פולקה ברנדוט

פולְקֶה בֶּרְנָדוֹטשוודית: Folke Bernadotte;‏ 2 בינואר 1895 - 17 בספטמבר 1948) היה דיפלומט בן משפחת המלוכה השוודית. היה קשור למשא ומתן על הוצאת אסירי מחנות מגרמניה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. בין האסירים נכללו גם יהודים, אף כי לא ברור אם הוא היה מעוניין בכך. תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות, ונרצח בירושלים על ידי ארגון הלח"י בשל הצעותיו הפרו-ערביות.

פולקה ברנדוט
Folke Bernadotte
פולקה ברנדוט בסביבות 1945
פולקה ברנדוט
לידה 2 בינואר 1895
סטוקהולם, שוודיה שוודיה
נרצח 17 בספטמבר 1948 (בגיל 53)
ירושלים, ישראל ישראל
מדינה שוודיה
מקום קבורה סטוקהולם, שוודיה
ידוע בשל תיווך להצלת אסירי המחנות (בכללם כמה אלפי יהודים) לקראת סוף מלחמת העולם השניה
תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות
תואר רוזן ויסבורג
בת זוג אסטל ברנדוט

קורות חיים

ראשית חייו

הרוזן פולקה ברנדוט נולד בסטוקהולם בשנת 1895, לנסיך אוסקר ברנדוט, שהיה צאצא של ז'אן-בטיסט ברנדוט, מרשל בצבא נפוליאון, שהוכתר למלך שוודיה בשם קרל הארבעה עשר בשנת 1818. פולקה ברנדוט היה אחיינו של המלך גוסטב החמישי.

ברנדוט קיבל חינוך צבאי. ב-1933 שימש נציג שוודיה לתערוכה העולמית של שיקגו (1933). ב-1939 ייצג את ארצו לתערוכה העולמית של ניו יורק (1939). בראשית מלחמת העולם השנייה עמד בראש תנועת הצופים בשוודיה ולאחר מכן כיהן בתפקיד יושב ראש הצלב האדום השוודי, והיה אחראי לחילופי שבויים בין גרמניה לבריטניה. בתפקידו זה ביקר פעמים רבות בלונדון ובברלין ונפגש עם בכירים בשלטון.

ברנדוט והצלת אסירים ממחנות הריכוז בגרמניה

בתערוכה "ויזות לחיים: הדיפלומטים הצדיקים", שהתארחה בירושלים, זכה ברנדוט להוקרה על שהציל 20,000 אסירים ממחנות ריכוז בגרמניה (חלקם יהודים) ועל שבמשא ומתן שניהל עם היינריך הימלר ומתוקף היותו בתפקיד נשיא הצלב האדום השוודי, הביא לשחרורם של כ-400 יהודים דנים שהיו אסירים במחנה גטו טרזיינשטט.[1] לאחר מכן ארגן את שחרורן של אלפי נשים ממחנות הריכוז ראוונסבריק וברגן בלזן ואת העברתן לשוודיה.

Swedish Ambulance2
האמבולנס השוודי ביד ושם – אחד האמבולנסים ששימשו את ברנדוט להצלת יהודיות ממחנות הריכוז
Swedish Ambulance plaque
לוח הזיכרון שהוצב ליד האמבולנס השוודי ביד ושם

המידע על פעולות ההצלה של ברנדוט, שנעשו בימי המלחמה האחרונים, כאשר מפלת גרמניה הנאצית הייתה כבר ודאית, מתבסס על ספריו שיצאו לאור מיד אחרי המלחמה, על ספרי מחקר ותיעוד שפורסמו בשוודית אודות מבצע ההצלה,[2] ועל עדויות ניצולים. חלק מהחוקרים טוענים כי ברנדוט התנגד למעשה להצלת יהודים ואף ניסה לשכנע את הימלר שלא לכלול יהודים בקרב המיועדים לשחרור.[3] אולם לבסוף ניאות להציל יהודים בשל לחצו של הימלר, שנבע מאימת הדי הקרב עם תום המלחמה ומניסיונו לצבור נקודות זכות אצל בעלות הברית המערביות. לעומתם אחרים טוענים שברנדוט לא התייחס באופן שלילי ליהודים וכי נמנע מלהשתדל למען הצלתם מתוך שיקולים פרגמטיים בלבד, לאור השימוש של היטלר ביהודים כקלף למיקוח. ברנדוט האמין שדרישה לשחרר יהודים תיתקל בסירוב ותקשה את המשא ומתן לגבי אסירים אחרים. אותם החוקרים מוסיפים שברנדוט השתדל להציל יהודים בעלי אזרחות סקנדינבית. העובדה ששיירה בהשתתפותו נסעה תוך סיכון עצמי רב ובתנאים קשים עד גטו טרזיינשטט כדי לפנות משם כ-600 יהודים דנים, מצביעה לטענתם על יחסו ההומניטרי של ברנדוט לכל האסירים, ובהם יהודים.

ההיסטוריון יו טרבור-רופר כתב כי במהלך המגעים בין ברנדוט והימלר, כאשר האחרון הציע לברנדוט להעביר עשרת אלפים יהודים לשוודיה, ברנדוט סירב וב-13 במרץ 1945 שיגר מכתב להימלר ובו כתב בין היתר: "יחסי אל היהודים הוא כשלך". המכתב מופיע בספרו של טרבור-רופר.[4]

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, זומן ברנדוט לפגישה עם היינריך הימלר, ראש האס אס והגסטפו. הפגישה נערכה בעיר ליבק ב-24 באפריל 1945. הימלר מסר לו כי סופו של היטלר קרב וכי הוא עצמו, משהפך לבעל הסמכות העליונה בגרמניה, מציע את כניעת מדינתו גרמניה לבריטניה ולארצות הברית, בתנאי שיורשה למדינתו להמשיך ולהילחם בברית המועצות. משרד החוץ השוודי העביר את ההצעה לראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל ולנשיא ארצות הברית, והם דיווחו עליה לשליט ברית המועצות יוסיף סטלין, בהודיעם לו כי יקבלו כניעה גרמנית רק אם זו תהיה כניעה לשלושת צבאותיהם.

BERNADOTTE sharett.jpeg
ברנדוט עם שר החוץ משה שרת בקריה, ספטמבר 1948

תוכנית ברנדוט (ארץ ישראל)

ברנדוט ראה במינוי למשימת התיווך שקיבל מהאו"ם מנדט לקביעת בסיס אחר ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי[5]מאשר החלטת החלוקה - הסדר טריטוריאלי כפוי, בו תאבד ישראל את הישגיה במלחמת העצמאות ואף ייגרע חלקה של המדינה היהודית בהשוואה לשטח שהוקצה לה בהחלטת החלוקה.[6]

בעקבות משא ומתן שקיים עם שני הצדדים (בנפרד) תחילה במובלעת חיפה ולאחר מכן ברודוס, גיבש ברנדוט את התוכנית שהציע בכתב לשני הצדדים ב-28 ביוני, ואלו עיקריה[7]:

כל מדינות ערב, פרט לירדן, דחו את ההצעה. אומנם ישראל דחתה את התוכנית, אבל היא הייתה מוכנה למשא ומתן נוסף[8]. ההיסטוריון אלעד בן דרור טען שמי שאחראי לכתיבת תוכנית ברנדוט היה עוזרו ראלף באנץ', שהתאמץ מאוד לשקע בה את קו המחשבה שלו באשר לפתרון הפוליטי הרצוי. באנץ' הושפע מרעיונותיו של ד"ר יהודה מגנס ושילב אותם בתוכנית, בעיקר בתבנית הבסיסית, שגרסה כי במקום מדינה יהודית ומדינה ערבית תהיה בארץ ישראל קונפדרציה.[9] לאחר ההפוגה השנייה, ויתר ברנדוט על רעיון הקונפדרציה והציע תוכנית חדשה, הכוללת את בנאום ירושלים[8]. את תוכנית השלום הגיש ב-16 בספטמבר. למחרת נרצח.[10] תוצאות מבצע יואב "קברו" את התוכנית סופית.

ההתנקשות בברנדוט

קריקטורה של לח"י נגד ברנדוט
קריקטורה של לח"י נגד ברנדוט
Lehi Bernadotte demonstration
הפגנת לח"י נגד ברנדוט בירושלים
כותרת תיק המשטרתי לחקירת ההתנקשות בברנדוט
כותרת תיק חקירה מספר 148/48 של משטרת ירושלים, העוסק בהתנקשות בברנדוט ובסארו. מתיקי משטרת ישראל, ארכיון מדינת ישראל.

ב-17 בספטמבר 1948, יום לאחר שהגיש את התוכנית החדשה לאו"ם ושעות ספורות לאחר שהגיע לירושלים, נרצח ברנדוט בירושלים[11] על ידי ארגון הלח"י. השיירה בת שלוש המכוניות, בה נסע ברנדוט מארמון הנציב לבניין ימק"א, נעצרה בפינת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי דהיום על ידי ג'יפ שחסם את הדרך. מהרכב ירדו שלושה אנשי לח"י, בפיקודו של יהושע כהן. כהן ניגש למכוניתו של ברנדוט, שהייתה האחרונה בשיירה, וירה לתוכה מתת-מקלע "שמייסר"[12]. הכדורים פגעו בברנדוט, אשר נפצע אנושות, ובמפקד כוח המשקיפים בירושלים, הקולונל הצרפתי אנדריי סארו, שנהרג במקום. תת-המקלע שבו השתמש כהן התפרק במהלך הירי, וחלק ממנו נותר מוטל על הקרקע. המתנקשים עלו על הג'יפ ונמלטו מהמקום. השיירה נסעה במהירות לבית החולים הדסה, שם נקבע מותו של ברנדוט.[13]

גופתו של ברנדוט נשלחה לקבורה בשוודיה.

השלכות התנקשות ופרוק סופי של הלח"י והאצ"ל

עוצר הוטל בירושלים, אך מבצעי ההתנקשות לא נתפסו. ארגון לא ידוע שכינה עצמו בשם "חזית המולדת" קיבל עליו את האחריות למעשה, אך לא היה ספק בדעת הקהל כי הרצח היה מטעם לח"י, שהתנגד לתוכניתו של ברנדוט למסור את ירושלים לידי הערבים (הדבר הפך לוודאי בעקבות גילויים שנחשפו במרוצת עשרות השנים שחלפו מאז). מתכנן ההתנקשות היה יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים. יצחק שמיר, שהיה בזמנו אחד משלושת ראשי הלח"י, כתב בספרו כי בזמנו אמר לחברי הלח"י: "יש לסלק את ברנדוט מהזירה, אין לי כל התנגדות להתנקשות".[14] שמיר הודה כי ידע את שמותיהם של חברי החוליה שהתנקשה בברנדוט אך סירב למסור אותם לשירות הביטחון. דוד בן-גוריון כתב ביומנו ב-19 בספטמבר 1948 שאיסר הראל דיווח לו על שלושה חברי לח"י שהוא סבור שביצעו את הרצח וכינה אותם "הקבוצה המסוכנת". הסופר מיכאל בר-זוהר מספר בביוגרפיה שכתב על בן-גוריון, כי בעת כתיבת הספר בשנת 1965, הפנה את תשומת לבו של בן-גוריון לאחד משמות האנשים הללו, שבשנים האחרונות בן-גוריון התיידד עמו. בן-גוריון שאל אותו אם אכן ביצע את הרצח ולדבריו, האיש הודה בפניו. בן-גוריון שמר את זהותו בסוד וידידותם של השניים אף נתהדקה. בעת פרסום הספר בשנת 1976, ביקש בר-זוהר מאיש הלח"י לפרסם את שמו, אולם האיש טען כי עדיף שלא לפרסם את כל פרטי האירוע, "משיקולים ממלכתיים".[15] מאוחר יותר פורסם כי האיש היה יהושע כהן.[16]

אחרי רצח ברנדוט, פורק לח"י בירושלים, שעדיין לא הייתה אז בתחום מדינת ישראל (הלח"י בישראל התפרק עוד קודם). חלק מהעצורים נאסרו. אחרים "גורשו" מירושלים לתחומי מדינת ישראל[17].

בעקבות ההתנקשות חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת מניעת טרור, המטילה עונשים כבדים על מי שמשתתף בפועל בפעולות טרור ועל כל חבר בארגון טרור. לח"י וחזית המולדת הוכרזו ארגוני טרור, ונעצרו כ-200 איש, ובהם אחד משלושת ראשי הלח"י, נתן ילין מור.

כמו כן החליטה הממשלה על תביעת אולטימטום מן האצ"ל בירושלים להתפרק. זאת לאחר ששאר יחידות האצ"ל העצמאיות בצה"ל פורקו על רקע פרשת אלטלנה בסוף יוני. ב-21 בספטמבר התייצבו חיילי ומפקדי הארגון בפני גופי הקבלה של צה"ל והצטרפו אל שורותיו.

דוח ברנדוט

שלושה ימים אחרי מותו של ברנדוט פורסם הדוח על מאמצי השלום שלו. להלן עיקר המלצותיו[18]:

  • להפוך את ההפוגה הראשונה לשלום של קבע, או לפחות לשביתת נשק, ולקבּוע את הגבולות הסופיים בין החלק הערבי לחלק היהודי של ארץ ישראל.
  • למסור את הנגב לערבים ואת הגליל ליהודים.
  • לבנאם את ירושלים.
  • למסור לידי מדינות ערב (למעשה לידי עבר הירדן) את החלקים הערביים של ארץ ישראל.
  • להפוך את נמל חיפה ואת נמל התעופה בלוד לנמלים שישמשו את ארץ ישראל כולה (על שני חלקיה, היהודי והערבי) ואת המדינות הערביות השכנות.
  • להחזיר את הפליטים הערבים לבתיהם.
  • למנות ועדת פיוס כדי להשיג שלום סופי.

ממשלת ישראל דחתה את ההצעה.

עם מותו של ברנדוט מונה למתווך האמריקאי ראלף באנץ', והוא פעל עד להשגת הסכמי שביתת הנשק ברודוס.

הנצחתו

Uppsala3
פרוטומה של ברנדוט בפארק בעיר אופסלה

יומנו שהתפרסם לאחר מותו

  • To Jerusalem. Publisher: Holder & Stoughton, 1951
  • לירושלים, הוצאת אחיאסף, 1952

לקריאה נוספת

  • עופר רגב, נסיך ירושלים , פרשת ההתנקשות ברוזן השוודי פולקה פון-ברנדוט, ירושלים 1948, פורת הוצאה לאור, 2006.
  • אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012.
  • שלומי שטרית, "תיק 148/48: העבריין לא נודע - משטרת ישראל חוקרת את רצח ברנדוט", עלי זית וחרב (ט"ו), 2015.

קישורים חיצוניים

סרטונים

הערות שוליים

  1. ^ ראו למשל: Byers, Ann: Rescuing the Danish Jews: A Heroic Story from the Holocaust, Leo Paper Group, China 2011, pp. 90-100
  2. ^ Åke Svensson, 1945, Sune Persson, 2002, Ingrid Lomfors, 2005.
  3. ^ יגאל צור, רצח ברנדוט: תחנות ירושלמיות אחרונות בחיי הרוזן, באתר ynet, 17 בספטמבר 2006
  4. ^ ההפניה לספרו של טרבור-רופר לא מדויקת דיה. העדות על קיום מכתב כזה מיוחסת למטפל של הימלר, קרסטן, במאמר של טרבור-רופר בירחון Atlantic מ-1953. מאוחר יותר הטיל טרבור-רופר בעצמו ספק באמינותו של קרסטן, בגלל נסיונותיו להמעיט בתפקידו של ברנדוט במבצע, ולהאדיר את עצמו.
  5. ^ דיוויד סלע, ‏בצל המאמץ הבינלאומי להסדר, באתר ישראל היום, 15 יוני 2018
  6. ^ אילן אסיה, מוקד הסכסוך המאבק על הנגב 1956-1947, הוצאת יד יצחק בן צבי ירושלים & המרכז למורשת בן-גוריון קריית שדה בוקר הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ירושלים, 1994, עמוד 71
  7. ^ סוון-אריק סודר, ללמוד מן העבר בחיפוש אחר השלום, באתר TheMarker‏, 1 בנובמבר 2015
  8. ^ 8.0 8.1 אביגייל אורן, חיה רגב "תוכנית ברנדוט", מתוך הקמת המדינה ושנותיה הראשונות (תל אביב:המרכז לטכנולוגיה חינוכית,1995)
  9. ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012, עמ' 101-77
  10. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ח, עמ' 821–822.
  11. ^ ברנדוט נרצח בירושלים – מאסרים נרחבים במדינה, המשקיף, 19 בספטמבר 1948
    פעולות נמרצות לגילוי רוצחי ברנדוט, דבר, 19 בספטמבר 1948
  12. ^ על פי עדויות חדשות היה בידי המתנקשים תמ"ק קלצ'ניקוב, הלוחם עקיבא', דוד חרלפ,שהיה הנשק של מחנה אלדד בליפתא ,הרכיב כלי נשק משופר שהורכב מחלקים של קלשניקוב שהורכב בתמ"ק שמייסר או להפך
  13. ^ שלומי שטרית, "תיק 148/48: העבריין לא נודע - משטרת ישראל חוקרת את רצח ברנדוט", עלי זית וחרב ט"ו, 2015
  14. ^ יצחק שמיר אמר לי: סע ללונדון וחסל את שר החוץ הבריטי, "ידיעות אחרונות", 29.3.13
  15. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ט, עמ' 836–837.
  16. ^ אורי משגבבן-גוריון, הדעיכה, באתר הארץ, 4 באפריל 2012
  17. ^ דוד אסף, בלוג עונג שבת
  18. ^ ראו גם "מפת תוכנית ברנדוט : ספטמבר 1949", בתוך: אביגיל אורן וצביה לוטן, מסע אל העבר : לכיתות ט : תולדות המאה ה-20, המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
  19. ^ התחילה נטיעת יער ברנאדוט, על המשמר, 29 בינואר 1952
17 בספטמבר

17 בספטמבר הוא היום ה-260 בשנה, (261 בשנה מעוברת) בשבוע ה-38 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 105 ימים.

1895

שנת 1895 היא השנה ה-95 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1895 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1948

שנת 1948 היא השנה ה-48 במאה ה-20. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1948 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1948 בישראל

שנת 1948 בישראל, שנת עצמאותה של המדינה, הייתה מאופיינת בניסיונות לייצב את המערכת הפוליטית (ולבטל את פלגי המחתרות השונים לטובת הקמתו של צה"ל) ובניסיונות להתמודד עם איום מבחוץ: התקיפות מצד צבאות ערב והפלסטינים בשטחים שהוקצו למדינת ישראל במסגרת מלחמת העצמאות. במקביל, התמודדה ישראל עם גל עלייה משמעותי.

24 באפריל

24 באפריל הוא היום ה-114 בשנה (115 בשנה מעוברת), בשבוע ה-17 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 251 ימים.

2 בינואר

2 בינואר הוא היום השני בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 363 ימים (364 בשנה מעוברת).

אסטל, דוכסית אסטרייטלנד

אסטל סילביה אווה מארי, דוכסית אסטרייטלנד (בשוודית: Estelle Silvia Ewa Mary;‏ נולדה ב-23 בפברואר 2012) היא בתה של יורשת העצר השוודית, הנסיכה ויקטוריה, הצפויה להיות מלכת שוודיה לאחר אמהּ.

ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות

ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות (באנגלית: United Nations Truce Supervision Organization, ידוע בראשי תיבות UNTSO), נוסד ב-29 במאי 1948 לצורך שמירת הפסקת אש במזרח התיכון. משימתו העיקרית של הארגון הייתה לספק מסגרת לפיקוד הצבאי של כוחות שמירת הפסקת האש במזרח התיכון, זאת כדי לאפשר למשקיפים לבצע את עבודתם וככל שהדבר נחוץ, לאפשר לצדדים להסכם הפסקת האש לפקח על יישום ההסכם. מבנה הפיקוד של ה-UNTSO נשמר כמסגרת לארגונים שנוסדו מאוחר יותר: אונדו"ף ויוניפי"ל.

ארוויד קרלסון

ארוויד קרלסון (בשוודית: Per Arvid Emil Carlsson;‏ 25 בינואר 1923 - 29 ביוני 2018) היה מדען שוודי שנודע בעיקר בזכות גילוי יכולת ההולכה העצבית של הדופמין, והשפעתה על מחלת הפרקינסון. זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 2000, יחד עם פול גרינגרד ואריק קנדל, על עבודתם ומחקריהם בנושא הדופמין. כמו כן זכה קרלסון בפרסים נוספים כגון פרס וולף, פרס יפן, פרס אנטוניו פלטרינלי (Antonio Feltrinelli Prize) ועוד רבים נוספים.

ברנדוט

האם התכוונתם ל...

גולי אצ"ל ולח"י

גולי אצ"ל ולח"י היו אנשי מחתרות אצ"ל ולח"י שנעצרו וגורשו בסוף תקופת המנדט הבריטי, החל משנת 1944 ועד 1948, ב-12 שילוחים, למחנות מעצר באפריקה. מחנות המעצר שבהם הוחזקו היו סמבל, שליד אסמרה, בירת אריתריאה, קרתגו שבמדבר סודאן וגילגיל שבקניה, השוכנת צפונית לניירובי. הגולים הושבו לארצם חודשיים לאחר קום מדינת ישראל, ביולי 1948. הרצון למנוע מהעצירים להכיר את הסביבה ולתכנן בריחה, החשש של השלטונות בארצות המחנות מפיגועים שיחוללו והקשיים הביטחוניים בארצות אפריקה עצמן, שבהן הייתה התנגדות לקולוניאליזם, עמדו בשורש ההעברות ממחנה למחנה.

הנסיך אוסקר, דוכס גוטלנד

הנסיך אוסקר, דוכס גוטלנד (בשוודית: Prins Oscar, hertig av Gotland; ‏ 15 בנובמבר 1859 – 4 באוקטובר 1953), היה בנו של אוסקר השני, מלך שוודיה, ואביו של פולקה ברנדוט.

ולטר שלנברג

ולטר פרידריך שלנברג (בגרמנית: Walter Friedrich Schellenberg‏; 16 ביוני 1910 - 31 במרץ 1952) היה ראש שירותי הביון המאוחדים של גרמניה הנאצית, איש האס אס בדרגת בריגדפיהרר ופושע מלחמה נאצי.

שלנברג היה יועצו הקרוב ויד ימינו של היינריך הימלר בכל הנוגע למגעים עם מדינות זרות, ומבצעי ביון.

י"ג באלול

י"ג באלול הוא היום השלושה עשר בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השלושה עשר בחודש השישי

למניין החודשים מניסן. י"ג באלול לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

יהושע כהן

יהושע כהן (22 ביוני 1922 – 8 באוגוסט 1986) היה איש הלח"י, ממייסדי שדה בוקר, שומר ראשו של דוד בן-גוריון ואיש חינוך.

לוחמי חרות ישראל

לוחמי חרות ישראל (ידוע בראשי התיבות לח"י) הייתה מחתרת יהודית שפעלה נגד המנדט הבריטי, משנת 1940 עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. לח"י הוכרז כארגון טרור על ידי ממשלת המנדט, ולאחר הקמת המדינה, בעקבות רצח ברנדוט, גם על ידי הממשלה הזמנית. את המחתרת הקימו פורשי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהתנגדו להפסקת המאבק במנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בפעולותיהם ניסו אנשי לח"י לפגוע בבכירי ממשלת המנדט והצבא הבריטי על ידי התנקשויות ופגיעה במתקנים אסטרטגיים.

בשנת 1940 ניסה הארגון לחתום עסקה עם המשטר הנאצי בגרמניה על מנת להציל את רוב יהדות אירופה מהשמדה והעלאתם של אותם יהודים לארץ ישראל. בתמורה, הבטיח לח"י להילחם באימפריה הבריטית מתוך ארץ ישראל.

בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של ארגון הלח"י וראתה בו גוף לוחם שסייע בהקמת המדינה. באותה שנה נוצר "אות לח"י" שהוענק לחברי המחתרת.

מברק (עיתון)

"מִבְרָק" היה עיתון יומי ישראלי שהופיע בין דצמבר 1947 – ספטמבר 1948 והיה חלק מהפיכתה של הלח"י מארגון מחתרת לתנועה פוליטית.

מחנות המעצר בקפריסין

מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות שהוקמו בקפריסין על ידי ממשלת בריטניה החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949, לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל.

עופר רגב

עופר רגב (נולד ב-8 בנובמבר 1964) הוא סופר ומוציא לאור ישראלי, חוקר תולדות ארץ ישראל ומדריך סיורים.

תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
שנות העשרה 1917: הצהרת בלפור1919: ועידת השלום בפריזהסכם ויצמן-פייסל האמיר פייסל מחיג'אז ונציג התנועה הציונית חיים ויצמן, 1918

נשיא ארצות הברית קרטר, נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, ועידת קמפ דייוויד, 1978

נשיא ארצות הברית קלינטון, ראש ממשלת ישראל רבין וראש אש"ף ערפאת, חתימת הסכמי אוסלו, 1993

נשיא ארצות הברית קלינטון, מלך ירדן חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין, לקראת חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, 1995

נשיא ארצות הברית בוש, ראש ממשלת ישראל אולמרט וראש הרשות הפלסטינית עבאס, ועידת אנאפוליס, 2007
שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו1921: ועדת הייקראפט1922: כתב המנדט1922: הספר הלבן הראשון1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסוןהספר הלבן השני1936-1937: ועדת פיל1938: ועדת וודהד1939: ועידת השולחן העגולהספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאיתתוכנית מוריסון גריידי1947: ועדת אונסקו"פתוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום עם מצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאותהחלטה 194תוכנית ברנדוט1949: הסכמי רודוסועידת לוזאן1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית1967: החלטה 242ועידת חרטום1967-1968: שליחות גונאר יארינג1969: הסכם קהירתוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1970: תוכנית רוג'רס השנייה1971: תוכנית רוג'רס השלישית1972: תוכנית הפדרציה1973: החלטה 338החלטה 339ועידת ז'נבה1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריההחלטה 3501975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים1978: החלטה 425החלטה 426הסכמי קמפ דייוויד1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצריםהחלטה 452תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1980: החלטה 4781981: תוכנית פהדהחלטה 4971982: תוכנית רייגן1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי)עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל1985: עסקת ג'יבריל1987: הסכם לונדוןמזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד1993: הסכם אוסלו א'1994: הסכם קהירהסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד ימינו
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב'הבנות ביילין-אבו מאזן1996: הבנות ענבי זעם1997: הסכם חברון1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטתהסכם ואי1999: מזכר שארם-א-שיח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאוןועידת קמפ דייווידמתווה קלינטון2001: ועידת טאבה2002: היוזמה הסעודיתמפת הדרכיםהקוורטט לענייני המזרח התיכון2003: הודנהועידת עקבהיוזמת ז'נבה2004: עסקת חילופי השבויים2005: פסגת שארם א-שייח'תהדיאהתוכנית ההתנתקות2006: מסמך האסיריםהחלטה 17012007: ועידת אנאפוליס2008: שיחות ישראל-סוריהתהדיאהעסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
שנות העשרה 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים2011: ההסכם לשחרור גלעד שליטההסכם לשחרור אילן גרפל2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)2016: החלטה 23342019 (מתוכנן): עסקת המאה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.