פונמה

בבלשנות, פונמה (לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית: 'הֶגְיָן') היא יחידה תאורטית בסיסית של הגייה שעשויה להבדיל בשפה מסוימת בין מילים; כלומר, החלפה של פונמה אחת באחרת הופכת מילה אחת למילה שונה. שתי מילים השונות זו מזו במשמעותן ויש ביניהן הבדל בפונמה אחת בלבד נקראות "זוג מינימלי" (או "זוג מזערי"), למשל, המילים גיר וקיר.

פונמה מייצגת, בדרך כלל, אוסף של הגאים הדומים זה לזה במאפיינים פונטיים או פונולוגיים, כלומר אוסף של אלופונים.

סימון

יש להבחין בין פונמה, שהיא יחידה לשונית תאורטית; לאלופון, שהוא ביצוע ממשי של פונמה; וגרפמה, שהיא סימן יסודי בכתב. הבלשנים מסמנים את הפונמות בין שני לוכסנים, למשל /k/, /e/ ואילו את הביצועים הממשיים כהגאים מסמנים בסוגריים מרובעים, למשל [k]. משערים שכל אלפבית שנוצר הוא פונמאטי, כלומר כל גרפמה באלפבית מייצגת פונמה בשפה, אולם ברור שלאורך הזמן מתערער הקשר בין הכתב, שהוא שמרני יותר, והמערכת הפונמאטית, שנוטה לשינויים. לפעמים גרפמה אחת מייצגת מספר פונמות, למשל ש' במילים 'שלום' ו'שמח', או אותיות בכ"פ. לפעמים מספר גרפמות מייצגות פונמה אחת, למשל ט' ו-ת' שמייצגות בעברית מודרנית את הפונמה /t/.

מספר הפונמות בשפה

לכל שפה יש אוסף פונמות משלה. למשל בעברית אין הבדל בין ר' המבוצעת בקדמת הפה לבין ר' אחורית ושתיהן מסמלות את אותה הפונמה, אולם בערבית אלה שתי פונמות שונות (ر, غ), וניתן למצוא זוגות מינימליים המבחינים ביניהן.

מספר הפונמות בכל שפה משתנה. יש שפות בנות 140 פונמות ויש שפות עם 10 פונמות. ברוב השפות יש 30–50 פונמות. בדרך כלל פונמות הן עיצורים או תנועות, אך יש שפות רבות שבהן גם למשך ההברה או לטון (הנגנה) יש ערך פונמי. שפות שבהן לטון יש ערך פונמי מכונות "שפות טונאליות". בשנת 2011, הציג מאמר בכתב העת Science תוצאות של רגרסיה ליניארית על מדגם של 504 שפות, המראה מתאם הפוך בין מספר הפונמות בשפה ומרחק מוצאה של השפה ממערב אפריקה,[1] בדומה לאפקט המייסד הסדרתי. במאמר נטען שתוצאה זו מצביעה על מנגנונים מקבילים המעצבים את השונות הגנטית והשפתית של אוכלוסיות, ותומכת בטענה שמקור כל השפות האנושיות הוא באפריקה. מאמרים שפורסמו בתגובה טענו כי התוצאה היא ארטיפקט סטטיסטי והצביעו על בעיות מתודולוגיות של המחקר.[2][3][4][5]

פונמות בעברית

בעברית הקלאסית יש כ-30 פונמות, רובן מסומנות בכתיבה מנוקדת.

  • כל אות מייצגת פונמה עיצורית אחת נפרדת (ראו אבג'ד), להוציא את השימוש של אותיות הו"י כאמות קריאה. בפרט:
    • סמ"ך, שי"ן שמאלית ושי"ן ימנית הן פונמות נפרדות.
    • כל-אחת מאותיות בג"ד כפ"ת מיצגות פונמה אחת (דגש קל אינו פונמי).
    • אל"ף נחה היא אלופון שאינו נהגה: מאתיים, תאהב, ראש.
  • א פרוסתטית (שמתווספת בתחילת מילים כמו: תמול – אתמול) אינה פונמה.
  • דגש חזק מסמן הכפלת פונמה (או שהוא פונמי בעצמו).
  • התנועות השונות הן פונמות, פרט ל:
  • אורך התנועות הוא פונמי, או לחלופין ההטעמה.

דגש חזק בסוף מילה או באות אהחע"ר הוא פונמה שאינה מסומנת. ישנן 23 פונמות עיצוריות.

השתנות פונמית בעברית

מצאי הפונמות בשפה נוטה להשתנות לאורך הזמן.

חוקרים משחזרים 29 פונמות עיצוריות בשפה הפרוטו-שמית. בעברית מקראית מספרן מוערך ב-25.

תרגום השבעים מרמז שהאותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא פונמה נוספת כל-אחת, בדומה לאות שי"ן: ח' ו-ע'. פונמות אלה אבדו לפני המצאת הניקוד, אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית. בלשון המקרא שׂ ו-ס מייצגות פונמות שונות (למשל, הזוג המינימלי שָׂר – סָר מבחין ביניהן), אולם בלשון חז"ל התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ והתמזגה ב-ס.

דוגמה להשתנות פונמית שככל הנראה מתרחשת בימינו בעברית היא הפיכתם של זוגות האלופונים כּ-כֿ, בּ-בֿ, פּ-פֿ לפונמות נבדלות. לפי המקובל, בעברית מקראית, ובמידה רבה עדיין גם בעברית החדשה, כּ ו-כֿ הן שני אלוֹפוֹנים של פונמה אחת, וכך גם בּ ו-בֿ, פּ ו-פֿ: לדוברי השפה ברור הקשר בין זוגות המילים "תוף – תופים", "בין – לבין", "שכח – נשכח", וכו'. בתקופה קדומה של העברית נבע החילוף בין האלופונים ישירות מתוך הפונולוגיה של השפה – כלומר: אף דובר לא היה צריך לשנן חוקים כדי לדעת מתי נכון או לא נכון להגות את הביצוע הרפה או הדגוש של הפונמה (ראו דגש קל). הפונולוגיה של העברית המודרנית היא פחות עקבית בהקשר זה, ובימינו הולכות ומתרבות ראיות לכך, שהזהות הפונמית הזו הולכת ונעלמת. במילים אחרות: באזניהם של דוברי עברית רבים, ההחלפה בין כּ ו-כֿ, בּ ו-בֿ, או פּ ו-פֿ אינה נתפסת יותר כחסרת משמעות ולכן הם נוטים לשמר את דגשותן או אי-דגשותן של אותיות אלה.

דוגמה לתופעה זו היא המילה "רֶכֶּז"(ויקימילון). מילה זו איננה הולמת את כללי הדקדוק העבריים וקיומה מדגים את תהליך התרחקותה של הפונולוגיה של העברית החדשה מזו של העברית המקראית: מכיוון שבכל תצורות השורש ר-כ-ז בעברית הכ"ף היא דגושה, שימרו דוברי העברית המודרנית את הדגש בכ"ף כשיצרו את המילה "רֶכֶּז". אבל לפי הדקדוק העברי המקובל, המשקל קֶטֶל אינו יכול להכיל דגש באות השנייה של השורש – לא קל ולא חזק. מאחר שדוברי עברית חדשה אינם מכירים אף תצורה של ר-כ-ז עם כ"ף רפה (בביצוע חוכך), יצרו הדוברים את הצורה בכ"ף בביצוע פוצץ.

מה שתופסים הדבקים בכללי העברית התקנית כעברית פגומה הוא לעיתים תוצאתה של אותה תופעה – תופעת שימור דגשותן או אי-דגשותן של אותיות בכ"פ, למשל: לאחר ו"ו החיבור או לאחר תחיליות בכ"ל. דוגמאות נוספות לתופעה זו הן זוגות שורשים הנבדלים בדגשותן של אות בכ"פ בשורש שלהן: התחבֿר (יצר קשרי חברות) בניגוד להתחבּר, איפֿר (ניער אפר של סגריה) בניגוד לאִפֵּר.

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ Quentin D. Atkinson, Phonemic diversity supports a serial founder effect model of language expansion from Africa, Science (New York, N.Y.) 332, 2011-04-15, עמ' 346–349 doi: 10.1126/science.1199295
  2. ^ T. Florian Jaeger, Daniel Pontillo, Peter Graff, Comment on "Phonemic diversity supports a serial founder effect model of language expansion from Africa", Science (New York, N.Y.) 335, 2012-03-02, עמ' 1042; author reply 1042 doi: 10.1126/science.1215107
  3. ^ Chuan-Chao Wang, Qi-Liang Ding, Huan Tao, Hui Li, Comment on "Phonemic diversity supports a serial founder effect model of language expansion from Africa", Science (New York, N.Y.) 335, 2012-02-10, עמ' 657; author reply 657 doi: 10.1126/science.1207846
  4. ^ Michael Cysouw, Dan Dediu, Steven Moran, Comment on "Phonemic diversity supports a serial founder effect model of language expansion from Africa", Science (New York, N.Y.) 335, 2012-02-10, עמ' 657; author reply 657 doi: 10.1126/science.1208841
  5. ^ Rory Van Tuyl, Asya Pereltsvaig, Comment on "Phonemic diversity supports a serial founder effect model of language expansion from Africa", Science (New York, N.Y.) 335, 2012-02-10, עמ' 657; author reply 657 doi: 10.1126/science.1209176
צלילי שפות העולם
עיצורים
בסיסי חיתוך אופני חיתוך
סדקיים - אפיגלוטיים - לועיים

ענבליים - וילוניים - חכיים
מכתשיים-חכיים - כפופים - בתר-מכתשיים - מכתשיים - שיניים
שיניים-שפתיים - שפתיים-שיניים - לשוניים-שפתיים - דו-שפתיים

ריאתיים: אפיים - סותמים - חוככים - מקורבים - מקישים - רוטטים - צדיים - מחוככים
לא ריאתיים: מסודקים - מפונמים - מצוצים
תנועות
גובה תנועות מיקום התנועות
סגורות - כמעט-סגורות - חצי-סגורות - אמצעיות - חצי-פתוחות - כמעט-פתוחות - פתוחות אחוריות - כמעט-אחוריות - מרכזיות - כמעט-קדמיות - קדמיות
ראו גם: אלפבית פונטי בינלאומי - פורמנט
אוקראינית

אוקראינית (Українська мова) היא שפה סלאבית מזרחית מתוך קבוצת השפות הסלאביות במשפחת השפות ההודו־אירופיות וככזו דומה במידה רבה לרוסית ולבלארוסית. היא מדוברת בפי 51 מיליון איש, מהם 41 מיליון באוקראינה המהווים 83% מהאוכלוסייה.

אורתוגרפיה

אוֹרְתּוֹגְרַפְיָה (מיוונית, אורתו – "נכון" (ορθο), גרפוֹס – "שכותב" (γραφος)) היא מערכת הסימנים והכללים המשמשים לייצוג גרפי של שפה. האורתוגרפיה כוללת הן את הסימנים הגרפיים המשמשים לכתיבה (אותיות, לוגוגרמות, סימנים דיאקריטיים, סימני פיסוק, וכו'), והן את החוקים המתארים כיצד יש להשתמש בהם, כולל חוקי כתיב ופיסוק.

בחלק מהשפות מתייחסת המילה אורתוגרפיה לחוקי הכתיב בלבד. יש להבדיל בין אורתוגרפיה לטיפוגרפיה (אמנות סידור הדף המודפס והספר).

אורתוגרפיה של שפה כוללת גם את הכתב – האורתוגרפיה העברית היא אלפביתית, פונמית ומורפמית. דוגמאות לחוקים אורתוגרפיים הם חוקי הכתיב החסר והמלא.

באנגלית יש 26 אותיות המייצגות עיצורים ותנועות, אך אין סימני הטעמה. לעומת זאת כל אות אנגלית יכולה לייצג צלילים שונים וכל צליל (פונמה) יכול להיכתב במגוון אותיות. בנוסף, קיימים צירופי אותיות הנקראים דיגרפים כגון th, המייצגים צליל אחד. שפות שונות המשתמשות באלפבית אנגלי לא בהכרח חולקות אותם חוקים אורתוגרפים.

האורתוגרפיה היפנית נחשבת לאחת המסובכות בעולם. היא משלבת אלפי סימנים לוגוגרפיים (במקור סיניים) הנקראים "קאנג'י" ומייצגים מורפמות, עם מאה אותיות נוספות הנקראות "קאנה" (שכוללות את מערכי האותיות היראגאנה, קאטאקאנה, ומאניוגאנה ומייצגות הברות) וכן עם אותיות לטיניות הנקראות רומאג'י. כל המילים בשפה היפנית יכולות להיכתב בכל אחת מהשיטות היראגאנה, קאטאקאנה ורומאג'י ורובן גם בסימני קאנג'י. הבחירה באיזה כתב להשתמש מתבצעת לרוב על פי סטנדרטים נהוגים, קלות הקריאה ובחירה סגנונית. קיים ויכוח אם האורתוגרפיה הסינית היא לוגוגרפית או אידאוגרפית.

אינטונציה (בלשנות)

אינטונציה (בעברית: הנגנה) היא שינוי גובה הצליל בזמן הגיית משפט או צירוף תחבירי, על פי תבנית הנגנה, הנושאת משמעות תחבירית-פרוזודית-פרגמטית: שאלה, חיווי סופי (כלומר שהדובר סיים את דבריו), חיווי המשכי (כלומר שהדובר צפוי להמשיך), בקשה, גערה וכיוצא באלה.

יש להבדיל בין אינטונציה לטון בשפה טונאלית (למשל השפות הסיניות או סַנְגּוֹ). טון הוא שינוי בגובה הצליל לאורך תנועה, הברה או מילה, והוא נחשב פונמה, כלומר עשוי לשנות את משמעות המילה. בניגוד לטון, אינטונציה היא שינוי גובה הצליל לאורך אתר תחבירי, בדרך כלל רחב יותר, כמו משפט או צירוף תחבירי, ולא לאורך פונמה או הברה.

כשמדובר בשפת סימנים, המונח אינטונציה מתייחס לתנועות ולהבעות הפנים שמבצע הדובר, וממלאות את תפקידה של האינטונציה בשפות מדוברות, כלומר קובעות שהמשפט שסומן כולל את המאפיינים הפרגמטיים-פרוזודיים שצוינו לעיל.

אלופון

אָלוֹפוֹן הוא מונח בפונטיקה או בפונולוגיה שמשמעותו: אחד הביצועים הפונטיים (אופני ההגייה) לפונמה בשפה מסוימת, המותנים בסביבה. המונח בא מן היוונית: ἄλλος - אחר ו- φωνή - קול, צליל. המונח הוטבע על ידי הבלשן האמריקאי בנג'מין לי וורףלמשל בעברית אין הבדל בין ר' המבוצעת בקדמת הפה לבין ר' אחורית ושתיהן מסמלות את אותה הפונמה, אולם בערבית אלה שתי פונמות שונות (ر, غ), וניתן למצוא זוגות מינימליים המבחינים ביניהן.

יש לשים לב שמושג ההתניה הוא הכרחי להגדרת האלופון - האלופון הוא ביצוע של הפונמה המותנה בסביבתו. מכאן, שני אלופונים של אותה הפונמה נמצאים בהכרח בתפוצה משלימה. במלים אחרות, בסביבה פונטית נתונה (לדוגמה, תחילת מילה) לא נמצא שני אלופונים של אותה פונמה. לעומת זאת, ביצועים שונים של אותה פונמה שאינם מותנים בסביבה הפונטית (אלא, לדוגמה, במבטאו של הדובר) נקראים "וריאנטים חופשיים" (לדוגמה, יש המבטאים את הר' העברית כעיצור מכתשי, מקיש, כדוגמת הר' הערבית, ויש המבטאים אותה כעיצור ענבלי, חוכך, קולי, כדוגמת הר' הצרפתית).

בולגרית

בולגרית היא שפה סלאבית דרומית, מקבוצת השפות הסלאביות במשפחת השפות ההודו-אירופיות. מדוברת בעיקר בבולגריה, בה היא משמשת כשפה רשמית. זו הייתה השפה הסלאבית הראשונה שהופיעה בכתב: היא נכתבה באלפבית הגלגוליטי כבר במאה ה-9, שהוחלף בהדרגה באלפבית הקירילי.

הבולגרית מציגה מספר מאפיינים שייחודיים לה בין השפות הסלאביות: היעדר שמות פועל, שימוש במוספיות סופיות לציון יידוע, ואובדן מערכת היחסות, האופיינית לשפות הסלאביות.

גאורגית

גאורגית, גרוזינית או גרוזית (ქართული - כּארתוּלי; ქართული ენა - כּארתוּלי אֶנה, השפה הגאורגית) היא השפה המדוברת בגאורגיה והשפה הרשמית שלה.

הגאורגית היא שפת אם של כ-3.9 מיליון איש בגאורגיה עצמה (83% מסך האוכלוסייה), ועוד כ-500,000 איש מחוץ לגאורגיה (בעיקר בטורקיה, באיראן, ברוסיה, בארצות הברית ובאירופה המערבית). הגאורגית היא השפה הספרותית של הקבוצה האתנית של הגאורגים, במיוחד אלה הדוברים שפות כרתווליות אחרות (סוואנים, מגרלים ולאזים). גאורגית יהודית, הנחשבת, לעיתים, לנפרדת מהשפות היהודיות מדוברת על ידי כ-20,000 איש נוספים בגאורגיה עצמה וכ-65,000 איש מחוץ לגאורגיה (מתוכם כ-60,000 איש בישראל).

הגה (פונטיקה)

הגה (ברבים הגאים או הגיים) הוא צליל יחיד המופק בתקשורת הלשונית המדוברת. ההגה הוא יחידת הדיבור הקטנה ביותר בשפה ואינו נושא משמעות משל עצמו.

הבדל בין שני הגאים בשפה שיוצר הבדל במשמעות בין שתי מילים נקרא פונמה. הפונמה היא "הגה מבחין", אשר החלפתו בהגה אחר תיצור מילה בעלת משמעות שונה.

הגייה

'קול של הדיבור היא האופן שבו השפה באה לידי ביטוי בפי דובריה. הגייתה של שפה, גם בפי הדוברים אותה כשפת אם, משתנה במהלך הדורות, וכן ניכרים הבדלי הגייה בין קבוצות אתניות שונות ובין אזורי מגורים שונים (במדינות שונות, ואף באזורים נפרדים של אותה מדינה).

טקסטים כתובים באלפבית של השפות השונות אינם מספקים מידע מלא על אופן הגייתו של הטקסט, ולהגייה הנכונה נדרשים גם ניסיון וידע של הקורא. לכתיבה המספקת מידע מלא על אופן הגיית הטקסט משמש אלפבית פונטי בינלאומי.

ענף הבלשנות העוסק בחקר ההגייה קרוי פונטיקה.

יחידה תאורטית בסיסית של הגייה, שעשויה להבדיל בין מילים, היא פונמה. פונמות מייצגות, בדרך כלל, אוסף של הגאים הדומים זה לזה במאפיינים פונטיים או פונולוגיים, כלומר אוסף של אלופונים.

ההגייה משמשת לעיתים כמאפיין חברתי של הדובר. המחשה בולטת לכך ניתנה במחזהו של ג'ורג' ברנרד שו, "פיגמליון", שבו מתערב פרופ' הנרי היגינס, חוקר פונטיקה באוניברסיטה, עם חברו, שיצליח להפוך את אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים ממעמד נמוך ובעלת חיתוך דיבור המוני, ל"ליידי" - אשה בעלת הגייה נכונה וגינונים חברתיים מושלמים.

משפט שובר שיניים הוא משפט שעשוע שנוצר לשם האתגר שבהגייתו. לרוב, הקושי במשפטים מסוג זה נוצר מחזרה עיקשת על כמה עיצורים בודדים או ההחלפה של מספר עיצורים דומים לסירוגין (כמו למשל ס' ו-ש'). דוגמאות: שׂרה שׁרה שיר שמח; גנן גידל דגן בגן.

כתב הברות

כתב הברות (באנגלית: syllabary) הוא כתב שבו כל אחד מהסימנים בו מייצג הברה שלמה, כלומר צירוף של פונמות. זאת בשונה מהכתב האלפביתי המשמש את השפות האירופאיות, שבו כל אות מייצגת פונמה יחידה (למשל- /b/, /k/, /o/, /e/ וכו'). ברוב מערכות הכתב ההברתיות, כל סימן מייצג רצף של עיצור ותנועה (למשל- bo, bi, ke) או תנועה בלבד. אולם בחלקן עשויים להימצא גם סימנים המוקדשים להברות מורכבות יותר (כמו עיצור- תנועה- עיצור או עיצור- עיצור- תנועה). מנקודת מבט היסטורית, ניתן לראות בכתב ההברות שלב ביניים הניצב אחרי הכתב הלוגוגרפי (בו כל סימן מייצג מילה שלמה) ולפני הכתב האלפביתי. כל אחת מהשיטות יעילה מקודמתה בכך שהיא מאפשרת לייצג מספר גדול של רעיונות באמצעות סט קטן יותר ויותר של סימנים. מספר הסימנים הדרוש בכתב הברות גדול בהרבה בהשוואה לכתב אלפביתי. כתב ההברות התפתח באלף השלישי לפני הספירה בעיר גבל, כאשר אנשי העיר ששלטו בכתב חרטומים ובכתב יתדות, פישטו את מערכת הכתב שלהם ויצרו כתב קווי הברתי שכלל כ־120 סימנים. מערכות כתב הברתיות היו נפוצות בעת העתיקה ושימשו מספר רב של שפות. דוגמה ידועה היא כתב ליניארי ב' בו נכתבה השפה מיקנית שהייתה בשימוש ביוון ובכרתים בין המאות ה-16 וה-11 לפנה"ס (התקופה המיקנית). כיום ישנן מספר שפות מודרניות, בהן יפנית ובמידה מסוימת גם אמהרית וטיבטית, המשתמשות בכתב הברות.

נחל חרמון

נַחַל חֶרְמוֹן (מכונה גם בָּנְיַאס, הגייה ערבית של השם הקדום פָנְיַאס - העיצור p אינו פונמה בשפה הערבית ולכן נעשה שימוש בעיצור b), הוא נחל איתן והוא המזרחי במקורות הירדן. כמות מימיו היא כרבע מכלל מי נהר הירדן.

פונולוגיה

פונולוגיה (מלעז; בעברית: תורת ההגה) היא ענף בבלשנות ותת-תחום בדקדוק העוסקת בחקר היחסים בין ההגאים, תפקודם, וצירופם זה לזה בשפה נתונה. לדוגמה, בעברית של ימינו /k/ ו/g/ (ק' ו-ג') הן יחידות נבדלות של צלילים. ניתן לראות את זה על ידי זוג מזערי, כמו המילים גיר וקיר, שמשמעותן שונה, אך נבדלות רק בצליל (פונמה) אחד.

פונטיקה (בשונה מפונולוגיה) עוסקת בחקר הקולות והצלילים שמופקים בעת הדיבור והיא אוניברסלית ובלתי קשורה לשפה ספציפית.

שו (אות)

שוֹ (אות גדולה: Ϸ, אות קטנה: ϸ) הייתה אות שנוספה לאלפבית היווני לצורך כתיבת השפה הבקטריאנית. האות ייצגה עיצור חוכך בתר-מכתשי אטום (/IPA:/ʃ; כמו ש ימנית), פונמה שאינה קיימת ביוונית.

על אף הדמיון הגרפי, אין קשר בין שו ובין האות הגרמאנית ת'ורן (Þ), המשמשת עד היום באיסלנדית.

תיגרינית

תִיגרִינית (ትግርኛ, תִגרִניה בתעתיק לעברית) היא שפה מקבוצת השפות השמיות ושפתם של התִגְרַי תגרניה שיושבים במחוז תִגְרַי שבצפון אתיופיה, ובמרכז אריתריאה (הללו מכונים תגרניה) שם היא גם אחת משתי השפות הרשמיות של המדינה. השפה מדוברת גם על ידי הג'בארטה (תיגרינים מוסלמים), ובמדינת ישראל בפי מיעוט מהעולים מאתיופיה (רובם המכריע של העולים דוברי אמהרית). בישראל יש המכנים את השפה תיגרית ולכן נוצר לעיתים בלבול בינה לבין שפת התיגרה (הקרובה לתיגרינית ומדוברת באריתריאה).

תנועה (פונולוגיה)

בפונטיקה ובפונולוגיה, תנועה היא הגה המבוצע בשפה ומאופיין במרווח רחב יחסית בבסיס החיתוך שלו, ובדרך כלל הוא מהווה את ההגה המרכזי בהברה. זאת לעומת עיצור, שמאופיין במרווח צר יחסית בבסיס החיתוך ונמצא בדרך כלל בשולי ההברה. בשפות מסוימות קיימות כעשרים תנועות שונות ולמעשה מגוון התנועות האפשרי הוא אינסופי.

בהקשר דקדוקי עברי־מסורתי (ראו להלן) מאופיינות תנועות על־פי תכונות לשוניות שאינן תואמות בהכרח למערכת פונולוגית שהייתה קיימת בנקודת זמן מסוימת בתולדות העברית (שכן לשון המקרא, שעליה מתבסס הדקדוק העברי המסורתי, מכילה רבדים היסטוריים שונים), לכן נהוג לציינן בשמותיהן המסורתיים (קמץ, חולם וכו'), ולא כמקובל בבלשנות כללית ישירות על־פי ייצוגן הפונולוגי (למשל /aː/ או /oː/) או הפונטי (למשל [ä] או [o]).

תנועה מרכזית, סגורה, בלתי-מעוגלת

תנועה מרכזית סגורה ובלתי מעוגלת מסומנת באלפבית פונטי בינלאומי בסימן ɨ ומשמשת במספר שפות טבעיות, בעיקר שפות סלאביות.

בשפה הרומנית יש שתי אותיות, Î ו-Â, המבטאות פונמה זו.

בשפה הרוסית פונמה זו מבוטאת על ידי האות ы.

התנועה קיימת גם בשפות פולנית, פורטוגזית ובניבים מסוימים של שוודית, אך בשפות אלה אין אות מיוחדת לביטויה.

خ

ח'א (בערבית: خاء) היא האות השביעית באלפבית הערבי. לפניה באה האות חא ואחריה דאל.

ח'א מייצגת עיצור ענבלי חוכך אטום (IPA: ‏/χ/ - כמו כ"ף רפה וחי"ת מודרניות).

ח'א היא אחת משש האותיות הערביות שאין להן מקבילה באלפבית הפיניקי (האחרות הן ת'א, ד'אל, צ'אד, ט'א וע'ין). על אף שבאלפביתים פרוטו-שמיים כמו האלפבית הדרום-ערבי מופיעה אות לייצוג פונמה זו, שהשתמרה עד היום בשפות שמיות דרומיות, דוגמת ኀ בכתב האתיופי, הרי שבאלפבית הפיניקי, המקור הישיר לאלפבית הערבי, הצליל הזה לא היה קיים. לכן עוצבה ח'א כגרסה של חא.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין ומצד שמאל, כשאר האותיות למעט "דוד' ארז".

ض

האות דאד (בערבית: ضاد) היא האות החמש-עשרה באלפבית הערבי. לפניה באה האות צאד ואחריה האות טא.

דאד מייצגת עיצור מכתשי סותם קולי מלועלע (IPA‏: /dˤ/) - מעין דל"ת משולבת עם עי"ן. צ'אד היא אחת מחמשת העיצורים הנחציים (האחרים הם צאד, טא, ט'א וקאף), והיא הגרסה הנחצית של د. ישנן שתי דרכים לתעתק את האות לעברית: כדל"ת, על-פי השמיעה; או כ-צ' (או צֿ) על-מנת לשמר את הכתב הערבי. נראה שבערבית הקוראנית, זו שדוברה בזמנו של מוחמד, דאד בוטאה כמכתשי, חוכך צדי קולי מלועלע (IPA‏: /ɮˤ/), זהו עיצור מיוחד מאוד ולא נפוץ, שהוביל את המדקדקים הערביים הראשונים לכנות את הערבית "שפת הד֗אד" (لغة الضاد), היות שהם הכירו את העיצור הזה כייחודי לערבית. כינוי זה מצוי עד היום בקרב דוברי הערבית, המִתכנים "המבטאים את האות ד֗אד" (الناطقون بالضاد, "אלנאטקון באלד֗אד").

דאד היא אחת משש האותיות הערביות שאין להן מקבילה באלפבית הפיניקי (האחרות הן ת'א, ח'א, ד'אל, ט'א וע'ין). על אף שבאלפביתים פרוטו-שמיים כמו האלפבית הדרום-ערבי מופיעה אות לייצוג פונמה זו, שהשתמרה עד היום בשפות שמיות דרומיות, דוגמת ፀ בכתב האתיופי, הרי שבאלפבית הפיניקי, המקור הישיר לאלפבית הערבי, הצליל הזה לא היה קיים. לכן עוצבה האות כגרסה של צאד.

בשחזורים של פרוטו-שמית מופיע עיצור מכתשי, חוכך צדי, מסודק (IPA‏: /ɬʼ/) כָּאָב הישיר של העיצור שמייצגת דאד, אם כי הוא אינו האב של צורת האות. ברוב השפות השמיות עיצור זה התמזג עם המקבילות של צאד.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט אותיות "דוד'ארז".

ظ

האות טַ'א (בערבית: ظاء) היא האות השבע-עשרה באלפבית הערבי. לפניה באה האות טא ואחריה האות עין.

בערבית סטנדרטית ט'א מייצגת עיצור מכתשי חוכך שורק קולי מלועלע (IPA: ‏/zˤ/ - כעין זי"ן משולבת עם עי"ן מזרחית). ט'א היא אחת מחמשת העיצורים הנחציים (האחרים הם צאד, צ'אד, טא, וקאף), והיא הגרסה הנחצית של ز. הגייה נוספת של ט'א שנחשבת תקינה בערבית סטנדרטית היא עיצור שיני, חוכך, קולי, מלועלע (/ðˤ/ ‏:IPA - כעין דל"ת רפה משולבת עם עי"ן מזרחית), אז ט'א היא הגרסה הנחצית של ذ.

ישנן שלוש דרכים לתעתק לעברית את ט'א: כדל"ת או כזי"ן על-פי השמיעה, או כ-"ט'" כדי לשמר את הכתב הערבי. בעברית התמזג עיצור זה עם צד"י. לדוגמה: המילה הערבית לצבי - ظَبْي, ט'בי.

ט'א היא האות הערבית הנדירה ביותר. מבין 2,967 השורשים המשולשים שמנה הנס והר, רק 42 (1.4%) מכילים ט'א.

ט'א היא אחת משש האותיות הערביות שאין להן מקבילה באלפבית הפיניקי (האחרות הן ת'א, ח'א, ד'אל, צ'אד וע'ין). על אף שבאלפביתים פרוטו-שמיים כמו האלפבית הדרום-ערבי מופיעה אות לייצוג פונמה זו, הרי שבאלפבית הפיניקי, המקור הישיר לאלפבית הערבי, הצליל הזה לא היה קיים. לכן עוצבה ט'א כווריאנט של טא.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.

غ

האות ע'ין (בערבית: غين; נכתבת לעיתים "רין" או "ר'ין") היא האות התשע-עשרה באלפבית הערבי. לפניה באה האות עין ואחריה האות פא.

ע'ין מייצגת עיצור וילוני, חוכך, קולי (IPA:‏ /ɣ/ - כמו כ"ף רפה קולית), עיצור שאינו מופיע בהרבה שפות וחסר מקבילה בעברית, אם כי כך נהגתה בעבר גימ"ל רפה, וההגייה המודרנית של האות רי"ש דומה מאוד. בעברית המקראית העיצור התמזג עם עי"ן.

בתעתיק אותיות מודרני לשפה העברית, ע'ין מתועתקת לרוב כ"ע'", אך ישנה גם אפשרות להשתמש ב"ג". בתעתיק הגאים האפשרויות המרכזיות הן "ר", "ר'" ו-"ג". במילים שלהן מקבילה ערבית ועברית, כמו שמות של ערים היסטוריות, ע'ין מוחלפת לעיתים בעי"ן, כמו בעזה (غزة, ע'זה), ולעיתים בגימ"ל, כמו בגדד (بغداد, בע'דאד).

בניבים ערביים בהם ג'ים לא מייצגת עיצור וילוני, סותם, קולי (IPA:‏ /ɡ/ - כמו גימ"ל), ע'ין משמשת לתעתוק הצליל הזה במילים משפות זרות. כך למשל "בולגריה" תהיה بلغاريا (תעתיק: בלע'אריא).

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל.

ע'ין היא אחת משש האותיות הערביות שאין להן מקבילה באלפבית הפיניקי (האחרות הן ת'א, ח'א, ד'אל, צ'אד וט'א). על אף שבאלפביתים פרוטו-שמיים כמו האלפבית הדרום-ערבי מופיעה אות לייצוג פונמה זו, הרי שבאלפבית הפיניקי, המקור הישיר לאלפבית הערבי, הצליל המקביל, עיצור ענבלי, חוכך, קולי (IPA:‏ /ʁ/ - כמו רי"ש מודרנית), יוצג על ידי עין (שייצגה בנוסף גם את הלועי החוכך הקולי, IPA:‏ /ʕ/ - כמו עי"ן מזרחית). ברוב השפות השמיות הצליל /ʁ/ התמזג עם /ʕ/ עם הזמן, בערבית לעומת זאת הצליל שרד (אם כי הפך וילוני), ובעקבות פיתוח הנקודות הדיאקריטיות עוצבה ע'ין כוואריאנט של עין.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.