פוסט-ציונות

פּוֹסְט-ציונות היא גישה שהתפתחה בישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20, שעיקרה - ערעור על האידאולוגיה הציונית כאידאולוגיה מנחה במדינת ישראל כיום. גישה זו מהווה חלק מהתופעה הכלל-עולמית של פוסט לאומיות, שהיא בתורה חלק מתהליך הגלובליזציה והגישה הפוסטמודרנית.

שמה של הגישה הוא צירוף של הקידומת פּוֹסְט (שאחרי־) והמילה ציונות. פוסט היא קידומת מקובלת בשמן של תנועות שמערערות על עקרונות של תנועות שקדמו להן. לדברי ההיסטוריון תום שגב, המונח הומצא על ידי העיתונאי אורי אבנרי,[1] והוא "גלגול מודרני של מה שכונה בשנים הראשונות לקיומה של המדינה ציונות במירכאות".[2]

שגב טוען כי המונח "פוסט-ציונות" משמש להערכת מצב, בבחינת: "הציונות מיצתה את תפקידה, בהצלחה ניכרת, וישראל עוברת לשלב הבא". לדבריו, "יש הרואים בכך מטרה, יש הרואים בכך איום. לא קל להסכים מיהו 'פוסט-ציוני', כי לא קל גם להסכים מיהו ציוני".[2] תפיסת הפוסט-ציונות בפשטות טוענת שעבר זמנו של רעיון מדינת היהודים בארץ ישראל.

מאפייני תפיסות פוסט-ציוניות

פוסט-ציונות היא כנוי למגוון של תפיסות ועמדות שונות שמאחוריהן עומדת ביקורת גלויה או מרומזת על אחת או יותר מן הדעות הרווחות בקבוצות ציוניות שונות. פוסט-ציונים מעלים שאלות שונות בקשר לציונות ולמדינת ישראל, ביניהן:

  • האמנם מדינת ישראל היא אכן מקלט בטוח לעם היהודי? האם אין מקומות בעולם שבהם מצבם של היהודים טוב יותר בראייה היסטורית כמו למשל בצפון אמריקה?
  • האם ניתן באמת לשלב בין רעיון המדינה היהודית לבין הדמוקרטיה? האם ישראל לא צריכה להפוך למדינת כל אזרחיה?
  • האם סיפור הסכסוך הישראלי-ערבי הוא כולו שחור-לבן? האם ישראל עשתה תמיד את מרב המאמצים כדי להשיג שלום? האם כל האשמה על התמשכות הסכסוך נופלת רק לפתחו של הצד הערבי?
  • האם יש צורך בציונות לאחר שהוקמה מדינת ישראל והיא מהווה מקלט ליהודים?

כל השאלות הנ"ל הועלו ואף מועלות גם על ידי ציונים, אולם, הפוסט-ציונים מדגישים במיוחד נקודות אלה בערעורם על הנחות היסוד הציוניות.

פוסט-ציונות במסגרת התפתחות סוציולוגית

תמורות שחלו בחברה בישראל בשנות ה-80 וה-90 של המאה העשרים הביאו לשינויים ניכרים בגישות ובערכים המאפיינים ציבורים נרחבים בחברה זו. שינויים אלו מתקיימים הן בתחום הכלכלי - ליברליזציה של המשק הישראלי ופתיחתו לשוק העולמי, והן בשבירת ההגמוניה התרבותית של תנועת העבודה הסוציאליסטית, שהייתה קיימת עד תקופה זו. נקודת המפנה הבולטת הייתה עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, אשר כשלעצמה נתנה ביטוי להתחזקות העמדות הציוניות היותר קיצוניות. בתקופה זו חלו מספר שינויים במקביל, לרבות התנגדות להתחזקות המרכיב הציוני והימני בשלטון. אולם לא ניתן להסיק מכך שכולם נובעים מגורם אחד, ולא ניתן לייחס את כולם לתופעה הקרויה "פוסט-ציונות".

לשינויים בחברה הישראלית, אליהם נלווית תופעת הפוסט-ציונות, מאפיינים במספר תחומים:

אין בהכרח חפיפה בין שלושת התחומים שלעיל ורק מיעוט מהקבוצות העוברות את התהליכים הללו הן פוסט-ציוניות.

פוסט-ציונות כתנועה אינטלקטואלית

בנוסף לתופעה הסוציולוגית, קיימים פוסט-ציונים מוצהרים - אינטלקטואלים, ובעיקר אנשי אקדמיה, המכנים את עצמם, או המכונים בידי אחרים, פוסט-ציונים. המחזיקים בעמדה זו מערערים על הסיפר (הנרטיב) הציוני, תוך עימותו עם נרטיבים אחרים, בעיקר זה הפלסטיני. על ידי כך, הם מבקשים להצביע על ניגודים וסתירות הקיימים בנרטיב זה לטענתם, כמו חוסר האפשרות של הצירוף מדינה יהודית ודמוקרטית, הניגוד בין המיתוס של טוהר הנשק לבין פעולותיו של צה"ל בפועל ועוד.

לפי עדי אופיר, בספרו "עבודת ההווה", פוסט-ציונים הם אלו אשר לפיהם העידן הציוני בא אל קיצו והפרויקט הציוני אינו יכול עוד להמשיך:

"הם שוללים את הציונות כאידאולוגיה תקפה ועומדים על אי התאמתה לעידן הנוכחי, הן בהיסטוריה של היהודים והן בהיסטוריה של הישראלים, בלי לקבל בהכרח את העמדה האנטי-ציונית הוותיקה. הבעיות החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות הניצבות בפני ישראלים ויהודים מן התפוצות אינן ניתנות לביטוי הולם במסגרת השיח הציוני ואי אפשר להתמודד אתן, בוודאי לא לפתור אותן לפי העקרונות המנחים את סדר היום הציוני" (אופיר, 2001: 257 - 258).

על אף שקיימים אינטלקטואלים המכנים עצמם 'פוסט-ציונים', רבים אינם מוכנים לאמץ כינוי זה. למעשה, כינוי זה משמש פעמים רבות ככינוי גנאי, כתואר לאדם שדעותיו הקיצוניות הוציאו אותו אל מחוץ למחנה הציוני. לכן, לא רבים האינטלקטואלים המוכנים להתהדר בו.

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להופיע באקדמיה הישראלית פרסומים המכנים את עצמם פוסט-ציונים, וזאת בעקבות דיון שהתקיים זה זמן מה בסוגיית אירועי מלחמת העצמאות, תחת הכותרת של "ההיסטוריונים החדשים". שני האירועים הבולטים בתהליך זה הוא תחילת הופעתו, בשנת 1991, של כתב העת תאוריה וביקורת, והופעת הספר החברה הישראלית - היבטים ביקורתיים, שני אתרים שסיפקו במה לקולות פוסט-ציוניים. האווירה הציבורית בעקבות הסכם אוסלו, שהניחה שהסכסוך הישראלי ערבי עומד בפני סיום, תרמה אף היא להתפתחות מגמה זו. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה השתנתה אווירה זו. ויש רבים הסבורים כי המגמה הפוסט-ציונית נמצאת בנסיגה.[3]

מנגד, ההיסטוריונים הפוסט-ציוניים הואשמו באימוץ הנרטיב הפלסטיני ללא פקפוק ואף בזיוף עדויות היסטוריות שמטרתו לתמוך בנרטיב של הפלסטינים ולבצע דמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל והציונות.

הטלת חרמות על ישראל

פעילים פוסט-ציוניים היו מעורבים בניסיונות רבים לארגן חרמות על ישראל ובייחוד להטיל חרם אקדמי על המוסדות האקדמיים של ישראל.

ב-2005 התפרסם מאמר שכתב אילן פפה, אנטי-ציוני פעיל, לעיתון הבריטי "הגארדיאן" ובו טען שאוניברסיטת חיפה רודפת אותו בגלל דעותיו הפוליטיות, היה בין הגורמים להחלטה של איגוד המרצים הבריטיים (AUT) להטיל חרם אקדמי על אוניברסיטת חיפה באפריל 2005. החרם בוטל כחודש לאחר מכן, תוך גינויים קשים מבית ומחוץ על AUT והאשמת אלה שקראו לחרם באנטישמיות.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Ilan Gur Zeev, Beyond the Modern-Postmodern Struggle in Education: Toward Counter-Education and Enduring Improvisation, Rotterdam: Sense Publishers, 2007, 352 pp.[4]
  • Yoram Hazony, The Jewish State: The Struggle for Israel's Soul, Basic Books, New York, 2000, 432 pp.[5][6][7]
מאמרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 40.
  2. ^ 2.0 2.1 תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 11.
  3. ^ http://www.ee.bgu.ac.il/~censor/katz-directory/01-09-21haaretz-livneh-post-zionism-hebrew.doc
  4. ^ ביקורת: יותם חותם, כפירה ב"בית" מכל סוג שהוא, באתר הארץ, 15 באפריל 2008
  5. ^ ביקורת: ישראל ברטל, ‏מה נותר מן הבצל? – חיבור ה'פוסט-מודרני' נגד ה'פוסט-ציונות', קתדרה 99, מרץ 2001, עמ' 150-143
  6. ^ Review: Meyrav Wurmser, The Zionist Counterattack, Middle East Quarterly (MEQ), Vol. VII, No. 2, June 2000, pp. 75-73
  7. ^ Review: Allan Arkush, The Jewish State and Its Internal Enemies: Yoram Hazony versus Martin Buber and His "Ideological Children", Jewish Social Studies, New Series, Vol. 7, No. 2, Winter 2001, pp. 169-190
אורי רם

אורי רם (נולד ב-1950) הוא פרופסור מן המניין, ואחד המייסדים וההוגים הבולטים של האסכולה הביקורתית במדעי החברה ובסוציולוגיה בישראל. בין 2009 ל-2012 כיהן כראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנים 2016–2018 כיהן כנשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית.

אנטי-ציונות

אנטי-ציונות הוא מונח מורכב ורב-פנים, שמשמעותו התנגדות לתנועה הציונית. אנטי-ציונות הייתה חלק מהמערך הרעיוני של תנועות חברתיות ופוליטיות רבות, לדוגמה בברית המועצות ובמדינות ערב. כיום נעשה שימוש במונח זה גם בשיח הפנים-ישראלי. לאחר הקמת מדינת ישראל נעשה שימוש במונח גם כציון מביע התנגדות לקיומה, אך גם כהתנגדות להיותה מדינה יהודית.

דן מכמן

דן מכמן (נולד ב-28 ביוני 1947) הוא פרופסור מן המניין במחלקה לתולדות ישראל וראש המכון לחקר השואה ע"ש ארנולד וליאונה פינקלר באוניברסיטת בר-אילן, ומכהן כראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם.

דני גוטוויין

דני גוּטוויין (נולד ב-18 במאי 1953) הוא פרופסור בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה.

הארכיון הציוני המרכזי

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) הוא הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרס היהודי העולמי. בארכיון הציוני המרכזי שמורים לצמיתות תיקים שנוצרו תוך כדי פעילות של מוסדות אלו ומוסדות המשנה הרבים שנוצרו על ידם. בנוסף, שמורים בארכיון הציוני תיקי ארכיונים של ארגונים ומוסדות היישוב היהודי בראשית דרכו בארץ ישראל.

בארכיון הציוני שמורים יותר מ-1,500 ארכיונים של אישים ממנהיגי ופעילי התנועה הציונית והיישוב. רשימת בעלי הארכיונים כוללת דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית המודרנית, כמו: תיאודור הרצל, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר, הנרייטה סאלד, אליעזר בן יהודה, חיים ארלוזורוב ודמויות של עסקנים, אנשי מקצוע ואחרים.

אוספי הארכיון כוללים: תיקים ודברי דפוס, אוסף מפות ותוכניות, אוסף תצלומים, אוסף כרזות וכרוזים, אוסף עיתונים וכתבי עת, ספרים, אוסף סרטי מיקרופילם, אוסף פריטים מוזיאליים ואוסף פריטים קוליים.

ההיסטוריונים החדשים

"ההיסטוריונים החדשים" הוא כינוי למספר היסטוריונים ישראלים, מחברי היסטוריוגרפיה של תולדות היישוב במאה ה-20, שעבודתם עוסקת בסוגיות הציונות והסכסוך היהודי ערבי, חלקן מנקודת מבט פוסט-ציונית, וכולן ביקורתיות כלפי ישראל ומלוות בהצעות ערעור על מוסכמות בהיסטוריוגרפיה ובציבוריות בישראל.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

המוסדות הלאומיים

המוסדות הלאומיים, הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. המוסדות הלאומיים ממשיכים לפעול עד ימינו, אך תפקידם ומעמדם השתנו בעקבות הקמת המדינה.

במוסדות הלאומיים נכללים:

ההסתדרות הציונית העולמית

לפני הקמת המדינה שימשה כמעין ממשלה שבדרך.

מאז קום המדינה עוסקת בעידוד העלייה, בהידוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי התפוצות.

הסוכנות היהודית

לפני הקמת המדינה ייצגה את העם היהודי בפני ממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל.

מאז קום המדינה ממשיכה לעסוק בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.

הקרן הקיימת לישראל

לפני הקמת המדינה עסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן.

מאז קום המדינה עוסקת במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת קרקע.

קרן היסוד

עד לקום המדינה - הזרוע הכספית של הנהגת היישוב.

מאז קום המדינה התרכזה קרן היסוד במימון העלייה וקליטת העולים ובמימון פעולות הסוכנות היהודית.עד כינון האספה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית

שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה ועם מוסדות חבר הלאומים.

המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה.

מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו קולונל קיש.

הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון.

דוגמאות נוספות למוסדות לאומיים:

אספת הנבחרים

הועד הלאומי (שימש מעין ממשלה ל"מדינה שבדרך"),

הרבנות הראשית (טיפלה בענייני הדת; בתי כנסת, שחיטה, קבורה),

הסוכנות היהודית.

פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי,

עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב

למרות פיצולו האידאולוגי.

המכון לאסטרטגיה ציונית

המכון לאסטרטגיה ציונית הוא מכון מחקר ישראלי שמטרתו, כעולה מפרסומיו, "לתרום לשגשוגה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי תוך שמירה על ערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

המכון הוקם בתחילת שנת 2005 על ידי ישראל הראל ועורך הדין יואל גולובנסקי, ומאז 2012 עומד בראשו ד"ר יועז הנדל. המכון פועל בירושלים.

הציונים הכלליים

הציונים הכלליים הייתה מפלגה ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מן הצד המרכזי בפוליטיקה בישראל התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד.

התנועה הקיבוצית

התנועה הקיבוצית הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון כלל תנועות ההתיישבות הקיבוציות שבמסגרת ההתיישבות העובדת. תחת כותרת זו פעלו שלוש תנועות קיבוציות גדולות (כל אחת עם כ-40.000 נפש), הקיבוץ המאוחד, איחוד הקיבוצים והקבוצות, והקיבוץ הארצי, ורביעית הייתה תנועה קטנה יותר, הקיבוץ הדתי. ב-1980 אוחדו שתי הראשונות לתק"מ (תנועה קיבוצית מאוחדת), ובשנת 1999 הוקם איחוד של התק"ם - התנועה הקיבוצית המאוחדת, עם תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר שנקרא התנועה הקיבוצית. החל מיוני 2015, מכהן ניר מאיר כמזכ"ל התנועה.

נאו-ציונות

נאו-ציונות הוא זרם הגותי ופוליטי בציונות שצמח במדינת ישראל ובתפוצות ישראל. נושא עיקרי בנאו-ציונות הוא התמודדות עם האידאולוגיה הפוסט-ציונית. ישנן דעות שונות ממתי החלה צמיחתו; יש הסוברים שמשנות ה-60 של המאה ה-20, ויש הסוברים ששנות ה-80 של המאה ה-20.

האידאולוגיה הנאו-ציונית מתמודדת עם שני זרמים פוסט-ציונים להגדרתה: פוסט-ציונות מן הימין, ופוסט-ציונות מן השמאל, כאשר שתיהן לרוב תומכות בסיפוח השטחים אך מצדדים שונים של המפה הפוליטית:

פוסט-ציונות מן הימין (על פי השיטה הנאו-ציונית) הוא זרם הגותי ופוליטי המעמיד את קיומה של שליטה יהודית בכל ארץ ישראל כערך קובע, הגובר על ההשלכות שתהיינה על הדמוגרפיה והדמוקרטיה במדינת ישראל, כתוצאה מהגדרת כל שטחי ארץ ישראל כנתונים באופן בלעדי תחת שלטונה וחוקיה של ישראל. אידאולוגיה זו לרוב מצדדת בסיפוח השטחים ולמעשה גם בביטול צביונה הדמוקרטי של המדינה, ובכך מנוגדת לבסיסי הציונות שהגה בנימין זאב הרצל. תפיסה זו מתבטאת בעיקר בקרב המתנחלים ונערי הגבעות שרואים במוסדות המדינה דבר הצורך שינוי בתפיסה הדתית.

פוסט-ציונות מן השמאל הוא זרם הגותי ופוליטי אשר בבסיסו משתייך להגות הפוסט לאומית. בניגוד לפוסט-ציונות הימנית המשמרת את שטחי 67 כחלק משטחה של ארץ ישראל, הפוסט ציונות מן השמאל התפתחה לאחר מכן, להבנה כי אין צורך במלחמה דמוגרפית וגאוגרפית במדינה. אידאולוגיה זו גם היא כאמור מצדדת בסיפוח השטחים, אך תוך כינון מדינת כלל-אזרחיה פוסט-לאומית ובכך שוללת גם את הציונות וגם את הלאומיות הפלסטינית. כמו כן, טוענים ההוגים הנאו-ציונים, כי הפוסט ציונות משמאל מונעת ממניעים כלכליים נאו-ליברליים המושתתים על ניצול עובדים והרחבת הפערים הכלכליים.חלק ממפלגות הימין בישראל שמציעים מדינה יהודית על כל שטחי ארץ ישראל (כמו למשל מפלגת זהות של משה פייגלין ומפלגת עוצמה יהודית של מיכאל בן ארי) נתפסות כפוסט-ציוניים משתי סיבות:

חלק רואים במדיניות זו של אותם מפלגות, הקבלה למדיניות כל אזרחיה (פוסט-ציונות מן השמאל), אף על פי שבפועל מוצע על ידם מדיניות פנים בררנית לגבי דמוגרפיה, מיעוטים ואזרחות.

חלק רואים במדיניות זו של אותם מפלגות, ביטול הדמוקרטיה והנחלת חוקי התורה ומדינת הלכה, וחלק רואים במדיניות זו שלילת זכויות דמוקרטיות ממיעוטים במדינה בעקבות הסיפוח.בשני המקרים הנראים לעיל יוצעו פתרונות לבעיות דמוגרפיות ולבעיות בטוהר הדמוקרטיה.

הנאו-ציונות גורסת כי המשותף לשתי אידאולוגיות אלו הן הרדוקציה שהן עושות לציונות ההיסטורית ממפעל ליצירת חברה יהודית צודקת בא"י, ללאומנות יהודית בשטחי המדינה ותו לא. היא מבדילה בין שאיפה לאומית, שהיא השאיפה לריבונותו של כל עם בארצו, לשאיפה לאומנית, שהיא השאיפה לעליונות עם אחד וצרכיו על כלל העמים והקבוצות האחרות. לכן התנועה מצהירה כי היא מבקשת לחבר בין השורשים היהודיים של הציונות, לבין צרכיה המודרניים; וגורסת כי העם היהודי וריבונותו על ארץ ישראל לצד הקמת מדינה פלסטינית, תוך שאיפה לתיקון עולם היא יעדו של עם ישראל ושל הציונות.

קיימת מחלוקת על הגדרתה המדויקת של האידאולוגיה הנאו-ציונית גם בקרב דובריה. הוגים פוסט-ציונים מן השמאל מבקשים להגדירה כתנועה ימנית אשר הגיחה לאחר מלחמת ששת הימים. מאידך, הוגים שונים (הנמנים בזרם זה) רואים בה תגובה להגות פוסט-ציונית הן מימין והן משמאל, כתוצאה מהתערערות האתוס הציוני החל משנות ה-80 של המאה ה-20, ולכן דובריה סוברים כי יש לשייכה לצד השמאלי של המפה הפוליטית. חלק מההוגים המזוהים ביותר עם הנאו-ציונות מגדירים את עצמם כימין מובהק (לדוג' רונן שובל), וחלקם טוענים כי הציונות ההרצליאנית המקורית היא אידיאל שמאלי של שחרור ושוויון, ולכן חזרה אליה היא חזרה לעקרונות שמאליים של מדינת רווחה והכרה ושלום עם העם הפלסטיני (לדוג' גדי טאוב).

פוסט

האם התכוונתם ל...

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

שמאל רדיקלי

שמאל רדיקלי או שמאל קיצוני, הוא מונח מקובל לתיאור אידאולוגיה פוליטית שמאלית הדוגלת בשינויים שורשיים ומעמיקים במבנה השלטון והחברה, במיוחד בתחומי הכלכלה, הלאומיות, התרבות, ויחסי הכוח בחברה. כל זאת תוך כדי שאיפה לחורבן העולם ה"ישן" המתקיים בסדר מסוים מאז המהפכות הקודמות.

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.