פטריקים

פטריקיםלטינית: patricii) הוא שמה של קבוצה חברתית מהמעמד הגבוה ברומא העתיקה. בתקופת האימפריה הרומית המאוחרת שימש המונח לתיאור תואר מיוחד, פטריקיוס (patricius), של בכיר בחצר המלכותית. המילה "פטריקיוס" מבוססת בחלקה על המילה הלטינית pater, שמשמעותה "אב".

בתקופת מלכי רומא ואולי אף לפניה היו הפטריקים מעמד האצולה. בראשית הרפובליקה הרומית היו הפטריקים עדיין קבוצה שלטת בעלת מעמד מוּרש בעיר המדינה. כל המגיסטראטות היו אסורות לפלבס. נישואים בין פטריקים לפלבאים נאסרו אף הם. למרות זאת ישנה סברה לפיה התקיימה תופעה של מעבר של פטריקים צעירים לשורות הפלבס ברפובליקה הקדומה מתוך תקווה שכפלבאים יהיו להם סיכוי גדול יותר לכהן במגיסטראטות הפלבאיות, וזאת בניגוד למגיסטראטות הרגילות, שהיו מעטות יותר ושמורות לאנשים בגיל מבוגר יחסית[1].

לא ידוע על מקור החלוקה בין פלבס לפטריקים. לפי תאוריה אחת, מקור החלוקה הוא בימי המלוכה כאשר הפטריקים היו המשפחות שבניהם היו חברי הסנאט. מאידך, לפי תאוריה אחרת, החלוקה נוצרה עם יסוד הרפובליקה כאשר חברי הסנאט ייסדו לעצמם מונופול שלטוני על המדינה.

עם הזמן הגיעו הפטריקים לידי התנגשות עם הפלבס, ואט-אט נאלצו הפטריקים לוותר על זכויות היתר המעמדיות שלהם. בשנת 494 לפנה"ס נוצרה משרת טריבון הפלבס כדי להבטיח את זכויות הפלבאים, ועל הפטריקים נאסר לכהן במשרה זו. ב-367 לפנה"ס נפתחו כל המשרות למועמדים פלבאים, וחשיבות ההבחנה בין פטריקים לפלבאים החלה להתפוגג. בנוסף לכך, מאחר שהמעמד הפטריקי היה מוּרש בלבד, לא נוצרו משפחות פטריקיות חדשות, ומספרן הלך והצטמצם.

כבר בתקופת הרפובליקה התיכונה הרומית, במאה השנייה לפנה"ס, הפכו משפחות פלבאיות אמידות לחלק בלתי נפרד מהאליטה הרומית החדשה, הנוביליטאס, והיתרונות שהציעה הפטריקיות לא חרגו מעבר לתוספת יוקרה וכהונה במספר משרות דתיות שהחשובה ביותר הייתה הפונטיפקס מקסימוס. מתקופה זו קיימות עדויות על פטריקים שארגנו את אימוצם על ידי משפחות פלבאיות כדי שיוכלו לכהן במשרת טריבון הפלבס, הפטריקי הראשון שעבר בוודאות לפלבס היה גאיוס סרוויליוס גמינוס, שכיהן כקונסול של שנת 203 לפנה"ס.

בעקבות הידלדלות מספר הפטריקים בשלהי הרפובליקה, יוליוס קיסר ואוגוסטוס חוקקו מספר חוקים המעבירים פלבאים למעמד של פטריקים, ונוהג זה השתרש גם בדורות הבאים.

הערות שוליים

  1. ^ Rachel Feig Vishnia, The Transitio ad Plebem of C. Servilius Geminus, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 114 (1996) 289-298
אופנהיימר

אופנהיימר הוא שם משפחה יהודי-אשכנזי ופירושו הוא "יוצא אופנהיים". אופנהיים היא עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ בגרמניה. חלק מנושאי השם משתייכים למשפחת אצולה (פטריקים) יהודית ונושאים בתארים "פון אופנהיים", "פון אופנהיימר", "פון אופנפלד" ו"ליכטנשטיין".

האם התכוונתם ל...

אספות העם ברומא העתיקה

אספת העם ברומא העתיקה (לטינית: comitium, ובריבוי comitia) הוא שם מאגד למספר אספות עם ברפובליקה הרומית שכונסו על–ידי בעל תפקיד רשמי (מגיסטראט) כדי להעמיד נושא להצבעה. נושאים אלו יכלו לכלול חוקים, טיעונים, מינוי מגיסטראטים, ועוד. חמש האספות ברומא היו הקומיטיה קלטה (comitia calata), אספת הקוריות (comitia curiata), אספת הקנטוריות (comitia centuriata), אספת השבטים (comitia tributa), ומועצת הפלבאים (concilium plebis).

להלכה, חולק כוח הממשל ברומא הרפובליקאית בין אספת העם, הסנאט והמגיסטרטים, כאשר רק העם (ה-populus) הוא הריבון האמיתי, ושני האחרים הם גופים שכוחם נובע מהעברת הסמכות אליהם על–ידי העם. ברומא, לא התקיימה הפרדת רשויות כמשמעה היום ואספת העם עסקה בנושאי חקיקה, הצבעה, בחירות ומינויים בו זמנית. גם המגיסטראטים נהנו מסמכויות ביצוע ושיפוט בו זמנית ואילו הסנאט הוגבל לתפקיד הגות וייעוץ, ללא סמכות לחוקק חוקים.

העם חולק במקור לשלושים קוריות (curiae) ואספת הקוריות הייתה האספה היחידה שבה יוצג העם כולו. מיזוג מסוים של הפטריקים והפלבאים התרחש באספת הקנטוריות, שאותה כונן המלך סרוויוס טוליוס, ומכאן שימש המונח פופולוס לאספת הקנטוריות. סרוויוס גם ביצע חלוקה של השטח הרומי לשלושים שבטים, שנפגשו באספה שכונתה אספת השבטים, שהפכה עם הזמן לאספה לאומית ואף היא כונתה פופולוס.

גאיוס יוליוס קיסר (פרוקונסול)

גאיוס יוליוס קיסר (בלטינית: Gaius Iulius Caesar‏; משוער: 135 - 85 לפנה"ס) היה מגיסטראט רומאי. גיסו של גאיוס מריוס ואביו של יוליוס קיסר.

הומור

הומור הוא צורת תקשורת המשמשת לגרימת צחוק. על-פי ארתור קסטלר, מצב זה נוצר כאשר מוצגות בפני השומע או הצופה שתי מסגרות התייחסות בעלות היגיון פנימי, שאינן תואמות זו לזו; ההומור נוצר במעבר המפתיע בין מישור אסוציאטיבי אחד למישור אסוציאטיבי אחר.

הומור מוגדר מילונית כיכולת לתפוס ולבטא את הצדדים המשעשעים, המגוחכים והאבסורדיים של החיים, לרוב מתוך ראיה רחבה ויחס של אהדה סלחנית. יכולתו של האדם לצחוק לחולשות ולחסרונות של עצמו ושל אחרים ולהתבונן בחיוך בקשיי היום יום. דוקטור חיה אוסטרובר, חוקרת הומור ומרצה לפסיכולוגיה, מציינת שההומור תלוי בחברה שאנו חיים בה, בתרבות, באישיות שלנו, בסיטואציה שאנו נמצאים בה ועוד, לכן אנשים שונים, במצבים שונים, ימצאו סיטואציות שונות כהומוריסטיות.

הגדרת ההומור אינה מוסכמת על הכל, אך אנו יכולים לזהות הומור באופן אינטואיטיבי, להבחין בו ולהבינו. לרוב הומור מעורר בנו תחושה של רענון, חידוש וכמובן שמחה. אלה האלמנטים שבונים בדיחות. ברובן ניתן למצוא קישור מפתיע וחדש בין אלמנטים שבדרך כלל לא היו מיועדים להתחבר.

יוהאן וולפגנג פון גתה

יוהאן וולפגנג פון גֶתה (גרמנית: Johann Wolfgang von Goethe, להאזנה (מידע • עזרה), 28 באוגוסט 1749 - 22 במרץ 1832) היה ממייצגי התרבות הגדולים של ההיסטוריה העולמית: היה סופר, משורר, מחזאי, הוגה דעות, הומניסט, פוליטיקאי, בונה חופשי ומדען גרמני, הנחשב למייצגה הבולט ביותר של "הקלאסיקה של ויימאר" ולאחד מסמלי המופת של תרבות גרמניה, של תרבות המערב בכלל ושל ספרות העולם.

יצירתו הענפה, ובה שירים, מחזות, יצירות בפרוזה ומחקרים במדעי הטבע, תורגמה לעשרות שפות, ועוד בחייו זכה להערצה חסרת תקדים כאיש רוח רב־פנים ורב־השפעה. כסופר היה גתה לאחד מהכותבים הדומיננטיים בספרות הגרמנית, בייחוד ברומאנים, בין המאות 18 – 19.

לבירינת

במיתולוגיה היוונית, הלַבִּירִינְת היה מבוך נרחב שנבנה עבור המלך מינוס בקנוסוס שבאי כרתים ותוכנן על ידי הממציא דדלוס, כדי לכלוא את המינוטאורוס, יצור שחלקו אדם וחלקו שור, אשר בסופו של דבר נהרג בידי תסאוס.

לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס

לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס (בלטינית: Lucius Tarquinius Superbus; ‏535 - 495 לפנה"ס) היה מלך רומא השביעי והאחרון לפי המסורת הרומית. המידע עליו, כמו המידע על כל תקופת המלוכה ועל ראשית התקופה הרפובליקנית, הוא שילוב של מיתוס והיסטוריה.

הוא היה בנו של לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס, נישא לטוליה, בתו של סרוויוס טוליוס. הוא ירש את טוליוס ללא בחירות ומיד פעל למען ביטול הרפורמות במטרה להחזיר את הרודנות המלאה לרומא.

במהלך שלטונו ניהל מלחמות עם העמים הלטינים והאטרוסקים, והמשיך בבניית מקדשים וביצורים בעיר. על פי המסורת הרומית שלטונו נשא אופי רודני, הוא לא התייחס לדעתו של הסנאט, רצח וגירש אזרחים רומיים. כל הדברים הללו הובילו לגירושו של טארקוויניוס סופרבוס מהשלטון ולהקמת הרפובליקה הרומית. כלומר, שלטונו מתואר כעריצות המצדיקה את ביטול המלוכה.

ליכטנשטיין (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

מעמדות ברומא העתיקה

רומא העתיקה התאפיינה בחברה מרובדת בעלת מבנה חברתי היררכי. המעמדות נחלקו בעיקר לפי עושרם היחסי.

נובוס הומו

נוֹבוּס הוֹמוֹ (בלטינית: novus homo - "איש חדש") הוא כינוי מתקופת רומא העתיקה שהתייחס לאדם הראשון ממשפחה מסוימת ששרת בסנאט הרומי או הראשון שנבחר למשרת קונסול. מתחילה, הייתה החברות בסנאט והקונסולות מוגבלת לבני מעמד הפטריקים ואסורה על הפלבאים. כאשר זכו הפלבאים ובני מעמד הפרשים (המעמד השני בחשיבותו) בזכות למשרות אלו, כולם נחשבו באופן טבעי נוֹבִי הוֹמִינֶס. עם הזמן, כאשר המשפחות הפלבאיות החשובות ביצרו את מעמדן בסנאט הפכו אנשים חדשים למחזה נדיר ביותר. בתקופת המלחמה הפונית הראשונה הייתה זו כבר תופעה מעוררת התפעלות עבור הרומים כאשר שני אנשים חדשים נבחרו שנה אחרי שנה (גאיוס פונדניוס פונדולוס בשנת 243 לפנה"ס וגאיוס לוטאטיוס קאטולוס בשנת 242 לפנה"ס). ברגע ש"נובוס הומו" נבחר למשרת הקונסול, נכנסה באופן אוטומטי משפחתו לרשימת בני המשפחות "הנודעות", קרי לתוך האצולה הרומית.

בשלהי תקופת הרפובליקה נשחקה ההבחנה בין המעמדות. הקונסולים הפכו לאליטה חדשה והאצולה הייתה אריסטוקרטיה מלאכותית שהמציאו הפלבאים בסנאט כדי לשחוק את ההבחנה בין פטריקים ופלבאים. האצילים היו קבוצה של משפחות ממוצא כלשהו, פטריקי או פלבאי, שמהם יצא קונסול.

סן ג'ימיניאנו

סן ג'ימיניאנו (באיטלקית San Gimignano) היא עיירה מוקפת חומה מימי הביניים על גבעה בגובה של 334 מטר בנפת סיינה במחוז טוסקנה שבאיטליה. העיירה ידועה במבנים מימי הביניים השוכנים בה, ובמיוחד במגדלים הנראים למרחוק. מבני העיר שמורים היטב ומהווים דוגמה לאדריכלות רומנסקית וגותית, בשילוב של בניינים חילוניים וכנסיות. בארמון קומונלה (מוניציפלי), כנסיית קוליגיאטה וכנסיית סנט-אגוסטינו ניתן למצוא פרסקות מהמאות ה-14 וה-15. המרכז ההיסטורי של סן ג'יאמיניאנו הוא אתר מורשת של אונסק"ו.

עוד ידועה העיירה ביין הלבן המיוצר בה, "ורנאצ'ה די סן ג'ימיניאנו" (Vernaccia di San Gimignano).

פונטיפקס

פונטיפקס (בלטינית: Pontifex או Pontifices) היה קולגיום של כוהנים ברומא העתיקה. בראשם עמד הפונטיפקס מקסימוס. הפונטיפקס היה הקולגיום החשוב ביותר שהתקיים בדת הרומית.

לפי המסורת, נוסד הקולגיום על ידי מלך רומא נומה פומפיליוס. חוקרים מודרניים משערים ששם הקולגיום הוא הלחם של המילים Pons (גשרים) ו-Facio (בונה), על בסיס השערה זאת הם הגיעו למסקנה שמקורו של הקולגיום היה בכוהנים בכירים שהתלוו אל הצבא הרומי ותפקידם היה לקדש את הגשרים שחיל ההנדסה הרומי בנה.

כמו בשאר המשרות הדתיות, גם החברות בקולגיום הפונטיפקס הייתה מוענקת לפוליטיקאים. מספרם המקורי של חברי הקולגיום לא ידוע, ובתחילה החברות הייתה פתוחה רק לאזרחים פטריקים, הלקס אוגולניה שנחקק ב-300 לפנה"ס העלה את מספר החברים לתשע ופתח את החברות לפני אזרחים פלבאים, הדיקטטור לוקיוס קורנליוס סולה העלה את מספרם לחמישה עשר והדיקטטור יוליוס קיסר הוסיף עוד חבר אחד כך שמניינם עמד על שישה עשר.

תפקידו העיקרי של הקולגיום היה בפיקוח על קיומו הנכון של פולחן הדת ברומא העתיקה.

פטריק

האם התכוונתם ל...

פלבס

פְּלֵבְּס (ואנשיו: פּלֶבֶּאים; בלטינית: plebs,‏ plebis, "המון, ציבור גדול"; השווּ יוונית: πλῆθος) היו כל האזרחים הרומאים החופשיים שלא היו בני מעמד הפטריקים.

ראשיתו של הפלבס בהתארגנות חברתית על רקע תחושות קיפוח כלפי הפטריקים, שהחזיקו במוסדות השלטון ובשאר מוקדי הכוח ובראשם מונופול על מוסדות הדת במדינה. הפלבס נוסד בשנת 494 לפנה"ס במהלך פרישה (secessio) של קבוצת מהפכנים מתוך העיר, והקמת מוסדות עצמאיים לאותה קבוצה.

פרינקפס סנאטוס

פרינקפס סנאטוס (Princeps Senatus, מילולית: הראשון בסנאט) - יושב ראש הסנאט ברומא העתיקה.

בימי הרפובליקה הרומית הפרינקפס סנאטוס מונה על ידי שני הקנסורים לתקופת כהונה בת 5 שנים מתוך פטריקים שהיו קונסולים-לשעבר ובדרך כלל גם קנסורים-לשעבר - עם אפשרות לכהונה נוספת. על-מנת להיבחר לתפקיד הפרינקפס, היה על המועמד להיות בעל מוניטין פוליטי ללא רבב ולהיות מקובל על שאר הסנאטורים. אף על פי שלפרינקפס סנאטוס לא הייתה סמכות של ממש, התואר העניק כבוד עצום לנושא בו ואכן רבים מגדולי הרומאים נשאו בו עם השנים, ובהם פאביוס מאקסימוס ופובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס. תפקידי הפרינקפס סנאטוס היו לפתוח ולנעול את ישיבות הסנאט, לקבוע את סדר יומו, לקבוע את מקום ישיבות הסנאט, לנהל את ישיבות הסנאט ולייצג את הסנאט כלפי חוץ (מדינות זרות או בעלי תפקידים אחרים ברומא עצמה).

בתקופת האימפריה תפקיד הפרינקפס עבר לקיסרים, ולכן תוארם הרשמי היה "פרינקפס" - משום שאוגוסטוס רצה להיראות כלפי חוץ כממשיך הרפובליקה ולא כשליט יחיד.

קוואיסטור

קוואיסטור (בלטינית quaestors, "חוקר") הייתה משרה שלטונית פוליטית בתקופת הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, בעלת סמכויות שלטוניות בתחומי האוצר, המשפט והצבא.

מקור המשרה הוא ככל הנראה משפטי. משערים שהמשרה הייתה קיימת כבר בתקופת המלוכה הרומית, בה מונו הקוואיסטורים על ידי המלך לחקר מקרי רצח (Quaestores Parricidi).

עם כינון הרפובליקה הרומית בשנת 509 לפנה"ס (לפי המסורת הרומית) או בשנת 501/2 לפנה"ס (על פי המחקר המודרני), נבחרו 2 פראיטורים (השם שונה לקונסולים באמצע המאה הרביעית לפנה"ס), שמילאו את תפקיד המלך הרומי לשנה אחת בלבד. הקונסולים המשיכו במסורת המלכים של מינוי קוואיסטורים לחקירת מקרי רצח. מאוחר יותר משרת הקוואיסטור הפכה לקבועה, כאשר הקוואיסטורים שימשו כעוזרים הראשיים של הקונסולים, עם דגש על ענייני כספים ומנהל.

במהלך השנים הוגדר תפקיד הקוואיסטור, ונקבעו שיטת בחירתו, גיל המינימום לבחירה ומשך כהונתו.

משנת 447 לפנה"ס תפקיד הקוואיסטור הפך למשרת מגיסטר (פקיד ממשל נבחר). הבחירה נעשתה על ידי אספת השבטים מקרב בני מעמד הפטריקים. הקוואיסטורים נבחרו תחילה בזוגות לכהונה של שנה, וכל קווסטור שימש, בנפרד מחברו, כאחד מסגני הקונסול. אחריותם ועיקר תפקידם היה הניהול הכלכלי של אוצר המדינה הרומית.

משנת 421 לפנה"ס נבחרו גם בני מעמד הפלבאים למשרה.

התפקידים הגדלים והולכים של הקונסול, יחד עם התפשטות הרפובליקה הרומית באגן הים התיכון, הביאו להגדלת מספר הקוואיסטורים בהדרגה. לאחר שנת 420 לפנה"ס, גדל מספרם מ-2 ל-4, מאוחר יותר ל-8, לאחר שנת 267 לפנה"ס ל-10, ובסוף תקופת הרפובליקה ל־20.

חלק מהקוואיסטורים כיהנו בעיר רומא עצמה, ואילו אחרים פעלו באופן עצמאי, בלא קשר לקונסול שאליו סופחו באופן רשמי. חלק מהקוואיסטורים נשלחו לשמש כעוזרים לפרוקונסולים, ולפרופראיטורים ששירתו כנציבים בפרובינקיות הרומית.

בכל מקרה, תמיד נשארו בעיר רומא שני קוואיסטורים שהיו אחראים לניהול החשבונות והתשלומים של המדינה, והיו אחראים לאוצר המדינה ("איראריום סאטורני").

חלק מהקוואיסטורים זכו לכך שכהונתם הוארכה מעבר לשנה ונקראו פרוקוואיסטורים.

בעיתות משבר מונו קוואיסטורים גם כמושלי פרובינקיות רומיות, ואז זכו לסמכויות ממשל לכל דבר בזכות האימפריום (סמכות שלטונית פיקודית) שניתן להם. במקרה כזה כונו "קוואיסטור פרו פראיטורה", כלומר קוואיאסטור במקום (ועם סמכויות) פראיטור או קונסול.

לאחר הרפורמה של לוקיוס קורנליוס סולה בשנת 81 לפנה"ס, נקבע גיל המינימום שנדרש על מנת להיבחר למשרת הקוואיסטור ל-28 למועמדים פטריקים ו-30 למועמדים פלבאים. בנוסף, הוגדל מספרם של הקוואיסטורים ל-20 נבחרים כל שנה.

סולה שינה גם את החוק כך שכל מי שנבחר לקוואיסטורה נכנס אוטומטית אל תוך הסנאט הרומי. מכאן שבכל שנה מונו 20 סנאטורים חדשים, מה שהגדיל את מספר חברי הסנאט בצורה ניכרת. רפורמה זו חיסלה למעשה את סמכות משרת הקנסור, שעד אז היה אחראי לבחירת האנשים החדשים לסנאט.

נזכר במשנה בשם "קסדור" כתפקיד לאכיפת חוקים האוסרים על דת יהודית (תוספתא ברכות ב, יג).

קוריולנוס

קוריולנוס (Coriolanus) הוא מחזה מאת ויליאם שייקספיר. חוקרים מעריכים כי המחזה חובר בין 1605 ל-1608. המחזה מבוסס באופן ספרותי על דמותו של המצביא הרומי גאיוס מרקיוס קוריולנוס (Caius Marcius Coriolanus) לפי התרגום והעיבוד של תומאס נורת' מ-1579 לספרו של פלוטרכוס "חייהם של גדולי יון ורומי". המחזה נחשב לפחות-מוכר מכל הטרגדיות של שייקספיר ואינו מכיל מונולוגים בני-אלמוות, עם זאת המחזה זוכה להערכה כאמירה פוליטית חדה ומועלה בתקופה המודרנית בקונטקסטים אקטואליים שונים. המחזה מטיל ספק הן בדמוקרטיה והן בדמות הגיבור (ההופך על נקלה לבוגד כשכבודו נפגע) ופתוח לפרשנויות נרחבות.

קורנליה קינה

קורנליה קינה (לטינית: Cornelia Cinna;‏ 94 לפנה"ס - 69 לפנה"ס) הייתה אשתו של יוליוס קיסר ואם בתו היחידה מנישואים, יוליה. קורנליה הייתה בתו של לוקיוס קורנליוס קינה.

קלאודיים

הקלאודיים (לטינית: Claudii) הוא השם (נומן גנטיליקיום) של אחד ממשפחת פטריקים ברומא העתיקה, שענפים שונים בו היו משפחות אצולה חשובות ומשפיעות בחברה הרומית.

לפי המסורת הרומאית הקלאודיים היו משפחה סאבינית מהעיר רגילום שהיגרה לרומא, על מועד הגירתם הדעות חלוקות: טיטוס ליוויוס קובע את מועד הגירתם לשנת 504 לפנה"ס כתוצאה מהשתייכות המשפחה לסיעה סאבינית שהתנגדה למלחמה כנגד רומא.(ליוויוס, מאז ייסוד העיר, ספר שני, טז') סווטוניוס לעומת זאת, מתארך את זמן הגירתם לעיר לזמן קצר לאחר ייסודה בעידן מלכותו של רומולוס וגורס שהם היגרו כתוצאה מהשפעתו של טיטוס טאטיוס ששימש כמלך-שותף לצדו של רומולוס. (סווטוניוס, טיבריוס, 1)

מייסד בית האב ברומא היה אפיוס קלאודיוס, לאחר שהיגר לעיר הוא קיבל אזרחות, חלקת אדמה באזור שמעבר לאניו וחלקת קבורה לבני משפחתו למרגלות גבעת הקפיטולין. עד מהרה קלאודיוס נהפך לפטריקי והתקבל כחבר בסנאט שבו הפך להיות אחד מהחברים הנכבדים ביותר. במשך הזמן המשפחה התפצלה לכמה בתי אב, חלקם פטריקים, שנשאו את הקוגנומן נירון, קאודקס, פולכר וקנטו וחלקם פלבאים, שנשאו את הקוגנומן מרקלוס, אסלוס, קנינה, פלאמן וקנטומלוס.

הענף הפטריקי של המשפחה העמיד בזמן הרפובליקה 28 קונסולים, חמישה דיקטטורים, שבעה קנסורים, כמו כן הם חגגו טריומף שש פעמים. הענף הפטריקי נודע בשחצנותו וגאוותנותו ועד ימיו של הקיסר קלאודיוס נמנעו מלאמץ למשפחתם בני בתי אב אחרים. (סווטוניוס, קלאודיוס האלוהי, 39)

המשפחה המפורסמת ביותר של הענף הפלבאי הייתה משפחת מרקלוס שבניה הגיעו למגיסטראטורות הבכירות ביותר. המפורסם שמבניה היה מרקוס קלאודיוס מרקלוס, שקנה את תהילתו בשירותו כמצביא בזמן המלחמה הפונית השנייה, ונבחר למשרת הקונסול חמש פעמים.

כינויה של שושלת הקיסרים הראשונה ששלטה ברומא עד שנת 69, "היוליים קלאודיים", בא לה משילוב שמות שני בתי אב: היוליים, שאליהם השתייך הקיסר אוגוסטוס, הקיסר הראשון של רומא, והקלאודיים, שאליהם השתייכו בני אשתו ליוויה, טיבריוס, הקיסר השני של רומא ואחיו דרוסוס. אף על פי שמה, הלגיטימיות של השושלת נבעה מהשתייכותה לבית האב של היוליים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.