פועלי ציון

"פועלי ציון" (בראשי תיבות: פוע"צ) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית שראשיתה באגודות ציוניות סוציאליסטיות שהוקמו בשלהי המאה ה-19. פועלי ציון הייתה הציר המרכזי של הציונות הסוציאליסטית, ומנהיגיה היו למנהיגים הראשיים של מפא"י, תנועת העבודה והיישוב עד הקמת המדינה, ולאחר מכן במדינת ישראל.

פועלי ציון
פועלי ציון, Poalej Syjon
דגל המפלגה
דגל המפלגה
מיקום במפה הפוליטית שמאל
A group of Poalei Zion from Warsaw, 1905 -1
קבוצה של פועלי ציון מוורשה בשנת 1905 עומדים מימין לשמאל אליעזר סלוצקין ויצחק טבנקין יושבים מימין לשמאל מקס, אווה טבנקין אשתו של יצחק טבנקין, יוסף זלצמן ואלקנה הורוביץ
Flickr - Government Press Office (GPO) - POALEI ZION
קבוצת "עזרא" של פועלי ציון בפלונסק, 1905. דוד גרין (דוד בן-גוריון) בשורה הראשונה שלישי מימין

ייסוד מפלגת פועלי ציון העולמית

אגודות פועלים יהודים ציוניים החלו להתארגן עוד ב-1898 בערים ועיירות ב"תחום המושב" היהודי של האימפריה הרוסית תחת השם היידי "ארביַיטער ציוניסטן"; זאת כתגובה להתארגנות מפלגת "הבונד", הלא-ציונית.

בשנת 1901 התכנסה ועידת אגודות פועלי ציון בעיר מינסק. למרות העקרונות הראשוניים, המחלוקות היו רבות והתרכזו במהות הזיקה לארץ ישראל, בסוג הקשר שאמור להיות למפלגה עם האינטרנציונל הסוציאליסטי ("אחדות המעמד", כלומר הקשר עם בני מעמד פועלים לא-יהודים) ובפרט בקשר עם המהפכנים הרוסים (חלק מחברי פועלי ציון היו "נרודניקים", מושפעים מתנועת נרודניה ווליה). בשנת 1905, בעקבות תוכנית אוגנדה שהוצגה בקונגרס הציוני השישי, פרשו מהמפלגה המתהווה ה"טריטוריאליסטים", שהקימו את "מפלגת הפועלים הציונית-סוציאליסטית" (ס. ס.) ופרשו מהתנועה הציונית. בעקבות מהפכת 1905 ברוסיה פרשו מ"פועלי ציון" ה"סיימיסטים", שביקשו להתארגן במסגרת המדינה הרוסית.

ועידת היסוד של המפלגה התקיימה בשנת 1906 בעיר פולטבה שבדרום-מזרח האימפריה הרוסית (רוסיה החדשה, כיום אוקראינה). הוגה הדעות המרכזי של המפלגה היה דב בר בורוכוב. סניפים של המפלגה נוסדו בנוסף לרוסיה גם באוסטריה, באמריקה, באנגליה ובארץ ישראל.

בשנת 1907, במקביל לקונגרס הציוני השמיני, נערכה ועידה עולמית של פועלי ציון בהאג, שבה הוקמה ברית הפועלים הסוציאליסטית העולמית של פועלי ציון, אשר איחדה את סניפי המפלגה ברחבי העולם על מנת לייצג אותה בקונגרס הציוני.

אידאולוגיה

מיר הייבן די הענט קעגן מזרח און שווערן
ביי ציון, איר פאָן, ביי איר הייליקער ערד.
ביַי אַלץ וואָס מי ליבן, וואָס הייליך מיר ערן
ביַי אונדזערע העלדנס צערבאָכענעם שווערד.

תרגום:

נָרִימָה יָדֵינוּ, נָרִים וְנִשְׁבַּעְנוּ
בְּדֶגֶל צִיּוֹן, בְּאַדְמַת הַמְּכוֹרָה,
בְּכָל הַקָּדוֹשׁ וְיָקָר לְכֻלָּנוּ,
בְּשֵׁם גִּבּוֹרִים וְחַרְבָּם הַשְּׁבוּרָה

האידאולוגיה של המפלגה הייתה לרוב "סוציאליזם קונסטרוקטיבי"; לפיו עתידו של העם היהודי נתון בסכנה והדרך היחידה להצילו היא להקים אותו מחדש כעם בריא המושתת על המגזר היצרני של פועלים. מנהיג המפלגה בר בורוכוב סבר כי את מדינת הפועלים של העם היהודי ניתן להקים רק בארץ ישראל; מדינה עתידית זו אמורה להתנהל על פי עקרונות ההסוציאליזם האוטופי, היא תכלול מוסדות שיתופיים, תתנהל בשוויון, אזרחיה יתפרנסו מעבודת כפיים וחקלאות בד בבד עם השכלה, תרבות ואמנות פתוחים לכל.

מפלגת פועלי ציון ראתה בעצמה מראשיתה את הכוח המניע של התארגנות השדרות הרחבות של המוני הפועלים היהודים במזרח אירופה. היא ראתה בעצמה מפלגת המון, גם כאשר מנתה מאות ספורות של חברים, ולפיכך קבעה קו מרכזי ממלכתי ולא קיצוני; היא ראתה עצמה מפלגה שאמורה להוביל את העם ולהנהיג אותו. מבחינה חברתית-כלכלית מפלגה שדגלה בסוציאליזם מהפכני, ומבחינה פוליטית-מדינית הניחה את הבסיס לתפיסה ה"אקטיביסטית" בציונות, המבקשת להתקדם לפתרון תוך עשייה ולא תוך דיונים מדיניים.

מול פועלי ציון, בהתמודדות על אותו קהל יעד, ניצבו מפלגת "הבונד" הלא-ציונית וכן מפלגת "הפועל הצעיר", שמורה הרוחני היה א. ד. גורדון, אשר העלתה על נס את השימוש בשפה העברית (שתי הראשונות ראו ביידיש את שפת החיים והתרבות של היהודי העמל), והייתה פחות סוציאליסטית-רדיקלית ויותר מתונה ונכונה לפשרות מבחינה מדינית.

דוד בן-גוריון סיכם ב-1931 את אופיהּ המיוחד של "פועלי ציון":

תנועתנו דגלה תמיד ברעיון הסוציאליסטי האומר שמפלגת מעמד הפועלים, בניגוד למפלגות של מעמדות אחרים, אינה מפלגת מעמד בלבד... אלא מפלגה לאומית האחראית לעתידה של כל האומה ורואה עצמה לא כצד, אלא כגרעין של אומת העתיד.

דוד בן-גוריון, ממעמד לעם, עמוד רע

ייסוד מפלגת פועלי ציון בארץ ישראל

לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יְשוּבִים: יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

דוד בן-גוריון, ישראל שוחט, יעקב זרובבל ויצחק בן צבי, מן המנהיגים הצעירים הבולטים של פועלי ציון עלו לארץ ישראל בעלייה השנייה ועמדו בראש סניף המפלגה שנוסד בארץ ישראל. הסניפים המרכזיים היו בירושלים, בראשותו של בוריס ש"ץ, וביפו.

בסוכות תרס"ז (67 באוקטובר 1906) התקיימה ביפו ועידת היסוד של מפלגת פועלי ציון בארץ ישראל. עיקר הבעיה שעִמה התמודדו מפלגות הפועלים הייתה צעירים וצעירות מאנשי העלייה השנייה שהתקשו למצוא עבודה וסבלו ממצוקה כלכלית, כאשר אנשי העלייה הראשונה, המבוססים יחסית, העדיפו ברובם להעסיק עובדים ערבים מיומנים וזולים יותר ולא את אנשי העלייה השנייה. עם זאת, הוועידה הציפה את חוסר ההסכמה בין חברי המפלגה השונים בארץ ישראל, שהגיעו מסניפים שונים של פועלי ציון. לפיכך הוחלט על גיבוש מצע על ידי נציגות שתתכנס ברמלה – "פלטפורמת רמלה".

פלטפורמת רמלה ואחריה

בחוץ לארץ התמודדה המפלגה עם השאלה לגבי אחדות המעמד עם הפועל הלא-יהודי; בארץ הפועל הלא-יהודי היה הפועל הערבי שמולו התנהל "כיבוש העבודה", שהציב סוגיה סוציאליסטית סבוכה לפתחה של המפלגה. פתרון שאלה זו עמד במרכז הדיונים ברמלה. המצע של פועלי ציון נוסח כמניפסט, ברוח המניפסט הקומוניסטי. לפי מנסחי המצע, ארץ ישראל כמעט ריקה והפועלים שבה (הערבים) אינם מסוגלים לנהל מלחמת מעמדות מול הקפיטליזם. הפועלים היהודים יהיו חייבים, מתוך מצב היסטורי מחויב המציאות (סטיכי) לעלות לארץ ישראל, באין כל מקום אחר בו יוכלו לחיות חיים יצרניים. הם אלו שינהלו מלחמת מעמדות, תוך בנייה של חברה צודקת ושיוויונית.

הפתרון שניתן על ידי אחדים (בהם בן-גוריון) היה שהפועל הערבי הפשוט הוא חבר-למעמד, והאויב האמיתי – הן המעמדי והן הלאומי – הוא ה"אפנדי", בעל האדמות הערבי העשיר. כן הגדירו בן-גוריון ובן צבי שמטרת המפלגה במגעיה עם הערבים היא לקומם אותם כנגד האפנדים הקפיטליסטים.

המצע לא נתן מענה לכל השאלות שפילגו את פועלי ציון, אך עד מהרה התברר שעל המפלגה בארץ ישראל להתמודד מול שאלות שונות מאלו שמולן עמדה בחוץ לארץ. ראשית, "הבונד" – הגורם המרכזי שמולו ניהלה המפלגה את תעמולתה – לא היה גורם בארץ ישראל, ואילו מפלגת הפועלים בת הפלוגתא הראשית בארץ ישראל הייתה "הפועל הצעיר". שאלת העברית מול יידיש הלכה עד מהרה ונפתרה לטובת שימוש בעברית כדרך חיים. הביטאון הראשון של פועלי ציון, "דער אנפאנג", יצא אמנם ביידיש, אך לאחר שני גליונות הוחלף בביטאון העברי "האחדות".

שאלה נוספת הייתה שאלה ההתעת'מנות, כלומר הוויתור על הנתינות הרוסית או האירופית לטובת קבלת נתינות מקומית עות'מאנית, שיש בה כדי לסייע בחיי היום-יום ולאפשר השתלבות במערך הפוליטי של האימפריה. בן-גוריון ובן צבי אף התעת'מנו ויצאו ללימודי משפטים בקושטא, אך למפלגה לא הייתה דרישה ברורה בנושא במצעה.

בתחילה התנגדה המפלגה להתיישבות פועלים בסגנון עין גנים, כיוון שראתה בכך ניסיון לההפך לאיכרים-בורגנים ("בעלבתים"), אולם מאוחר יותר תמכה ואף הובילה ניסיונות התיישבותיים שיתופיים.

החוקר אלקנה מרגלית מציין שבעיקר בגלות (בעיקר בפולין וברוסיה) הייתה למהפכת אוקטובר השפעה אדירה על המפלגה. המפלגה נאלצה להצדיק ולקיים את אידיאל הלאומיות הציונית בסביבה רעיונית ששללה לאומיות. היא ביקשה דרכים להטמיע את הרעיונות החדשים של המהפכה במפלגה ולקיים את הגופים העממיים בתנאים החדשים. ואולם בארץ ישראל עמדה התנועה מול משבר העלייה השנייה, האכזבה מהניסיונות ליצירת "עם עובד" בארץ ישראל והפסימיזם מן הציונות העובדת כפי שנוסח למשל על ידי אחד העם. פערים אלה בנושאים העיקריים ובחוויות החיים השונות בין הארץ לחו"ל תרמו ליצירת מצע רעיוני ופרוגרמטי עצמאי נפרד של פועלי ציון בארץ ישראל.

המצע המעודכן של פועלי ציון דיבר על כינון אומה עובדת תוך אימוץ קואופרציה בכל תחומי העשייה וההתיישבות, לשם בניית מדינה על בסיס הון לאומי-ציבורי, שיועמד לרשותה ויתוכנן על ידיה לטובת כלל המתפרנסים מבלי לנצל את עמל חבריהם (ולא בדרך של מלחמת מעמדות מול יצירה קפיטליסטית "מקרית", "ספקולטיבית" ו"פראית").

פעולות עיקריות

אחת מהפעולות העיקריות של פועלי ציון הייתה ארגון ההגנה העצמית היהודית, בתחילה במסגרת ארגון "בר גיורא" ולאחריו ארגון "השומר". המפלגה אף ניסתה לגבש "ארגון התעמלות" (כלומר ארגון ספורטיבי בעל זיקה להכשרה צבאית) בשם "שמשון פועלי ציון".[1]

פעילות מרכזית נוספת הייתה הקמת ארגונים לעזרה הדדית לפועלים, שירותי סיוע במציאת עבודה, שירותי סיוע רפואי וערבות הדדית במקרה של אבטלה או חוסר יכולת של פועל לעבוד. המפלגה תמכה בהסתדרויות הפועלים שנוצרו (הסתדרות פועלי יהודה, הסתדרות פועלי השומרון והסתדרות פועלי הגליל), וניסתה להשיג בהן מוֹבִילוּת.

המפלגה פעלה בחוץ לארץ לארגון קבוצות לעלייה לארץ ישראל; היא פתחה חוות להכשרה חקלאית ולימוד עברית, פעילות שמאוחר יותר אוחדה במסגרת תנועת "החלוץ". פעילות ההתארגנות של פועלי ציון התקיימה במקביל לפעילות דומה של הפועל הצעיר, תוך תחרות על הצעירים היהודים. עולים שהגיעו ליפו ללא מסגרת ארגונית נתקלו על הרציף ב"משכנעים" מטעם שתי המפלגות, שמשכו אותם בשולי בגדם לסניף משרד העבודה או "לשכת המודיעין" של המפלגה ה"נכונה".

זרוע ביצועית חשובה של המפלגה הייתה הקמת קפא"י, קופת פועלי ארץ ישראל, מוסד פיננסי למימון פעילות המפלגה ומפעליה.

בד בבד עם התעצמות המפלגה בארץ ישראל, ניתַּק מרכזה הרעיוני והמעשי מהמרכזים בחוץ לארץ. דבר זה הביא להתקרבות אישית ורעיונית בין ראשי פועלי ציון בארץ ובין מנהיגי הסתדרויות הפועלים הארץ-ישראליות "הבלתי מפלגתיים", ובראש ובראשונה בין דוד בן-גוריון מזה ובין ברל כצנלסון מזה. התרקמות הקשרים האישיים בין נציגי שתי התנועות החלו במסגרת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה והבשילו לאחר תומה בהקמת אחדות העבודה.

הקמת מפלגת אחדות העבודה

בוועידת היסוד של המפלגה בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה, הציע דוד בן-גוריון להקים הסתדרות כללית של הפועלים העברים בארץ. בדרך אל הקמת ההסתדרות, התאחדו מפלגת פועלי ציון, הציונית-קונסטרוקטיבית, עם קבוצת "הבלתי מפלגתיים" לכלל מפלגת "אחדות העבודה בשנת 1919. עקב איחוד זה פרשה מפועלי ציון קבוצה מרקסיסטית והקימה את מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית (מפס"ע) שפנתה שמאלה, והושפעה מן המהפכה הבולשביקית עד לשלילת הרעיון הציוני ויציאה מן ההסתדרות הציונית; לאחר מספר גלגולים התקבלה לקומינטרן, האיחוד העולמי של המפלגות הקומוניסטיות.

הפעילות המרכזית הראשונה של אחדות העבודה הייתה הקמת ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, ויחד עמה בנתה את השדרה המרכזית של תנועת העבודה וההתיישבות העובדת. ב-1930 התמזגה אחדות העבודה עם הפועל הצעיר ויצרה את מפא"י.

פועלי ציון שמאל

קבוצה קטנה נוספת של פועלי ציון בראשות יעקב זרובבל, שהחזיקה בעקרונות מרקסיסטיים, נשארה אף היא מחוץ לאיחוד והקימה בשנת 1920 את מפלגת "פועלי ציון שמאל", על רקע מחלוקת בוועידה החמישית של "הברית העולמית של פועלי ציון" בווינה האם לשאוף להתקבל לקומינטרן.

בעוד שפועלי ציון שמאל היוו בארץ מיעוט קטן יחסית מכלל פועלי ציון, הרי שבתנועת פועלי ציון העולמית הם היוו מרכיב עיקרי, שכלל בעיקר את הסניפים הגדולים ברוסיה, פולין ואוסטריה. הם סברו שאל לה לתנועתם לשמור על קשר ארגוני או אחר עם התנועה הציונית הכוללת יסודות "בורגניים". עם זאת, המפלגות הפורשות נאלצו לוותר על השאיפה להצטרף לקומינטרן כמפלגה יהודית שלא במסגרת המפלגה הקומוניסטית הארצית שלהן. ב-1937 הצטרפה הברית העולמית של פועלי ציון שמאל מחדש לקונגרס הציוני, אך בכוח מועט.

הברית העולמית של פועלי ציון לאחר פרישת פועלי ציון שמאל

לאחר הפירוד נבחרו דוד בן-גוריון, שלמה קפלנסקי (שייצג את סניף לונדון), ברל לוקר וזלמן שזר (רובשוב) (שייצגו את סניף וינה) למזכירות האירופית של הברית, שנקראה מעתה פועלי-ציון-ימין. הברית כללה את הסניפים באנגליה, בצרפת, בארצות הברית ובארגנטינה ואת "אחדות העבודה" בארץ ישראל. ב-1925 התאחדו "הברית העולמית של פועלי ציון-ימין" ו"הברית העולמית הציונית-סוציאליסטית (צ"ס)" ויצרו את "ברית הפועלים העברית הסוציאליסטית פועלי ציון - צ"ס". ב-1932, בעיר דנציג התאחדה האחרונה עם "התאחדות" (הברית העולמית של הפועל הצעיר וצעירי ציון) וכך הוקמה הברית העולמית "האיחוד העולמי פועלי ציון - צ"ס - התאחדות", שנקראה בקיצור "האיחוד העולמי" שהיה למפלגת הגג של מפא"י בזירת ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני העולמי, ומרכיב מרכזי במוסדות אלה עד 1968, עת הוקמה "מפלגת העבודה הציונית העולמית".

לקריאה נוספת

מקורות
  • דוד בן-גוריון, זכרונות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1971.
  • דוד בן-גוריון, ממעמד לעם, תל אביב: תרצ"ג-1933.
מחקרים
  • יוסף גורני, בין רציפות לתמורה: היחס אל תורתו של בר ברוכוב בהשקפת עולמם של פועלי ציון בתקופת העלייה השנייה, בתוך: שמואל ייבין (עורך), ספר רפאל מאהלר: קובץ מחקרים בתולדות ישראל, מוגש לו במלאת לו שבעים וחמש שנה, מרחביה: ספרית פועלים, תשל"ד-1974, עמ' 84–112.
  • יוסף גורני, התהוות רעיון הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי במפלגת פועלי ציון בתקופת העלייה השנייה, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, כרך ב', ירושלים: 1972.
  • שבתאי אונגר, פועלי-ציון בקיסרות האוסטרית – 1904–1914, ירושלים: מוסד ביאליק, 2001.
  • צביה בלשן, איחוד מפולג: הברית העולמית של מפלגות פועלי ציון 1920–1907, שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, 2004.

קישורים חיצוניים

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

מחקרים

הערות שוליים

  1. ^ חיים קאופמן, שמשון פועלי ציון: אגודת הספורט הנעלמה.
אחדות העבודה

אחדות העבודה (אחה"ע) (1919–1930) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית. המפלגה הוקמה כאיחוד מפלגת "פועלי ציון" בראשות דוד בן-גוריון עם הפועלים "הבלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון בתקופת העלייה השלישית. פלג שמאלי קטן של פועלי ציון לא הצטרף לאיחוד והמשיך לקיים מפלגה עצמאית בשם "פועלי ציון שמאל". כתב העת של המפלגה - קונטרס יצא לאור בשנות ה-20 של המאה ה-20.

אחדות העבודה - פועלי ציון

אחדות העבודה - פועלי ציון הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית ישראלית בעלת מאפיינים מדיניים ניציים יחסית, שהוקמה בשנת 1954 בעקבות הפילוג במפ"ם. ב-1968 הייתה לאחת ממייסדות מפלגת העבודה, יחדיו עם מפא"י ורפ"י.

בוריס שץ

בוריס (שלמה זלמן-דב ברוך) שץ (23 בדצמבר 1867 – 23 במרץ 1932) היה צייר ופסל יהודי, יוזם ומייסד האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל בירושלים, ומקימו של בית הנכות בצלאל, לימים מוזיאון ישראל.

דב בר בורוכוב

דֹב בֶּר בּוֹרוֹכוֹב (ביידיש: בער באָראָכאָװ; ברוסית: Бер Борохов; ז' בתמוז ה'תרמ"א, 3 ביולי 1881 – ב' בטבת ה'תרע"ח, 17 בדצמבר 1917) היה מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי מפלגת פועלי ציון וממנהיגיה.

תורת בורוכוב (שכונתה "בורוכוביזם", ובאופן רשמי, "הפלטפורמה שלנו"), התבססה על המהפכה התעשייתית השנייה, שדחקה את התעשייה הזעירה. דחיקה זו, במקביל לאנטישמיות, גרמה להגירת יהודים מרוסיה לאירופה וליבשת אמריקה, בעיקר לארצות הברית ולארגנטינה. לצד היהודים היגרו גם בני לאומים אחרים. כתוצאה מכך, הפיצה ההגירה ההמונית הכללית את 'הבעיה היהודית' בעולם. פועלים יהודים עבדו אצל בעלי הון יהודים, שלא הצליחו להתמודד מול מפעלים גדולים ומתקדמים יותר. פועלים יהודים נדחקו החוצה מהמפעלים הגדולים עקב אנטישמיות, תחרות ושכר רעב. מכאן לפי בורוכוב, שהיהודים צריכים להיות במקום שאינו קורץ למהגרים אחרים עקב נחשלותו המשקית. מקום זה הוא ארץ ישראל.

דוד רמז

דוד רמז (דְרַבְּקִין) (י"ח באדר תרמ"ו, 23 במאי 1886 – י"ג באייר תשי"א, 19 במאי 1951) היה ממנהיגי היישוב, יו"ר הוועד הלאומי, מזכ"ל ההסתדרות, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל הראשונות.

הארגון היהודי הלוחם

הארגון היהודי הלוחם (בראשי תיבות: אי"ל; ביידיש: יידישע קאמף ארגאניזאציע; בפולנית: Żydowska Organizacja Bojowa‏ (ŻOB)) היה מחתרת יהודית חמושה אשר הוקמה בוורשה ב-28 ביולי 1942 על ידי ארגון "החלוץ" וארגוני הנוער שפעלו במסגרתו בגטו ורשה - השומר הצעיר, דרור, הבונד, עקיבא, גורדוניה, הנוער הציוני, פועלי ציון צ.ס, פועלי ציון שמאל, והקומוניסטים.

הארגון פתח במרד גטו ורשה בפעולה ראשונה בינואר 1943 (במאי אותה שנה הצטרף גם אצ"י), כמו גם בפעולות התנגדות נוספות, וכן במרד ורשה בשנת 1944.

זלמן שזר

זלמן שַזָּ"ר, במקור: שניאור זלמן רוּבָּשוֹב (בכתיב יידי: רובאַשאָװ; 24 בנובמבר 1889, א' בכסלו תר"ן, מיר, פלך גרודנו, האימפריה הרוסית – 5 באוקטובר 1974, י"ט בתשרי תשל"ה, ירושלים) היה נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל, סופר, משורר, היסטוריון, מראשי הציונות, חבר הכנסת ושר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה.

יהושע צ'צ'יק

יהושע צַ'צִ'יק (Chachik;‏ 9 באוקטובר 1895 – 23 בינואר 1973) היה מו"ל עברי.

יצחק בן-צבי

יצחק בן-צבי (שימשלביץ') (י"ח בכסלו ה'תרמ"ה, 6 בדצמבר 1884 – כ"ט בניסן ה'תשכ"ג, 23 באפריל 1963) היה נשיאהּ השני של מדינת ישראל, חלוץ בתקופת העלייה השנייה, היסטוריון ומראשי תנועת העבודה בארץ ישראל. בין תפקידיו הציבוריים היה ממייסדי "פועלי ציון", יו"ר הוועד הלאומי, חבר ועד הקהילה בירושלים וחבר הכנסת מטעם מפא"י. כחוקר עסק בתולדות עם ישראל וארץ ישראל והתמקד בחקר קהילות ישראל השונות, בראשן עדות המזרח. נבחר שלוש פעמים לכהונה כנשיא מדינת ישראל.

יצחק טבנקין

יצחק טַבֶּנְקִין (בכתיב יידי: טאַבענקין; 8 בינואר 1887 – 6 ביולי 1971) היה מנהיג ציוני, סוציאליסט, מאבות התנועה הקיבוצית, המנהיג הדומיננטי של הקיבוץ המאוחד וחבר הכנסת.

ישראל גלילי

ישראל גלילי (10 בפברואר 1911 – 8 בפברואר 1986) היה ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", פוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

למרחב

למרחב היה ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון ויצא לאור בין השנים 1954 עד 1971. עורכי העיתון היו ישראל אבן נור, משה כרמל, אברהם תרשיש ודוד פדהצור אך הרוח החיה, קובע הקו האידאולוגי וכותב רוב המאמרים הפרוגרמטיים בעיתון היה ישראל גלילי.

מפ"ם

מַפָּ"ם (ראשי תיבות: מפלגת הפועלים המאוחדת) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית ישראלית אשר הוקמה בינואר 1948 כאיחוד בין "מפלגת פועלים השומר הצעיר" ובין "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון".

מפ"ם הייתה הסיעה השנייה בגודלה בכנסת הראשונה (19 ח"כים) והאופוזיציה הראשית לממשלתו של דוד בן-גוריון. באותו זמן הזדהתה בכל תחום עם ברית המועצות ועם התנועה הקומוניסטית העולמית, פרט לנושא של יחס התנועה הקומוניסטית לציונות, שלגביו סברה שהייתה טעות של התנועה הקומוניסטית, אשר תתוקן עם הזמן.

ב-1954 פרשו מהמפלגה אנשי אחדות העבודה בעקבות מחלוקת בשאלת היחס לברית המועצות ונותרו בה יוצאי השומר הצעיר. בהרכב זה התמודדה מפ"ם כמפלגה עצמאית מהכנסת השלישית (1955) עד השישית (1965) ומנתה 8–9 ח"כים, הייתה שותפה בממשלות בהנהגת מפא"י. לקראת הבחירות לכנסת השביעית (1969) יצרה סיעה משותפת עם מפלגת העבודה בשם "המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת" (שכונתה בקיצור בשם המערך, והייתה הסיעה השנייה בכינוי זה, לאחר "המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל" שקדם לה, בין מפא"י לבין אחדות העבודה - פועלי ציון), אולם שמרה על מסגרתה העצמאית כמפלגה.

מתכונת זו התקיימה עד 1984, לאחר הבחירות לכנסת ה-11, כאשר מפ"ם פרשה מן המערך בעקבות הקמת ממשלת האחדות הלאומית וחזרה להיות סיעה עצמאית ואופוזיציה משמאל למפלגת העבודה. בבחירות לכנסת ה-12 (1988) זכתה בשלושה מנדטים. בשנת 1992 הצטרפה לרצ ושינוי במסגרת רשימת מרצ. משנת 1997 מרצ הפכה למפלגה מאוחדת ומפ"ם הפסיקה להתקיים כמפלגה עצמאית, לאחר כהונה בת כ-48 שנה כמפלגה ב-14 כנסות שונות (לא כולל מועצת המדינה הזמנית). נכון להיום, מפ"ם מחזיקה במקום השלישי באורך כהונתה בכנסת כמפלגה (אחרי מפד"ל ואגודת ישראל).

נחום ניר-רפאלקס

ד"ר נחום יעקב ניר (רָפַאלְקֶס; בכתיב יידי: ראַפאַלקעס; 17 במרץ 1884 – 10 ביולי 1968) היה פוליטיקאי ישראלי, מראשי הציונות הסוציאליסטית במזרח אירופה ובארץ ישראל ויושב ראש הכנסת השני.

נחמן סירקין

ד"ר נחמן סירקין (ברוסית: Нахман Сыркин; י"ח בשבט ה'תרכ"ח, 11 בפברואר 1868 (לפי הלוח היוליאני) – ז' באלול ה'תרפ"ד, 6 בספטמבר 1924) היה הוגה דעות ואחד מאבות הציונות הסוציאליסטית.

נתן גורן

נתן גוֹרֶן (גרינבּלַט, גרינבלאט) (ה' בטבת תרמ"ז, ינואר 1887 – 26 בפברואר 1956, תל אביב) היה סופר, עיתונאי, מסאי ומבקר יידי ועברי, מחנך עברי ועסקן ציוני בליטא וביישוב, איש תנועת העבודה.

ציונות סוציאליסטית

ציונות סוציאליסטית היא משנה אידאולוגית הממזגת בתוכה ציונות וסוציאליזם והיוותה תשתית רעיונית של השמאל הציוני. בראשיתה, כללה משנה זו מרכיב מרקסיסטי מרכזי. האידאולוגיה של משנה זאת היוותה את הבסיס לתנועת העבודה. בחציה הראשון של המאה ה-20 הייתה הציונות הסוציאליסטית הזרם המרכזי בציונות; הן בארץ ישראל והן בגולה.

רחל ינאית בן-צבי

גולדה לישנסקי (לעיתים, רחל ינאית בן-צבי), (אייר תרמ"ו, מאי, 1886 – 16 בנובמבר 1979) הייתה סופרת ומחנכת, אגרונומית בהשכלתה. בן-צבי הייתה מהפעילות המרכזיות של תנועת העבודה, פעילה בהגנה העצמית היהודית ביישוב ואשת ציבור במדינת ישראל. אשתו של איש הציבור, ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי.

תנועת העבודה

תנועת העבודה הוא שם כולל לתנועות ולמפלגות הפועלים הציוניות (בעיקר המפלגות הסוציאליסטיות) בתקופת היישוב ולאחר מכן במדינת ישראל.

תנועת העבודה היוותה בתקופת היישוב ובשנות החמישים והשישים תנועה דומיננטית, כשמפלגותיה (בעיקר מפא"י) היוו את מפלגות השלטון במדינה, זכו לתמיכה רבה ולרוב גדול בכנסת. התנועה כללה בתוכה מוסדות ארגוניים, התיישבותיים ותרבותיים רבים וחזקים, כמו הסתדרות העובדים על מוסדותיה השונים והתנועה הקיבוצית. מאז אמצע שנות השבעים איבדה התנועה מכוחה, מפלגותיה ומוסדותיה איבדו מחוזקם וחלק ממוסדותיה הופרטו.

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.