פונולוגיה

פונולוגיהלעז; בעברית: תורת ההגה) היא ענף בבלשנות ותת-תחום בדקדוק העוסקת בחקר היחסים בין ההגאים, תפקודם, וצירופם זה לזה בשפה נתונה. לדוגמה, בעברית של ימינו /k/ ו/g/ (ק' ו-ג') הן יחידות נבדלות של צלילים. ניתן לראות את זה על ידי זוג מזערי, כמו המילים גיר וקיר, שמשמעותן שונה, אך נבדלות רק בצליל (פונמה) אחד.

פונטיקה (בשונה מפונולוגיה) עוסקת בחקר הקולות והצלילים שמופקים בעת הדיבור והיא אוניברסלית ובלתי קשורה לשפה ספציפית.

פונמות, איות ורישום פונטי

בשפות מסוימות יש קשר ישיר בין הפונמות לכתיב, והפונמה מתורגמת לסימן גרפי או לצירופם, אותיות או צירוף אותיות. הכתב הספרדי ברובו פונטי. באנגלית אות יכולה לסמן מספר פונמות, ואותה פונמה יכולה להיות מסומנת על ידי אותיות שונות או צירוף אותיות. העברית בעברה (בתקופה המקראית) הייתה שפה פונטית, וכל אות בה סימנה צליל אחר, אך גם בתקופה זו ש' שמאלית וס' התאחדו לפונמה אחת.

כיום מקובל בבלשנות הרישום הפונטי על פי כללי האלפבית הפונטי הבינלאומי (IPA) כדי להבחין בין הפונמות. את הפונמות מסמנים בלוכסנים, למשל: /d/.

איתור הפונמות, זוג מזערי ואלופונים

חלק מהמחקר הפונולוגי הוא בחינתם של נתונים (הנתונים הם: תעתיק פונטי של דיבור ילידי) בניסיון להסיק מהן הפונמות ומה המצאי שלהן בשפה. הדוברים מפיקים הרבה יותר צלילים ממספר הפונמות — כל פונמה עשויה לההגות בדרכים רבות.

חיפוש אחר צורות של זוג מזערי הוא חלק ממחקר ולימוד כלל הפונמות בשפה; ברם, בשיטה זו לעיתים קרובות קשה לאתר פונמות, לכן נוקטים גם בשיטות אחרות. (זוג מזערי בְשפה הוא זוג מילים הנבדלות זו מזו בפונמה אחת בלבד, ונתפסות כבעלות שתי משמעויות שונות על ידי דוברי השפה.)

מעתק הגאים

מעתק הגאים הוא מונח שהגה הבלשן, יעקב גרים (ראו: חוק גרים). הגאים מסוימים יכולים להשתנות עם הזמן. מונח זה מתייחס בעיקר לבלשנות המשווה. בעברית למשל לעיצור /z/ יש שני מקורות בפרוטו-שמית (אם השפות השמיות - שפה משוחזרת) העיצור /z/ שקיים כיום בעברית והעיצור /d/ שנהגה כמו th (רכה) במילה the. בערבית עיצור זה נשמר במילה ד'הב, בארמית הוא נעתק ל-/d/ (עם קו תחתון) - דהב. בעברית - זהב.

יש מקרים שבהם מעתק ההגאים אינו בצורה הסדירה:

  • אנלוגיה לצורות אחרות.
  • הידמות והיבדלות. הידמות - כאשר הגה מקבל את תכונתו של הגה שסמוך לו. לדוגמה: מפל, היה אמור להיות מנפל, אך ה-נ' מידמה ל-פ'. היבדלות - כאשר הגאים שווים או הגה אחד נבדל לשני הגאים נפרדים. לדוגמה: "שביט, שרביט".
  • מילים שאולות. במלים שאולות מאותה משפחת שפות לא חלים אותם מעתקים. כך בעברית, במילה "תלתן", שהייתה אמורה להיקרא בעברית שלשן (מהמילה "שלוש"), שמקורן זהה, מהעיצור הפרוטו-שמי /t/ (עם קו תחתון) כמו th, במילה thin.

פגיעה ביכולת הפונולוגית

פגיעה או הנמכה במודעות פונולוגית מאפיינת מצבים שונים כגון דיסלקסיה ולקות שפה. קושי בקידוד פונולוגי של המילים עלול לפגוע בתפקוד של זיכרון העבודה המילולי, משום שהן לא מקודדות כראוי בלולאה הפונולוגית[1].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נופר ישי-קרין, ‏הקשר בין זיכרון עבודה מילולי (ולא חזותי-מרחבי) לבין לקות בקריאה ולקות שפתית, באתר פסיכולוגיה עברית, 8 באפריל 2007
אלופון

אָלוֹפוֹן הוא מונח בפונטיקה או בפונולוגיה שמשמעותו: אחד הביצועים הפונטיים (אופני ההגייה) לפונמה בשפה מסוימת, המותנים בסביבה. המונח בא מן היוונית: ἄλλος - אחר ו- φωνή - קול, צליל. המונח הוטבע על ידי הבלשן האמריקאי בנג'מין לי וורףלמשל בעברית אין הבדל בין ר' המבוצעת בקדמת הפה לבין ר' אחורית ושתיהן מסמלות את אותה הפונמה, אולם בערבית אלה שתי פונמות שונות (ر, غ), וניתן למצוא זוגות מינימליים המבחינים ביניהן.

יש לשים לב שמושג ההתניה הוא הכרחי להגדרת האלופון - האלופון הוא ביצוע של הפונמה המותנה בסביבתו. מכאן, שני אלופונים של אותה הפונמה נמצאים בהכרח בתפוצה משלימה. במלים אחרות, בסביבה פונטית נתונה (לדוגמה, תחילת מילה) לא נמצא שני אלופונים של אותה פונמה. לעומת זאת, ביצועים שונים של אותה פונמה שאינם מותנים בסביבה הפונטית (אלא, לדוגמה, במבטאו של הדובר) נקראים "וריאנטים חופשיים" (לדוגמה, יש המבטאים את הר' העברית כעיצור מכתשי, מקיש, כדוגמת הר' הערבית, ויש המבטאים אותה כעיצור ענבלי, חוכך, קולי, כדוגמת הר' הצרפתית).

בלשנות

בַּלְשָׁנוּת (לִינְגְּוִויסְטִיקָה) היא חקר שפה טבעית אנושית, וחקר היכולת האנושית להשתמש בשפה. אדם העוסק בחקר זה נקרא בלשן או לשונאי.

ברטונית

ברטונית (Brezhoneg - "בְּרֵזוֹנֵק"; להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה ממשפחת השפות הקלטיות. היא מדוברת בפי כחצי מיליון מתושבי חבל ברטאן (כששית מאוכלוסיית החבל) שבקצה הצפון-מערבי של צרפת. אלפים נוספים מבינים את השפה, אך דוברים צרפתית ביום-יום.

ברטונית שייכת לפלג הדרומי, הברטוני, של השפות הקלטיות, ביחד עם ולשית וקורנית. בצרפתית ובאנגלית נקראת השפה "Breton" ובברטונית "Brezhoneg".

כ-70% מאוצר המילים בברטונית משותף גם לוולשית. באורח אירוני, על אף שזו בין השפות הקלטיות המדוברות ביותר, זוהי גם השפה הקלטית היחידה ללא מעמד רשמי. לפי חוקת צרפת, צרפתית היא השפה הרשמית היחידה במדינה, ולפיכך הלימודים בבתי הספר בחבל נערכים בצרפתית בלבד. עם זאת, נלמדת השפה באופן חופשי באוניברסיטאות.

דיפתונג

דיפתונג (מיוונית: diphthongos" ,δίφθογγος" שפרושו "עם שני צלילים" או "עם שני טונים", בעברית: דו-תנועה) הוא מונח בפונטיקה שמתייחס לרצף של שתי תנועות הנהגות כהברה אחת. דיפתונג מתאפיין בתנועה רציפה של הלשון ממיקום אחד בחלל הפה למיקום אחר, לדוגמה: בצורת הרבים של כינוי הקניין לגוף ראשון יחיד (יְלָדַי, סוּסַי) הלשון נעה מ-[a] ל-[i] באופן רציף.

נהוג להבחין בין דיפתונגים על פי מידת הצליליות של רכיבי הדיפתונג. דיפתונג עולה הוא דיפתונג שבו הרכיב הראשון הוא חצי תנועה והרכיב השני תנועה מלאה (למשל, wu, yi). דיפתונג יורד הוא דיפתונג שרכיבו הראשון הוא תנועה מלאה והשני הוא חצי תנועה (למשל, ay, aw).

הבחנה נוספת מבוססת על איכות התנועות המרכיבות את הדיפתונג. דיפתונג הומוגני הוא דיפתונג ששני מרכיביו הם מאותה איכות תנועתית (למשל, uw, yi) ודיפתונג הטרוגני הוא דיפתונג שמרכיביו נבדלים זה מזה באיכותם (למשל, aw).

בשפות רבות מתרחשים במרוצת הזמן תהליכים של כיווץ דיפתונג או של דיפתונגיזציה. כיווץ דיפתונג משמעו הפיכת הדיפתונג לתנועה רגילה. למשל, הפועל העברי "הוּרַד" כלל במקור את הדיפתונג uw‏ (huwrad על משקל hutrad). קרה כיווץ דיפתונג, וכך התקבלה הצורה "הוּרַד".

דיפתונגיזציה משמעה הפיכת תנועה רגילה לדיפתונג. כך, למשל, קרה בהגייה האשכנזית של המילים "ביצה", "ביתו" וכדומה. הגייתן המקורית של מילים אלה הייתה בצירה מלא (beto, betsa), אך בעברית האשכנזית נעתקה תנועת הצירה לדיפתונג ey (ככה: beysoy, beytso). כיום, חלק מדוברי העברית הישראלית הוגים את הצירה במילים אלה כדיפתונג (beyto, beytsa) בהשפעת ההגייה האשכנזית או הכתוב (הופעת האות יו"ד במילה).

בעברית המקראית התרחש תהליך נוסף, המכונה פירוק דיפתונג, כלומר פירוק של רצף התנועות לשתי הברות נפרדות. כך, למשל, אירע בצורות הנפרד של השמות המלעליים שאות השורש השנייה שלהם היא יו"ד (בית, זית, יין וכדומה). שמות אלה כללו במקור דיפתונג ay‏ (bayt, zayt, yayn), אך במרוצת הדורות התפרקו הדיפתונגים לשתי הברות על ידי החדרת תנועה נוספת (i) אחרי חצי התנועה y ‏ (bayit, zayit, yayin). לעומת זאת, בצורת הנסמך של מילים אלה, חל כיווץ דיפתונג רגיל (בֵּית-ספר, יֵין-קודש).

דקדוק

דִקְדּוּק הוא אוסף הכללים המנחה את הדיבור והכתיבה בשפה מסוימת, טבעית או מלאכותית.

הברה

הברה (באנגלית: Syllable) היא יחידה פונולוגית, המאגדת הגאים, לפי מידת הסונוריות שלהם, לכדי מילים, כך שמילה מורכבת מהברה בודדת או ממספר הברות. כל הברה מורכבת מגרעין אחד בלבד, שברוב השפות חייב להיות תנועה (יש שפות, שבהן גרעין ההברה יכול להיות גם עיצור סילאבי). מלבד גרעין, יכולות הברות לכלול גם "ראש" (Onset) - עיצור או מספר עיצורים הנמצאים לפני הגרעין, ו"זנב" (Coda) - עיצור או מספר עיצורים הנמצאים לאחר התנועה.

לדוגמה, את המילה המושאלת מאנגלית, "פופקורן", רוב דוברי העברית יבטאו כמילה בת שלוש הברות, אף על פי שרוב דוברי האנגלית יבטאו אותה, כמילה בת שתי הברות. דוברי העברית יבטאו [popcoren], בחלוקה להברות - "פופ-קו-רֶן" ורוב דוברי האנגלית יבטאו [popcorn], בחלוקה להברות - "פופ-קורְן".

הטעמה

הטעמה היא הדגשה של אחת ההברות במילה באמצעות שינוי בתדירות הקול או בעוצמתו בעת הגיית ההברה. הטעמה ניכרת במילים שבהן יש שתי הברות או יותר.

בשפות שיש בהן מילים ארוכות, תיתכן הדגשה של מספר הברות כך שהברה אחת תוטעם בהטעמה ראשית והברות נוספות תוטעמנה בטעם משני. בין שתי הברות מוטעמות (בטעם ראשי או משני) חוצצת תמיד הברה בלתי־מוטעמת אחת לפחות.

מיקום הטעם במילה עשוי להיות ההבדל היחיד בין שתי מילים שונות במשמעותן. כך לדוגמה בעברית הטעם הוא יוצר ההבדל בין המילה בוק֫ר (רועה בקר), הטעם בה נמצא בהברה האחרונה (מלרע), לבין המילה ב֫וקר (השעות הראשונות של היום), הטעם בה נמצא בהברה הראשונה (מלעיל). יש שפות שבהן ניתן לחזות במדויק את מיקום הטעם בעוד שבשפות אחרות מיקום הטעם הוא שרירותי. בשפות מסוימות יש הבחנה בין סוגים שונים של הברות מוטעמות המכונות גם טונים, במקרים כאלו סוג ההטעמה משפיע גם על משמעות המילה.

להטעמה מקום חשוב בשירה ולפיה נקבע המשקל. בשירה, המשלימה להטעמה היא ההשפלה: בהברה שאין הטעמה יש השפלה.

יוונית עתיקה

יוונית עתיקה (Ἑλληνική) היא כינוי ליוונית בשלב ההתפתחות ההיסטורי שלה החל במאה ה-9 לפנה"ס עד למאה ה-6. תקופה זו מקבילה לשלוש התקופות של יוון העתיקה - הארכאית, הקלאסית וההלניסטית. ליוונית העתיקה קדמה היוונית המיקנית. בזמן התקופה ההלניסטית היוונית העתיקה הייתה ידועה כקוֹינֶה, אשר לימים, עם פיצול האימפריה הרומית, הפכה לשפה הרשמית של האימפריה הרומית המזרחית, לימים האימפריה הביזנטית. יוונית זו כבר נקראה "יוונית ביזנטית", ומקץ מאות שנים נוספות התגלגלה ליוונית המודרנית של ימינו. היוונית העתיקה הייתה שפתם של הומרוס ושל ההיסטוריונים, המחזאים והפילוסופים של תור הזהב של אתונה. דרך הלטינית, שורשים רבים בשפה היוונית העתיקה התגלגלו לשמותיהם המדעיים של מינים רבים.

לאדינו

לאדינו היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד (בעיקר יהדות הבלקן), וידועה גם בשמות "ספאניולית" (בעברית), "ג'ודיזמו", "Judeoespañol", ספרדית־יהודית או רק אספאניול בשפת הלאדינו המדוברת. לאדינו הוא השם הנפוץ ביותר כיום ללשון "הספרדית-היהודית", בעבר המונח לאדינו היה לשפה המשמשת לתרגום כתבי קודש בלבד הכתובה באותיות רש"י, שפה שיוחדה לכתיבה והייתה שונה משפת הדיבור.

מבטא

בבלשנות, מבטא הוא סגנון הגייה ייחודי, המאפיין קבוצה מסוימת. אין לבלבל בין מבטא ובין ניב, הכולל גם אוצר מילים וחוקי דקדוק שונים.

נורווגית

נורווגית (בנורווגית: Norsk) היא שפה סקנדינבית מקבוצת השפות הגרמאניות של משפחת השפות ההודו-אירופיות המדוברת בפי כ-4.6 מיליון איש, רובם ככולם בנורווגיה, שם היא משמשת כשפה הרשמית.

השפה דומה מאוד לשוודית ולדנית בהגייה, בדקדוק ובאוצר המלים. הדקדוק הנורווגי, בדומה לשוודי ולדני, פשוט מאוד, ומספר הטיות הפועל מצומצם ביותר וקטן אף ממספר ההטיות באנגלית.

לנורווגית מספר ניבים מקומיים. ארבעת הניבים העיקריים בנורווגיה הם ניב מזרח נורווגיה (Østnorsk), ניב מערב נורווגיה (Vestnorsk), ניב צפון נורווגיה (Nordnorsk), וניב טרונדשק (Trøndersk). ניב מזרח נורווגיה, אשר דומיננטי במיוחד בבירת המדינה אוסלו, הוא הניב הנפוץ ביותר בטלוויזיה ובעיתונות הנורווגית.

השפה נכתבת באלפבית הלטיני, בתוספת מספר אותיות מיוחדות הזהות לאלו שבדנית. בין המאה ה-16 למאה ה-19 הייתה דנית השפה הכתובה הרשמית בנורווגיה. לנורווגית שתי צורות כתיב רשמיות: בוּקמוֹל (Bokmål, "שפת הספר"), ונינורסְק (nynorsk, נורווגית חדשה).

ניקוד העברית בת ימינו

ניקוד העברית בת ימינו הוא הניקוד המשמש בתמלילים של העברית בת ימינו. הוא מבוסס על הניקוד הטברני שבו מנוקד התנ"ך, אבל כלליו פשוטים ואחידים יותר.הניקוד משמש בעברית בת ימינו לשתי מטרות עיקריות: הראשונה – לסייע למי שמתקשה בשפה העברית, כגון ילדים ועולים חדשים; והשנייה – כאשר לכותב המילה יש חשש שהקורא לא יֵדַע לקרוא נכון את המילה, בין אם משום שהמילה אינה מוכרת (כגון מילים זרות) ובין אם משום שללא ניקוד, המילה נכתבת באופן זהה למילה אחרת (הומוגרפיה). במקרה זה הניקוד יהיה לעיתים קרובות חלקי. בהתאם לכך הניקוד נפוץ בספרי ילדים, בעיתונים שמיועדים לעולים חדשים, וכן בספרי שירה, שבהם הטקסט יכול להיות רב־משמעי.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

עיצור

בבלשנות, בתת-תחומי הפונטיקה והפונולוגיה, עיצור הוא אחד משני סוגי ההגאים, הקיימים בכל שפה טבעית. העיצור הוא הגה, שביצועו כולל חסימה מלאה או חלקית של מעבר האוויר במערכת הקול. זאת בניגוד לתנועה, שהיא הגה שביצועו כמעט אינו כולל הפרעה למעבר האוויר.

בשפות רבות, העיצורים מהווים רוב ניכר של הפונמות בשפה, אם כי יש שפות שבהן מספר התנועות מתקרב למספרם של העיצורים.

פונמה

בבלשנות, פונמה (לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית: 'הֶגְיָן') היא יחידה תאורטית בסיסית של הגייה שעשויה להבדיל בשפה מסוימת בין מילים; כלומר, החלפה של פונמה אחת באחרת הופכת מילה אחת למילה שונה. שתי מילים השונות זו מזו במשמעותן ויש ביניהן הבדל בפונמה אחת בלבד נקראות "זוג מינימלי" (או "זוג מזערי"), למשל, המילים גיר וקיר.

פונמה מייצגת, בדרך כלל, אוסף של הגאים הדומים זה לזה במאפיינים פונטיים או פונולוגיים, כלומר אוסף של אלופונים.

פורמנט

פורמנט הוא שיא בספקטרום התדרים של צליל הנובע מתדרי התהודה של מערכת אקוסטית. המונח משמש בפונטיקה ובאקוסטיקה לתיאור תדרי התהודה של מיתרי הקול וכלי נגינה. עם זאת המונח תקף לכל חלל אקוסטי, מאולמות ועד חדרי אמבט. ניתן לנתח פורמנטים באמצעות ספקטרוגרמות - מיפוי ספקטרום התדרים האקוסטיים כפונקציה של הזמן.

פורמנטים הם מרכיבי התדר המשמעותיים להבנת דיבור ושירה. למשל, תנועות מוגדרות לפי הפורמנטים העיקריים המרכיבים אותן. פורמנטים אלה הם הצלילים העיליים האפייניים לפיהם מזהה המאזין את התנועה המדוברת. הפורמנט בתדר הנמוך יותר נקרא f1 ופורמנטים בתדרים גבוהים יותר יקראו f3 ,f2 וכו'. בדרך כלל ניתן לזהות את התנועה באופן חד-משמעי לפי שני הפורמנטים הראשונים f1 ו- f2.

ככלל, זכר אנושי בוגר מסוגל לשנות את תדר הפורמנטים שהוא מפיק בתחום של כאלף הרץ, והמרווח בין תדרי הפורמנטים עומד אף הוא על כאלף הרץ. תדר הצליל היסודי מאפשר לנו לזהות מי הדובר, בעוד שהפורמנטים מאפשרים לנו לזהות מה נאמר. רוב התנועות מכילות לפחות ארבעה פורמנטים ניתנים להבחנה, ולעיתים אף יותר משישה פורמנטים.

רומנית

רומנית (Română; להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה רומאנית מזרחית מתוך קבוצת השפות הרומאניות ("לטיניות") של משפחת השפות ההודו־אירופיות. בדומה לשאר השפות ממשפחה זו, הדקדוק הרומני מושפע במידה רבה מהשפה הלטינית.

ההשפעה הלשונית של הלטינית על השפה הרומנית מקורה בתקופה בה כבשו כוחותיו של הקיסר טראיאנוס את ארץ דאקיה. הרומאים הרגו רבים מהתושבים, מכרו רבים לעבדות, ויישבו אוכלוסייה זרה וחיילים משוחררים במקומם. השפה המשותפת של המתיישבים החדשים הייתה לטינית.

ריכוזי האוכלוסייה הגדולים הדוברים רומנית נמצאים ברומניה ובמולדובה: 17 מיליון בני אדם ברומניה הם דוברי רומנית, ושלושה מיליון במולדובה. בסיסו של האלפבית הרומני הוא האלפבית הלטיני בתוספת כמה אותיות ייחודיות לשפה הרומנית. בעבר כתבו דוברי הרומנית באלפבית הקירילי ובו השתמשו גם במולדובה תחת השלטון הסובייטי. אוצר המילים הרומני מכיל מילים רבות השאולות מן השפות הסלאביות, הלטיניות, הטרום־רומניות כדוגמת דאקית, מיוונית מודרנית, הונגרית ותראקית.

שמות ממוצא זר נכתבים ונקראים, בדרך כלל, לפי כללי שפת המקור ממנה הושאלו.

שומרית

שׁוּמֵרִית (eme-ĝir) הייתה שפתם של השׁוּמֵרִים. היא דוּברה ונכתבה בין האלף ה-4 וה-2 לפנה"ס בדרום מסופוטמיה. השומרית נדחקה בהדרגה בידי השפה האכדית שדוברה בידי פולשים ממוצא שמי, עד שחדלה כליל מלשמש כשפת דיבור; עם זאת, עדיין נמשך השימוש בשומרית כשפה ליטורגית וכשפת המדע והשירה (כמו הלטינית באירופה של ימי הבינים), ואף נלמדה במקומות שיוחדו לכך (E-DUBA). בשומרית נכתבו החשובים באפוסים השומריים, כמו "עלילות גילגמש", "אנכי ונינמח", "אדפה", "אתרחסיס", ו"עלילות לוגלבנדה".

תנועה (פונולוגיה)

בפונטיקה ובפונולוגיה, תנועה היא הגה המבוצע בשפה ומאופיין במרווח רחב יחסית בבסיס החיתוך שלו, ובדרך כלל הוא מהווה את ההגה המרכזי בהברה. זאת לעומת עיצור, שמאופיין במרווח צר יחסית בבסיס החיתוך ונמצא בדרך כלל בשולי ההברה. בשפות מסוימות קיימות כעשרים תנועות שונות ולמעשה מגוון התנועות האפשרי הוא אינסופי.

בהקשר דקדוקי עברי־מסורתי (ראו להלן) מאופיינות תנועות על־פי תכונות לשוניות שאינן תואמות בהכרח למערכת פונולוגית שהייתה קיימת בנקודת זמן מסוימת בתולדות העברית (שכן לשון המקרא, שעליה מתבסס הדקדוק העברי המסורתי, מכילה רבדים היסטוריים שונים), לכן נהוג לציינן בשמותיהן המסורתיים (קמץ, חולם וכו'), ולא כמקובל בבלשנות כללית ישירות על־פי ייצוגן הפונולוגי (למשל /aː/ או /oː/) או הפונטי (למשל [ä] או [o]).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.