פגניות

פגניותעברית: עבודת אלילים) הוא מונח מערבי המתאר פולחנים ומנהגים של דתות פוליתאיסטיות לרוב, עתיקות וחדשות, מערביות ומזרחיות. הדתות הפגניות שונות זו מזו אך יש להן מאפיינים ייחודיים המבדילים אותם מהדתות האברהמיות.

Opferstein Maria Taferl
מזבח קלטי קדום באירופה, ששימש לפולחני הדת המקומית לפני עליית הנצרות
Aikya Linga in Varanasi
פסל פגני בוואראנסי, הודו
ScraficeInPatan
תור להעלאת מנחות במקדש בפטן שבקטמנדו

מאפייני הפגניות

הפגניות היא למעשה שם כולל לכל הדתות של העולם העתיק המצויות בכל מרחב הגלובוס: אסיה, אירופה, אפריקה ואמריקה. אף שהפגניזם איננו דת אחת אלא מספר רב של דתות קדומות מאזורים שונים בעולם, הכוללים אוספי מיתוסים ומנהגים הנבדלים אחד מהשני שוני רב, עדיין ניתן לציין כמה קוים משותפים שעוברים ביניהם. המאפיינים הנפוצים של הפגניות הם:

  • פוליתאיזם - אמונה בריבוי של אלוהויות, כאשר כל כוח או תופעה בעולם מייצגים אל או אלה מסוימת.
  • פנתאיזם - אי הכרה באלוהות טרנסצנדנטלית שמעבר לטבע.
  • יחס של כבוד רב לטבע וראייתו כמקור הרוחניות וכהתגלמות אלוהיות. ניסיון להסברת כל הפעילות הטבעית של העולם באמצעות האנשתו. תפיסת האלים כישויות טבעיות בעלי מאפיינים אנושיים (לעיתים גם בעלי חיים או שילובם של השניים) כאשר תכונותיהם מועצמות באופן בלתי אנושי: כוח וחוזק רב, נצחיות, יופי רב.
  • סובלנות והכרה של מאמיני פגניזם אלו באלוהים של האחרים.

התרבות הפגנית ניסתה לתת הסבר למהותו של העולם ולמוצאו של האדם, ולכן לא יפליא למצוא מיתוסי בריאה כמו למשל האנומה אליש המסופוטמי. היא ניסתה לתת הסבר למהות התהליכים האסטרונומיים והמטאורולוגיים שעוברים על פני כדור הארץ: למחזוריות היומית של השמש, החודשית של הירח, והשנתית של עונות השנה, וגם לתופעות שאינן קבועות כמו בצורת, ליקוי חמה וליקוי לבנה, מטאורים, סופות וסערות, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, שטפונות והצפה של נהרות ונחשולי ים פתאומיים, כפי שניתן לראות במיתוסים האוגריתיים, ובמיוחד בעלילות בעל וענת.

כל תופעת טבע סימלה אל העומד מאחוריה, שמתחזקת באופן ישר להתעצמותו ולדומיננטיות שלו. על כן יש לעבוד את האלים הטובים והנכונים, להיכנע בפניהם ולקבע אותם כפטרוני המקום, וזאת כדי לחזק את כוחם ולקבל מהם שפע וברכה. לעיתים אף יש להקריב קורבנות לאלים הרעים ולמשרתיהם הדמונים, כדי לשכך את כעסם. למשל בתרבות המסופוטמית היום ה-14 בחודש הירחי (אמצע חודש כאשר הירח במילואו), היה מוקדש לשיכוך כעסם האלים, ועל כן בני האדם היו מתנזרים מתענוגות ושובתים מפעילויות חשובות.

הפגניות ייחסה לכוחות טבע, למושגים מופשטים ואף לאידאות תכונות אלוהיות ועבדה אותם באמצעות תפילה, הקרבת קורבנות וטקסים נוספים, במטרה להתחבר אליהם, לרצותם ולחזק את כוחם. על פי רוב היו הקורבנות מן החי ומן הצומח. במקרים קיצוניים מאוד כמו במצב של סכנת חורבן ובפולחן של אלים מסוימים הוקרבו אף קורבנות אדם[1]. הפולחנים הקדומים ביותר שידועים, היו ב-3000 לפני הספירה במסופוטמיה, מצרים ואוגרית. במערב אסיה ובאירופה הם נמשכו עד לחדירת הנצרות והאסלאם. בלב אסיה ובמזרחה ובחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הם נמשכים עד ימינו אלה. בנוסף, אצל חלק מהתרבויות שנכבשו על ידי האירופאים והובאה אליהם הנצרות, ניתן למצוא סינתזה שנוצרה בין אמונות נוצריות לבין פולחן אלילים מקובל, שילוב כזה רווח באזורים רבים באפריקה ובמידה פחותה גם בדרום אמריקה. בדרום מזרח אסיה וכן באפריקה מדרום לסהרה ניתן למצוא שילוב דומה גם עם האסלאם.

המחשבה של האדם הפגני בצאתו אל החיים, הייתה שמאחורי עולם הטבע המלא בכוחות חזקים יש משמעות וסיפור. ההתרחשות האסטרונומית והמטאורולוגית איננה מקרית ושרירותית. יש סיבה פנימית להתרחשות הדברים שיש להבינה[2]. וכך בדרך של האנשת הכוחות ופרסוניפיקציה של האלים, יכלו הקדמונים לתת משמעות הגיונית ופשר לחיים שמחוצה לאדם ולכוחות הטבע: למחזוריות היומית של השמש[3], החודשית של הירח, והשנתית של עונות השנה[4], וגם לתופעות שאינן קבועות כמו בצורת, ליקוי חמה וליקוי לבנה, מטאורים, סופות וסערות, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, שיטפונות והצפה של נהרות ונחשולי ים פתאומיים. כל תופעה סימלה אל העומד מאחוריה שמתחזקת באופן ישר להתעצמותו ולדומיננטיות שלו. על כן יש לעבוד את האלים הטובים והנכונים, להיכנע בפניהם ולקבע אותם כפטרוני המקום, וזאת כדי לחזק את כוחם ולקבל מהם שפע וברכה. לעיתים אף יש להקריב קורבנות לאלים הרעים ולמשרתיהם הדמונים, כדי לשכך את כעסם.

שאלות כמו מוצא האדם והעולם, דרכי פעולתו של העולם, סופו של האדם והחיים שלאחר המוות העסיקו רבות את הקדמונים. באמצעות התפיסות הפגניות יכלו האנשים גם לתת לעצמם פשר קיומי רחב יותר, למצוא משמעות ויעוד לאדם עלי אדמות, ולענות על שאלות מטרידות כגון מה מקורו של האדם, מה הוא צריך לעשות בחייו, וכיצד ניתן למצוא דרכים שבהן ניתן להתמודד טוב יותר עם החיים ולשפר אותם. הם גם ענו על שאלות כמו מה מקור הרע והסבל? כיצד אפשר להתמודד עם הטרגדיה של המוות, שמתרחשת ובאה על כל אדם באשר הוא. מדוע אנשים מתים בטרם עת[5], וכיצד ניתן למנוע או לדחות זאת?

אף שהמיתוסים בכל תרבות שונים, ישנם מוטיבים דומים שחוזרים על עצמם ברוב התרבויות הקדומות ולעיתים ניתן למצוא נקודות השקה באלים כאלו ואחרים ובסיפורים דומים.

אף שבתרבויות רבות ישנם מספר אלים דומים, כמו האל העליון, אבי האלים וראשם, שהוא על פי רוב גם האל הראשוני, אל הבריאה, ולצדו אל השמש, אלת הירח, אל הגשם והסערה והברקים, אל השמים, אלת האדמה, אלת הפריון, אל השאול והמוות, אל הים, ואלת האהבה והיופי, עדיין מספר האלים, פולחניהם, והסיפורים אודותיהם, היו רבים כדמיונו של האדם. לעיתים אל מסוים תפס מקום מרכזי בעיר מסוימת ונחשב לפטרון המקום, כמו אלת המלחמה והחוכמה אתנה היוונית שנחשבה לפטרונית העיר אתונה וכמו בעל הדד אל הסערה של העיר אוגרית.

מלבד עבודת איתני הטבע, היו שעבדו לכוח טבע מופשט, כמו פריון או מוות, אידאות כמו חוכמה וצדק, ואף בעלי חיים מיוחדים שייצגו תכונה ייחודית באופן בולט, כמו שוורים, אריות, תנינים ונחשים כמו עבודת הפר, הנחש והתנינים במצרים העתיקה, שבה היו הפרעונים עוטרים על ראשם כתר או ציץ שבו סמל נחש, וכמו פולחן נחש הקוברה שנהוג עד היום במקומות מסוימים בהודו. באי הטרופי באלי שבארכיפלג האינדונזי נהוג עד היום פולחן להר הגעש של האי.

לעיתים רבות לאלים היו ייצוגים בצורת פסל שהיו עשויים מעץ, חרס, ומתכות כמו נחושת וזהב שסימלו כוח, או רעיון מסוים, כמו עגל הזהב - שנעשה במדבר, העגלים שהקים ירבעם בן נבט בממלכת ישראל ופסל מיכה. לעיתים היו מיניאטורות ל"שימוש עצמי" או ביתי, של האל הרווח - צלמיות. ברוב פולחני הפסלים שרווחו בעולם העתיק ביטאו הפסילים יחס של נוכחות האל בתוך או באמצעות צלמו, אף כי לא זהוּת או רדוקציה מוחלטת של האליל עם הפסל המנכיח אותו. את הנוכחות המסוימת הזאת של האל בצלמו ניתן לכנות 'יחס איקוני'.

התנגדות הדתות האברהמיות

התואר "פגני", מלטינית, paganus, נטבע על ידי הרומאים הנוצרים בתקופת הקיסר קונסטנטינוס ככינוי גנאי לאדם שטרם קיבל על עצמו את עול הנצרות.

משמעות המילה "פגני" (Pagani) בלטינית הוא "איכרים" או "יושבי כפר". ברומא העתיקה נפוצה הנצרות בערים הגדולות תחילה. העירוניים היו נוצרים, ואילו הכפריים אחזו עדיין באמונות פוליתאיסטיות. מנהיגי הכנסייה הגיעו משכבת האצולה הרומית העירונית, ומכיוון שכך ארגנו את מבנה הכנסייה בדומה לקיסרות, כלומר, הבישופים ישבו בערי המחוז ומשם הפעילו את הכמרים שפעלו במרחב הכפרי. גם כינוסי הכנסייה התקיימו בערים מרכזיות.

למרות שהפגניות הייתה בבחינת מוקצה עבור הדת הצעירה ניתן בכל זאת להבחין בסינקרטיזם משולב בין שתי התרבויות כמו : אימוץ מסורות פגניות ,ושילובן בליטורגיהפולחן,ובתאולוגיה הנוצרית. כך חדרו המאגיה ,שירת נער מקהלה,השימוש בקטורת ובמנורות בטקסי תפילה ,חגיםפסטיבלים, מוטיבים של ההתרבות ההלניסטית החלו לחדור בעיקר לנצרות אורתודוקסית תופעה שהייתה לצנינים בעיני חלק מאבות הכנסייה דאז.[6]

משמעות אחרת של המונח היא "אזרח". הרומאים הנוצרים ראו את עצמם "חיילים בצבאו של ישו הנוצרי", ואת המאמינים בדתות אחרות כ"אזרחים".

בשיח הנוצרי ואחר כך בשיח החילוני, המשיך המונח "פגניות" לשמש ככינוי גנאי אתנוצנטרי לאנשים שמנהגיהם נבערים וחשוכים. החל מן המאה ה-18 החל תהליך טביעה מחדש של המושג על ידי מאמינים פוליתאיסטיים מודרניים. כיום נעשה גם שימוש לא שיפוטי במונח, לתיאור דתות פוליתאיסטיות שונות, עתיקות וחדשות. דתות פוליתאסטיות מודרניות מכונות לעיתים "דתות נאו-פגניות".

פגניות בתקופה הרומנטית

המשיכה לדתות הטרום-נוצריות נמשכה גם בתקופה הרומנטית שהדגישה שיבה למסורות אותנטיות וחזרה אל הטבע. בתקופה זו התגבר העניין בפולקלור, אגדות עמים, מיתוסים עתיקים ופולחנים קדומים. כמו כן, נוסדו אגודות לחקר הפולקלור, המאגיה, ומנהגי דת וכישוף פגניים עתיקים. ציירים כגון דנטה גבריאל רוזטי, ויליאם הולמן האנט וג'ון ויליאם ווטרהאוס תיארו ביצירותיהם מגוון סצנות מיתולוגיות ופולקלוריסטיות. גם במוזיקה הקלאסית ניסו יוצרים להתחקות אחר מסורות פגניות, ולבטא את הקשר שלהן לטבע המשתנה. דוגמה ליצירה כזאת היא "פולחן האביב" של סטרווינסקי, המתארת טקס הקרבת קורבנות לכבוד בוא האביב והאופרות של ואגנר שנסובות סביב המיתולוגיה הנורדית.

משקעים פגניים בתרבות המודרנית

אף שהתרבות הפגנית נשכחה בחלקים גדולים של העולם, עדיין קיימות שאריות פגניות לא מעטות בתרבות העכשווית, במנהגים ובשפה. במיוחד ניכר רישומם של שמות אלים אף בתרבויות המונותאיסטיות השונות. שמות חודשים עבריים מסוימים כתמוז, אדר, כמו גם שמות גיבורים יהודיים כמו מרדכי (מורדוך), אסתר (אשתר) ועוד, הם למעשה שמות של אלים של אותה תקופה. יש שטענו שהשם "אלוהים" ברבים הוא שריד לתקופה הפגנית; לדעת אחרים זוהי תופעה לשונית של "ריבוי של כבוד" , ומתרחשת לאו דווקא ביחס לאלוהות (לדוגמה: "אני הבעלים של רכב זה")[7]. בשפה העברית מוטמעים שמות אלים רבים וביניהם: אל, שחר, שלם, מות, ים, בעל, רשף, עשרת, כושר, חורון, ענת, וסער, אך לפחות בחלקם ככל הנראה שם האל נבע מהמקור הפרוטו-שמי לדבר שייחד אותו, ולא ששם הדבר נבע מכינוי האל[8].

מסורת שחוגגים עד היום היא חג המולד. הצבת עץ חג המולד מקורו במנהג פגני שמסמל את החיים באמצע החורף.

שמות ימות השבוע מקושרים ברבות מהשפות האירופאיות לשמות של אלים רומיים או נורדים, שריד לזיהוי שמקורו בתרבות היוונית של ימי השבוע עם גרמי השמיים, אשר עצמם זוהו עם אלים- כך למשל יום ראשון מזוהה ברבות מהשפות האירופאיות עם השמש, יום שני עם הירח, יום שלישי עם מרס, אל המלחמה הרומי או עם טיר, אל המלחמה הנורדי, יום רביעי עם מרקוריוס או אודין, יום חמישי עם יופיטר או עם תור, יום שישי עם ונוס או עם פריה, ויום שבת עם סטורנוס.

גם רבים משמות החודשים השנה האזרחית, שמקורם בתרבות הרומית, נקראים על שם אלים: שמו של חודש ינואר מקורו באל הרומי יאנוס. חודש מרץ משמו של האל מרס. חודש מאי משם האלה הרומאית מאיה. יוני מהאלה יונו, אשתו של יופיטר.

נאו-פגניות

במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלו להתארגן קבוצות שהתעניינו במנהגים פוליתאיסטיים לא רק מבחינה אמנותית או אינטלקטואלית, אלא גם מבחינה דתית. בתרבות העידן החדש קיימים זרמים נאו פגניים השואפים לחדש כמקדם מנהגים, מסורות ואמונות פגניות שאבדו מן העולם, ולהעניק להן פרשנויות מודרניות. בין הקבוצות הללו ניתן למנות את מסדר השחר המוזהב, ויקה, מסורת פרי ודת האלה. הדתות הנאו פגניות מתאפיינות בדרך כלל בכמיהה לחזרה אל הכפר, הטבע, או אל הערכים הפוליתאיסטיים של יושבי הכפרים בתקופה הטרום-מונותאיסטית וכן בהעצמת הנשיות בהשראת הדתות הפגניות, אשר בחלקן הגדול היו מטריארכליות.

הדתות הפגניות החדשות אלו הושפעו לא רק מרעיונות פוליתאיסטיים טרום-נוצריים, אלא גם מן הרעיונות הרומנטיים אודות הפגניות והפולקלור האירופי, למשל כתבי מרגרט מורי, רוברט גרייבס, צ'ארלס גודפרי לילנד וג'ורג' פרייזר. חלק מן התאוריות הללו הופרכו מבחינה מדעית, אך הן עדיין משמשות בסיס רוחני לדתות הפגניות החדשות.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בתנ"ך מתוארים כמה סיפורים כאלו. מסופר על מישע מלך מואב, שהקריב את בנו בכורו שהיה אמור למלוך אחריו, בצעד אחרון של מצוקה במלחמה ולמרבה ההפתעה נושע (מלכים ב', ג', כ"ז), ועל אחז מלך יהודה, שהעביר את בנו באש (מלכים ב', ט"ז, ב')
  2. ^ קאסוטו למשל סבר כי המשמעות של עלילות בעל וענת היא שהקדמונים סברו כי במחזה הענקי של העולם כולו נטושה בכל עת מלחמה נוראה בין כוחות החיים והקיום לבין כוחות הכיליון והמוות, ואלה ואלה משתדלים להשתלט על העולם, ואף שהם מנצחים ומפסידים חליפות, בסופו של דבר כוחות החיים נוחלים את הניצחון.
  3. ^ ראו בערך על שפש. בשירה האוגריתית הסבירו את הלילה בכך שהשמש נעצרת מתחת לעולם בשאול (בית החופשית באוגריתית), מקום משכנו של האל מות אדון הנשמות. הם גם ניסו להסביר שהשמש הפסיקה להאיר כאבל על מותו של האל הבעל.
  4. ^ הקיץ וכמישתה של הצמחייה הוסבר בתרבויות השונות במותם של אלי הצמחייה, בעל, אדון ותמוז. ובמקביל התקיימה אבלות וטקסי הספד על מותם של האלילים הללו.
  5. ^ ראו אגדת אקהת ואגדת כרת
  6. ^ פגאניות בעזה במאה החמישית והשישית לספירה יעקב אשכנזי
  7. ^ פירוש האבן עזרא על בראשית א' א': "אחר שמצאנו 'אלוה', ידענו כי 'אלהים' לשון רבים. ושורש זה – מדרך הלשון, כי כל לשון יש לו דרך כבוד... ובלשון הקודש – דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים, כמו אדונים ובעלים". כמו כן בפירוש רש"י על בראשית כ' י"ג, וכן על בראשית ל"ה ז', שלשון מרות הוא בלשון רבים.
  8. ^ כמו ב-"ים", או "אל" שמשמעותו היסודית היא כוח, לדוגמה בביטויים "יש/אין לאל ידו".
1 באוגוסט

1 באוגוסט הוא היום ה-213 בשנה (214 בשנה מעוברת). עד סיום השנה נשארו עוד 152 ימים.

איש הקש

איש הקש (באנגלית: The Wicker Man) הוא סרט פולחן סקוטי מ-1973 שצולם בסקוטלנד ומשלב את סוגות המתח, האימה האקזיסטנציאליסטית והסרט המוזיקלי. הסרט בוים על ידי רובין הארדי.

אל השמש

אל השמש בתרבויות ודתות קדומות ומודרניות רבות הוא ישות האחראית על השמש או על נושאים מסוימים הקשורים אליה.

במהלך ההיסטוריה, תרבויות רבות העריצו את השמש. נטייה זו הגיונית ביותר, שכן השמש הייתה (ועודנה) גורם חשוב והיוותה מסתורין גדול, ככדור התלוי באוויר שמפיק אור וחום. לכן התפתחו אגדות רבות בקשר לשמש.

אמצע הקיץ

אמצע הקיץ (בשוודית: Midsommar) הוא חג החל מדי שנה ביום ההיפוך הקיצי, היום הארוך ביותר בשנה. המאורע צוין על ידי מספר תרבויות פגאניות בימי הביניים, לרבות הגרמאנים, הקלטים והרומים. השבטים המשיכו לערוך את הפסטיבל גם לאחר התנצרותם, וציינו בו את לידתו של יוחנן המטביל. בימינו פסטיבל אמצע הקיץ, החל בסוף יוני או בתחילת יולי, הוא חג רשמי במספר מדינות באירופה.

דמוגרפיה של ניגריה

אוכלוסייתה של ניגריה מונה, נכון לשנת 2015, כ-181.56 מיליון נפש. כ-95 אחוז מהאוכלוסייה הם שחורי עור. היתר הם לבנים ממוצא ערבי או הודי, ומרכיב זניח של לבנים ממוצא אירופי.

ניגריה היא המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה, ואוכלוסייתה מהווה כחמישית מאוכלוסיית אפריקה. היא גם התשיעית בעולם במספר אוכלוסייה. ניגריה היא המדינה בעלת אוכלוסיות שחורי העור הגדולה ביותר בעולם.

כרבע מאוכלוסיית ניגריה היא עירונית, וכל היתר היא אוכלוסייה כפרית חקלאית. קיימות 24 ערים במדינה המונות למעלה מ-100,000 נפש.

אוכלוסייתה של ניגריה היא הטרוגנית מאוד ומונה למעלה מ-250 קבוצות שונות הנבדלות זו מזו בדתן, שפתן ותרבותן. 50 אחוזים מתושבי המדינה הם מוסלמים, 40 אחוזים נוצרים והיתר מאמינים בדתות פגניות שונות ומרובות מאוד.

מרבית התושבים במדינה דוברים אנגלית ושפה ניגרית נוספת אחת לפחות. השפה הנפוצה ביותר היא ההאוסה והאנגלית היא שפת דיבור יום יומית בערים בלבד.

האלה האם

האלה האם היא אלה המופיעה בשני יצוגים עיקריים. האחד הוא 'האם הראשונית' 'הרחם הקדמונית', רחם של ים עמוק תהום ואפלה.

והיצוג השני הוא האם הראשונית אמא אדמה, אם כל חי אלת האדמה, האם הגדולה. קיימת התייחסות אל רחם אמא-אדמה.

בתרבויות קדומות הוחזרו המתים אל רחם אמא-אדמה קבורים בתנוחה עוברית וצבועים באוכרה אדומה המדמה ככל הנראה את דם הלידה.האלה האם מייצגת אלוהות נשית חמה, רחומה ומכילה. כמשתמע מכך, לא כל "אלה" במיתולוגיות קדומות, מיוצגת במושג "האלה האם".

הכנה לבשורה

הכנה לבשורה (יוונית: Εὑαγγελικὴ προπαρασκευή; לטינית: Praeparatio evangelica) הוא חיבור אפולוגטי שנכתב על ידי אוסביוס מקיסריה בתחילת המאה ה-4 לספירה. הוא החל בכתיבתו בשנת 313 בערך, וניסה להוכיח בו את עליונותה של הנצרות מול דתות ופילוסופיות פגניות.

ויקה

ויקה (אנגלית: Wicca) היא דת כישוף נאו-פגנית, ולמעשה דת הכישוף המודרנית הראשונה.

ליל ולפורגה

ליל ולפורגה או ליל ולפורגיס (בגרמנית Walpurgisnacht) הוא חג דתי במדינות צפון אירופה שמקורו במסורת הפגאנית הטרום-נוצרית.

שמו של החג נגזר משמה של ולפורגה הקדושה, מיסיונרית אנגלייה בת המאה ה-8 ואחותם של ויניבלד הקדוש וויליבלד הקדוש, אשר התקדשה בתאריך זה ב-870. מועד החג הוא ליל ה-30 באפריל או ה-1 במאי, שנחשב בתרבות הוויקינגית ליום תחילת האביב והתאפיין במסורת של שמחה וחגיגה, ריקודים ומדורות.

התפשטות התרבות הוויקינגית בצפון אירופה הביאה עמה את מסורת החגיגות לרחבי היבשת. ראשוני הנוצרים באירופה נהגו "לנצר" מנהגים פגאניים מסורתיים, ויצרו את הקשר בין החג המסורתי של עובדי האלילים לנצרות המתפתחת. אחד המאפיינים של חגיגות בוא האביב הוא הבערת מדורות, המסמלות את המעבר מהקור והחשכה של החורף לחום ולאור של הקיץ. בגרמניה מקושר ליל ולפורגה גם לתרבות הכישוף, ובו חוגגות המכשפות ורוקדות סביב האש.

ליל ולפורגה השפיע, ככל הנראה, על מנהגי היציאה לטבע של ל"ג בעומר.

מיתולוגיה

מיתולוגיה (מיתוס) היא אגדת קדומים, המספרת על בריאת העולם, חזיונות הטבע, אוסף האגדות הקשורות במסורות הקדומות של עם והעוסקות בעיקר בעלילותיהם של אלים וגיבורים.

מיתולוגיה מסופוטמית

המיתולוגיה המסופוטָמית היא המיתולוגיה של השׁוּמֵרִים, האכַּדִים, הבַּבְלִים והאשׁוּרִים. 'מֶסוֹפּוֹטָמִיָה' (mesopotamia) ביוונית עתיקה פירושה 'הארץ שבין הנהרות' והכוונה לאותן ארצות ששיגשגו בין הנהרות פרת וחידקל והיוו את ערש התרבות האנושית.

הדת השומרית אכדית כללה אלים רבים ואילו הדת הבבלית אשורית אלים מעטים ומאוחדים. יחד הם יוצרים פנתיאון של אלי כוחות טבע קדומים, אלי תרבות וציוויליזציה מאוחרים וקבוצת אלים עליונים שבראשם עמד בסופו של דבר האל מרדוך. האשורים קיבלו על עצמם את דת בבל ודיברו אותה שפה, אך הפרידו עצמם מן הבבלים מבחינה דתית על ידי הצבת האל אשור בראש הפנתאון. אשור סימל את המובחנות הדתית ואת עצמאותה הלאומית של אשור.

הפנתאון המסופוטמי התפתח למעשה מצירוף אלוהויות ספציפיות של ערים נפרדות. בכל עיר היה אל עליון ובחצרו מספר אלים משניים. בעיר בבל היה מרדוך אל עליון; בסִיפָּר ובלָרְסָה: שמש; באור: ננה או סין אל הירח; בארך ובדיר: אנו, אל השמים; בארידו: אאה או אנכי; בניפור: בל; בכּוּתָּה: נרגל אל המגפות; בנינוה ובאירבל: אישתר; וכן הלאה. כשהפכה בבל לעיר הבירה, הפך מרדוך לאל העליון של הממלכה כולה. לפני מרדוך היו אלים עליונים אחרים: אנכי ואנו.

הבבלים היו אנימיסטים למחצה, שהאמינו שיש ניצוץ חיים קדוש בכוכבים ובגרמי השמיים האחרים. הם גם האמינו באינספור רוחות ושדים. האלים הקדמוניים ביותר של התרבות המסופוטמית היו בעלי מאפיינים אנימיסטיים. נינורתה, למשל, אל הרעם השומרי תואר כאריה מכונף ענק ששאגותיו נשמעות ברחבי הארץ בזמן הסופות. עם התפתחות החברה והתרבות, עברו האלים השומריים תהליך של אנתרופומורפיזציה ולבשו אט אט דמות בני אדם. הם נותקו בהדרגה מן הטבע והפכו ליותר מבוססי תרבות וציויליזציה. נינורתה, אל הרעם, הפך גם לאל מלחמה ולאל סערות אביב, המסייעות לפריון לאדמה. כלומר, התווספו לו תכונות של ציוויליזציה אנושית: מלחמה ועיבוד אדמה.

פרשת הבריאה במיתולוגיה המסופוטומית נקראת אנומה אליש. היא מספרת כיצד נוצר העולם ממי התהום המתוקים ומי המים המלוחים, איך התגבשו סדרי עולם, וכיצד נברא האדם. פרשת אנומה אליש מזכירה במקומות מסוימים את פרשת בראשית.

ממלכת אסקס

ממלכת אסקס (באנגלית עתיקה: Ēast Seaxna Rīce ובלטינית: Regnum Orientalium Saxonum, "ממלכת הסקסונים המזרחיים" – "Ēast" פירושו מזרח באנגלית עתיקה) הייתה אחת משבע ממלכות ההפטרכיה.

הממלכה נוסדה בשנת 500 לערך, וכללה את שטחי המחוזות אסקס, הרטפורדשייר ומידלסקס של ימינו.

ממלכת מרסיה

ממלכת מֶרְסְיָה (באנגלית עתיקה: Miercna rīce ובלטינית: Regnum Mercia) הייתה אחת משבע הממלכות שהתקיימו באנגליה בתקופת ההפטרכיה, בין סוף השלטון הרומאי במאה ה-5 ועד לאיחודה של הארץ לממלכה אחת תחת כתר אחד במאה ה-10. מרסיה שכנה במרכזה של אנגליה, במיוחד סביב נהר הטרנט. היא גבלה בשתי ממלכות אנגליות נוספות: נורת'מבריה אשר שכנה מצפון, ומזרח אנגליה שכנתה ממזרח. מדרום היא גבלה בשתי ממלכות סקסוניות: אסקס ווסקס. במערב היא החזיקה בגבול ארוך עם ויילס הקלטית, ומעצם עובדה זאת נגזר שמה – משמעות השם "מרסיה" באנגלית עתיקה הוא "עם הגבול".

ברוב ימיה הייתה מרסיה הממלכה הגדולה ביותר באנגליה, ולצד ממלכת וסקס הייתה בדרך כלל גם בעלת העוצמה הפוליטית הגבוהה ביותר.

מרטיר

קדוש מעונה או מַרְטִיר (מיוונית Μάρτυς, מילולית: עֵד, בבחינת "אדם אשר מעשיו מעידים על אמונתו") הוא אדם שמוכן לסבול ואף למות - למען אמונתו, הדתית, או לא. לעיתים, נוהגים להרחיב את ההגדרה כדי לכלול בה אנשים ששילמו מחיר כבד למען מטרה הנחשבת נאצלת, אף שהמונח קונפסור (Confessor) מקובל לגבי מי שסבל למען אמונתו, אך לא מת בשל כך.

בתקופת ראשית האימפריה הרומית היה נהוג בערים שונות באסיה הקטנה לתגמל אנשים שתרמו לעיר באמצעות תוארי כבוד עליהם הוכרז בציבור וסיפור פועלם נקרא בפני הקהל. ציונים לשבח כאלו נקראים במקורות האפיגרפיים "מרטיריאי" (מיוונית, martyriai או martys, "עדות"). הנוצרים אימצו את המונח כתיאור ל"עדויות" בנוגע למעשיהם וסבלם של נוצרים, אותם כינו "מרטירים".

נאו-פגניות

נאו-פגניות או נאו-פגניזם הוא תחום העוסק בדתות ואמונות פגניות מחודשות. על כל אלה קיימת השפעה מהאמונות הקדם-נוצריות, נושאי אמונה אשר מועברים בפירוש אישי ומקומי בהתאם לדרך הנאו פגנית המקומית. חברי התנועות הנאו פגניות מנסים להחיות את הדתות העתיקות בשילוב רעיונות חדשים, תוך כדי העברת מסרים חברתיים לשיפור הסביבה.

זרמים המוערכים כנאו-פגניים הם אמונות כגון ויקה ודרואידיזם מודרני.

תחילת דרכן של דתות ואמונות אלה מוערך בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, אך רעיונות אלה נוצרו כבר במאה ה-19.

המונח נאו-פגאני מובדל מפגאניזם, אך למרות זאת חברי הנאו-פגניזם מגדירים את עצמם פאגאנים, ממשיכי הפגאניזם העתיק אשר מתואר כך על ידי הכנסייה הנוצרית.

עבודה

האם התכוונתם ל...

פגאניזם גרמאני

המונח פגאניזם גרמאני מתייחס לתאולוגיה ולאמונות הדתיות של העמים הגרמניים החל מתקופת הברזל עד להתנצרותם בימי הביניים. הפגניזם הגרמאני תואר כמערכת של אמונות ותפישות עולם הקשורות אחת לשנייה וקרובות אחת לשנייה, ולא כדת אחת. האמונה הפגאנית בקרב השבטים הגרמאנים התבססה על מאמינים בודדים ומסורות משפחתיות וקבוצות אשר התאגדו ביחד, בתוך מסגרת אמונתית רחבה יותר.

הפגאניזם הגרמאני לבש צורות שונות במקומות שונים בעולם הגרמאני. הגרסה אשר מתועדת בצורה הטובה ביותר היא המיתולוגיה הנורדית מהמאה ה-10 והמאה ה-11, אף על פי שמקורות אחרים יכולים להימצא ממקורות אנגלו-סקסונים וממקומות אחרים באירופה היבשתית. מקורות מוקדמים יחסית נמצאים גם בכתבים רומאיים, את המקורות ניתן לאמת עם ממצאים ארכאולוגים ואמונות מהפולקלור הגרמאני מהתקופה שלפני הנצרות.

הפגאניזם הגרמני היה פוליתאיסטי בדומה לדתות אחרות באירופה הקדם נוצרית. אלים גרמאנים רבים הופיעו עם שם דומה או זהה בקרב האנשים הגרמאניים. דוגמה טובה לכך הוא האל הנורדי אודין אשר הופיע בשמות דומים בקרב העמים הגרמאניים, כגון וודאן, כמו גם האל הנורדי ת'ור, אשר נודע ברחבי אירופה כדונאר, ובשמות דומים.

פוליתאיזם

פוליתאיזם (מיוונית: πολύ "פולי" - הרבה, θεός "תאוס" - אל) פירושו אמונה בריבוי האלוהות, אמונה במספר אלים, בניגוד למונולַטְריזם, שמשמעותו אמונה באל אחד תוך הכרה בכך שייתכנו אלים אחרים, ומונותאיזם, שמשמעותו אמונה באל אחד תוך שלילת אלים אחרים. פוליתאיזם היה נפוץ מאוד עד סוף העת העתיקה אך ממשיך להתקיים גם בימינו בדתות שונות.

אמונה באלים - פירושה אמונה בישויות עילאיות, אינדיווידואליות ונצחיות. האדם תלוי באלים אלו והוא מחויב לכבד אותם, לירא מהם ולעבוד אותם במשך כל חייו. יש להבדיל בין אלים ולבין שדים או דמונים או רוחות שגם הם ישויות עילאיות ונצחיות אך ישויות אלו שליליות ויש לשנוא אותם ולא לעבוד אותם והאלים (לרוב) גוברים עליהם במלחמה הנצחית בין שני סוגי ישויות אלו. "אלילים" הוא שם זילזול שניתן לאלים המרובים הפוליתאיסטיים על ידי המאמינים באל היחיד של מונותאיזם.פוליתאיזם (מיוונית: πολύ "פולי" - הרבה, θεός "תאוס" - אל) פירושו אמונה בריבוי האלוהות, אמונה במספר אלים, בניגוד למונולַטְריזם, שמשמעותו אמונה באל אחד תוך הכרה בכך שייתכנו אלים אחרים, ומונותאיזם, שמשמעותו אמונה באל אחד תוך שלילת אלים אחרים. פוליתאיזם היה נפוץ מאוד עד סוף העת העתיקה אך ממשיך להתקיים גם בימינו בדתות שונות.

אמונה באלים - פירושה אמונה בישויות עילאיות, אינדיווידואליות ונצחיות. האדם תלוי באלים אלו והוא מחויב לכבד אותם, לירא מהם ולעבוד אותם במשך כל חייו. יש להבדיל בין אלים ולבין שדים או דמונים או רוחות שגם הם ישויות עילאיות ונצחיות אך ישויות אלו שליליות ויש לשנוא אותם ולא לעבוד אותם והאלים (לרוב) גוברים עליהם במלחמה הנצחית בין שני סוגי ישויות אלו. "אלילים" הוא שם זילזול שניתן לאלים המרובים הפוליתאיסטיים על ידי המאמינים באל היחיד של מונותאיזם.

שילה נה גיג

שילה נה גיג (אנגלית: Sheela na gigs ; אירית: Síle na gcíoch) הן דמויות מפוסלות של נשים ערומות עם פות מודגש, ובדרך כלל פעור. הן סוג של גרוטסקה אדריכלית שמצויה על פני כנסיות, ארמונות, ומבנים אחרים, במיוחד באירלנד ובבריטניה. אחת הדוגמאות הטובות ביותר ניתן למצוא במגדל העגול בראטו, במחוז קרי, אירלנד. עוד דוגמה ידועה מצויה בקילפק שבאנגליה.

באירלנד יש את המספר הגדול ביותר גילופי שילה נה גיג - 101, כאשר באנגליה שרדו 45.המטרה וההיסטוריה של השילה נה גיג אינן ידועות - השערה מובילה אחת היא שהם כמו גרגוילים וגרוטסקות אחרות האופייניות לכנסיות, שנועדו לשמר מפני רוחות רעות. תאוריות אחרות כוללות שהן דמויות פגניות שמצאו דרכן לתוך האדריכלות והתרבות הנוצרית המקומית, שהן אלות פריון, או אזהרה מפני תאווה מינית של נשים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.