פדיון שבויים

מצוות פדיון שבויים, היא הצלתם ושחרורם של בני עם ישראל הנתונים בשבי. מצווה זו ידועה כבעלת חשיבות רבה על פי ההלכה היהודית והיא כוללת בתוכה מספר מצוות שונות.[1]

מקור

במקרא

כבר בתורה[2] מסופר על אברהם שסיכן את חייו ויצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים ששבו את אחיינו לוט והצליח לשחררו. במקרה נוסף שבו הכנעני מלך ערד מצליח לשבות שבויים מישראל, בני ישראל יוצאים למלחמה נגדו ומחרימים את עריו (במדבר כא א-ג). מקרה נוסף הוא הסיפור של פשיטת עמלק על עירו של דוד צקלג ולקיחת כל האנשים שהיו שם כשבויים, גם במקרה זה דוד ואנשיו פושטים על העמלקים ומחזירים את השבויים[3]. בכל המקרים אלו על פי המקרא לקיחת שבויים מהווה עילה למלחמה. על פי ד"ר מיכאל ויגודה המאורע של יציאת מצרים הוא אירוע מכונן שבו הקב"ה פודה את כל עם ישראל שהיו שבויים בידיהם של המצרים. אירוע שכל המועדים היהודיים נסמכים עליו.

בהלכה

הרמב"ם כותב:

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך"[4], ועל "לא תעמד על דם רעֶך"[5], ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך"[6], ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו"[7], ומצות "וחי אחיך עמָך"[8], "ואהבת לרעך כמוך"[9], ו"הצל לקוחים למות"[10] והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים.

רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י

ומוסיף השו"ע וכותב:

כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, סעיף ג.

סייגים למצווה

חרף חשיבותה של מצווה זו, קבעו לה חכמים מספר סייגים, שהבולט בהם הוא:

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תקון העולם. ואין מבריחין את השבויין, מפני תקון העולם.

ומוסיף הרמב"ם:

אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול, ומרבים בשמירתן.

רמב"ם, הלכות מתנות עניים, ח, יב

הפירוש של "יתר מכדי דמיהם" הוא: "יותר מהשווי הריאלי שלהם". אחת ממטרתיו של סייג זה היא כדי למנוע יצירת עידוד לחוטפים והשבאים, כי אם יראו שדרישת כופר עבור שבויים מעם ישראל, היא דרך מוצלחת לעשיית רווח כלכלי גדול כזה שמשלמים עבורם כל מחיר, יתאמצו לחטוף עוד ועוד ויקשה לשחררם. דעה נוספת באשר למטרת הסייג שמציגה הגמרא היא למנוע את דוחק הציבור, שיהיה עליו לשלם כסף רב על שבויים.

ברם, כבר בתלמוד[11] אנו מוצאים שתקנה זו אינה חלה בכל המקרים. למשל, רואים בסיפור על רבי יהושע בן חנניה שפדה מבית סוהר ברומי, תינוק יתר על דמיו בניגוד לתקנה, בשל הנימוק ש- "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה (=לשון שבועה), שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו (=ומי הוא)? רבי ישמעאל בן אלישע". בעקבות הסיפור בתלמוד פוסקים פרשני התלמוד הראשונים, שתקנה זו מסויגת במקרה שמדובר בתלמיד חכם או אדם גדול[12]. התוספות על סוגיה זו למדו שגם במקרה של סכנת נפשות אין האיסור לפדיון "יתר על כדי דמיהן" מתקיים.

ישנם מקרים נוספים בהם תקנה זו מסויגת. כמו במקרה שהשבוי רוצה לשלם בעצמו עבור שחרורו את המחיר המופרז, או במקרה שבעל פודה את אשתו[13].

אחת הדוגמאות הבולטות למורכבות סוגיה זו הייתה פרשת מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג גדול רבני אשכנז במאה ה-13 אשר על פי דברי המהרש"ל אסר המהר"ם לפדותו מהכלא, מפני התקנה הנ"ל, אף שעל פי ההלכה היה מותר לבזבז עליו כספים רבים, חשש המהר"ם מפני ההשלכות שיהיו אם ישלמו עליו מחיר מופרז והוא אכן מת בשבי. דוגמה אחרת הייתה מאסרו של השל"ה בירושלים ביחד עם קבוצת נכבדים, על ידי מחמד בן פרוך. במקרה זה שילמה הקהילה סכום כסף רב עבור שחרורם של הנכבדים.

סייג אחר הוא כשאדם גורם לעצמו להיות שבוי פעם אחר פעם, בפעם השלישית אין חובה לפדותו. בהלכה מדובר כאשר מכר את עצמו או שנלקח לכלא עקב גניבה, חוב או כל פשיעה שביצע בכוונה. דבר זה אמור כאשר אינו בסכנת חיים, אבל במקרה ששוביו רוצים להורגו והוא נמצא בסכנת חיים, חובה לפדותו אפילו אחרי כמה פעמים.[14]

סוגיה זו זכתה לדיון מחודש, טעון ביותר מבחינה רגשית ולאומית, בכל הנוגע לפדיון שבויי צה"ל. על אף המסורת של הימנעות מפדיון שבויים יותר על כדי דמיהם, נמצא שהקשר שבין חייל לצבאו נתפס בעיני חלק מהפוסקים כקשר מחייב ביותר, בדומה לקשר של איש ואשתו, ואף מעבר לכך. בנוסף, העירו חלק מהפוסקים שיש לקחת בחשבון את שאלת המורל של החיילים היוצאים לשדה הקרב, שעלולים להסס אם ידעו שהמדינה לא תעשה ככל יכולתה להשיבם לחיק משפחותיהם. מנגד, שחרור מחבלים, שעלולים לסכן חיי אדם, ושעצם שחרורם עלול להוות זריקת מרץ לאויב, נלקחו גם הם בחשבון. עם זאת, דומה שאצל רבים מפוסקי המאה העשרים הכריעה את הכף המחויבות המיוחדת של מדינת ישראל לצה"ל ולחייליו. לפיכך, הרבנים שאול ישראלי, עובדיה יוסף, חיים דוד הלוי, שלמה גורן ויעקב אריאל פסקו שניתן לשחרר שבויי צה"ל אף במחיר של שחרור מחבלים רבים, בהם רוצחים מורשעים.[15]

גם התקנה שלא מבריחים שבויים מסויגת בתלמוד בסיפור על רבי מאיר ששיחד את השומר מטעם השלטון בכסף רב והצליח להבריח את אחות אשתו מקובה של זונות בניגוד לחוק הרומאי, והפך להיות מבוקש, ועל פי אחד הפירושים בתלמוד הדבר גרם שגלה לבבל, כדי להנצל[16].

תפילות על השבויים

כל שבוע בימי שני וחמישי (ימי החול בהם בתפילת שחרית, מתבצעת קריאת התורה בציבור) נאמרת בבתי הכנסת האשכנזיים התפילה הבאה (אצל הספרדים והתימנים ושאר עדות המזרח לא נהוג לאומרה):

"אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה,
העומדים בין בים ובין ביבשה,
המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה,
ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה,
השתא בעגלא ובזמן קריב"

בימינו, יש קהילות בהן נהוג בשבת לומר בסמוך לקריאת התורה "מי שברך" מיוחד להצלת שבויי צה"ל. לתפילה זו יש נוסחים שונים שקבעה הרבנות הראשית לישראל או שיצרו באותה קהילה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רמב"ם הלכות מתנות עניים ח' י', סמ"ג מצווה קסב.
  2. ^ בראשית יד יב-טז.
  3. ^ שמואל א', פרק ל.
  4. ^ דברים טו, ז.
  5. ^ ויקרא יט, טז.
  6. ^ שם כה, נג.
  7. ^ דברים טו, ח.
  8. ^ ויקרא כה, לו.
  9. ^ שם יט, יח.
  10. ^ משלי כד, יא.
  11. ^ גיטין נ"ח ע"א.
  12. ^ הרמב"ן, הרא"ש ועוד ראשונים
  13. ^ שו"ע יורה דעה סימן רנב ד', על פי תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ב
  14. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מתנות עניים, הלכות ח, פרק י"ג, שולחן ערוך יורה דעה רנ"ב ו'.
  15. ^ (אין) פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם, אתר "מארון הספרים היהודי". ראו גם הרב אריאל: שליט שווה גם 2,000 מחבלים.
  16. ^ מסכת עבודה זרה י"ח ע"א-ע"ב
אדמו"ר

אדמו"ר (אדוננו מורנו ורבנו, מכונה גם רבי ובמקור הצדיק) הוא המנהיג רוחני בתנועת החסידות. כיום משמשים רוב האדמו"רים כראשיהן של חצרות ממוסדות. מרכזיותם היא מעיקרי החסידות, ומעוגנת בתפישתה הקבלית. החסידים אמורים לציית ולהיות נאמנים להם לחלוטין, הנהגה המכונה "דבקות בצדיק" או "התבטלות לצדיק" בספרות הפנימית של התנועה. התואר אדמו"ר, ששימש ככינוי כבוד כללי לרבנים עוד לפני ראשית החסידות, נעשה עם הזמן למזוהה כמעט בלעדית עם צדיקיה. בישראל הוא רווח בשימוש תדיר. באירופה, ובהמשך בארצות הברית, "רבי" הוא המקבילה המוכרת יותר.

בית דין (הלכה)

בהלכה, בית דין הוא מוסד בעל סמכות שיפוט, בדומה לבית משפט במשפט החילוני. בידי בית הדין הסמכות להעניש, לעשות צדק ממוני, ואפילו לפסוק עונש מוות. לבית הדין הגדול (סנהדרין) ישנה גם סמכות חקיקה.

בית כנסת

בית כנסת הוא בית התפילה היהודי. השם "כנסת" מקורו מהשורש כ.נ.ס, והוא נקרא כך על שם ההתכנסות של האנשים בו. בית הכנסת מכונה מקדש מעט מפאת קדושתו והשוואתו לבית המקדש.

היהודים נוהגים להתפלל שלוש פעמים ביום, בבוקר תפילת שחרית, אחר הצהרים תפילת מנחה ובערב תפילת ערבית. בשבתות, ראשי חודשים וחגים נוספת תפילה אחר תפילת שחרית ושמה תפילת מוסף (ביום כיפור נוספת גם תפילת נעילה לאחר תפילת מנחה).

אף שכל בית כנסת פתוח בפני כל יהודי, נחלקים בתי הכנסת לפי שני קריטריונים עיקריים: לפי עדה (על פי רוב בשל השוני בנוסח התפילה): אשכנזים (נוסח אשכנז או נוסח ספרד), ספרדים (נוסח הספרדים), תימנים וכו' - ולפי זרם ביהדות - אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים, קראים וכו'.

בית מדרש

בית מדרש הוא מקום המשמש ללימוד תורה, לדיון ולתפילה. בעבר שימש גם כבית-ועד לענייני ציבור. המונח בית מדרש מציין מקום מיוחד לצורך לימוד התורה, במובחן מבית כנסת המציין מקום תפילה. אף על פי שגם בראשון מקיימים תפילות, עיקרו הוא בלימוד דווקא.

במזרח אירופה רווח הכינוי "קְלוֹיְז" לבית המדרש, ו"קלויזים" מפורסמים פעלו בברודי ובווילנה.

בעל קורא

בַּעַל קוֹרֵא (או בַּעַל קְרִיאָה) הוא אדם הקורא בתורה בבית הכנסת בפני ציבור המתפללים.

ספר התורה המשמש לקריאה בתורה מכיל את הטקסט בכתיב חסר, ללא סימני ניקוד וללא טעמי המקרא, הקובעים את ההפסקות בקריאה (בדומה לפיסוק), ואת נעימת הקריאה. מצב זה הופך את פעולת הקריאה בתורה לפעולה לא פשוטה, שלא די בידיעת קריאה כדי לעשותה, ונדרשים מומחיות ואימון, שהרוכש אותם קרוי "בעל קורא".

גבאי

גבאי (לעיתים נקרא שַמָּש) הוא כינוי לאדם שמנהל את ענייני בית הכנסת, והוא אחראי על ניהול הצדדים הלוגיסטיים וסדרים נוספים, כמו קביעת זמני תפילה, ניהול התפילות, מינוי שליחי ציבור (חזנים), וקוראים בתורה, חלוקת העליות והכיבודים השונים.

המילה "גבאי" בלשון חכמים מתייחסת למי שממונה על גביית כספים לכל מטרה שהיא, ובדרך כלל הכוונה היא לגובה-מכס מטעם השלטון. השימוש המודרני התפתח מהמשמעות הספציפית יותר של "גבאי צדקה", שכן בעבר עיקר תפקידו של הגבאי היה איסוף תרומות עבור עניי הקהילה. גם כיום מסייעים גבאי בתי כנסת בשליחת תרומות הנאספות במשך השנה עבור מוסדות חינוך לימוד תורה ומפעלי חסד ובעיקר במגביות הנערכות באמצעות קופות פדיון כפרות וזכר למחצית השקל אחת לשנה.

בעבר היה הגבאי אחראי לסדר את האנשים שאין להם מקום לאכול וללון בשבת, אצל אלה שהיו מסוגלים לארח אותם.

הקהילה היהודית

הקהילה היהודית (כונתה גם קהל קדוש, עדת ישורון וכיוצא בזה) הייתה המוסד האוטונומי במסגרתו התנהלו החיים היהודיים למן התנצרות האימפריה הרומית במאה החמישית לערך ועד העידן המודרני. הקהילה הייתה גוף בעל מעמד משפטי מוכר, ייצגה מול השלטונות את כל יהודי שטח השיפוט שלה שהיו חברים בה מתוקף לידתם והייתה אחראית למשול ולנהל אותם. מוסדות הקהילה השונים היו מופקדים על החינוך, הרווחה, המשפט, גביית המיסים וכל יתר ההיבטים של חיי היהודים. מבנה הבסיסי היה של ועד פרנסים עשירים, שלעיתים עמד בראשו פרנס עליון או "ראש הקהל", שנבחרו בדרך כלל בשל הונם ויכולתם לספק מימון, לצד רב, המרא דאתרא המקומי, ששימש כמשפטן הבכיר בתוקף בקיאותו בהלכה והופקד על פי רוב גם על בית דין רבני. תחתיהם תפקדו מוסדות רבים ושונים, כמו החברה קדישא המופקדת על קבורה והמלמדים שתפקידם היה לחנך את הצעירים. כלפי חוץ, נבעה סמכות הקהילה כלפי חבריה מתוקף כתבי זכויות שנשאה ונתנה עליהם עם הנסיכים, המלכים או הערים שבשטחיהם ישבה, כמו גופים קורפורטיביים אחרים.

עד המאה ה-18 היה היהודי כפוף למרות קהילתו מעצם לידתו, והיה יכול להשתחרר ממנה רק באמצעות מעבר לקבוצה אחרת באמצעות המרת דתו לנצרות או אסלאם. רק עם עליית המדינה הריכוזית, פקיעת האוטונומיה המשפטית היהודית ותהליכי החילון, הפכה החברות בקהילה בהדרגה לשאלה של בחירה אישית. כיום מהוות הקהילות היהודיות ברחבי תבל גופים וולונטריים שעניינם בדרך כלל תפעול חיי הדת – תחום הדת המופרד היה היחיד בו הוסיפה המדינה המודרנית לתת תוקף כלשהו להלכה היהודית – ומעט שרד מסמכויותיהם בעבר. החריג המשמעותי היחיד לכך הוא מדינת ישראל, שכל היהודים בתחומה כפופים משפטית, בדיני האישות ועוד מספר היבטים, לדיני המילט היהודי (לפחות בעקרון) וענייניהם אלו נדונים בפני בתי-דין רבניים.

ועדת שמגר (פדיון שבויים ונעדרים)

ועדת שמגר היא ועדה ציבורית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, אשר נתמנתה ביולי 2008 על ידי שר הביטחון אהוד ברק, לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים.

עם הקמת הוועדה, נקבע מראש כי הוועדה לא תפרסם את המלצותיה עד לאחר שחרורו של גלעד שליט משבי החמאס. בהתאם, בשנת 2012, לאחר שחררו, הגישה הוועדה לשר הביטחון את המלצותיה. מסקנותיה סווגו כ"סודי ביותר" והדו"ח לא פורסם במלואו בציבור.

חבריה נועדו עם בכירים במשרד המשפטים, במשרד הביטחון, בצה"ל, בשב"כ ובאמ"ן והנציג הישראלי במשא ומתן על שליט, דוד מידן.על היקף פעילות הוועדה טען אסא כשר: "עסקנו בכל פרשה של חילופי שבויים או חטיפה שקרתה בישראל מאז ומעולם".

זכאה

א-זכאה או א-זכאת (בתעתיק מדויק: אלזכאה בערבית: الزكاة) היא אחד מחמשת עמודי האסלאם ("ארכאן אל-אסלאם" أركان الإسلام) - המצוות העיקריות באסלאם. המצווה מחייבת את המוסלמי לתרום מכספו לצדקה. כספי הצדקה מיועדים לנזקקים, כמו אלמנות ויתומים, לצורכי הקהילה המוסלמית, למשל הקמת מסגדים או מוסדות חינוך דתיים, ובעת מלחמה משתמשים בהם גם לרווחת החיילים ולצורך פדיון שבויים.

יש להבחין בין שתי מצוות המכונות "זכאה", הראשונה נמנית עם חמשת עיקרי האסלאם ובה עוסק עיקר הערך הזה, ואילו האחרת מכונה "זכאת אל-פיטר" (زكاة الفطر, בתעתיק מדויק: זכאת אלפטר). "זכאת אל-פיטר" היא תשלום לצדקה שבו חייב כל משק-בית מוסלמי בכל יום של חודש רמדאן עבור כל נפש בבית. "זכאת אל-פיטר" נועדה לסייע למשפחות נזקקות לקיים את מצוות רמדאן כהלכתן, ולחגוג כראוי את חג עיד אל-פיטר שבסופו. תשלום "זכאת אל-פיטר" מחייב במיוחד משק בית שבו אחד מבני הבית או יותר פטורים מן הצום ברמדאן מסיבה כלשהי. לגביהם, התשלום לצדקה הוא מעין פדיון של הצום.

א-זכאה, כמצווה הכלולה בחמשת עמודי האסלאם, מהווה מעין מס המקיים קהילות מוסלמיות דתיות. א-זכאה אמורה להיות המס היחיד המושת על חברי הקהילה המוסלמית, אולם במדינות המוסלמיות המודרניות נהוגים גם מיסים אזרחיים שתפקידם לקיים את מנגנון השלטון האזרחי. במדינות מוסלמיות, השלטון האזרחי אינו מתערב בדרך-כלל בגביית א-זכאה.

מקורה של א-זכאה בתפיסה כי חלק מהחובות הדתיות המוטלות על הקהילה המוסלמית הוא דאגה לנזקקים ולשירותים דתיים וחברתיים כגון: מזון, ביגוד, חינוך, דיור ועוד.

בראשית ימי האסלאם נקבע כי המאמינים ישלמו עבור א-זכאה על כל הרכוש שברשותם ובצורה גלויה. לאחר מכן, לאחר שהבינו כי בכך נוצר לחץ לא בריא על המאמינים, ולאחר שהקהילה גדלה באופן משמעותי, נקבע שיש דברים שעדיף שיהיו נסתרים, על הנותן להחליט על מה לשלם וכמה.

חברה קדישא

חברה קדישא (מארמית: חברה קדושה - חבורה העוסקת בקדושה), לעיתים קרובות חברא קדישא גומלי חסד של אמת, או ח"ק גומלי חסדים, היא הארגון המופקד לצורכי המת ולקבורתו על פי ההלכה בקהילות יהודיות. איזכור לחברה זה מופיע כבר בתלמוד. במסורת היהודית הדבר מכונה "חסד של אמת" שכן מת לא יכול לגמול טובה למטפליו. בקהילות התקיימו בעבר גם ארגוני חסד אחרים שנודעו כ"חברה קדישא" – לחינוך יתומים, טיפול בחולים וכיוצא בזה – אך השם מזוהה כמעט בלעדית עם האחראים על הקבורה.

כופר נפש

כופר או כופר נפש הוא דרישה לתשלום עבור חייו או חירותו של אדם.

הביטוי מוזכר בתורה: "ואם שור נוגח הוא וכו' והמית איש או אישה, השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו, ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו". בהשאלה, גם אדם יכול להוות כופר עבור אדם אחר אם הוא נענש במקומו. "כופר לצדיק - רשע, ותחת ישרים - בוגד"בהקשר המודרני, מדובר גם על דרישות שאינן דווקא כספיות, כגון דרישת שחרור אסירים ושבויים עבור שבויי צה"ל.

בחברה הערבית לכופר נפש (דייה) יש גם משמעות של תשלום פיצוי לקרובי משפחה של נרצח.

מבצע פדיון שבויים

מבצע פדיון שבויים (אנגלית: Operation Redemption of Captives‏; 1984 – 1989) הוא הכינוי שניתן למבצע שהופעל על ידי האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (AAEJ) להעלאת יהודים מביתא ישראל מאתיופיה לישראל. במסגרת המבצע הועלו לישראל 973 יהודים.

מניין

בהלכה, מניין הוא קבוצה של לפחות עשרה יהודים בוגרים שהתקבצו יחדיו לשם קיום מצוות מסוימות שחובה לקיימן בנוכחות עשרה אנשים לפחות. אנשים אלו חייבים להיות גברים בוגרים (ביהדות האורתודוקסית) – החל מגיל שלוש עשרה.

נחמן מהורדנקא

רבי נחמן מהורדנקא, ה'ת"מ (1680) בקירוב, זולקובה - ב' בתמוז ה'תקכ"ה, (1765), טבריה. היה דמות חשובה בדור הראשון של תנועת החסידות והתפתחותה. היה חסיד במובן הוותיק של המילה עוד בטרם נוסדה תנועת החסידות, ואשר נהיה מחשובי תלמידיו הקרובים וחברו של הבעל שם טוב, עד כדי כך שהבעש"ט כינהו כ"נאמן ביתן". מקשרי חיתון של צאצאיהם מפורסם הנכד רבי נחמן מברסלב. היה דמות נודעת בקרב יהדות רוסיה בשל צדיקותו ולפיכך עליותיו לארץ ישראל עשו בקרבם רושם גדול. נודע גם בשל מסירותו לקיום מצוות פדיון שבויים. האגדה החסידית מייחסת לר' נחמן מעלות ומעשי נפלאות רבים.

פדיון

פדיון הוא מונח בכלכלה המתאר את ההכנסה הגולמית של חברה כתוצאה מפעילותה העסקית הרגילה לאורך תקופה מוגדרת, הנמדדת על פי רוב בשנים, רבעונים או חודשים, ללא ניכוי העלויות שנדרשו לשם יצירת הכנסה זו. על פי רוב מתאר המונח הכנסות ממכירות של מוצרים או שירותים ולכן לעיתים קרובות נעשה שימוש במונח כשם נרדף להכנסות ממכירות. בדוח רווח והפסד מופיע הפדיון בדרך כלל בשורה הראשונה, ולכן הוא מכונה לעיתים "השורה העליונה", בהקבלה לכינוי "השורה התחתונה", המתייחס לרווח של החברה.

קומיטי (אתיופיה)

קומיטי (אמהרית: ኮሚቲ - "ועד"; תעתיק: "כּוֹמִיתֵי") רשת של פעילים נוצרים ויהודים באתיופיה שפעלו מטעם האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה בין השנים 1984–1991 לעלייתם של ביתא ישראל.

הקומיטי הוקמה על ידי הפעיל ברהנו ירדו, נוצרי-אתיופי, וחברו של ברוך טגניה עם תחילת מבצע פדיון שבויים.

רב

רב הוא מורה התורה וההלכה ביהדות. באופן מסורתי תפקדו הרבנים גם כאחראים על השיפוט וכאליטה האינטלקטואלית בקהילה היהודית. בתקופה המודרנית הוגדר תפקידם מחדש בעיקר לתחום הדת. בקבוצות חרדיות ממשיכים רבנים להחזיק בסמכויות רבות ולעיתים אף יותר משהיו להם בעבר.

שבויי צה"ל

שבויי צה"ל הם חיילי צה"ל שנפלו בשבי של צבא אחר. חיילי צה"ל (וגם אזרחים) שמוחזקים כבני ערובה בידי ארגוני טרור או מיליציות, קרויים בישראל "חטופים", אם כי מבחינה מעשית, ישראל נושאת ונותנת על שחרורם כאילו היו שבויים.

שליח ציבור

שליח ציבור (בראשי תיבות: ש"ץ) הוא כינוי לחזן בית הכנסת, המייצג את הקהל בתפילתו לאלוהים.

על פי ההלכה היהודית שליח הציבור הוא זכר שעבר את גיל המצווה. ראוי שיהיה אדם ירא שמיים, בעל מידות טובות, עניו, הגון וישר. שליח הציבור ראוי שיהיה מקובל על כל המתפללים כיוון שהוא שליחם לפני האלוקים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.