פבלו פיקאסו

פבלו רואיס אי פיקאסו (ספרדית: Pablo Ruiz y Picasso; ‏25 באוקטובר 18818 באפריל 1973) היה צייר ופסל ספרדי, מייסד הקוביזם, מגדולי האמנים באמנות המודרנית במאה העשרים.

פבלו פיקאסו
Pablo Picasso
Pablo picasso 1 (cuadrado)
לאום ספרדי
תחום יצירה ציור ופיסול
www.picasso.fr

ביוגרפיה

פבלו פיקאסו נולד במאלגה שבספרד כבנם הבכור של חוסה רואיס ולאסקו ומריה פיקאסו לופס, בשם פבלו דייגו חוסה פרנסיסקו דה פאולה חואן נפומוסנו מריה דה לוס רמדיוס סיפריאנו דה לה סנטיסימה טרינידאד מרטיר פטריסיו רואיס אי פיקאסו (Pablo Diego José Francisco de Paula Juan Nepomuceno María de los Remedios Cipriano de la Santísima Trinidad Mártir Patricio Ruiz y Picasso). מאימו לקח פבלו את שם המשפחה פיקאסו שהפך לסמלו המסחרי, ומאביו ירש את האהבה לאומנות הציור והפיסול.

Spain Andalusia Malaga BW 2015-10-24 13-13-30
הבית בו נולד פיקאסו במלאגה, ספרד

אביו, חוסה, זיהה את הפוטנציאל האמנותי הטמון בבנו ולימד אותו את כל רזי האמנות המודרנית, כמי שהיה בעצמו צייר, וברוב חייו מרצה לאמנות באוניברסיטה לאמנות ואוצר של המוזיאון המקומי. בצפייה בציורים הריאליסטים של אביו קיבל פיקאסו את ההשראה ליצור אמנות בעצמו ולמד מאביו את האמנות האקדמית הבסיסית כמו רישום וציור בשמן. אף על פי שפיקאסו למד בילדותו אמנות בהצטיינות יתרה, הוא מעולם לא סיים את לימודיו האקדמיים. הוא עזב אחרי פחות משנה את בית הספר לאמנות (Academia de San Fernando) במדריד ורוב לימודיו האקדמים היו הלכה למעשה על ידי אביו.

פיקאסו התגורר ברובע הגותי של ברצלונה בין השנים 1895-1904, שהיו מהשנים הבולטות והחשובות ביותר בתקופת יצירתו, וכללו את תקופת לימודי האמנות שלו. ברובע זה שוכן היום מוזיאון פיקאסו הכולל גם יצירות רבות שנתרמו על ידי פיקאסו עצמו. אחרי לימודי האמנות, ניסה פיקאסו את כוחו בפריז, בירת האמנות הקלאסית באותם ימים. שם התקרב לחוגים הנאו-ליברלים של אמני העיר, לקח חלק בוויכוחים המפורסמים שהתקיימו בה ונטמע בהווי החיים הבוהמי-בורגני שרווח באותם ימים וכלל פרשיות אהבים רבות וביגמיה.

פגישותיו וקשריו החברתיים עם אמני פריז השפיעו רבות על עבודתו ושינו את סגנון יצירתו. הוא עבר מ"התקופה הכחולה" העצובה, אחרי התאבדות חברו הקרוב, ל"תקופה הוורודה" השמחה, בעקבות אהבתו לפרננד אוליבר. בהשפעת הצייר אנרי מאטיס, מנהיגה של תנועת ה"פוביזם", נמשך פיקאסו לאמנות האפריקנית המכונה פרימיטיבית ובחורף 19061907 החל לעבוד על ציורו המהפכני, המסמל את התקופה הסוערת, "העלמות מאביניון". אחר כך עבר פיקאסו לנופים בסגנון קוביסטי. בשנים 19121914 התפרסמו ציוריו בכל העולם, ושמו של פיקאסו הפך לסמל המודרניזם באמנות החדשה.

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. פיקאסו נשאר בפריז בעוד חבריו יצאו לחזית, דבר שישפיע שוב על עבודתו האמנותית - ציוריו נעשו קודרים. ב-1916 פגש את האמרגן הרוסי סרגיי דיאגילב והחל לעצב את התפאורה למופע של הבלט הרוסי בשם "המצעד"; הוא התלווה ללהקת הבלט רוס ברומא, שם הכיר את רקדנית הבלט אולגה קוקלובה, אותה נשא לאישה ב-1918. ב-19191924 עבד על תפאורות למספר מופעי בלט נוספים, בהם "פולצ'ינלה" של סטרווינסקי.

ב-1921 נולד בנו פול (פאולו), דבר שהשפיע על יצירותיו, שעסקו לעיתים קרובות באם וילד; בציורו "סטודיו עם ראש גבס" (1925) השתמש בצעצועיו של פול כאביזרים. ב-1925 השתתף בתערוכה הסוריאליסטית הראשונה. בתקופה זו החלו בקיעים ראשונים בנישואיו, שנראה כי התבטאו בין השאר בסדרת ציורי ראשי נשים המשדרים אלימות (1927). ב-1927 הכיר את מארי-תרז וולטר בת ה-17, שהפכה לפילגשו, והחל לצייר מספר סדרות תמונות של נשים המבוססות על דמותה. ב-1928 חזר לפסל, וב-1932 יצר את הפסל הגרוטסקי "ראש אישה", כחלק מסדרת פסלי ראשי נשים. בשנה זו הוצגה גם תערוכה רטרוספקטיבית חשובה של יצירותיו בפריז, ויצא קטלוג ראשון של יצירותיו.

ב-1935 צייר את מארי-תרז וולטר ב"פנים עם נערה מציירת". בתקופה זו נולדה ביתם המשותפת מאיה (מריה דה לה רונספסיון), והוא עזב את אשתו אולגה, אך גירושיו התעכבו בשל מאבק משפטי על רכושם המשותף. הוא תיאר תקופה זו כתקופה הקשה בחייו, ונראה כי מצא ביטוי לרגשותיו בסדרת תמונות ותחריטים בנושא המינוטאור (יצור שחציו אדם וחציו שור), שתואר בציוריו לעיתים כזועם, מאיים ואכזרי ולעיתים כפצוע, אומלל וחסר אונים.

ב-1936 החלה מלחמת האזרחים בספרד. פיקאסו התנגד לגנרל פרנקו. הוא מונה על ידי הרפובליקנים בספרד למנהל מוזיאון הפראדו במדריד. ב-1937 אירעה הפצצה אווירית קשה של גרמניה הנאצית על העיר גרניקה בחבל הבסקים, בה נהרגו כ-1,600 איש; בעקבותיה צייר פיקאסו את אחד מציוריו המפורסמים ביותר, "גרניקה", שהוצג בביתן הספרדי בתערוכה העולמית בפריז. בשנים שלאחר מכן נהג לחלק תמונות של יצירתו לקצינים גרמנים, וכששאלו אותו "האם אתה עשית זאת?" נהג לענות "לא, אתם עשיתם זאת".

ב-1936 פגש את דורה מאר, צלמת צרפתייה, ומאז נהג לצייר גם את דמותה, במקביל לדמויותיהן של מארי-תרז ושל בתו מאיה עם צעצועיה. ב-1939 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של ציוריו בניו יורק. בתקופה זו התגורר לסירוגין בפריז ובעיירה רויאן שבדרום-מערב צרפת, עד כיבוש העיירה בידי הנאצים במהלך הפלישה הגרמנית לצרפת ב-1940, אז חזר לפריז ונאלץ לפסל באמבטיה שבביתו. ב-1943 פיסל את "ראש של פר", פסל ברונזה המבוסס על מושב אופניים וידית הגה אופניים ישנים שמצא. ב-1944 יצר את פסלו הגדול "איש עם כבש", המתנשא לגובה שני מטרים. ב-1945 צייר ציור בעל מאפיינים דומים ל"גרניקה" בשם "בית המוות" בעקבות הידיעות שהתקבלו בתקופה זו על מוראות מחנות הריכוז שהקימו הנאצים באירופה.

Antibes Museum Picasso
מוזיאון פיקאסו באנטיב שבריביירה הצרפתית

ב-1946 עבר פיקאסו להתגורר עם פרנסואז ז'ילו, ציירת צעירה שהכיר מספר שנים לפני כן, והחל ליצור דיוקנאות וליטוגרפיות שלה. יחסיו עם פרנסואז החלו עוד ב-1943 כאשר הייתה בת עשרים ואחת והוא בן שישים ושתיים. נולדו להם שני ילדים, קלוד (1947) ופאלומה (1949). פיקאסו החל לעבוד במוזיאון של אנטיב שבריביירה הצרפתית, תרם לו תרומות רבות, והמוזיאון שינה את שמו ל"מוזיאון פיקאסו". בשנים 1947–1948 יצר כאלפיים עבודות קרמיקה בסדנת קדרות של ידידיו, בני הזוג ראמיה, בכפר וואלורי בפרובנס.

בתקופה זו החל פיקאסו להיות מעורב יותר בפעילות פוליטית. עוד ב-1944 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית. ב-1948 ביקר בקראקוב ובאושוויץ והשתתף בקונגרס של אינטלקטואלים למען השלום בוורוצלב שבפולין. ב-1949 יצר את הליטוגרפיה הידועה "יונה", שהופיעה על כרזת קונגרס השלום העולמי בפריז. ב-1950 השתתף בוועידת השלום העולמית בשפילד. בשנה זו גם קיבל את פרס השלום על שם לנין. ב-1951, מתוך התנגדותו למלחמת קוריאה, צייר את "טבח בקוריאה", וב-1952 צייר את ציורי הקיר "מלחמה" ו"שלום" שהוצבו ב"מקדש השלום" בכפר וואלורי.

בתחילת שנות ה-50 התערערו יחסיו עם פרנסואז, וב-1954 עבר להתגורר עם ז'קלין רוק, שעבדה לצידו מספר שנים בסדנת הקדרות בוואלורי; הם נישאו ב-1961. ב-1964 פרסמה פרנסואז ספר זכרונות בשם "חיי עם פיקאסו", שהביא למשבר וניתוק מוחלט ביחסיו עם ילדיו מפרנסואז, קלוד ופאלומה.

ב-1955 צילם הבמאי אנרי ז'ורז' קלוזו סרט אודותיו, "תעלומת פיקאסו". בתקופה זו פיקאסו התגורר ועבד בווילה שרכש בקאן, צייר את הסטודיו בו עבד לצד יונים ודיוקנאות של ז'קלין, ויצר פסלי עץ ופסלי ברונזה. ב-1957 יצר סדרת תמונות מפורסמת של כארבעים גרסאות משלו ליצירתו של דייגו ולאסקז מ-1656, "בנות לוויה".

בשנת 1958 יצר את ציור הקיר "נפילתו של איקארוס" עבור בניין אונסק"ו בפריז. הוא רכש את טירת ואוונארג הסמוכה לאקס-אן-פרובנס, ובה צייר יצירות כגון סדרת גרסאות משלו לציורו של אדואר מאנה מ-1863, "פיקניק על הדשא", ותמונות בעלות תכנים דומים שעסקו בגברים בלבוש מלא, לעיתים מעשנים, לצד נשים עירומות. בהמשך צייר תמונות בנושא "צייר ודוגמנית".

ב-1963 נפתח מוזיאון פיקאסו בברצלונה. תערוכותיו המשיכו לזכות לפופולריות רבה ברחבי העולם. בשנותיו האחרונות צייר דיוקנאות עצמיים רבים ועסק בנושא האמן ונפשו.

ב-8 באפריל 1973 מת פבלו פיקאסו, בזמן שהוא ואשתו ז'קלין אירחו חברים לארוחת ערב, בעיירה מוז'ין הסמוכה לקאן. מלותיו האחרונות היו: "שתו עבורי, שתו לבריאותי, אתם יודעים שאיני יכול לשתות יותר". אשתו מנעה מילדיו מפרנסואז, קלוד ופאלומה, מלהגיע להלוויה. ב-1986, מתוסכלת ובודדה ממותו של פיקאסו, איבדה את עצמה ז'קלין לדעת ביריה והיא בת 59.

תקופות ביצירתו של פיקאסו

PP103
La lecture
PP104
Nu couché
PP105
Tête de femme

נהוג לחלק את סגנון האמנות של פיקאסו לתקופות. שמות התקופות המאוחרות יותר נתונות למחלוקת, ברם התקופות המקובלות ביותר הן:

  • התקופה הכחולה (1901–1904): סגנון ציוריו של פיקאסו השתנה בעקבות התאבדותו של חברו הטוב קרלוס קסאחאמס (Carlos Casagemas). קסאחאמס התאבד בירייה בראשו בעקבות אהבתו הנכזבת לג'רמיין פישוט (Germaine Pichot) שמאוחר יותר שימשה כאחת הדוגמניות לפיקאסו ביצירה העלמות מאביניון. מותו של קסאחאמס השפיע על פיקאסו מאוד ואת ציוריו באותה תקופה הוא צבע בכחול אשר העיד על בדידות ועצבות שלו כמו הדמויות שבציוריו. ציורו המפורסם מאותה התקופה הוא "המנגן העיוור" משנת 1903. ציור נוסף מתקופה זו הוא הטרגדיה.
  • התקופה הוורודה (1905–1907): התקופה הכחולה של פיקאסו פינתה את מקומה לטובת אהבה חדשה בחייו, פרננדה אוליבר, דוגמנית מודל צעירה. פיקאסו התאהב במושא פיסוליו וביטא רגשותיו העזים אליה בציוריו האמנותיים. הוא החל לצייר ציורים יותר שמחים ועליזים שהתבטאו בצבעוניות כתומה וורודה בעיקר. הוא צייר בעיקר נושאי קרקס. ברם תקופה זו לא נמשכה זמן רב כי פיקאסו מצא דרך אחרת לבטא את עצמו בצורה יותר מרגשת, מעניינת ומקורית.
  • קוביזם פיסולי/אפריקני (1907–1908): בשלב זה ניכרת מאוד השפעה של "העלמות מאביניון". פיקאסו יוצר שפה חדשה בציור, המשתלבת עם מגמות ההפשטה שהתפתחו באותה העת בציור, בה הוא מפרק את הצורות ומרכיב אותן מחדש על פי דמיונו. בתקופה זו קיימת ההשפעה של פסלים ומסכות אפריקאיות ובשל כך השלב הזה נקרא אפריקאני. בנוסף לכך, בציורים מאותה התקופה ישנן איכויות פיסוליות. האובייקטים נראים בחלקם נפחיים, מאסיביים, ותלת ממדיים.
  • קוביזם אנליטי (1909–1910): המילה אנליטי באה מהמילה אנליזה, זאת אומרת ניתוח. הניתוח הוא קוביסטי, כוונתו פירוק. בשלב הזה הפירוק של הצורה ושבירתה נעשה שיטתי יותר, ויחד עם הפירוק קיימת גם הרכבה. "פירוק לקצעים", הפירוק נעשה גם באמצעות הצורה וגם באמצעות הצבע.
  • קוביזם סימולטני/הרמטי (1911–1912)
  • קוביזם סינתטי (1912–1914): במשך שנים רבות ניסו ציירים רבים לצייר ציורים שיהיו דומים או מאורגנים על פי המציאות הנראית, אך פיקאסו ובראק שינו את פני הדברים.
  • הסגנון הסוריאליסטי והקלאסי (מ-1920 ואילך) : תקופה של יצירות סוריאליסטיות, חסרות מגבלות ההגיון. כיצירות אחרות בתחום, מטרתן היא לגרום לצופה בתמונה זעזוע ולחצות גבולות מחשבתיים. בשנת 1936 פגש את הצלמת והציירת דורה מאר (תיאודורה מרקוביץ), הוקסם ממנה וצייר אותה בעשרות תמונות עד שנת 1944 שבה נפרדו. נוסף, בתקופה זו פיקאסו צייר את הגרניקה שנחשבת בעיני רבים ליצירת שיא בשפתו החדשה, של פירוק גופים והרכבתם מחדש על פי דמיונו, וכן לסמל כלל אנושי נגד כל המלחמות, והריגת חפים מפשע.

מייסד הקוביזם

פיקאסו החל את דרכו הקוביסטית ב-1906, אחרי התקופה הכחולה והתקופה הוורודה. הציור הקוביסטי הראשון היה, כנראה, "התפוחים" אשר נרכש על ידי גרטרוד שטיין[דרוש מקור]. בין ציוריו באמנות הקוביסטית נמנים הציורים הבאים:

  • התפוחים מ-1906. ציור זה היווה קוביזם אנליטי, דהיינו, ציור בו האמן לוקח אובייקט ועושה לו אנליזה צורנית, בהשפעת הפסיכולוגיה המתפתחת באותה תקופה, וחיפושים אחר עומק חדש בכל תחומי האמנות. ציורים נוספים מאותה תקופה ממחישים את הקוביזם ביצירתו[דרוש מקור].
  • העלמות מאביניון (Les Demoiselles D’Avignon) מ-1907 הוא אחד הציורים הקוביסטים הראשונים ומהמפורסמים שבהם. בעיני רבים נחשב הציור לאחד מהחשובים ביותר באמנות המודרנית. רואים בו פירוק של הגוף למישטחים דו-ממדיים, פירוק הפנים והרכבתם מחדש בצורת פרופיל ופרונטלי בו זמנית. יש בו המשך ברור לסזאן, והשפעות ברורות מאמנות אפריקאית.
  • אישה עם מניפה (La Famme A L’eventail) מ-1908. ניתן לראות השטחה של הדוגמנית, פגיעה פרופורציונלית מכוונת, חיפוש אחר הגאומטריה באנטומיה.
  • Le Reservoir מ-1909. ניתן לראות את תחילת המעבר לכיוון הסינתזה, נוף של כפר הופך לאוסף צורות גאומטריות דו-ממדיות. הקוביזם הסינתטי לוקח את האובייקט, מפרק אותו לחלוטין, מעביר אותו סינתזה ומרכיב אותו מחדש על הבד, בצבעי מונוכרום ובשטיחות מקסימלית.
  • איש עם מקטרת (L’homme a La Pipe) מ-1911. פיקאסו שובר את מוסכמות הציור המלבני ומצייר ציור אליפטי על בד מלבני, כמו ציירי ימי הביניים. גם כאן ניתן להבחין בשאריות אדם ששרדו את הסינתזה וזכו להגיע לבד עם מעט דמיון למציאות המשעממת. המקטרת ברורה וגם חתימתו של פיקאסו ברורה.

סויטת וולאר

Vollard Suite.2869
6 תחריטים מתוך "סויטת וולאר"

אסופה של 100 תחריטים של פיקאסו שפורסמה בידי אמברואז וולאר (Ambroise Vollard), בעל גלריה, סוחר אמנות ובעלים של הוצאה לאור הנושאת את שמו. התחריטים נוצרו בין השנים 19301937 ובהם מוטיבים קבועים ביצירתו של פיקאסו: הקרקס, מלחמת שוורים, סדנת הפסל, המינוטאור, המינוטאור העיוור וכן שלושה דיוקנאות של וולאר. כ-100 עותקים של האסופה הודפסו אך לא נמכרו היטב בשנים הראשונות. כיום האסופה נחשבת אחת מפסגות העשיה הן של האמן והן של סוחר האמנות הנושאת את שמו.[1]

הקרמיקה של פיקאסו

העניין של פיקאסו בקרמיקה התעורר לזמן קצר בראשית המאה העשרים אולם עיקר היצירה בקרמיקה וגוף היצירות הרחב בחימר, הכולל אלפי יצירות וסקיצות מהירות, נוצר בין השנים 1945-1973. פיקאסו, אמן בשל ומיומן בשנים אלה, הוקסם מטווח האפשרויות שהחומר פתח בפניו ואכן הוא התנסה בכל סוגי הטיפול בחימר: עבודה עם סוגי חימר שונים, בבניה ובגריעה, בציור ובזיגוג (גלזורה), בסוגי שריפה שונים, ובמנעד עבודות שנע מפיסול בחומר ועד הוספת ציור בקו מהיר על גופי פורצלן מוכנים.

Picasso plate in the ceramics museum (8316018036)
צלחת מקרמיקה עם ראש תיש

נושאי עבודות הקרמיקה הם אותם נושאים קבועים שפיקאסו עבד עימם: מלחמת שוורים, גוף האדם וייצוגיו השונים, יצורים מיתולוגיים כמו המינוטאור והסאטיר, יונים, דגים ועוד. מיומנותו וחוש ההומור שלו ניכרים היטב ביצירות, ובשילוב עם חוש ההמצאה המפותח של האמן נושאות את אותם גופי חומר למעלת אמנות. כיום מוצגות יצירות הקרמיקה של פיקאסו בכל המוזיאונים שמציגים מיצירותיו.[2]

מורשתו

מאחר שלא הותיר צוואה רשומה אחריו, נאבקו ילדיו הלא חוקיים ושניים מנכדיו על זכויותיהם לקבל חלק מן הירושה ואף ניצחו במשפט. רוב נכסיו "הרוחניים" שלא נמכרו, כולל אוסף אמנות מרשים של אומנים שונים, הועברו למדינת צרפת, כתמורה לחובות המיסים שהשאיר אחריו.

אחרי מותו כתב לו פול מקרטני שיר, אחרי שדסטין הופמן התעניין בדרך שבה מקרטני כותב שירים, ופול הוכיח לו שהוא יכול לכתוב שיר על נושא אקראי מהעיתון - במקרה הזה כתבה על מותו של פיקאסו. השיר יצא באלבומו Band on the Run.

בשנת 1996 יצא לאקרנים הסרט "פיקאסו" על תולדות חייו, בכיכובו של אנתוני הופקינס. בשנת 2018 הפיק ערוץ הנשיונאל ג'יאוגרפיק סדרה ביוגרפית בת 10 פרקים על חייו.

ציוריו הם מהיקרים ביותר בעולם ושווים נאמד במיליוני ועשרות מיליוני דולרים ליצירה.

ציורו המפורסם "נער עם מקטרת" נמכר במאי 2004 עבור 104 מיליון דולר, ואילו ציורו "דורה מאר עם חתול" נמכר במאי 2006 עבור 95.2 מיליון דולר. ציורו של פיקאסו "Les femmes d'Alger" (האישה מאלג'יר), השיג שיא חדש למכירתו של ציור כלשהו בעולם (נכון ל-2015) ונמכר בכ-179 מיליון דולר[3]. שיא זה נשבר עם מכירתו של הציור מושיע העולם של לאונרדו דה וינצ'י בשנת 2017.

יצירותיו של פיקאסו מוצגות במוזיאונים רבים ברחבי תבל. שלושה מוזיאונים המוקדשים רק ליצירותיו הם מוזיאון פיקאסו בפריז, מוזיאון פיקאסו בברצלונה ומוזיאון פיקאסו באנטיב.

לקריאה נוספת

  • ראסל מרטין, מלחמתו של פיקאסו, הוצאת אופוס, 2004. סיפור יצירתו הנודעת של פיקאסו, "גרניקה"
  • פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק: החיים עם פיקאסו. הוצאת דולפין, 1968
  • פבלו פיקאסו 1881–1973 : גאון המאה, מאת: אינגו ולתר, הוצאת ספרי טאשן
  • אריאנה סטסינופולוס הפינגטון: פיקאסו יוצר ומשחית, הוצאת כתר, ירושלים 1988 תרגום: מיכאל אביב

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Picasso's Vollard Suite, Introduction by Hans Bolliger. Thames and Hudson, 1987. First edition 1956
  2. ^ Picasso el Diálogo con la Cerámica, Kosme de Barañano, Fundación Bancaja, Spain 1998,Spanish with English translation
  3. ^ שירות כלכליסט, שיא חדש בשוק האמנות: ציור של פיקאסו נמכר בכ-179 מיליון דולר, באתר כלכליסט, 12 במאי 2015
25 באוקטובר

25 באוקטובר הוא היום ה-298 בשנה (299 בשנה מעוברת), בשבוע ה-43 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 67 ימים.

גובלן

גּוֹבְּלֶן היא שיטת צביעה של בדים הנקראת כך על שם משפחת גובלן שהקימה באמצע המאה ה-15 מפעל לפיגמנטי צביעה בפריז.

המשפחה שהגיע כנראה מריימס השתכנה באמצע המאה ה-15 בפריז על גדות הנהר בִּיֶיבְרְ (Bièvre). ראש המשפחה ז'אן גובלן (Jehan Gobelin) פיתח דרך ייחודית לצביעת בדים. במאה ה-16 החלה משפחת גובלן לייצר טפטין (שטיחי קיר) שהתפרסמו באיכותם והפכו את המשפחה לעשירה מאד. צאצאי גובלן המשיכו לייצר שטיחים מרהיבים ומבוקשים מאד, בגינם בתי אריגה אחרים החלו ליחס לעצמם את השם גובלן כסמל לאיכות ויופי.

אמנים מפורסמים נרתמו לאורך הדורות לעצב את הדוגמאות שנארגו בגובלנים.

בתחילת המאה ה-20 החלו אומנים ידועים להתעניין שוב בטכניקות הגובלן. בזכותם זכתה טכניקת הגובלן לפריחה מחודשת ובכפר הצרפתי אובוסון (Aubusson) שוחזרו בתי אריגה שהביאו לפריחה כלכלית של המקום ושל הגובלנים. החלוץ בתחום היה האמן ז'אן לורסה (Jean Lurçat) ואליו הצטרפו גרומֵיר (Gromaire), דום רובר (Dom Robert), סן סאן (Saint Saen), פבלו פיקאסו (Pablo Picasso) ועוד רבים.

במדינות מסוימות, כגון פולין וישראל, הפך עם הזמן המושג "גובלן" למושג המתאר טפטין, שטיחי קיר ארוגים או רקומים בתך הצלב ומתארים מחזות ציד ונוף.

בישראל מוכרים שטיחי הקיר המפורסמים בטרקלין שאגאל שבכנסת, אותם עיצב מארק שאגאל.

כיום מכנים "גובלן" רקמה של תך הצלב על בד רשת בדוגמאות שונות. רקמה כזו הייתה תחביב נפוץ בישראל בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים, ותוצריה נתלו לקישוט על קירות הבתים.

גרניקה (ציור)

גֶרְנִיקָה (Guernica) היא אחת מיצירות האמנות המפורסמות של פבלו פיקאסו, שצוירה בשנת 1937.

התמונה צוירה כתגובה להפצצת העיירה הבאסקית גרניקה ב-26 באפריל 1937, בזמן מלחמת האזרחים בספרד, על ידי הנאצים, הפצצה שגבתה כ-1,600 הרוגים ועוד אלפי פצועים. הציור הוצג בפתח ביתנה של ספרד הרפובליקאית בתערוכה העולמית של פריז (1937).

כיום, גרניקה היא אחד מסמלי ההרס והאובדן של המלחמה כולה. הציור מוצג במוזיאון ריינה סופיה.

דורה מאר

דורה מאר (בצרפתית: Dora Maar;‏

22 בנובמבר 1907 – 16 ביולי 1997) הייתה צלמת וציירת ארגנטינאית-צרפתייה ממוצא יהודי, נודעה גם כאהובתו וכמוזה של פבלו פיקאסו.

דורה מאר עם חתול

דורה מאר עם חתול (בצרפתית: Dora Maar au Chat) הוא ציור משנת 1941 של הצייר פבלו פיקאסו. הוא מראה את דורה מאר, המאהבת הארגנטינאית-צרפתיה של פיקאסו, ישובה על כיסא עם חתול קטן נח על כתפיה. הציור מפורסם בעיקר בשל היותו אחד מהציורים היקרים ביותר בעולם.

בציור, דורה מאר ישובה על כיסא עם חתול שחור על כתפיה. פיקאסו אהב להשתמש במשטחי צבע גדולים ובצבעים ניגודיים כדי ליצור את הרושם העז והמיוחד של ציוריו. הציור מדגים את סגנון החיים באותה התקופה. למשל, אופן לבושה של דורה מאר, ציפורניה החדות והכחולות כשל ציפורני חתול, מדגימים את סגנון ציוריו של פיקאסו באותה תקופה. ציור קוביסטי זה מראה את דורה מאר כאישה כפולת פנים" – הוא מראה את חוכמתה ואת נטייתה לבכות. מאר לא אהבה חתולים, והכללתו של חתול בציור מראה את שליטתו של פיקאסו בה. "ציפורני החתול" שנוספו למאר מראים שהיחסים שלה ושל פיקאסו הגיעו לסופם. בנוסף, מלחמת העולם השנייה, שהתחוללה באותה תקופה, ומשתקפת בזמן הקשה שעבר על בני הזוג שחיו בפריז.

האישה הבוכה

האישה הבוכה (באנגלית: The Weeping Woman) היא ציור שמן על בד של הצייר פבלו פיקאסו אשר צויר בצרפת ב-1937.

הטרגדיה (ציור)

הטרגדיה (La Tragédie) היא אחת מיצירות האמנות של פבלו פיקאסו, צוירה בשנת 1903. זוהי תמונת שמן על בד קנבס, בגובה 105.4 ס"מ על 69 ס"מ, והיא מוצגת כיום בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון.

התמונה צוירה בתקופה הכחולה של פיקאסו, תקופה המתאפיינת בתמונות של מלאנכוליה, עצב רב ותחושת בדידות. הצבע הכחול המאפיין את התקופה, והיעדר צבעים אחרים, מדגישים את תחושת חוסר התקווה.

בתמונה נראים גבר אישה וילד, העומדים על שפת הים. הדמויות רזות ומוארכות, ותופסות את כל מרחב התמונה. שלוש הדמויות יחפות ולבושות בלויי סחבות, והגבר אינו מגולח. פני הדמויות ברורים וחדים, ביחס לשאר הציור, ובהבעתם סבל וצער. הם אינם מביטים זה בזה, ונראה כי כל אחת מהדמויות שקועה בצערה. שני המבוגרים עומדים בעמידה סגורה, משלבים ידיים, ומרכינים מבט אל הקרקע. הילד אמנם מישיר מבט, אך זה מעורפל ואטום. את ידיו הוא מניף בתנועת חוסר אונים.

הרזון והפנים המוארכות של הדמויות הן השראה מעבודותיו של אל גרקו. לאחר מותו של אל גורקו נשכחו עבודותיו, עד סוף המאה ה-19 בה גילה האמן הצעיר דאז, פיקאסו, ואחרים, עניין מחודש באופן ההבעה הייחודי שלו. הלבוש המרופט שבתמונה, העוני והסבל, האופייניים גם לתמונות אחרות בציורי התקופה הכחולה של פיקאסו, מתייחסים לחסכים הפיזיים שפיקאסו עצמו חווה בתחילת המאה העשרים, בעת שנאבק לבסס את עצמו כאמן. הדמויות מנסות לשווא להתעטף בסחבות אותן הם לובשים, אך רגליהם נותרות יחפות. עמידתם כפופה, פניהם מיוסרים, וניכר כי הדמויות סובלות מרעב ומקור.

השם אותו נתן פיקאסו לתמונה, "הטרגדיה", מעלה שאלות. האם הטרגדיה היא מחלה, מוות, אסון חיצוני, או שמא הטרגדיה היא בצערן של הדמויות, בבדידות בה הן נתונות, כלואות בסיבלן. לא ידוע על אירוע ספציפי הקשור לציור. נראה כי הגבר, האישה והילד, מדגימים את כלל הסבל האנושי. העירפול שהיצירה מותירה והמשמעויות הרבות האפשריות בה, הן היבט נוסף של עידן המודרניזם לפי פיקאסו, בציורי "התקופה הכחולה" שלו, עידן של חוסר ודאות וצער.

התמונה הופיעה על כריכת הספר סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז, במהדורה העברית.

העלמות מאביניון

העלמות מאביניון (בצרפתית: Les Demoiselles d'Avignon) הוא ציור של פאבלו פיקאסו המתאר חמש זונות. היצירה, שצוירה בצרפת בין השנים 1906–1907, נחשבת לאחת מן היצירות הידועות של פיקאסו ושל האמנות המודרנית. היצירה מסמלת, עבור מבקרי אמנות רבים, את ראשית הסגנון הקוביסטי באמנות. היצירה מוצגת כיום במוזיאון לאמנות מודרנית שבניו יורק.

התקופה הוורודה של פיקאסו

התקופה הוורודה (1904 - 1906), מכונה גם לעיתים תקופת הוורד (Rose Period), הייתה תקופה בחייו של האמן פבלו פיקאסו, שהשפיעה רבות בפיתוח האמנות המודרנית.

התקופה החלה בשנת 1904 בה ישב באזור מונמארטר שבצרפת, בבניין שנקרא לה בטו-לאוואר - "סירת המכבסה" (Le Bateau-Lavoir) אשר הווה מרכז האמנות של פריז ומוקד חיי הבוהמה. ציוריו מתקופה זו מתארים נושאים נעימים יותר כגון עליזות ושמחה תוך שימוש בצבעים חמים כגון צבעי אדום, כתום, ורוד וצבעי אדמה. וזאת לאחר התקופה הכחולה בה תיאר בדידות וייאוש קודרים בגווני כחול.

בציורים שילב ליצנים, ודמויות קרקס כגון אקרובט וסוסים.

תקופה זו הושפעה ממערכת היחסים של פיקאסו עם פרננדה אוליבר, דוגמנית מודל צעירה. במסגרת זו ביטא רגשותיו העזים אליה בציוריו האומנתים.

התקופה מסמנת את תחילת התנסותו של האמן בפרימיטיביזם בהשפעת האומנות האפריקאית מה שעתיד להוביל לשנת 1907 לתקופת קוביזם אפריקני.

התקופה הכחולה של פיקאסו

התקופה הכחולה של פיקאסו (1901–1904) הייתה תקופה בחייו של האמן פאבלו פיקאסו, במהלכה יצר בעיקר ציורים שהתאפיינו בצבעים כהים וקרים, כמו כחול, ירוק כהה ושחור, המוכרים כצבעים המקנים לציור אווירה עצובה. בציורים אלו צוירו אנשים שעל פניהם הבעה עגומה או אפאטית, לרוב בפוזיציה סגורה ובמצבים אנושים עגומים. סיבות שונות הביאו את האמן לתקופה חשוכה זו, אך שתי סיבות עיקריות לתקופה זו מוכרות לנו:

מות חברו קרלוס קסאחאמס, אשר התאבד כאשר הוא יירה בראשו.

כאשר היגר פיקאסו מברצלונה לפריז ב-1901, ציוריו של פיקאסו כמעט ולא נמכרו, והוא היה רעב ללחם. רבים סבורים כי הציורים אשר הראו אנשים בודדים וחלשים היו לאות הזדהות עם האנשים שצייר.הציורים בתקופה הכחולה מאופיינים בשימוש בקווי מתאר בסיסיים ומודגשים. בחלקם נעשה שימוש בסגנון כתמי במשיחות מכחול קצרות ונחפזות בנוסף לתיחום הצורות בקווי המתאר. השימוש בכחול מרמז על האפשרות שהתמונות צויירו בשעות הלילה, שכן אם היו מצוירות בשעות היום היה הדבר מצריך שימוש גם בסקאלת הצבעים החמים יותר. ייתכן גם שהשימוש בכחול נבע מתוך צורך אקספרסיבי של האמן. על פי תנוחות ובגדי המופיעים בתמונה, הכחול עשוי לרמז גם על תחושת קור או ניכור.

התקופה הכחולה של פיקאסו הסתיימה כאשר פגש בנערה בשם פרננדה אוליבר. עד מהרה השניים התאהבו וציוריו של פיקאסו החלו להיות עליזים יותר תוך שימוש בצבעים חמים כמו ורוד וכתום. הייתה זו תחילתה של התקופה הוורודה (1904 - 1907). בתקופה זו ציוריו של פיקאסו נעשו מלאי-חיים הרבה יותר. אלמנטים מרכזיים בתקופה הוורודה מתקשרים לאנשי קרקס וחיות.

ליצן

ליצן כיום הוא בדרן שמבדר באמצעות הומור, על ידי התחפשות לדמות מצחיקה וביצוע תרגילי סלפסטיק וסוגים נוספים של בדיחות. ליצנים לבושים לרוב בתלבושת אופיינית, צבעונית ובולטת בשונותה מהמקובל, למשל בגדים שדוגמת מחציתם האחת שונה משל המחצית השנייה, עם צווארון גדול ומסולסל, כובע גבוה ומחודד, ונעלי ליצן - נעליים ענקיות, שעשויות להיות מעוטרות בפונפון. איפור אופייני לליצן כולל פנים מולבנות, פה גדול הצבוע באדום הרבה מעבר לגבולות הפה הטבעי ומעוצב כחיוך, אף בצורת כדור אדום.

ליצנים מופיעים בקרקס, בירידים, בפארקי שעשועים, בבלט, בסרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה, בבתי חולים ובמסיבות פרטיות.

מקצוע הליצן המודרני צמח מדמותו של ליצן החצר.

תפיסה רווחת גורסת כי הבדחנים ובכללם הליצנים הם ביסודם אנשים עצובים שנלחמים באמצעות ההומור והבדיחות במרה השחורה שלהם עצמם. בשל תפיסה זו הפכה דמות הליצן באורח אירוני לסמל העצב והבדידות. לתפיסה זו ניתן למצוא עוגנים רבים בתרבויות השונות לדוגמה בציוריו של האמן פבלו פיקאסו בתקופה הוורודה או ב"שיר הליצן" של מרדכי לבנון בו מתוארת דמות של ליצן שנאלץ להיות שמח כל עת שעוברות עליו חוויות חיים קשות וטראגיות.

מוזיאון האורנז'רי

מוזיאון האורנז'רי (בצרפתית: Musée de l'Orangerie) הוא מוזיאון לאמנות אימפרסיוניסטית ופוסט-אימפרסיוניסטית הממוקם בסמוך לכיכר הקונקורד, בצידם הדרומי של גני הטווילרי, על גדת נהר הסן, ברובע הראשון של העיר פריז, בירת צרפת.

המוזיאון מציג מיצירותיהם של פול סזאן, אנרי מטיס, אמדאו מודיליאני, קלוד מונה, פבלו פיקאסו, פייר אוגוסט רנואר, אנרי רוסו, חיים סוטין, אלפרד סיסלי ומוריס אוטרילו.

מבנה המוזיאון שימש במקורו כחממה עבור עצי התפוזים שגדלו בגני ארמון הטווילרי - ומכאן שמו - "האורנז'רי" (חממת התפוזים).

מוזיאון פיקאסו (פריז)

מוזיאון פיקאסו (בצרפתית: Musée Picasso) הוא מוזיאון באזור המארה שברובע השלישי של פריז בצרפת. המוזיאון ממוקם ב"אוטל סאלה" (Hotel Salé) ברחוב תוריניי (rue de Thorigny).

המוזיאון כולל למעלה מ-3,000 יצירות אמנות של פאבלו פיקאסו, לרבות ציורים, רישומים, איורים, פסלים וכן תמונות על חיי האמן.

הציורים מוצגים בסדר כרונולוגי, תוך הצגת האירועים שאירעו בכל תקופה ותקופה בחייו של האומן, אירועים היסטוריים שאירעו באותה תקופה, והשפעתם על עבודתו של האומן. כמו כן מציג המוזיאון יצירות של בני תקופתו של פיקאסו, ובהן יצירות של סזאן ומאטיס, תוך הצגת ההשפעות ההדדיות בין היצירות.

מוזיאון ריינה סופיה

מוזיאון ריינה סופיה (בספרדית Museo Nacional Centro de Arte Reina Sofía - המוזיאון הלאומי - מרכז האמנויות על שם המלכה סופיה הוא המוזיאון הלאומי של ספרד לאמנות המאה ה-20. הוא נחנך ב-10 בספטמבר 1992 ונקרא על שמה של סופיה, מלכת ספרד. המוזיאון נמצא במדריד, סמוך לתחנות הרכבת והמטרו אטוצ'ה, בקצהו הדרומי של משולש הזהב של האמנות של מדריד (יחד עם מוזיאון הפראדו ומוזיאון תיסן בורנמיסה).

במוזיאון מוצגים אוספים של שני אמניה הבולטים של ספרד במאה העשרים, פבלו פיקאסו וסלבדור דאלי. יצירת האמנות המפורסמת ביותר במוזיאון היא ציורו של פיקאסו, "גרניקה".

המבנה המרכזי של המוזיאון שימש במהלך המאה ה-18 כבית חולים. שיפוצים ותוספות משמעותיים לבניין נעשו החל משנת 1980.

מונפרנאס

מוֹנְפַּרְנָאס (בצרפתית: Montparnasse) הוא רובע בגדה השמאלית שבדרום פריז, צרפת, הממוקם סביב הצטלבות שדרות מונפרנאס ושדרות רספיי. רובו של המתחם מצוי בגבולות הרובע הארבעה-עשר של העיר, והוא צורף לשטחה יחד עם קומונות וכפרים נוספים במסגרת התכנון האדמיניסטרטיבי החדש של פריז כחלק מתוכנית אוסמן, בשנת 1860.

שם הרובע ניתן לו בידי סטודנטים שהגיעו לאזור במאה ה-17 כדי לשאת דברי שירה על תלולית עפר שהייתה במקום באותה תקופה, כתוצאה מסכר שניצב שם; את התלולית השוו בשיריהם להר פרנסוס, מקום מושבן של המוזות במיתולוגיה היוונית. התלולית פונתה בעת סלילת שדרות מונפרנאס במאה ה-18. בעת המהפכה הצרפתית הוקמו באזור אולמי נשפים וקברט, המפורסם בהם היה בָּל בּוּלְיֶיה.

על שם הרובע נקראים גם תחנת רכבת, בית קברות ומגדל:

תחנת הרכבת מונפרנאס - ממנה יוצאות רכבות לכיוון מערב ודרום-מערב צרפת.

בית הקברות מונפרנאס - נקרא גם בית הקברות הדרומי, שם טמונים, בין השאר, שארל בודלייר, ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר, סמואל בקט, גי דה מופסאן, סנט בו וסרז' גינסבורג.

מגדל מונפרנאס - מגדל המשרדים הגבוה ביותר בצרפת, שנבנה בין השנים 1969 ל-1972, בגובה 210 מטרים עם 59 קומות.

נער עם מקטרת

נער עם מקטרת (בצרפתית: Garçon à la pipe) הוא ציור של פבלו פיקאסו שבו נראה נער האוחז במקטרת בידו השמאלית.

קוביזם

קוביזם (Cubism) הוא סגנון אוונגרדי באמנות שיצר מהפכה בציור ובפיסול האירופי בתחילת המאה העשרים. הקוביזם אינו צופה באובייקט מנקודת מבט אחת, אלא מפרק את האובייקט לגורמיו ומציג גורמים אלה מנקודות מבט שונות באופן סימולטני. תנועה זו חוללה מהפכה בכך שדחתה מעליה דחייה גמורה של מסורת הנטורליזם בציור ובפיסול.

הקוביזם החל בשנת 1906 בעבודתם של שני ציירים: הצרפתי ז'ורז' בראק והספרדי פבלו פיקאסו, שחיו באותה עת ברובע מונמארטר בפריז. הם נפגשו ב-1907 והמשיכו לעבוד בקשר הדוק עד לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914.

המושג "קוביזם" נוצר לראשונה בשנת 1908 על ידי מבקר האמנות הצרפתי לואי ווקסל. המושג זכה לתפוצה רחבה, אך שני יוצריו של סגנון זה נמנעו מלהשתמש בו.

הציור הקוביסטי הראשון היה, כנראה, "התפוחים" של פיקאסו. זה היה קוביזם אנליטי, האמן לוקח אובייקט ועושה לו אנליזה צורנית, בהשפעה מהפסיכולוגיה המתפתחת באותה תקופה, וחיפושים אחר עומק חדש בכל תחומי האמנות. ציורים נוספים מאותה תקופה הממחישים את הקוביזם ביצירתו של פיקאסו הם: "העלמות מאביניון", "אישה עם מניפה", "איש עם מקטרת". שלב מאוחר יותר בעבודתו מציג סוג אחר של קוביזם - קוביזם סינתטי. סגנון בו הדימוי המצויר 'מורכב מחדש' מצורות גאומטריות.

קולאז'

קולאז' (קוֹלָז') (על פי האקדמיה ללשון העברית: הֶדְבֵּק) הוא מדיה אמנותית שבה נעשה שימוש בפיסות עיתון, נייר או אריג לכדי יצירת תמונה דו-ממדית. בדומה לציור, המבע האמנותי מבוטא באמצעות צבע, צורה, קומפוזיציה וכדומה, אך בנוסף לכך קיימים בקולאז' רבדים נוספים של הבעה הנגזרים מתכנים קיימים על גבי פיסות הנייר (כמו תמונות או טקסט), אופן קריעתם או גזירתם ושימוש בחומרים לא שגרתיים. טכניקת הקולאז' דומה לטכניקה אחרת - אסמבלאז', שבה מצורפים אובייקטים לכדי יצירה תלת-ממדית.

בעבודות מאוחרות של הצייר אנרי מאטיס, לדוגמה, מחליפה טכניקת הקולאז' את מלאכת הציור. בעבודות דוגמת "השבלול" (1952) עיצב מאטיס את היצירה מגזרי נייר אותם צבע. למרות שם היצירה, המנחה את הצופה לראייה מימטית, מתקיים ביצירה גם יחס בין הניירות הגזורים לבין רקעה של העבודה, והאמן מייחס לשניהם חשיבות דומה.

פרשנות אמנותית מודרניסטית מעניקה למדיום זה אופי ביקורתי כלפי המציאות, כיוון שהוא מאלץ את הצופה להתמודד עם חלקים שהם אשלייתיים ומציאותיים בו-זמנית. כך, לדוגמה, בקולאז'ים של האמן פבלו פיקאסו ניתן למצוא תיאור של טבע דומם עם עיתון, כאשר חלק מן העבודה עשוי בטכניקה של רישום וחלקה הוא פיסות עיתון מודבקות.

בעבודותיו של הצייר הגרמני קורט שוויטרס, חבר תנועת הדאדא, לדוגמה, מאפשר השימוש בקולאז' ליצור תמונה המבטאת חוסר היררכיה כיוון שהיא מורכבת מפיסות שונות ממקורות שונים - פרסומות, עיתונים, מגזינים ועוד.

קוסטה בראווה

קוסטה בראווה (בספרדית ובקטלאנית: Costa Brava) היא רצועת חוף במחוז ז'ירונה, בצפון חבל קטלוניה שבספרד, שמשתרעת לאורך הים התיכון מבּלָנַס (Blanes), כ-60 קילומטר צפון-מזרחית לברצלונה, ועד הגבול הצרפתי והרי הפירנאים. שמו של הקוסטה בראווה, שפירושו "החוף הפרוע", ניתן לו בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, כאשר הוא נחשב כאתר תיירות אופנתי ויוקרתי. מאז, דעכה מעט תדמית זו, בייחוד לאור עליית אתרי תיירות אחרים בדרום ספרד ובצפון אפריקה.

לאורך השנים היה הקוסטה בראווה גם מוקד משיכה לאמנים שהתגוררו במקום. שני האמנים הבולטים ביותר שפעלו בו היו פבלו פיקאסו וסלבדור דאלי שנולד בפיגרס הסמוכה, ונפש בפורט ליגאט.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.