פאשא

פאשאטורקית: Paşa; בפרסית: پاشا; תעתיק: פאשא) או באשאערבית: باشا; תעתיק מדויק: באשא), לעיתים גם פאשה או באשה (לעיתים מכונה בעברי גם כ"פחה" על פי התנ"ך), היה תואר כבוד צבאי ואזרחי מקובל באימפריה העות'מאנית ובעולם המוסלמי. פאשא הוא הגבוה מבין ארבעת התארים העות'מאניים לגברים. מתחתיו התארים: ביי, אע'א ואפנדי.

באימפריה העות'מאנית הוענק התואר לקציני צבא בדרגות שמעל אלוף-משנה, למושלי סנג'קים, לממונים על מושלי המחוזות (ביילרביי), לפקידי ממשל בדרגים גבוהים, ואף לשרים. עד ימי שלטונו של מהמט השני שימש גם כתואר כבוד למלומדים ואנשי מדע בולטים. בימי הרפובליקה הטורקית הקביל אל דרגה צבאית מוגדרת: אלוף, גנרל, אדמירל.

החל במאה ה-20 משמשת המילה "באשא" במצרים, ובמידה פחותה בארצות הסהר הפורה דוברות הערבית, לציון "אדון".

אטימולוגיה

על פי המילון לאטימולוגיה טורקית, שורש המילה הוא טורקי: beşe, שמשמעה: בן, בפרט בנו של שליט או של אדם מיוחס, נסיך; ומקורה הוא בפרסית: بچّه (תעתיק: בצ'ה), שמשמעה: ילד. המובן הטורקי: "נושא תפקיד רם דרג או פקיד בכיר בארמון" נגזר ככל הנראה מהתואר "lala-i beşe", שמשמעה: מחנך, מורה, אומן הנסיך. מוסיף המילון לאטימולוגיה ומבאר: לסברה הרווחת כי מקורה של מילה זו במילים: padişah או başağa (תעתיק: באש אע'א), שהיה כינוי לראש שבט, אין אסמכתאות.[דרוש מקור: מה שם המילון? מתי ראה אור? מי חיברו אותו?]

במקורות עבריים כונה פאשא טורקי פעמים רבות בכינוי המקראי פחה, שמו של מושל המחוז באימפריה הפרסית לפי ספרי עזרא, נחמיה ואסתר. כינוי שמקורו בשפה הארמית. ככל הנראה הסיבה לכך הוא הדמיון בין השמות והתפקיד. כיום פרשנות זו אינה מקובלת.

נושאי התואר באימפריה העות'מאנית

Mustafa Kemal November 1918
מוסטפא כמאל פאשא (לימים - אטאטורק), 1918

לסולטאן העות'מאני ולח'דיו של מצרים הייתה הסמכות להעניק את התואר פאשא. במקור היה התואר צבאי ועם הזמן הפך לתואר כבוד גם בהיררכיה האזרחית. מפקד הצי העות'מאני כונה קפודן פאשא. בשדה הקרב נישא לפני הקצינים הבכירים דגל לפי דרגתם. על הנס היו 1–3 זנבות סוס או טווס (לפי המסורת הטורקו מונגולית), כאשר לסולטאן לבדו היה נס עם ארבעה זנבות. בין נושאי התפקיד (גם אם לא תמיד צורף להם התואר פאשא בפועל) ניתן למנות את:

כמו כן, מושלי מחוזות באימפריה כונו פאשא (או באשא בחבלים דוברי הערבית). שטח שלטונם כונה פאשליק. מושלים של מחוז וילאייט או איילט נושאי התארים ביילרביי (מושל בכיר - "ביי של הביים" בתרגום מילולי) או ואלי (מושל רגיל) כונו בתואר זה. במילים אחרות, כל יחידה מנהלית הייתה פאשליק.

התואר הוענק גם לזרים שהעניקו שירותים לאימפריה העות'מאנית ולמצרים כמו הובארט פאשא וגורדון פאשא (צ'ארלס גורדון). בני הפאשות כונו בכינוי פאשאזאדה.

התואר מחוץ לאימפריה

במרוקו שלא הייתה תחת שלטון האימפריה הוענק התואר באשא למושלי מחוזות. גם במדינות הערביות שקמו על בסיס האימפריה הוענק התואר בהתחלה. כך למשל כונה מפקדו הבריטי של הלגיון הערבי, גלאב פאשא.

ערכים על נושאי התואר

ראו גם

אאידה

אָאִידָה (Aida) היא אופרה בארבע מערכות מאת המלחין ג'וזפה ורדי, ללברית מאת אנטוניו גיזלנצוני המבוססת על עלילה שנכתבה על ידי האגיפטולוג והארכאולוג הצרפתי אוגוסט מארייט ("ארוסת הנילוס") ושוכתבה בפרוזה על ידי קמי דו לוקל. אאידה הוצגה לראשונה בבית האופרה הח'דיוי בקהיר ב-24 בדצמבר 1871. האופרה הוזמנה מוורדי על ידי אסמאעיל פאשא, אך בניגוד לאמונה המקובלת, לא לכבוד פתיחת תעלת סואץ שנפתחה כבר ב-1869.

באופרה ישנם מספר קטעים ידועים, בהם "מארש הניצחון", שהוא אחד המוכרים במוזיקה הקלאסית בכלל ובאופרה בפרט. כמו כן, האריה לטנור מהמערכה הראשונה "Celeste Aida" היא אחת האריות המפורסמות ביותר לטנור, והוקלטה אין ספור פעמים בביצועם של זמרי אופרה רבים.

אבדילקרים נאדיר פאשא

אַבְּדִילְקֵרִים נָאדִיר פָּאשָׁא (בטורקית: Abdülkerim Nadir Paşa‏; 1807, צ'ירפאן, האימפריה העות'מאנית - פברואר 1885, רודוס, האימפריה העות'מאנית) היה מרשל בצבא העות'מאני, מפקד אוגדה ומושל פלך רומליה בעת המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1877–1878.

נאדיר פאשא נולד בעיירה צ'ירפאן שבבולגריה. ב-1836 סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית באיסטנבול ונשלח ללימודי המשך בווינה, אותם סיים ב-1841. הוא פיקד על הכוחות העות'מאניים במזרח אנטוליה בעת מלחמת קרים וניהל מספר קרבות מול הכוחות הרוסיים שהוצבו בעיר גיומרי שבארמניה. בהמשך, מונה למפקד מצודת קארס, אך שוחרר מתפקידו בינואר 1854‏.לאחר מלחמת קרים מונה למושל סלוניקי, וב-1862 נטל חלק במלחמה עם מונטנגרו. ב-1876 נבחר לפרלמנט העות'מאני. הסולטאן מוראט החמישי מינה אותו לשר המלחמה, אך המינוי בוטל עם עלייתו של אבדילהמיט השני לשלטון ב-1 בספטמבר 1876. בהמשך, הוטל עליו לחזור לשירות צבאי, והוא נשלח לפקד על הכוחות בסרביה, בהצליחו להשליט סדר במקום. בשל הצלחתו בסרביה מונה למפקד אוגדה בגזרת הדנובה ולמושל פלך רומליה. במסגרת תפקידו הצליח לדכא את מרד אפריל הבולגרי. נאדיר פאשא המשיך למלא תפקיד זה גם במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1877–1878. ב-18 ביולי 1877 הודח אבדילקרים נאדיר פאשא בשל כישלונותיו בקרבות. הוא הועמד למשפט צבאי והוגלה לאי רודוס, שם הלך לעולמו ב-1885.

אבראהים פאשא

אִבּראהים מחמד עלי פאשא (בערבית: إبراهيم محمد علي باشا; תעתיק מדויק: אבראהים מחמד עלי באשא; 1789–1848) היה קצין מצרי שנלחם בהצלחה נגד האימפריה העות'מאנית והשתלט על סוריה ועל ארץ ישראל. בנו (נטען גם שהיה בנו המאומץ) של שליט מצרים מוחמד עלי.

אבראהים ידוע בהיסטוריה היהודית בגלל מעורבותו בעלילת הדם של דמשק, שהייתה חלק מסכסוך בינלאומי גדול שבעקבותיו אולץ לעזוב את סוריה.

אחמד ג'מאל פאשה

אחמד ג'מאל פאשה (6 במאי 1872 – 21 ביולי 1922) (בטורקית: Ahmed Cemal Paşa) היה איש צבא ומדינאי טורקי מהטורקים הצעירים, מתכנן רצח העם הארמני, שר הימייה, שליט מחוז (וילאייט) סוריה ומפקדו הצבאי בראש המחנה הרביעי, מטעם האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה.

אמין פאשא

אֶמין פאשא (28 במרץ 1840 - 23 באוקטובר 1892), נולד כיצחק אדוארד שניצר, הוטבל (בסביבות 1847) כאדוארד קרל אוסקר תאודור שניצר, היה רופא, חוקר טבע ומושל אקווטוריה שבאפריקה, בדרום סודאן של ימינו.

אסמאעיל פאשא

אִסמאעיל באשא (בערבית: إسماعيل باشا; תעתיק מדויק: אסמאעיל באשא; 1830–1895), היה ואלי מצרי ומאוחר יותר גם ח'דיו. הוא שלט משנת 1863 עד שסולק אחרי בקשה בריטית בשנת 1879. בעת שלטונו עברה מצרים מודרניזציה משמעותית, אך הוא גם השאיר את מצרים בחובות כבדים שהגבירו את התלות שלה בארצות אירופה, במיוחד באימפריה הבריטית.

אסמאעיליה (עיר)

אִסמאעיליה (בערבית: الإسماعيلية, תעתיק: אלאִסְמאעיליה) היא בירת מחוז אסמאעיליה במצרים. באסמאעיליה (כולל פרבריה הכפריים) כ-750,000 תושבים. אסמעיליה שוכנת על גדתה המערבית של תעלת סואץ, בערך במחצית הדרך בין פורט סעיד בצפון לבין העיר סואץ בדרום. סמוך לאסמאעיליה עובר נתיב השיט של תעלת סואץ באגם תמסח, אחד מן האגמים המרים. העיר משמשת כמרכז מינהלי לרשות תעלת סואץ ונמצא בה ריכוז של בניינים בסגנון קולוניאלי אשר נבנו עוד בימי הקמת תעלת סואץ על ידי הצרפתים ובימי השלטון הבריטי. רוב הבניינים המפוארים בעיר עדיין משמשים בעלי תפקידים במנהלת תעלת סואץ. בזכות שדרותיה המטופחות וגניה הציבוריים זכתה העיר לכינוי "הגן של מצרים".

העיר, אשר הוקמה במהלך תקופת שלטונו של אסמאעיל פאשא, קרויה על שמו.

באסמאעיליה שוכן מטה הארמייה השנייה של הצבא המצרי.

ג'ון באגוט גלאב

סר ג'ון באגוט גלאב (אנגלית: John Bagot Glubb; ידוע גם כגלאב פאשה או פחה, או כאבו חניכּ, בערבית: أبو حنيك; 16 באפריל 1897 - 17 במרץ 1986) היה לוטננט גנרל בריטי אשר בין השנים 1939–1956 פיקד על הלגיון הערבי, צבאה של ממלכת ירדן.גלאב השתתף במלחמת העולם הראשונה, ושימש כמפקד הלגיון הערבי במלחמת העולם השנייה ובמלחמה נגד ישראל ב-1948.

ח'דיו

ח'דיו (ערבית: خديوي, טורקית: Hıdiv)- משנה לסולטאן היה תוארם העובר בירושה של שליטי מצרים מתחילת המאה ה-19.

תואר זה החליף את התואר הטורקי ואלי (מושל). עם זאת, רק ב-1867 הכיר הסולטאן העות'מאני אבדילאזיז בתואר זה והעניקו לשליט מצרים דאז אסמאעיל פאשא. מצרים הייתה כפופה לכאורה לאימפריה העות'מאנית אך למעשה הייתה עצמאית לאחר שסבו של אסמאעיל, הוואלי מוחמד עלי, מרד בהצלחה בסולטאן הטורקי.

בנו של אסמאעיל תאופיק פאשא ירש את התואר כמו גם בנו של תאופיק עבאס חלמי השני. עבאס הודח על ידי הבריטים ב-1914 עם כניסת טורקיה למלחמת העולם הראשונה כבת ברית של גרמניה והשימוש בתואר הסתיים עמו. בשנת 1922 לאחר הכרזת העצמאות המצרית נטלו השליטים לעצמם את התואר "מָלִיכּ" (מלך בערבית).

מוחמד סעיד פאשא

מוחמד סעיד פאשא (בערבית: محمد سعيد باشا; תעתיק מדויק: מחמד סעיד באשא; ‏ 17 במרץ 1822 – 17 בינואר 1863), ידוע גם כסעיד מוחמד, היה ואלי (מושל מחוז) של מצרים מ-1854 ועד 1863, תחת האימפריה העות'מאנית. סעיד, שהיה בנו הרביעי של המושל מוחמד עלי, היה דובר צרפתית, ולמד בפריז.

תחת שלטונו של סעיד היו מספר רפורמות בענייני חוק, מסים ומקרקעין. בזמנו הגיעה הקידמה למצרים. בשנת 1854 הוא העניק זיכיון לאיש העסקים הצרפתי פרדיננד דה לספס לחפור את תעלת סואץ. הבריטים התנגדו לכך, והצליחו רק לדחות את האישור למשך שנתיים.

ב-1821 כבש אביו את סודאן, בעיקר כדי לקחת עבדים לצבאו. פשיטות אלו הגיעו גם לאזור אתיופיה. תחת לחצים אירופאים רבים, הפסיק סעיד את הפשיטות הללו. לבקשת נפוליאון השלישי ב-1863 שלח סעיד גדוד סודני למקסיקו כדי לעזור לנפוליאון לדכא מהומות מקומיות.

בשנת 1854 הקים סעיד את בנק מצרים.

סעיד נפטר ב-17 בינואר 1863 כתוצאה ממחלת השחפת, ואחיינו, אסמאעיל פאשא, שלט אחריו.

על שמו קרויה עיר הנמל המצרית פורט סעיד, שייסד ב-1859 בקצה הצפוני של תעלת סואץ בזמן שבו החלה בנייתה.

מוסטפא אל נחאס פאשה

מוסטפא אל נחאס פאשה (בערבית: مصطفى النحاس باشا, 15 ביוני 1879 - 23 באוגוסט 1965). היה משפטן ומדינאי מצרי, מנהיגה השני של מפלגת הוופד, וראש ממשלת מצרים המלוכנית במשך חמש קדנציות לא רצופות.

מתחם אל-פאשה

מתחם אל-פאשה הוא מתחם של מבנים בעיר התחתית של חיפה הכולל בית מגורים גדול ומפואר וחמאם שנבנו במאה ה-19 על גבול העיר העתיקה של חיפה שנבנתה בימי דאהר אל-עומר בקרבת השכונה היהודית חארת אל-יאהוד.

סולימאן פאשה

סולימאן פאשה (בערבית: سليمان باشا; בסביבות 1750 – אוגוסט 1819), המכונה "אל-עאדל" (العادل - "עושה הצדק"), היה מושל עכו כוואלי של צידון בשנים 1819-1805.

סינאן פאשא

סינאן פאשא, הידוע כקוג'ה סינאן פאשא, כלומר סינאן פאשא "הזקן" (טורקית: Koca Sinan Paşa, באלבנית Sinan Pashë Topojani,‏ 1506 - 3 באפריל 1596) היה מצביא ומדינאי עות'מאני שנולד באלבניה.

עבאס חלמי השני

עבאס חלמי השני או עבאס השני (בערבית: عباس حلمي الثاني; תעתיק מדויק: עבאס חלמי אלת'אני), מוכר גם בשם עבאס חלמי פאשא (عباس حلمي باشا), (14 ביולי 1874–1944) היה החדיו האחרון של מצרים.

עבאס חילמי באשא היה בן נינו של מוחמד עלי. הוא שלט אחרי אביו, תאופיק פאשא. כשהיה ילד ביקר באנגליה, והיה לו מורה אנגלי בקהיר. לאחר מכן הלך ללמוד בלוזאן, ומשם עבר לווינה. בנוסף לשפה הטורקית, שהייתה שפת האם שלו, הוא דיבר שוטף בערבית, ויכול היה לדבר גם באנגלית, צרפתית וגרמנית.

הוא עדיין למד במכללה בווינה, כאשר מותו הפתאומי של אביו, תאופיק, גרם לו לקבל את תואר החדיו; והוא היה בקושי בגיל המתאים לפי חוק טורקי. הוא החל את כהונתו ב-8 בינואר 1892. למשך זמן מסוים הוא לא שיתף פעולה עם בריטניה. הוא היה צעיר ולהוט להפעיל את כוחו החדש. הבריטים לא שמרו את הכיסא בשביל מנהיג כגון עבאס חילמי. הוא היה מוקף במחבלי תחבולות. למשך זמן מסוים הוא נראה כנוטה להיות ריאקציונר כמו אח-סבו, עבאס הראשון.

אבל במהרה הוא למד להבין את החשיבות של העזרה הבריטית. הוא ביקר באנגליה שוב בשנת 1900, שבמהלכו הודה בכנות ובגילוי-לב לבריטים על עזרתם הרבה למצרים, והכריז על עצמו שהוא מוכן לעקוב אחרי עצותיהם של הבריטים, ולשתף איתם פעולה. הקמת מערכת מבוססת של צדק, הפוגה גדולה במיסים, כיבוש מחדש של סודאן, בניית סכר אסואן, וגדילה של מערכת זולה וחזקה של חינוך: כל אלה קיבלו תמיכה מלאה מעבאס. הוא הראה יותר עניין בחקלאות מאשר במדינאות. הוא התחתן עם הנסיכה איקבל חאנם והיו להם מספר ילדים. בנו, מוחמד עבד אל-מונעם, היה היורש העתידי, ונולד ב-20 בפברואר 1899.

כאשר האימפריה העות'מאנית חברה למעצמות המרכז במהלך מלחמת העולם הראשונה, בריטניה הכריזה על מצרים כארץ-חסותה והדיחה את עבאס ב-1914. הוא סולק לשווייץ, שם נפטר ב-1944.

עבדאללה פאשא

עבדאללה פאשא (בערבית: عبدالله باشا) (1801–1833 (?)) היה מושל עכו כוואלי של צידון בשנים 1831-1819. עבדאללה פאשא היה השליט האחרון של ישות עצמאית למחצה שמרכזה בעכו - שטחה כלל את צפון ארץ ישראל וחלקים גדולים מלבנון של ימינו, והיא התקיימה החל מאמצע המאה ה-18 בחסות האימפריה העות'מאנית.

עלי פאשא

עלי פאשא (ידוע גם בכינויים עלי פאשא מטפלנה, עלי פאשא מיואנינה והאריה מיואנינה; באלבנית: Ali Pashë Tepelena, בארומנית: Ali Pãshelu, בטורקית: Tepedelenli Ali Paşa וביוונית: Αλή Πασάς των Ιωαννίνων או Αλή Πασάς Τεπελενλής;‏ 1740 - 24 בינואר 1822) היה הפאשא ששלט בפשאליק יואנינה שבמערב רומליה, בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19.

ראש ממשלת לבנון

על פי האמנה הלאומית הלבנונית (1943), נושא משרת ראש הממשלה חייב להיות מוסלמי סוני, אך בעבר כיהנו בתפקיד גם נוצרים. משרד ראש הממשלה, הסראי הגדול, נמצא בביירות.

תאופיק פאשא

תאופיק פאשא (בערבית: محمد توفيق باشا; תעתיק מדויק: מחמד תופיק באשא; 15 בנובמבר 1852 - 7 בינואר 1892) היה ח'דיו מצרי.

נולד ב-15 בנובמבר 1852, לאביו אסמאעיל פאשא שאף הוא היה ח'דיו מצרי ולאמו, הנסיכה שאפיק-נור. למרות שהיה בנם הבכור, לא נשלח ללמוד באירופה כשאר אחיו, ונשאר לגדול במולדתו.

ב-1866, עשה אסמאעיל פאשא מאמץ גדול לשנות את סדר הירושה בשלטון לצורת הח'דיו, מאמץ שלבסוף הצליח בו. התואר ח'דיו, עבר ישירות מאב לבן, במקום המנהג הקודם, שלפיו הצאצא המבוגר ביותר של השליט הראשון מוחמד עלי היה השליט. אסמאעיל רצה לשנות צורת ירושה זו, בעיקר מאחר שלא חיבב את דודו, חאלים באשא, שהיה היורש המשוער. סיבה נוספת היא שאסמאעיל שאף לקבל את זכות הבחירה בנוגע למי מבניו יהיה השליט אחריו. אולם, לאחר שכבר נעשה השינוי, הוא גילה שהאנשים שהייתה להם הסמכות על השינוי, פירשו את רצונו של אסמאעיל באופן כזה שהוביל לירושה העוברת ישירות לבן הבכור. לכן, תאופיק היה היורש העתידי.

ניתן לו ארמון ליד קהיר כדי לחיות בו, ושם, למשך תריסר שנים, עבר חיים ללא אירועים חשובים. הוא עבד בחקלאות, ועשה לעצמו שם של בעל שכל טוב וישר.

ב-1878 הוא מונה להיות ראש הממשלה של מצרים, אחרי פיטורו של נובאר באשא. הוא החזיק במשרה זו חודשים ספורים אך הספיק להוכיח, שאף שלא היה שאפתן או חכם במיוחד, ידע להימנע מלקחת חלק במזימות וקנוניות שהיו עניין נפוץ בחיים הפוליטיים במצרים של אותה תקופה.

הוא חזר לארמונו, ושוב חזר לחיות חיים כפריים רגועים ושלווים. אבל, ב-26 ביוני 1879, אסמאעיל פוטר מתפקידו כשליט מצרים, אחרי לחצים כבדים של בריטניה וצרפת. הסולטאן הטורקי שלח צוים למצרים שממנים את תאופיק לח'דיו המצרי. תאופיק, לא היה ממש מרוצה מהחדשות על המלכתו לשליט. מצרים בזמן ההוא הייתה מעורבת בבעיות כלכליות ופוליטיות שהגיעו בגלל מדיניותו השגויה של אסמאעיל. אנשיו של תאופיק לא היו מרוצים, וצבאו מנוכר. יועציו היו חסרי דעה, ולו עצמו לא הייתה אישיות של מנהיג: לא הייתה לו דמות של מנהיג חזק, ולא היה לו אף ניסיון.

אי סדר שלט במצרים עד נובמבר 1879, כאשר שלטון צרפתי-בריטי התבסס שם. למשך שנתיים שלטו בצורה מעשית צרפת ואנגליה במדינה, כשהם משתדלים להנהיג שינויים, בזמן שלא רצו לכפות שום דבר על המצרים. למשך כל הזמן הזה, חוסר הנאמנות של הצבא גדל. תאופיק הואשם בכשלונו לנקוט יד חזקה במורדים, אך עמדתו בנושא נשלטה גם היא על ידי השלטון הזר.

אי-שביעות הרצון הגיעה לשיאה כאשר אחמד ערבי, שהנהיג מהלך נגד השלטון הזר, שלט כמעט לחלוטין בצבא. ביולי 1882, גישתו של ערבי, שהחל לעבוד בשיפור ההגנות בהיקף נרחב, גרמה לאדמירל בריטי להצהיר שהוא יפציץ את מבצריה של העיר אלכסנדריה אלא אם הוא יוכל לקבל אותם אליו. לפני שהחלו ההפצצות הוצע לתאופיק שיעזוב את העיר, או דרך אוניית מלחמה של כוחות נטרליים, או דרך היאכטה שלו, או דרך אוניית דואר שהייתה אז בנמל. תשובתו הייתה: "אני עדיין ח'דיו, ואני אשאר עם אנשיי בשעת צרה". ארמונו שהיה במרחק של חמישה קילומטרים מאלכסנדריה, היה מחוץ לטווח ההפצצות, אך חייו היו עדיין בסכנה. כאשר החיילים המורדים התקיפו את ארמונו, הוא הצליח לברוח ולהגיע לארמון אחר, אחרי שעבר ברחובות הבוערים של העיר. שם הוא חויב להסכים לכך ששמירה בריטית תגן עליו. תאופיק הראה את אותו האומץ גם במהלך מגפת הכולרה באלכסנדריה בשנת 1883. הוא התעקש ללכת עם אשתו לעיר, ושם עבר בין בתי חולים, נתן דוגמה מצוינת לרשויות המקומיות, ועודד את החולים.

ב-1884 מונה קונסול בריטי חדש במצרים. משימתו הראשונה הייתה לדרוש מתאופיק שינטוש את סודאן. תאופיק נתן את הסכמתו, למרות שהסתייג מכך. עם זאת, הוא עשה ככל יכולתו כדי להבטיח את הצלחת המדיניות החדשה שהקונסול הבריטי רצה להנהיג.

הוא התנהג בהגינות במהלך המשא ומתן בין הבריטים לבין הטורקים ב-1886. אבל, עמדתו במשא ומתן הייתה נחותה בהשוואה לשליט, כאשר שני צדדים שוחחו וניהלו את המדינה שהוא עצמו שולט בה.

לעיתים, הוא פעל לפי יוזמתו שלו. לדוגמה, ב-1888, הוא פיטר את נובאר באשא ומינה במקומו את ריאז באשא כדי ליצור שינוי במשרדי הממשלה, שהושפע בעיקר על ידי השוני בין עמדותיהם של נובאר והבריטים.

הקונסול הבריטי עודד את תאופיק להפגין את פעילותו בענייני ניהול, חקלאות, חינוך וצדק. הוא לא היה איש חזק בשכלו ובדמותו, אבל הוא הראה רצון ישר לשלוט במדינה בשביל להועיל ולעזור לה. הוא הבין את חשיבותה של העזרה הבריטית; פיקחותו הטבעית גרמה לו לקבל את התנאים שהציבו הבריטים; מחשבותיו הישרות מנעו ממנו מלהשתתף במזימות ובשחיתות.

בחייו הפרטיים היה אדם אדיב וחביב. לא היה לו הרצון לשמור את המצב של אי-נגישות לעם, כנהוג אצל שליטים מזרחיים אחרים. למעשה, בהרבה דרכים היה אופיו ותחביביו יותר אירופאים מאשר מזרחיים. הוא התחתן ב-1873 עם קרובת משפחתו, אמינה חאנם, שאיתה הוא חי באושר רב. היא הייתה אשתו היחידה ותאופיק תמך מאוד במונוגמיה (נישואין לבן זוג אחד).

הוא מת ב-7 בינואר 1892 בארמונו בחלואן ליד קהיר, ובנו הבכור, עבאס, שלט אחריו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.