשפות אחרות, כמו באנגלית (Lord) מבטא השם עדיין יחסי מעמד או כפיפות.

לסניור היו הכנסות קבועות שהתבססו על אחוז מיבולם של הצמיתים, על יכולתו לחייב את הצמיתים להקדיש חלק מזמנם לעיבוד אדמותיו הוא (הדמסנה), ועל רווחי טחנת הקמח, בית הבד, בית היין, הנפחיה, וכו', אם אלו פעלו בשטח האחוזה. הכנסות נוספות הגיעו לסניור, בחלק מהמקרים, גם מחכירת משנה של האדמה על ידי אדונים אחרים או על ידי וסאלים שלו עצמו.

הזכויות הפיאודליות של הסניור היו, לעיתים קרובות, לא רק על רכושם אלא במידה מסוימת גם על גופם של הצמיתים. הסניור היה מבחינה משפטית אפוטרופוס נוסף על הקטינים בשטחו, והייתה לו זכות וטו או התערבות באופן גידולם, מעבר החוצה מהאחוזה, נישואים, וכדומה.

בספרדית, סניור (Señor) הוא כינוי כבוד לריבון עולם, אלוהים.

פידליטאס

פִידֶלִיטָאס (מלטינית, fidelitas; אחר–כך צרפתית: fealte, שבועת אמונים) הייתה שבועת אמונים בין אדם לאדם. באירופה של ימי הביניים הייתה הפידליטאס שבועה בין אדם מחויב (וסאל) ואדם רם מעלה ממנו (אדון), והשבועה בוצעה כחלק מטקס שבועת אמונים שיצר מחויבות בין שני הנשבעים.

במסגרת טקס זה היה הוסאל מניח את ידיו על ספר התנ"ך או על שרידי קדוש, ונשבע כי לעולם לא יפגע באדון בדרך כלשהי וישאר נאמן לו. נוסח טיפוסי של השבועה היה: "אני מבטיח באמונה כי אהיה בעתיד נאמן לאדון, ולעולם לא אגרום לו נזק וישמור על ההומגיום שלי לו כנגד כל אדם באמונה שלמה ובלא רמייה".

חלק הפידליטאס של שבועת האמונים קוים גם בנפרד וללא חלק ההומגיום בין האדון הפיאודלי לצמיתיו. בלא החלק הראשון, התקיים כאן רק חלק שבועת האמונים והשבועה שלא לפגוע באדון, בלי שתוענק הכרה בחירותו של הצמית, ככלול בחלק ההומגיום של טקס שבועת האמונים.

פייף

פְיֶיף (מצרפתית, fief או feud) הוא מונח מן התקופה הפיאודלית המציין אדמות, רכוש או נכסים מניבי הכנסות שהוענקו לאביר וסאל על ידי אדון, כתגמול על שירות צבאי כלשהו. נוהג מתן הפייף התפתח בתקופת השושלת הקרולינגית והיה מן הגורמים שתרמו להתפתחותה של אריסטוקרטיה אירופית.

פרייהר

פְרָייהֵר (בגרמנית: Freiherr; מילולית: "אדון חופשי") הוא תואר אצולה במרחב הגרמני, האימפריה הרומית הקדושה ויורשותיה, פרוסיה, סכסוניה, בוואריה, לוקסמבורג, גרמניה, אוסטריה וכו'. דרגת הפריהר היא השנייה במדרג האצולה, בין "אצולת השירות", מעל תוארים ריטר ואדלר ומתחת לתואר הגראף. הפריהר היא הדרגה הבסיסית שבה מותר לשאת את הכינוי "פון" לפני שם המשפחה. הדרגה מקבילה בערך לתואר "ברון". תואר אשתו של הפריהר הוא "פרייפראוּ" (Freifrau) ובנותיו הבלתי-נשואות נקראות "פריין" (Freiin). הפניה הרשמית לבעל תואר זה היא Herr Baron.

צמיתות

צמיתוּת (בצרפתית עתיקה: servage) הוא השם שניתן למעמד המשפטי והכלכלי של חלק מהאיכרים תחת המערכת הפיאודלית, ובמיוחד בתוך המערכת הכלכלית המנוריאלית (או הסניוריאלית). הצמית (מצרפתית עתיקה, serf, ומקודם מלטינית) במערכת הצמיתות היה בעל המעמד הנמוך ביותר בחברה הפיאודלית ומעמדו היה דומה לזה של עבד, אך נבדל ממנו בכך שלא נחשב לרכוש כשלעצמו ולא ניתן היה למכרו בנפרד מהאדמה אותה עיבד.

החוק האזרחי הרומי הכיר רק שני מצבים. אדם היה יכול להיות אזרח חופשי או עבד. הייתה יכולת מעבר בין שני המצבים - עבד היה יכול להשתחרר ולתבוע לעצמו זכויות של אזרח ואילו אדם חופשי היה יכול להפוך לעבד למשל עקב חובות. אבל בסוף תקופת הקיסרות הרומית נוספו במשפט הרומי אבחנות בין "חזקים" ו"נחותים". אבחנות אלו היו בסיס ליצירת מעמד האיכרים המשועבדים.

הצמיתות התבטאה בכך שאדם (לרוב איכר) היה כבול לאדמה ולבעליו בצורה שהבחינה אותו מאדם חופשי. צמית נשאר חופשי ביחסיו עם צד שלישי. הצמיתות באה למימוש בעבודה הכפויה של הצמיתים בשדותיהם של בעלי האדמות, כשבתמורה נהנו הצמיתים מהגנה מצד בעל האדמות ומהזכות לעבוד בשדות החכורים על–ידם. הצמיתות כללה עבודה בשדות וכמו כן בעבודות חקלאיות דומות כמו ייעור, בניין דרכים ותעבורה, מלאכות ואפילו ייצור.

הצמיתות התפתחה מן העבדות שהייתה נהוגה בתקופת האימפריה הרומית והתפשטה ברחבי אירופה במהלך המאה העשירית. הצמיתות רווחה באירופה בימי הביניים ונמשכה בצורות שונות באנגליה עד המאה החמש עשרה, בצרפת עד המהפכה הצרפתית ובשאר מדינות אירופה עד ראשית המאה התשע עשרה.

המדינה האירופית האחרונה שביטלה את הצמיתות הייתה רוסיה בשנת 1861. בחלקים של אירופה, ובמיוחד בסקנדינביה לא כוננה מערכת צמיתות מעולם. ביפן, סין ובחלקים אחרים של המזרח הרחוק התקיימה מערכת צמיתות פורמלית או פורמלית למחצה עד המאה העשרים.

במערכת הפיאודלית כל האדמה הייתה בבעלותם של בעלי אדמות שונים—הוסאלים, הכנסייה והמלך. הצמיתים הורשו לעבד חלק מהאדמה כדי להזין את עצמם ומוסו על תנובת האדמה ורווחיהם. נוסף על כך, נדרשו הצמיתים להקדיש חלק ניכר מזמנם ועמלם לעיבוד אדמת הדמסנה של בעל האדמה—אותו חלק של האחוזה שהיה נתון לשליטתו הישירה של בעל האדמה ולא שימש אריסים אחרים.

מעמדו של הצמית היה טוב במעט מזה של עבד, כיוון שלא היה רכושו של האדון, אך הוא היה כבול במובנים רבים לחלקת אדמה שהייתה בבעלות אדם אחר וניתן היה לקנותה ולמכרה כאשר הצמיתים עדיין מוצמתים אליה, אף כי מכירת אדמה לא הייתה מנהג נפוץ בתקופה זו, בה מעמדו וכוחו של אדם קושר עם כמות האדמות שברשותו, ועיקר העברות הבעלות נבעו ממלחמות, נישואים או מתנות שונות.

הצמית היה איכר, שלרוב עסק בעבודת אדמה, אך לעיתים הועסק גם כבעל מלאכה, למשל כנפח, טוחן או פונדקאי. גם בעלי מקצוע אלו היו כפותים למקומם ולא היו יכולים לעזבו בלי רשותו של בעל האדמה. גם עליהם הוטלה חובת עבודה עבור בעל האדמות וניטל עליהם לבצע שירותי עבודה נוספים בהתאם לדרישות בעל האדמה. המעמד החברתי והחוקי של הצמית היה מוּרש, ובניו ובנותיו אחריו היו צמיתים אף הם.

בתוך מגבלות אלו נהנה הצמית ממידה מסוימת של חירות. הוא יכול היה לצבור רכוש אישי ולהורישו, ולעיתים היו צמיתים שהפכו עשירים מבעלי האדמות אותן עבדו, הוא היה רשאי להחליט אילו גידולים הוא מעוניין לגדל על אדמתו ולמכור את התנובה העודפת בשוק. בעל האדמות לא היה יכול לנשל את הצמית מרכושו בלי עילה והיה מחויב בהגנתו מפני פורעי חוק או אדונים אחרים ולתמוך בצמיתים כאשר הגידולים כשלו. מגבלות החופש של הצמית נאכפו באמצעות נהגים בחצר ובמנהל המנוריאלי.

אופיה של הצמיתות היה שונה במקומות ובזמנים שונים. בחלק מהמקומות הצמיתות מוזגה או הומרה בצורות שונות של מיסוי. כמות עבודת הצמיתות עבור האדון לה נדרשו הצמיתים הייתה שונה אף היא ממקום למקום. בפולין-ליטא של המאה השלוש עשרה הסתכמה עבודת הצמיתות בכמה ימים בשנה, במאה הארבע עשרה היא צמחה ליום עבודה בשבוע, במאה השבע עשרה לארבעה ימים בשבוע ובמאה השמונה עשרה לשישה ימים. הצמיתות ברוסיה התבססה על העקרון שבעל האדמות שולט באיכר ויכול לעשות בו כרצונו, כולל הפרדתו מאדמתו. לעיתים, שימשו הצמיתים כחיילים בעת עימות ואפילו זכו בתוארי אצולה כתמורה על אומץ בשדה הקרב. במקומות אחרים, יכלו הצמיתים לרכוש את חירותם, לזכות בשחרור על ידי בעלים נדיב, או להימלט לערים או לאדמה שזה עתה יושבה בה לא נשאלו שאלות ביחס למקורם. החוקים ביחס לצמיתים שנמלטו היו שונים: באנגליה, למשל, צמית שחמק מלכידה במשך שנה ויום זכה בחירותו.

במקרים רבים היה על הצמית לזכות בהיתר מבעל האדמות כדי להנשא לאדם שאינו בן האחוזה. ניתן היה להטיל עליהם קנסות בעת הורשה, כאשר אדם הפך לנזיר או כומר, או כאשר ילדיהם עזבו את האחוזה ועברו לערים. יתר על כן, הצמיתים היו צריכים לשלם עבור השימוש בטחנת התבואה של האדון או בתנור הלחם שלו, ונתבעו לשלם עבור שירותים כמו שימוש במריצות האדון להעברת היבול.

קולונאט

קולונאט (בלטינית: colonatus) היה מושג ששימש לתיאור מעמד צמיתים שהתקיים בקיסרות הרומאית המאוחרת.

במקור, משמעות המושג "קולונוס" (colonus, ריבוי: coloni) הייתה חקלאי שחוכר קרקע מבעל אדמה. בתקופת הקיסרות המאוחרת קבע הקיסר קונסטנטינוס שמעמד של קולונוס יעבור בירושה, וכך בן של קולונוס נאלץ גם הוא להפוך לחקלאי שמעבד את השדות המשפחתיים. הצו של קונסטנטינוס קשר את החקלאי לקרקע ואסר עליו לעוזבה, או על אדם כלשהו לסלקו מן הקרקע שאותה הוא מעבד.

התפתחות הקולונאט היא עדות לשקיעת מוסד העבדות ברומא העתיקה, בווילה הרומית היה נהוג השימוש בעבדים לעיבוד חלקות אדמה גדולות, "לטיפונדיות" (יחיד: latifundia), אולם הידרדרות הכישורים המנהלתיים בקיסרות המאוחרת, והקושי שהתעורר בזמנים מסוימים להשיג עבדים חדשים, הפכו את עבודת העבדים לבלתי כלכלית. דבר זה גרם להרחבת השימוש בקולוני שחכרו חלקות אדמה קטנות. החוקים של קונסטנטינוס נועדו להבטיח אספקת מזון מתמדת בניסיון להתגבר על חולייה של הקיסרות המאוחרת.

מבחינה חוקית, הקולוני לא היו עבדים, וכך ראה אותם גם החוק ואף אפשר להם לגשת למערכת המשפט של האנשים החופשיים, להבדיל מעבדים שנשפטו על ידי אדוניהם. אולם במובנים מסוימים היה מעמדם החוקי דומה לזה של עבדים. דוגמאות לכך אפשר לראות באיומו של קונסטנטינוס שיכבול בשלשלאות קולוני שברחו מנחלתם, ובחוקים מתייחסים למחכיר האדמה לקולונוס כ"אדון" (dominus). מעשים ומונחים אלה היו נקוטים ביחס לעבדים.

קורווה

קורווה (Corvée) הוא מונח ששימש בחברות הפיאודליות לציון סוג של מס שנתי שהצמית או הווילן היה צריך לשלם למלך, לווסאל, לאדון העליון או לאדון הטירה. המס שימש כדי להשלים פרויקטים מלכותיים, כדי לתחזק דרכים וכדי לספק עבודה לשימור האחוזה הפיאודלית.

הקורווה בוטל בצרפת במהלך המהפכה הצרפתית בצווי אוגוסט שניתנו ב-4 באוגוסט 1789, יחד עם מספר זכויות יתר פיאודליות נוספות שניתנו לבעלי האדמות הצרפתים.

המונח משמש היום בהתייחס לצורות אחרות של עבודת כפייה ללא תשלום. שיטה כזו שימשה בהרחבה תחת השלטון הנאצי בגרמניה בין השנים 1933 ו-1945, גם ביחס לאזרחי גרמניה וגם ביחס לאזרחי המדינות הכבושות. היום, משמשת שיטה כזו את עריצי מיאנמר באסיה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.