פולקלור

פולקלורעברית: ידע-עם; מאנגלית: Folk - "עם", Lore - "ידע") הוא מונח שטבע החוקר האנגלי ג'ון תומאס בשנת 1846 לתיאור מכלול האספקטים המילוליים, הרוחניים והחומריים המאפיינים תרבות מסוימת, אשר מועברים בעל פה, בהקראה, על ידי התבוננות, ועל ידי חיקוי. פולקלור הוא למעשה גוף של ידע, מנהגים ומסורות שעובר מדור לדור, ומשתנה כל הזמן.

ערכו המרכזי של הפולקלור הוא בכך שתהליך היווצרותו נפרס על פני היסטוריה ארוכה במיוחד, ועל כן הוא נחשב למייצג את עברה של תרבות מסוימת, על מורכבויותיו הרבות. יצירת הפולקלור הרב־דורית הופכת אותו לדינמי ובנוי שכבות־שכבות.

לפולקלור שני ז'אנרים עיקריים:

  • ז'אנרים מינוריים: הכוללים יצירות עממיות זעירות, כגון חידות ופתגמים.
  • ז'אנרים מז'וריים: הכוללים יצירות מלאות, כגון סיפור ושירה.

חקר הפולקלור מכונה פולקלוריסטיקה.

מיהם הפולקלורים?

הפולקלורים של המאה ה-19, הקבוצה החברתית המזוהה עם המונח פולקלור באותה תקופה, אופיינה בכך שהורכבה מאנשים כפריים, חסרי השכלה ועניים. הם היו האיכרים שגרו באזורים לא מרכזיים לעומת האוכלוסייה הבורגנית והעשירה יותר שחיה בעיר. רק לקראת סוף אותה מאה הפרולטריון העירוני שויך גם הוא למעמד הפולקלורים.

במאה ה-20, יחד עם הרוח החדשה שהגיעה מתחום מדעי החברה, חל שינוי במאפיינים המזוהים עם הפולקלורים וקבוצה זו הורחבה והוגדרה מחדש. בשנות השישים של אותה מאה המונח פולקלורים קיבל משמעות רחבה יותר ובמקום לייצג את הקבוצה החברתית הנחותה, המונח תיאר קבוצה חברתית כלשהי אשר חבריה בעלי מאפיינים זהים, ללא קשר להשכלתם ומצבם הסוציו-אקונומי הנמוך, וקבוצות אלה היו בכל מקום.

הקבוצה הראשונה שכל אחד מאיתנו משתייך אליה היא המשפחה, ולכל משפחה יש את הפולקלור הייחודי שלה. כאשר ילד מתבגר והופך לאדם, הזהויות שלו מתפתחות ומתעצבות בהתאם לגילו, שפתו, מוצאו, תעסוקתו וכו'. כל אחד מאותם מאפיינים משתייך לפולקלור מסוים, ובהבנה המודרנית של היום, פולקלור הוא מאפיין משותף המזוהה עם קבוצה חברתית כלשהי.

הפולקלור יכול לכלול בדיחה, אמרה או התנהגות צפויה כלשהי היכולה להופיע במספר צורות בקרב קבוצה חברתית מסוימת. הוא יופץ בין חברי הקבוצה ויהפוך למאפיין המזוהה איתה על ידי צפייה וחיקוי של חברי הקבוצה בעקבות מעשה של אחד מהם, ולרוב לא על ידי הגדרה פורמלית. פולקלור יכול לבוא לידי ביטוי בתוך הקבוצה, כדי לבטא את הזהות המשותפת של חבריה, למשל בעת הצטרפות של חברי קבוצה חדשים, או לחלופין כלפי חוץ כדי לבדל את חברי הקבוצה מהסובבים אותם. ניתן לחקור קבוצה כלשהי ולמפות את הפולקלורים המרכיבים על ידי מעקב והתבוננות על חברי הקבוצה וזיהוי הפולקלורים שלה, או על ידי זיהוי של פולקלורים מסוימים ושיוכם לקבוצות המתאימות.

קטגוריות פולקלור

נהוג לאפיין חמש קטגוריות פולקלור מרכזיות: אמונות, מסורות, נרטיבים, אמרות ואומנויות.

ראו גם

אגדה אורבנית

אגדה אוּרבנית או אגדה עירונית היא סוג של אגדה או אנקדוטה שייחודה בהעברתה מפה לאוזן בטענה שמדובר בסיפור אמיתי. האגדה האורבנית מסופרת לרוב מפי מישהו המוכר לאדם הקרוב אל המספר, שהיה, כביכול, עד לאירועים במו עיניו. הסיפורים מסופרים כאמיתיים, ולרוב תוך נקיבה במיקום מסוים שבו אירע כביכול האירוע, או באדם ידוע שהיה עד לו, והדבר המוסיף נופך נוסף של אמינות לסיפור, שהוא לרוב מופרך מיסודו. האגדות העירוניות לא מתרחשות בהכרח באזורים עירוניים. הן נקראות כך משום שסוגה זו הומצאה בעת המודרנית, שבה מרבית האנשים מתגוררים בערים.

לעיתים משתמשים במונח אגדה אורבנית גם כדי לתאר "עובדות" מקובלות שאינן נכונות: לדוגמה, ה"עובדה" שאפשר לראות את חומת סין מהירח. לאגדה כזאת קוראים לפעמים גם "מיתוס אורבני" (או עירוני) או "מיתוס פרוורי".

אחד באפריל

אחד באפריל הוא תאריך המוכר בארצות רבות כ"יום הכזבים הבינלאומי" או "יום השוטים" (באנגלית: "April Fools' Day"), ובו נוהגים אנשים לספר בדותות כדי לנסות להתל באחרים.

קורבנה של מתיחת אחד באפריל קרוי באנגלית "April Fool" (שוטה של אפריל), באיטלקית "Pesce d'aprile" ובצרפתית "Poisson d'avril" (דג של אפריל).

חלק מכלי התקשורת נוהגים לפרסם גם הם בדותות ביום זה, ולכן גם הודעות אמיתיות המתפרסמות בו מעוררות לעיתים חוסר אמון. שירות Gmail למשל, נחשב בעיני רבים לכזב למשך ימים ספורים, כיוון שההודעה של חברת גוגל על הפעלתו פורסמה באחד באפריל.

אמונה טפלה

אמונה טפלה (או: אמונה תפלה; על מקור הביטוי ראו להלן) היא אמונה שאין לה יסוד, שאינה מסתמכת על עובדות מוכחות, אמונה בלתי רציונלית. מושג זה משמש גם כשם גנאי לאמונותיו של הזולת.

ישנן אמונות טפלות מקובלות המכונות גם "אמונות עממיות". חלקן, כגון הפחד מיום שישי ה-13 או מחתול שחור ניתנות למעקב ולהסבר היסטורי. ישנן גם אמונות טפלות שאדם, או יצור חושב אחר, מגבש בעצמו בשל הסקה לא נכונה ממאורעות חייו. לדוגמה, בניסויים בתחום הפסיכולוגיה של הלמידה, בהם חיית מעבדה אמורה ללמוד בניסוי וטעייה ללחוץ על דוושה כדי לקבל מזון, יש חיות שלומדות להסתובב סביב עצמן וללחוץ על הדוושה, להנהן בראשן וללחוץ על הדוושה וכיוצא באלו. זאת על אף שדי בלחיצה על הדוושה בלבד כדי לקבל מזון.

יש הטוענים[דרוש מקור] כי הקביעה מהי אמונה טפלה היא קביעה סובייקטיבית. כך, למשל, יכול אתאיסט לטעון שהאמונה בכל דת באשר היא, היא אמונה טפלה. אחרים טוענים שאמונה הנשענת על מערכת עקרונות מנחים מגובשת, אינה אמונה טפלה, גם אם היא שגויה. על פי טענה זו, אמונה באסטרולוגיה, למשל, היא אמונה טפלה במאה ה-21, אך בזמנים בהם האסטרולוגיה הייתה מקובלת על מרבית המלומדים ומנומקת לפי מיטב יכולתם, היא לא הייתה אמונה טפלה.

אנקדוטה

אֲנֵקְדוֹטָה היא סיפור קצרצר שבא להמחיש היבט כלשהו בתיאורה של אישיות או בתיאור של מאורע היסטורי. האנקדוטה עוסקת בפרטים שוליים של האישיות או המאורע, אך יש בה כדי להאיר פרטים מהותיים יותר, ובפרט להוסיף צבע ועניין בתיאורן של עובדות יבשות.

ביקורת המקרא

ביקורת המקרא היא המחקר האקדמי של המקרא. בשונה מפרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא רואה אותו כספרות רגילה, ושואלת מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות טקסט מסוים חובר, אלו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון השערת התעודות ותאוריית שני המקורות. בהבדלים קלים, הביקורת ממוקדת בתנ"ך העברי, בברית הישנה, באיגרות הברית החדשה ובבשורות. היא שימשה בשחזור ובעריכה-מחדש של נוסח הברית החדשה במאה ה-20, לאחר דחיית סמכות הטקסטוס רצפטוס, וממלאת תפקיד חשוב בחיפוש אחר ישו ההיסטורי.

ביקורת המקרא עוסקת גם בעברית מקראית, בארמית עתיקה וביוונית קוינה, השפות בהן חובר הטקסט, לרבות משמעות הביטויים בהקשרם, שימור הנוסחים והשינויים שחלו בהם; תת־תחום זה נקרא ביקורת נוסח המקרא.

ביקורת המקרא נסמכת על מגוון תחומים אקדמיים ובהם ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור, בלשנות, היסטוריה ולימודי דתות.

גיבור לאומי

גיבור לאומי הוא גיבור ששמו, אישיותו ותיעוד מעשיו טבועים בתודעת הלאום ומשמשים מושא לגאווה. על פי רוב, תולדות חייהם של גיבורים לאומיים אינם מבוססים על תיעודים היסטוריים מהימנים כגון מסמכים, ותכונות הגיבור ומעשיו לא פעם מופרזים, מוגזמים ומקבלים נופך אגדי-מיתולוגי. ישנם גם גיבורים לאומיים המתועדים היטב, וכאלה שהם בדויים.

נוכחות הגיבור הלאומי בתודעת הלאום מתבטאת באזכורה של הדמות בשירי עם, בסיפורי עם ובמרכיבי פולקלור אחרים. גיבורים לאומיים משמשים גם כנושא ביצירות ספרותיות ובסרטי קולנוע. הגיבור הלאומי אהוד על ידי אנשים, או על ידי עם מסוים, ומשקף על פי רוב אידיאלים וערכים בתרבותם.

חייו של הגיבור הלאומי מתחילים כחיים רגילים כשל כל אדם, ומשתנים באופן יוצא דופן בעקבות אירועי חיים משמעותיים, לעיתים קרובות כתגובה לחוסר צדק חברתי ולעיתים כתגובה לאסונות טבע. מקרים נפוצים הם מקרים שבהם הגיבור הלאומי מוצג כמגנם של האנשים הפשוטים וכמסייע להמוני העם נגד דיכוי ועריצות או שחיתות של המבנה הממסדי, כגון מאבק במלך רע. במקרים אלו הוא לרוב, אך לא בהכרח, חי מחוץ לחוק בדרך כלשהי.

גיבורים לאומיים מפורסמיםː

יהודה המכבי

ז'אן ד'ארק

רובין הוד

ויליאם וולאס

נתן הייל

יוסף טרומפלדור

וילהלם טל

רוברט רוי מקגרגור

סקנדרבג

גרב

גרב (גם: פוזמק) הוא פריט לבוש המשמש לחימום והגנה על כף הרגל, ונלבש מתחת לפריטי ההנעלה השונים, כגון נעליים ומגפיים. ניתן להבדיל בין גרביים שונים על פי אורך, צבע וסוג הבד (כותנה, פוליאסטר, צמר וניילון). קיימים גם גרביים מיוחדים שנועדו לבודד את הרגל מתנאי קור קיצוניים.

בין מטרות הגרב:

מניעת לחות וזיעה ברגל

חימום הרגל

הגנה מלכלוך

מניעת שפשוף בין הרגל לנעל

נוחות

אופנה

האחים גרים

האחים גרים (בגרמנית: die Brüder Grimm או die Gebrüder Grimm) היו זוג אחים אקדמאיים גרמנים אשר עסקו בחקר התרבות הגרמנית בתחומי שפה, ספרות, אורח חיים, פולקלור, משפט, דת, היסטוריה ומיתולוגיה, שמעשיותיהם הפכו לפולקלור גרמני מובהק. כמספרי הסיפורים הידועים ביותר של אגדות עם באירופה, האגדות שאספו הפכו לשם־דבר.

יאקוב גרים (1785–1863) ווילהלם גרים (1786–1859) נולדו בעיר הנאו שבגרמניה לאב עורך דין. יאקוב ווילהלם גרים למדו בגימנסיה פרידריכגימנסיום שבעיר קאסל. הם למדו משפטים באוניברסיטת מרבורג. היו פרופסורים בעיר גטינגן ומאוחר יותר, בעקבות הזמנה של פרידריך וילהלם הרביעי, עברו לברלין והיו פרופסורים באוניברסיטה המלכותית.

מוזיאון ארץ ישראל

מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב (קריית המוזיאונים) (בעבר נקרא: מוזיאון הארץ) הוא מוזיאון בתל אביב, המציג ממצאים ארכאולוגיים העוסקים בארץ ישראל מזמנים שונים ומתארים את רב התרבותיות שלה, בעבר ובהווה. המוזיאון הוקם במטרה לשלב ארכאולוגיה, תרבות ופולקלור של ארץ ישראל בכל הזמנים, כשהמודל לתכנונו היו מוזאוני הארץ (Landesmuseum) באירופה, המציגים היסטוריה בשילוב פולקלור ייחודי של כל מחוז ומדינה. בשנותיו הראשונות פעל בתחומי המוזיאון גם מוזיאון למדע. במוזיאון ביתנים בתחומים שונים, כגון ארכאולוגיה יודאיקה, פולקלור, מלאכה ואמנות ישראלית.

מוזיקה עממית

מוזיקה עממית (באנגלית: Folk music, או מוזיקה אתנית, על-פי הכוונה המקורית של הביטוי) מוגדרת במספר אופנים: כמוזיקה העוברת מפה לאוזן, כמוזיקה של המעמדות הנמוכים וכמוזיקה שאין לה מחבר ידוע. המונח של המוזיקה העממית עומד בניגוד לסוגות הנכללות במוזיקה הקלאסית ובסוגות של מוזיקה מסחרית כגון מוזיקת הפופ. המוזיקה העממית היא חלק מהפולקלור הכולל גם רכיבים תרבותיים נוספים.

מקורו של המונח "מוזיקה עממית" הוא במאה ה-19, וכיום יש הטוענים כי זהו מונח אנכרוניסטי מערבי-אירופוצנטרי, המתייחס למוזיקה שכביכול מיועדת לאנשים פשוטים ומבוצעת על ידם. יש המרחיבים את המוזיקה האתנית גם למסורות המוזיקה של התפילה ומוזיקה השייכת למנהגים ולפולחן הסובבים את הדת והמסורת.

מוזיקה עממית התחילה וגם שורדת בחברות שעוד לא הושפעו מתקשורת ההמונים ומהמסחור של התרבות. בדרך כלל כל הקהילה נטלה בה חלק וכדי להופיע לא נדרשה מומחיות או ידע מוזיקלי מקצועי. את המוזיקה העממית למדו בעל פה ולכן שירי העם והמחולות עברו גילגולים רבים והשתנו מדור לדור.

המוזיקה העממית כוללת שירי פולחן, שירי חג, שירי אהבה, שירי מלחמה, שירי ערש, נעימות וריקודי עם.

במאה ה-19 החלו מלחינים להתעניין במוזיקה העממית ושילבו אותה ביצירותיהם. בקהילות השונות הופצו שירי עם שתיארו את החיים

וכך נוצרו מסורות וסגנונות עממיות. חקר המוזיקה העממית הביא גם להתפתחות של איסוף שירים ומנגינות עממיות באופן נרחב. המחקרים על המוזיקה העממית גילו שרוב ממציאי המוזיקה העממית הם אנשים כפריים.

במוזיקה האתנית נהוג להשתמש בקישוטים רבים כגון סלסולים רבים, למשל אם יופיע אותו צליל פעמיים יוכנס סלסול בין הצלילים. במוזיקה האתנית גם מרבים בקוורטות מקבילות כקישוטים.

המוזיקה העממית של העמים דוברי האנגלית מכונה מוזיקת פולק והיא זכתה במחצית השנייה של המאה ה-20 לעדנה מחודשת בארצות הברית כאשר הפכה לסוגה מוזיקלית פופולרית בקרב הדור הצעיר והשפיעה רבות על מוזיקת הרוק והפופ.

מעשייה

מעשייה היא סיפור עם שבו מוטיבים רבים החורגים מההתנסות היומיומית, ומוטיבים על-טבעיים שאינם ניתנים לאישור אמפירי, בין היתר דמויות כגון פיות, גובלינים, אלפים, טרולים, ענקים, חיות מדברות ובדרך כלל אף כישופים ומעשי קסמים. בתרבויות שבהן שדים ומכשפות נתפסים כיצורים אמיתיים, עשויים סיפורי המעשיות להתמזג לתוך סיפורי אגדה שבהן תוכן הסיפור נתפס על ידי המספר והמאזין כבעל משמעות היסטורית. אולם, שלא כמו אגדות ושירה אפית, המעשיות בדרך כלל אינן מכילות יותר מאשר התייחסות שטחית לדת או למקומות גאוגרפיים ממשיים, לאישים או למאורעות. הפתיח המאפיין סיפורי מעשיות הוא: "היה היה פעם..." ולא הכוונה למועד מסוים.

ניתן למצוא מעשיות בסיפורי עם שבעל פה וכן בספרות הכתובה. ההיסטוריה של סיפורי המעשיות קשה ביותר לשחזור, זאת כיוון שניתן לעקוב אחריה אך ורק בביטויה הכתוב. אולם, אף מספורי המעשיות הכתובים ניתן ללמוד כי ספור המעשיה קיים בתרבות האנושית מזה אלפי שנים, אף שייתכן כי לא הוכר כענף ספרותי נפרד. ניתן למצוא סיפורי מעשיות, לאורך מאות בשנים, בכל תרבות אנושית בעולם. סיפורי מעשיות ועבודות הנובעות מהם, עדיין נכתבים אף בימינו אלה.

קהל היעד לסיפורי המעשיות הקדומים היה מבוגרים וילדים גם יחד, אולם סיפורי מעשיות נתפסים כמיועדים בעיקר לילדים כבר החל מן הסלון הספרותי הצרפתי במאה ה-17. הכותרת שהעניקו האחים גרים לאסופת הסיפורים שלהם הייתה "מעשיות לילדים ובני הבית" והקשר בין מעשיות לילדים הלך והתחזק במהלך השנים.

מומחי פולקלור סיווגו את סיפורי המעשיה במספר דרכים. אחד הסיווגים הבולטים הוא זה של ארנה-תומפסון וכן הניתוח המורפולוגי של ולדימיר פרופ. פולקלוריסטים אחרים הציעו פרשנויות למשמעותן של המעשיות, אולם עד היום לא התגבשה שיטה כדי לקבוע באופן חד-משמעי את משמעות המעשיות.

סיפור עם

סיפורי עם או אגדות, הם סיפורי פולקלור נפוצים, אשר דרך הפצתם היא לרוב מפה לאוזן. בדרך כלל, המחבר הוא אנונימי ואין מקום וזמן מוגדרים. סיפורי העם, ככל יצירת פולקלור, מהווים חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של תרבות מסוימת.

סיפורי עם נהוגים ונפוצים בכל תרבות ידועה, ולרוב מכילים שילוב של מאפיינים כלל אנושיים ומאפיינים ייחודיים לתרבות בה מסופר הסיפור. דוגמה לשילוב כזה בין המקומי לכללי הם האויקוטיפים: סיפורים הקיימים בתרבויות רבות, אך מסופרים באופן שונה בכל תרבות, בהתאם למאפייניה.הסיפור העממי הוא ביסודו שמיעתי, נמסר מדור לדור על ידי מסרנים. המסרנים הצטיינו בזיכרון מעולה ובכושר משחק. פעולת העברת הסיפור נקראת "היגוד", והיא נעשתה בפני קהל, בסיטואציה עממית (משפחה, בית-ספר, וכדומה). המסרנים היו גם יוצרים, שהתאימו את העלילה לרוח התקופה אך נשארו נאמנים לאמצעים האומנותיים של הסיפור העממי. משמעותם של סיפורי העם נובעת מהסיטואציה בה סיפרו אותם, לא פחות מאשר מתוכנם. חוקרים רבים חקרו את הספרות העממית ומצאו שיש חוקים (יסודות) החוזרים על עצמם בסיפורי העם. חקר סיפורי העם, יחד עם אלמנטים נוספים השייכים לפולקלור, נקרא אתנופואטיקה.

חלוקה מקובלת של סיפורי העם לסוגות:

סוגות סיפוריות (מיתוס, מעשייה, אגדה, משל, אנקדוטה וסיפור נוסחאי)

סוגות שיריות (אפוס, בלדה וליריקה)

סוגות קטנות (פתגם, חידה ובדיחה).

סנטה קלאוס

סנטה קלאוס הוא דמות בדיונית, המבוססת על מסורת שיובאה לארצות הברית על ידי מתיישבים מהולנד, המקושרת לחג המולד.

לפי המסורת, מדובר בזקן חביב וטוב לב, המגיע בלבוש אדום/כחול (כחול לפי האגדה הסקנדינבית ואדום לפי האמריקאית) מחבל לפלנד שבצפון סקנדינביה ומסתובב ברחבי העולם על גבי מזחלת רתומה לאיילים מעופפים. תפקידו של סנטה קלאוס לפקוד את בתי הילדים הטובים, להביא להם מתנות ולהגשים משאלות.

הדמות במשמעותה הנוכחית קיימת מסוף המאה ה-19. סנטה קלאוס התגלגל לאמריקה דרך דמותו האגדית של סינטרקלאס (Sinterklaas), שהובאה על ידי המתיישבים הראשונים מהולנד לניו אמסטרדם, שהיא ניו יורק של היום. בהמשך היא הופצה ברחבי ארצות הברית של אמריקה, ובהמשך בעולם כולו. משמעות השם "סינטרקלאס" בהולנדית היא "ניקולאס הקדוש" (סיינט ניקולאס), שהיה בישוף באסיה הקטנה, הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה הנוצרית וכפטרונם של הילדים, וב-1087 הועברו שרידיו לבארי.

קיימת מסורת בה מבוגרים מתחפשים לסנטה קלאוס לקראת החג לצורך שעשוע ילדים. בובות של סנטה קלאוס מקשטות את הבית בחג.

בארצות שונות מכונה סנטה קלאוס בשמות שונים, כגון "אבא חג המולד" (קוויבק ואירלנד). במדינות ברית המועצות לשעבר קיימת דמות בעלת מאפיינים דומים, המכונה "סבא כפור" המלווה ב"סנגורוצ'קה", דמות זו היא חדשה והיא מקושרת עם חג הנובי גוד יותר מאשר עם חג המולד.

פתגם

פתגם הוא אמרה עממית קצרה המביעה חוכמת חיים, מוסר השכל וכדומה. לרוב הפתגם מנוסח במשפט קצר וממצה (בדרך כלל משפט מחורז), המכיל בתוכו תוכן רב משמעות על פני כמות קטנה של מילים.

קמע

קָמֵעַ (גם קָמִיעַ) הוא חפץ שמיוחסים לו כוחות סגוליים. לרוב יהיה הקמע פיסת נייר או קלף שעליה כתובה ברכה כלשהי, צירופי אותיות של פסוקים, שמות מלאכים או שמות קדושים אחרים. את הקמע נושא אדם על גופו או מניח בביתו כדי להבטיח את שלומו, לשמירה מעין הרע או משדים ורוחות רעות.

שד (מיתולוגיה)

שֵׁד הוא ייצור מיתולוגי על טבעי, הנפוץ בפולקלור ובאמונות של עמים רבים. לרוב מתוארים השדים כדמויות רבות-כח, שאינן גשמיות, אלא מופיעות בצורת רוחות.

נמנים שני סוגים עיקריים של שדים: השד כשליחו של השטן, והשד כישות עצמאית. כשליחו של השטן - השד בא להזיק לבני האדם ולחבל בנפשם (השד פוגע בנפש ולא בגוף). כישות עצמאית, יכול השד להזיק לבני אדם - אך גם לעזור להם, בתמורה לדבר מה.

שטעטל

שטעטל (יידיש: עיירה; מבוטא "שְטֶטְל" או "שְטֵייטְל") או העיירה היהודית הייתה צורת היישוב הטיפוסית של יהדות מזרח אירופה, בטריטוריות שהשתייכו בעבר לאיחוד הפולני-ליטאי, עד מלחמת העולם הראשונה. עיירות אלה היו פזורות בכל רחבי המרחב מליטא עד רומניה, כשבכל אחת חיים בין מאות אחדות לאלפי תושבים. בממוצע, כמחצית מאוכלוסייתן הייתה יהודית. השפה המדוברת בקרב היהודים הייתה יידיש, והתושבים ניהלו אורח חיים מסורתי בשילוב מאפייניהם ומנהגיהם הייחודיים. עיירות נעקרו כמעט כולן סביב מלחמת העולם הראשונה, עקב הגירה המונית לארצות הברית ולמערב, החורבן והפליטות בימי המלחמה, הטבח ההמוני של יהודים במלחמת האזרחים הרוסית ומתן שוויון זכויות בברית המועצות ובפולין העצמאית שהניע גל הגירה גדול לערים. השטעטלים נזכרים כיום כסמל ליהדות מזרח אירופה שחלפה מן העולם.

שינוי צורה

שינוי צורה הוא היכולת של ישות לשנות את צורת עצמה לצורה אחרת. הסיבה לשינוי הצורה יכולה להיות תוצאה של מעשה רצוני, מילת קסם או מילות קסם, שיקוי או חפץ קסום. שינוי צורה הוא נושא נפוץ במיתולוגיה, בפולקלור ובאגדות. הוא נמצא גם בשירה אפית, ספרות מדע בדיוני, ספרות פנטזיה, ספרות ילדים, קומדיה שייקספירית, בלט, קולנוע, טלוויזיה, קומיקס ומשחקי וידאו.

שירה אפית

שירה אפית (או אֶפּוֹס, וכן שירת עלילה בעברית) היא סוגה (ז'אנר) של שירה פולקלוריסטית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. 'עלילות גילגמש' הוא האפוס הענק הראשון בתולדות הציוויליזציה. דוגמאות קלאסיות נוספות לשירה אפית הן האיליאדה והאודיסיאה מאת הומרוס. כיום השימוש בסוגה קלאסית זו אינו נפוץ, אך המונח אפוס משמש עדיין לתיאור יצירות ספרותיות או קולנועיות עצומות ממדים המתארות מעשי גבורה ואירועים היסטוריים רחבי היקף. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל-פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית, ודוגמה מובהקת לכך היא האיניאדה הרוֹמִית מאת המשורר ורגיליוס, שמְחקה את הסגנון ואת הנושא של הומרוס.

גם במקרא ישנם קטעים המזוהים בחקר המקרא כשירה אפית כדוגמת שירת הים ושירת דבורה. לטענת הפרופ' משה דוד קאסוטו, דוגמאות אלו וכן רסיסי שירות נוספות במקרא גופו מעידים על קיומה של שירת עלילה (שירה אפית) קדומה שהתקיימה בישראל קודם העלאת המקרא על הכתב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.