פחה

פחה (מקור ארמי שמגיע מאכדית) הוא תואר של מושל. במקור, שימש התואר באימפריה הפרסית, אשר הייתה מחולקת לאזורים אדמיניסטרטיביים הנקראים פחוות, שנכללו בתוך אזורים גדולים יותר, הנתונים למרותם של האחשדרפנים. נחמיה מתואר בתנ"ך כמי שנשא בתואר זה, ושלט בפחוות יהודה.

בעברית היהודים השתמשו במונח "פחה" כמילה נרדפת לפאשה שהיה תואר בכיר באימפריה העות'מאנית, אשר ניתן בדרך כלל למושל מחוז. כיום הקבלה זו אינה מקובלת.

קישורים חיצוניים

אבראהים פאשא

אִבּראהים מחמד עלי פאשא (בערבית: إبراهيم محمد علي باشا; תעתיק מדויק: אבראהים מחמד עלי באשא; 1789–1848) היה קצין מצרי שנלחם בהצלחה נגד האימפריה העות'מאנית והשתלט על סוריה ועל ארץ ישראל. בנו (נטען גם שהיה בנו המאומץ) של שליט מצרים מוחמד עלי.

אבראהים ידוע בהיסטוריה היהודית בגלל מעורבותו בעלילת הדם של דמשק, שהייתה חלק מסכסוך בינלאומי גדול שבעקבותיו אולץ לעזוב את סוריה.

אחמד ג'מאל פאשה

אחמד ג'מאל פאשה (6 במאי 1872 – 21 ביולי 1922) (בטורקית: Ahmed Cemal Paşa) היה איש צבא ומדינאי טורקי מהטורקים הצעירים, מתכנן רצח העם הארמני, שר הימייה, שליט מחוז (וילאייט) סוריה ומפקדו הצבאי בראש המחנה הרביעי, מטעם האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה.

אמין פאשא

אֶמין פאשא (28 במרץ 1840 - 23 באוקטובר 1892), נולד כיצחק אדוארד שניצר, הוטבל (בסביבות 1847) כאדוארד קרל אוסקר תאודור שניצר, היה רופא, חוקר טבע ומושל אקווטוריה שבאפריקה, בדרום סודאן של ימינו.

אסמאעיל פאשא

אִסמאעיל באשא (בערבית: إسماعيل باشا; תעתיק מדויק: אסמאעיל באשא; 1830–1895), היה ואלי מצרי ומאוחר יותר גם ח'דיו. הוא שלט משנת 1863 עד שסולק אחרי בקשה בריטית בשנת 1879. בעת שלטונו עברה מצרים מודרניזציה משמעותית, אך הוא גם השאיר את מצרים בחובות כבדים שהגבירו את התלות שלה בארצות אירופה, במיוחד באימפריה הבריטית.

בית הקברות הפרוטסטנטי ביפו

בית הקברות הפרוטסטנטי ביפו הוא בית קברות קטן ובלתי פעיל ששימש את הקהילה הפרוטסטנטית הקטנה ביפו במאה ה-19. בית הקברות נמצא בקצה סמטה המסתעפת מרחוב יפת, בסמוך לבית מספר 19, מאחורי בית הספר הסקוטי טביתא. אדמת בית הקברות שייכת לכנסייה האנגליקנית בירושלים, והיא נרכשה בשנת 1842. הקבורה בבית הקברות החלה באותה שנה, עת נקברו בו שבעה ספנים בריטים אשר נספו בטביעת אוניה בריטית סמוך לעיר. בבית הקברות שרדו 30 קברים מזוהים וארבעה שרידי קברים, והמקום מוזנח.

ג'ון באגוט גלאב

סר ג'ון באגוט גלאב (אנגלית: John Bagot Glubb; ידוע גם כגלאב פאשה או פחה, או כאבו חניכּ, בערבית: أبو حنيك; 16 באפריל 1897 - 17 במרץ 1986) היה לוטננט גנרל בריטי אשר בין השנים 1939–1956 פיקד על הלגיון הערבי, צבאה של ממלכת ירדן.גלאב השתתף במלחמת העולם הראשונה, ושימש כמפקד הלגיון הערבי במלחמת העולם השנייה ובמלחמה נגד ישראל ב-1948.

היינריך אוגוסט מייסנר

היינריך אוגוסט מייסנר (3 בינואר 1862 - 14 בינואר 1940), היה מהנדס גרמני, מומחה בבניית מסילות רכבת שפעל בעיקר באימפריה העות'מאנית, שם זכה לתואר פאשה.

התקופה הפרסית בארץ ישראל

התקופה הפרסית בתולדות ארץ ישראל החלה בשנת 539 לפנה"ס עם השלמתו של המלך כורש את השתלטותה של ממלכת פרס על שטחי האימפריה הבבלית ובתוכם גם ארץ ישראל, והסתיימה בשנת 332 לפנה"ס עם כיבושה על ידי אלכסנדר מוקדון ותחילתה של התקופה ההלניסטית בארץ ישראל.

התקופה הפרסית מצוינת בתולדות עם ישראל כתקופת שיבת ציון וראשית תקופת בית שני.

יפו

יפו (להאזנה (מידע • עזרה), בערבית: يَافَا, "יאפא") היא עיר נמל עתיקה בארץ ישראל, לחוף הים התיכון. יפו התקיימה כעיר עצמאית במשך אלפי שנים עד שאוחדה ב-1949 עם תל אביב, והיא מהווה מאז את אחד מרובעי תל אביב-יפו.

בזמן מסעי הצלב הייתה יפו מחוז בממלכת ירושלים הצלבנית. מאז ועד המאה העשרים שימשה העיר כנמל ראשי וחשוב בארץ ישראל. הקמת תל אביב בסמוך, והשימוש בנמלים אחרים, הביאו לכך שהנמל, ירד מגדולתו. בימי המנדט הייתה העיר מרכז חשוב לאוכלוסייה הערבית-פלסטינית. במלחמת העצמאות כבשו את העיר כוחות האצ"ל וההגנה: כתשעים אחוזים מתושביה הערבים נמלטו, ועולים חדשים יהודים התיישבו במקום. בשנים האחרונות גדל אחוז התושבים הערביים מכלל תושבי יפו.

כפר מצר

כפר מצר (נהגה: כפר מִיסְר; בערבית: كفر مصر) הוא כפר ערבי באזור הצפון, השייך למועצה אזורית בוסתן אל-מרג'. הכפר נמצא כ-13 ק"מ מזרח-צפון-מזרחית לעפולה ומרחק דומה מזרח-דרום-מזרחית מהעיר נצרת.

משמעות שמו של המקום היא "כפר מצרי". מייסדיו הגיעו ממצרים לארץ ישראל בעקבות כיבושה על ידי איברהים פחה במאה ה-19. בתקופת המנדט הבריטי ככל הנראה כבר לא הייתה בו אף לא משפחת אחת ממוצא מצרי וכל התושבים השתייכו לחמולת זועביה הפזורה בכפרי הגליל התחתון ובעיר נצרת.עד שנת 1948 היה היישוב בתחומי נפת ביסאן. על פי תוכנית החלוקה נועד להיות בתחום המדינה היהודית. לבני חמולת זועביה היו יחסים טובים עם שכניהם היהודים ובמלחמת העצמאות נשארו רוב בני החמולה בכפריהם שהפכו לחלק ממדינת ישראל. נכון ל-2001 מונה אוכלוסיית הכפר כ-1800 נפשות.בתחומי הכפר נמצאים שרידי יישוב עתיק. ב-1986 נחשף בית כנסת מתקופת המשנה והתלמוד, ובו רצפת פסיפס וכתובות עבריות, המעידים על קהילה יהודית שחייתה במקום.

מסגד אל-ג'זאר

מסגד אל-ג'זאר (בערבית: مسجد الجزار) הוא מסגד השוכן ברחוב אל-ג'זאר בצפונה של העיר העתיקה בעכו. הוא קרוי על שם מקימו, מושל צפונה של ארץ ישראל מטעם האימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-18, אחמד אל-ג'זאר, ומוכר גם בכינוי "ג'אמע אל-באשא" (מסגד הפאשה). המסגד הוא הגדול, החשוב והמפואר מבין שמונת המסגדים הניצבים כיום בעכו העתיקה, והוא המסגד הראשי המשמש את הקהילה המוסלמית בעיר. עד 1967, עת נכבשה העיר העתיקה בירושלים, היה זה המסגד הגדול ביותר בישראל (כיום הוא השני בגודלו בארץ, לאחר מסגד אל-אקצה).

קווצת שיער המיוחסת לפי המסורת המקומית לנביא מוחמד שמורה בתיבה בתוך המסגד, והיא מוצגת בפומבי אחת לשנה, בעיד אל-פיטר. השיער נרכש ב-1901 מהמסגד הכחול באיסטנבול עבור מסגד ג'זאר פחה.

נחמיה

נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון שבתקופת בית שני ומחברי הכנסת הגדולה. הוא חי במאה החמשית לפני ספירת הנוצרים. פעולותיו מפורטות בספר נחמיה שנכתב ברובו על ידי נחמיה עצמו, בגוף ראשון. שימש שר המשקים של המלך הפרסי ארתחשסתא הראשון, תפקיד שעבורו נבחר אדם שבו נתן המלך אמון רב ומאוחר יותר (בשנת 445 או 444 לפנה"ס) אף מינה אותו המלך לתפקיד פחה האחראי על פחוות יהודה. משמעות שמו דומה למילה נחמה.

על פי המסורת נפטר נחמיה בט' בטבת.

סולימאן פאשה

סולימאן פאשה (בערבית: سليمان باشا; בסביבות 1750 – אוגוסט 1819), המכונה "אל-עאדל" (العادل - "עושה הצדק"), היה מושל עכו כוואלי של צידון בשנים 1819-1805.

סינאן פאשא

סינאן פאשא, הידוע כקוג'ה סינאן פאשא, כלומר סינאן פאשא "הזקן" (טורקית: Koca Sinan Paşa, באלבנית Sinan Pashë Topojani,‏ 1506 - 3 באפריל 1596) היה מצביא ומדינאי עות'מאני שנולד באלבניה.

ספר עזרא

ספר עֶזְרָא הוא ספר בתנ"ך הנמצא בסדר כתובים, ומקומו אחרי ספר דניאל ולפני ספר נחמיה. על פי חז"ל, במקור כלל ספר עזרא את ספר נחמיה, ושניהם נחשבו לספר אחד ששמו עזרא. הספר עוסק בין היתר בחייו ופעולו של עזרא הסופר.

פארוק, מלך מצרים

המלך פארוק הראשון (11 בפברואר 1920 - 18 במרץ 1965) היה מלך מצרים שירש את אביו, פואד הראשון, ב-1936. הוא הודח מכסאו ביולי 1952 במהפכת הקצינים החופשיים.

ששבצר

שֵׁשְׁבַּצַּר הוא דמות מקראית, המופיע בספר עזרא, ומתואר כנשיא (פחה) שבט יהודה. על פי הכתוב העלה ששבצר את כלי בית המקדש הראשון, מבבל לירושלים למטרת בניית בית המקדש השני, ואף התעסק בבניתו. קיימות מספר דעות לגבי זהות האיש.

תאופיק פאשא

תאופיק פאשא (בערבית: محمد توفيق باشا; תעתיק מדויק: מחמד תופיק באשא; 15 בנובמבר 1852 - 7 בינואר 1892) היה ח'דיו מצרי.

נולד ב-15 בנובמבר 1852, לאביו אסמאעיל פאשא שאף הוא היה ח'דיו מצרי ולאמו, הנסיכה שאפיק-נור. למרות שהיה בנם הבכור, לא נשלח ללמוד באירופה כשאר אחיו, ונשאר לגדול במולדתו.

ב-1866, עשה אסמאעיל פאשא מאמץ גדול לשנות את סדר הירושה בשלטון לצורת הח'דיו, מאמץ שלבסוף הצליח בו. התואר ח'דיו, עבר ישירות מאב לבן, במקום המנהג הקודם, שלפיו הצאצא המבוגר ביותר של השליט הראשון מוחמד עלי היה השליט. אסמאעיל רצה לשנות צורת ירושה זו, בעיקר מאחר שלא חיבב את דודו, חאלים באשא, שהיה היורש המשוער. סיבה נוספת היא שאסמאעיל שאף לקבל את זכות הבחירה בנוגע למי מבניו יהיה השליט אחריו. אולם, לאחר שכבר נעשה השינוי, הוא גילה שהאנשים שהייתה להם הסמכות על השינוי, פירשו את רצונו של אסמאעיל באופן כזה שהוביל לירושה העוברת ישירות לבן הבכור. לכן, תאופיק היה היורש העתידי.

ניתן לו ארמון ליד קהיר כדי לחיות בו, ושם, למשך תריסר שנים, עבר חיים ללא אירועים חשובים. הוא עבד בחקלאות, ועשה לעצמו שם של בעל שכל טוב וישר.

ב-1878 הוא מונה להיות ראש הממשלה של מצרים, אחרי פיטורו של נובאר באשא. הוא החזיק במשרה זו חודשים ספורים אך הספיק להוכיח, שאף שלא היה שאפתן או חכם במיוחד, ידע להימנע מלקחת חלק במזימות וקנוניות שהיו עניין נפוץ בחיים הפוליטיים במצרים של אותה תקופה.

הוא חזר לארמונו, ושוב חזר לחיות חיים כפריים רגועים ושלווים. אבל, ב-26 ביוני 1879, אסמאעיל פוטר מתפקידו כשליט מצרים, אחרי לחצים כבדים של בריטניה וצרפת. הסולטאן הטורקי שלח צוים למצרים שממנים את תאופיק לח'דיו המצרי. תאופיק, לא היה ממש מרוצה מהחדשות על המלכתו לשליט. מצרים בזמן ההוא הייתה מעורבת בבעיות כלכליות ופוליטיות שהגיעו בגלל מדיניותו השגויה של אסמאעיל. אנשיו של תאופיק לא היו מרוצים, וצבאו מנוכר. יועציו היו חסרי דעה, ולו עצמו לא הייתה אישיות של מנהיג: לא הייתה לו דמות של מנהיג חזק, ולא היה לו אף ניסיון.

אי סדר שלט במצרים עד נובמבר 1879, כאשר שלטון צרפתי-בריטי התבסס שם. למשך שנתיים שלטו בצורה מעשית צרפת ואנגליה במדינה, כשהם משתדלים להנהיג שינויים, בזמן שלא רצו לכפות שום דבר על המצרים. למשך כל הזמן הזה, חוסר הנאמנות של הצבא גדל. תאופיק הואשם בכשלונו לנקוט יד חזקה במורדים, אך עמדתו בנושא נשלטה גם היא על ידי השלטון הזר.

אי-שביעות הרצון הגיעה לשיאה כאשר אחמד ערבי, שהנהיג מהלך נגד השלטון הזר, שלט כמעט לחלוטין בצבא. ביולי 1882, גישתו של ערבי, שהחל לעבוד בשיפור ההגנות בהיקף נרחב, גרמה לאדמירל בריטי להצהיר שהוא יפציץ את מבצריה של העיר אלכסנדריה אלא אם הוא יוכל לקבל אותם אליו. לפני שהחלו ההפצצות הוצע לתאופיק שיעזוב את העיר, או דרך אוניית מלחמה של כוחות נטרליים, או דרך היאכטה שלו, או דרך אוניית דואר שהייתה אז בנמל. תשובתו הייתה: "אני עדיין ח'דיו, ואני אשאר עם אנשיי בשעת צרה". ארמונו שהיה במרחק של חמישה קילומטרים מאלכסנדריה, היה מחוץ לטווח ההפצצות, אך חייו היו עדיין בסכנה. כאשר החיילים המורדים התקיפו את ארמונו, הוא הצליח לברוח ולהגיע לארמון אחר, אחרי שעבר ברחובות הבוערים של העיר. שם הוא חויב להסכים לכך ששמירה בריטית תגן עליו. תאופיק הראה את אותו האומץ גם במהלך מגפת הכולרה באלכסנדריה בשנת 1883. הוא התעקש ללכת עם אשתו לעיר, ושם עבר בין בתי חולים, נתן דוגמה מצוינת לרשויות המקומיות, ועודד את החולים.

ב-1884 מונה קונסול בריטי חדש במצרים. משימתו הראשונה הייתה לדרוש מתאופיק שינטוש את סודאן. תאופיק נתן את הסכמתו, למרות שהסתייג מכך. עם זאת, הוא עשה ככל יכולתו כדי להבטיח את הצלחת המדיניות החדשה שהקונסול הבריטי רצה להנהיג.

הוא התנהג בהגינות במהלך המשא ומתן בין הבריטים לבין הטורקים ב-1886. אבל, עמדתו במשא ומתן הייתה נחותה בהשוואה לשליט, כאשר שני צדדים שוחחו וניהלו את המדינה שהוא עצמו שולט בה.

לעיתים, הוא פעל לפי יוזמתו שלו. לדוגמה, ב-1888, הוא פיטר את נובאר באשא ומינה במקומו את ריאז באשא כדי ליצור שינוי במשרדי הממשלה, שהושפע בעיקר על ידי השוני בין עמדותיהם של נובאר והבריטים.

הקונסול הבריטי עודד את תאופיק להפגין את פעילותו בענייני ניהול, חקלאות, חינוך וצדק. הוא לא היה איש חזק בשכלו ובדמותו, אבל הוא הראה רצון ישר לשלוט במדינה בשביל להועיל ולעזור לה. הוא הבין את חשיבותה של העזרה הבריטית; פיקחותו הטבעית גרמה לו לקבל את התנאים שהציבו הבריטים; מחשבותיו הישרות מנעו ממנו מלהשתתף במזימות ובשחיתות.

בחייו הפרטיים היה אדם אדיב וחביב. לא היה לו הרצון לשמור את המצב של אי-נגישות לעם, כנהוג אצל שליטים מזרחיים אחרים. למעשה, בהרבה דרכים היה אופיו ותחביביו יותר אירופאים מאשר מזרחיים. הוא התחתן ב-1873 עם קרובת משפחתו, אמינה חאנם, שאיתה הוא חי באושר רב. היא הייתה אשתו היחידה ותאופיק תמך מאוד במונוגמיה (נישואין לבן זוג אחד).

הוא מת ב-7 בינואר 1892 בארמונו בחלואן ליד קהיר, ובנו הבכור, עבאס, שלט אחריו.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.