פאן-ערביות

פאן-ערביותערבית: الوحدة العربية) היא תנועה הקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון. המונח קשור קשר הדוק ללאומיות הערבית. באופן מסורתי, הפאן ערביות אימצה זהות חילונית, סוציאליסטית, ואנטי מערבית. יש המרחיקים את שורשיו של הרעיון עד לשושלת האומאית הראשונה[1].

הרעיון נוסח לראשונה בספרו של נג'יב עזורי משנת 1905, "התעוררות הלאומיות הערבית" (בצרפתית: "Le réveil de la nation arabe"). הפאן-ערביות הוצגה לראשונה כאידאולוגיה פוליטית עצמאית על ידי חוסיין בן עלי, שריף מכה, אשר ביקש עצמאות מהאימפריה העות'מאנית בדמות מדינה ערבית, "ערב", שתשתרע על כל חצי האי ערב, בנוסף לשטחים בהן שוכנות היום עיראק, סוריה, ירדן, ישראל, לבנון והרשות הפלסטינית. ההתכתבות בין חוסיין לנציב הבריטי במצרים הנרי מקמהון, שהתנהלה בשנים 19151916, שנודעה כ"מכתבי חוסיין-מקמהון", הביאה לסיכום בין בריטניה והערבים לפיו בתמורה למרד מוצלח של הערבים בשלטון העות'מאני תתמוך בריטניה בתביעות לעצמאות ערבית. ואולם ב-1916 קבע הסכם סייקס-פיקו בין בריטניה וצרפת כי אזורי המפתח במזרח התיכון יחולקו בין המעצמות האירופיות ולא יימסרו לשלטון עצמי ערבי; עם תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, כשהאימפריה העות'מאנית קרסה, סירבה בריטניה לעמוד במלוא התחייבותה לערבים, לטענתם, והפכה, כצרפת, לשליטה בפועל בשטחי המזרח התיכון שנכבשו מהעות'מאנים באמצעות ייפוי כוח מחבר הלאומים - שיטת המנדטים. זאת מיד לאחר שהתקיימה ב-1920 למשך 4 חודשים הממלכה הערבית של סוריה בראשות פייסל בנו של חוסיין בן עלי שתבעה לעצמה את הטריטוריה המשתרעת על שטחי האוטופיה הידועה בשם סוריה הגדולה. "ערב" (מאוחר יותר, ממלכת ערב הסעודית), נוסדה בדרום המדברי, שנתפס אז כדל ערך ביחס לאזור הסהר הפורה. בנוסף, בריטניה הסתמכה על הצהרת בלפור משנת 1917 בבואה לנהל את ארץ ישראל כמנדט בריטי החל מ-1920. כתוצאה מכך, נדחתה פריצתה של הפאן־ערביות לקדמת הזירה הבינלאומית, ותחת זאת נפתחה תקופה של שליטה אנגלו-צרפתית בעולם הערבי.

גרסה פאן־ערבית מגובשת יותר מזו של חוסיין נרקמה בשנות הארבעים בסוריה על ידי מישל עפלק, מייסד מפלגת הבעת' (תחייה), אשר הושתתה על יסודות סוציאליסטים ופאשיסטים־איטלקיים. אידאולוגיה פאן ערבית הייתה ביסודם של מספר ניסיונות לאחד מדינות לאום ערביות לכדי ישות מדינית אחת, כאשר הבולטת ביניהן הייתה הרפובליקה הערבית המאוחדת אשר איחדה בין מצרים וסוריה וכללה ערבים דרוזים, סונים, שיעים ונוצרים. יש הטוענים כי גמאל עבדל נאצר, נשיא מצרים ופאן־ערביסט רדיקלי, מכאן המונח "נאצריזם" ראה באיחוד הסורי־מצרי (הריפובליקה הערבית המאוחדת - רע"מ) מדרגה ראשונה בדרך ליצירתה של מדינה כלל־ערבית בהנהגתו. בניגוד לפאן־אסלאמיזם, אשר קרא לאיחוד מדיני של המוסלמים על בסיס דתי, הפאן־ערביות הייתה חילונית לחלוטין, ורבים מתומכיה, ביניהם עפלק עצמו, היו נוצרים. באופן דומה, טארק עזיז, נוצרי קתולי ששימש סגן ראש ממשלת עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין, היה פאן־ערביסט מובהק.

מפלגת הבעת' הפאן־ערבית היא מפלגת השלטון הנוכחית בסוריה, והייתה כזו גם בעיראק עד להפלת שלטונו של סדאם חוסיין בתום מלחמת עיראק. שיאה של התנועה הפאן־ערבית היה בשנות השישים, ואולם התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים פגעה קשות בתמיכה בה. הסכסוכים בין המחנה הרדיקלי (מצרים, סוריה, עיראק הבעת'יסטית) והמחנה המתון (ערב הסעודית, ירדן ועיראק ההאשמית), שהעצימו לנוכח המלחמה הקרה, כמו גם התעוררותו של רעיון הנרטיב הפלסטיני לצורך מימוש האידאולוגיה בא"י וחוסר היכולת של המשטרים הפאן־ערביים ליצור צמיחה כלכלית ראויה - כל אלה הביאו לכך שבשנות השמונים דעכה האידאולוגיה הפאן־ערבית, ותחתיה עלה האסלאמיזם.

Aqaba01
דגל המרד הערבי כפי שמתנוסס מעל מצודה בעקבה שבירדן.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אמנון כהן, סורית-רבתי-תשתלטות על ארץ-ישראל, קתדרה, 7, אפריל 1977, עמ' 111
אחמד חוסיין

אחמד חוסיין (בערבית: أحمد حسين; 1911–1982) היה מדינאי מצרי, מקים מפלגת מצרים הצעירה (בערבית: مصر الفتاة, תעתיק מדויק: "מצר אלפתאה").

חוסיין היה סטודנט למשפטים. בתום לימודיו ארגן מגבית למימון הקמת מפעל לייצור תרבושים, יחד עם תומכיו, לביסוס מפלגתו העתידית.

את האידאולוגיה של המפלגה ביסס בספר שכתב, המתמקד בשלושה היבטים מרכזיים – האל, המולדת והמלך. הספר נושא את הסיסמה "מצרים מעל כולם".

עם הצלחתו הקים ב-1933 את מפלגת מצרים הצעירה, שהפכה למפלגה פוליטית בשנת 1936.

עם רעיונותיו המרכזיים נמנים: שחרור משלטון הבריטים; שיפור מעמד הפלאח, כולל רפורמת קרקעות; חלוקה צודקת של הכספים במשק; תיעוש; הלאמה של חברות זרות; הפיכת השפה הערבית לשפה הלאומית של מצרים; ושמירה על יום שישי כיום מנוחה. בהגותו הוא שילב בין פאן-ערביות, אופי אסלאמי, אופי מצרי וטריטוריאליות המבוססת תביעות על בסיס העבר.

אירידנטה

אירידנטה (או אירידנטיזם Irredentism) היא התלכדות קבוצה לאומית המצויה במדינה אחת (לרוב קבוצה שהיא מיעוט), מתוך שאיפה להסתפח למדינה אחרת (בדרך כלל בעלת גבול משותף) שבה מהווה לאום זה רוב או מחזיק בשלטון. האירידנטה יכולה להתבטא הן בסיפוח השטח שבו מצויה הקבוצה הלאומית בלבד, והן בסיפוח כולל של המדינה שבה מצויה קבוצה זו. שאיפה זו מבוססת על זהות לאומית אתנית או דתית. בניגוד להגדרתו של ארנסט גלנר ללאומיות, המתבססת על חפיפה בין לאום לבין שטח, הלאומיות האירידנטיסטית מתבססת על הזיכרון ההיסטורי המשותף של ה"מולדת", ולכן איננה מוגבלת בהכרח לקרקע עליו יושב הלאום כיום.

אל-פתאת

גַ'מַעִיָאת אל-עַרַבִּיַה אל-פָתָאת (בערבית: جمعية العربية الفتاة, מילולית: החברה הערבית הצעירה) הייתה האגודה הלאומית הפאן-ערבית הראשונה במסגרת התנועה הלאומית הערבית. התנועה נוסדה ב-1911 בפריז, על ידי שבעה סטודנטים מ"סוריה הגדולה", בהם עווני עבד אל-האדי מג'נין, רפיק אל-תמימי משכם, ג'מיל מרדם ושוכרי אל-קוותלי מסוריה, תאופיק א-סוודי מעיראק ועיזאת דראוזה מג'מאעין כאגודת סתרים. התנועה הפכה לגרעין התנועה הלאומית ודגלה במתן עצמאות לארצות הלבנט מהאימפריה העות'מאנית ובאחדות מדינית של כל ארצות ערב.

התנועה יזמה וכינסה את הקונגרס הערבי הלאומי הראשון ביוני 1913 בפריז, אירוע שהיה בד בבד גם החשוב ביותר בפעולתה וגם האירוע שהביא לקרע הגדול ביותר בקרבה. לאחר נעילת הקונגרס הבטיחה הממשלה העות'מאנית להנהיג מספר תיקונים ברוח החלטות הקונגרס (מתן קדימות לשפה הערבית, למשל), כמו כן מינתה מספר אישים ערביים לאומיים למשרות במנגנון ובסנאט. הדבר יצר פילוג עמוק בין הלאומנים הקיצוניים בתנועת אל-פתאת לבין המתונים שהסכימו לויתורים הקלים שהחילה הממשלה העות'מאנית.

בשנת 1914 עברו הפעילים המרכזיים בתנועה לדמשק, שם חברו לעזיז אל-מצרי שייסד קבוצה מחתרתית צבאית-למחצה בשם אל-עַאהְד אל-עַרַבִּי ("הברית הערבית"). בימי מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי שימשו כקצינים בצבאו של האמיר פייסל. כאשר הקים פייסל את ממשלתו קצרת הימים בסוריה יצאה התנועה ממסגרתה המחתרתית והפכה למפלגה פאן-ערבית בשם חִזב אל-אִיסתִקְלאל אל-עַרַבִּי ("מפלגת העצמאות הערבית"), הורתה הרעיונית של מפלגת אל-איסתקלאל הפלסטינית ושל מפלגות פאן-ערביות נוספות במרחב הערבי. בשנת 1919 הציגו אנשי אל-פתאת את העמדה הקיצונית לעצמאות ערבית מלאה בפני ועדת קינג-קריין, בניגוד לדעת פייסל שביקש מנדט בריטי, לדעת ארגונים מוסלמיים שביקשו מנדט של ארצות הברית ולדעת גורמים ערבים נוצרים שביקשו מנדט צרפתי.

פעילות התנועה, מציין יעקב שמעוני, הייתה נחלת חוג מצומצם של משכילים ולא פרצה להשפעה על שדרות רחבות של העם. עם זאת היוותה התנועה בית גידול אידאולוגי וחברתי למנהיגי התנועה הלאומית הערבית שלאחר מלחמת העולם הראשונה. ג'ורג' אנטוניוס החשיב את התנועה בספרו מ-1938 "ההתעוררות הערבית, המניפסט של הלאומיות הערבית" כתנועה האופוזיציונית החשובה ביותר באימפריה העות'מאנית וכגורם מכריע לביזורה.

אסלאמיזם

אסלאמיזם, הידוע גם כאסלאם פוליטי, הוא אידאולוגיה פוליטית הנגזרת מהשקפותיו השמרניות והדתיות של הפונדמנטליזם האסלאמי. בבסיס האידאולוגיה ניצבת ההנחה, לפיה האסלאם איננו דת ותו לא, כי אם מערכת פוליטית מורכבת החולשת על תחומי המשפט, הכלכלה והחברה במדינה.

האסלאמיזם חורט על דגלו עיצוב מחדש של המדינה על ידי החלה שמרנית וכוללת של החוק האסלאמי (שריעה, شريعة). עם זאת, הספרות האסלאמיסטית איננה מתמקדת ברובה במאבק בדתות אחרות, כי אם באידאולוגיות פוליטיות, שכן האסלאמיסטים נאלצו להתמודד מול תנועות מתחרות כמו קומוניזם במאבקם על תמיכת ההמונים. עוני רב ומתיחות בין-מעמדית הביאו לצמיחתן של תנועות סוציאליסטיות רבות ברחבי העולם המוסלמי במהלך המאה ה-20. ואולם התמוטטותה של ברית המועצות בשלהי המאה הביאה בסופו של דבר לירידה בהשפעתן של אידאולוגיות שמאליות. כתוצאה מכך, נותר האסלאמיזם בבחינת האידאולוגיה המהפכנית העיקרית בחברות המוסלמיות. העלייה הניכרת ברגש הדתי-מוסלמי, לצד העוינות הגוברת למערב ולישראל, הקנו לאידאולוגיה זו בסיס תמיכה נרחב.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר (2001) זכה האסלאמיזם, בדומה לתנועות פוליטיות אחרות הנגזרות מהאסלאם, לתשומת לב גוברת בתקשורת המערבית. התקשורת נוהגת לבלבל את המושג "אסלאמיזם" עם מושגים קשורים כגון "אסלאם", "פונדמנטליזם" ו"והאביזם". אף שקיימת חפיפה מסוימת בין המושגים, קיימת הבחנה אקדמית ביניהם. קבוצות אסלאמיסטיות רבות היו ועודן מעורבות בטרור, ולפיכך הוצבו כמטרות במלחמה בטרור שהכריז הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש הבן בעקבות פיגועי 11 בספטמבר.

הגוש הלאומי

הגוש הלאומי (בצרפתית: Le Bloc national, בערבית: الكتلة الوطنية) הייתה סיעה בפרלמנט הסורי בתקופת המנדט הצרפתי. עמד בראשה האשם אל-אתאסי, אחד מהדמויות הבולטות ביותר של הלאומיות הסורית במאה ה-20.

הגוש הלאומי פעל לקידום כינון עצמאותה של סוריה תוך כדי שיתוף פעולה עם הצרפתים, זאת לאחר הכישלון הגדול של המרד הדרוזי (1925-1928). נושא חשוב נוסף שעמד בראש סדר העדיפויות של הסיעה היה האיחוד המחודש של סוריה ולבנון לאחר שהצרפתים פיצלו את הטריטוריות עם תחילת המנדט שלהם על האזור ב-1920. על רקע זה פיזרו הצרפתים את הפרלמנט הנבחר בסוריה ב-1928. בפרלמנט זה שהיה הפרלמנט הסורי הראשון מאז תקופתו של המלך פייסל הראשון, זכה הגוש הלאומי למספר המושבים הרב ביותר ומאז כוחו הלך והדרדר.

את הגוש הרכיבו שתי מפלגות עיקריות: מצד אחד מפלגת העם שהייתה מוכוונת יותר לכינון מחדש של המלוכה בסוריה, ומצד שני מפלגת אל-אסתכלאל שהייתה מוכוונת יותר לכינון רפובליקה ערבית סורית. הקבוצה הראשונה הורכבה מנאמניה של משפחת האשם ותפישתם הייתה יותר פאן-ערביות. הקבוצה השנייה דגלה בלאומיות מקומית סורית. ניכר כי ישנם הבדלים משמעותיים בתפישות העולם של הקבוצות, אך שיתוף הפעולה ביניהן נתפש כחיוני על מנת לגבש חזית סורית חזקה מול הצרפתים.

עקב החלשותו של הגוש ב-1932, אל-אתאסי שם את תמיכתו בבחירות של אותה שנה במחמד עלי אל-עביד שנבחר לנשיאות. כעבור שנתיים משהתברר שאל-עביד מנהל משא ומתן עם הצרפתים לעצמאות סורית הדרגתית תוך כדי הסכמה לנוכחות צרפתית קבועה בסוריה, יזם הגוש שורה של צעדי מחאה שכללו שביתות והפגנות שסיכלו את המהלך. ב-1936 הוכר הגוש כגורם המייצג הבלעדי של העם הסורי ונשלח לפריז לדון בהסכם עצמאות. תוך מספר חודשים הצליח הגוש לגבש את חוזה העצמאות הצרפתי-סורי של 1936 אך זה מעולם לא אושרר בפרלמנט הצרפתי, מה שדחה את קבלת העצמאות הסורית למלחמת העולם השנייה.

למרות הירידה בחשיבות הסיעה בזירה הפוליטית הסורית, אנשיה המשיכו להיות מעורבים במאבק לעצמאותה של סוריה ובפוליטיקה הסורית גם לאחר העצמאות. תרומתה כמפלגת הגג הראשונה לתנועות הלאומיות בסוריה הייתה מכרעת.

החזית העממית לשחרור פלסטין

החזית העממית לשחרור פלסטין (בערבית: الجبهة الشعبية لتحرير فلسطين; תעתיק מדויק: אלג'בהה אלשעביה לתחריר פלסטין, ובאנגלית: Popular Front for the Liberation of Palestine - PFLP) היא מפלגה וארגון טרור פלסטיני סוציאליסטי אשר חבר באש"ף. הארגון נוסד על ידי ג'ורג' חבש וודיע חדאד, ב-11 בדצמבר 1967.

הארגון ביצע פיגועים רבים שבהם נרצחו מאות ישראלים ואחרים. בין היתר הוא ביצע את הטבח בנמל התעופה לוד ואת רצח השר רחבעם זאבי. מדינת ישראל וכן ארצות הברית והאיחוד האירופי מחשיבים את החזית כארגון טרור.

הלאומיות הערבית

הלאומיות הערבית היא אידאולוגיה לאומית בדבר זכותם של העמים הערבים לכונן ריבונות משלהם. לדעת רוב החוקרים, היא הפכה נפוצה בקרב האוכלוסייה הערבית בארצות ערב בראשית המאה ה-20. יש המוצאים את ראשיתה באמצע המאה ה-19. בשליש האחרון של המאה ה-20 חלה בה שקיעה והיא כמעט ונזנחה לחלוטין, לטובת אסלאמיזם מחד והזדהות עם המדינות הקיימות מאידך.

הנחת היסוד המרכזית של הלאומיות הערבית היא כי העמים והארצות בעולם הערבי, מהאוקיינוס האטלנטי ועד הים הערבי מהווים אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת.

אחד היעדים העיקריים של התומכים באידאולוגיה של הלאומיות הערבית היא לשים קץ, או לפחות לצמצם, את ההשפעה הישירה של ארצות המערב על העולם הערבי, וכמו כן, לשים קץ לשלטונם של הממשלות הערביות אשר תלויות בארצות המערב אשר כתוצאה מכך, לפי דעתם, פוגעות באינטרסים של תושביהם. המונח קשור קשר הדוק לאידאולוגיה הפאן-ערבית הקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון.

חלוקת העולם על פי האסלאם

חלוקת העולם על פי האסלאם הוצעה לראשונה במאה ה-8 על ידי האימאם העיראקי אבו חניפה. חלק מן החלוקה מבוסס על הכתוב בקוראן, בעוד שחלוקות נוספות התווספו מסיבות היסטוריות, מסורתיות או גאופוליטיות.

מועמר קדאפי

מֻעַמַּר אלְ-קַדַּאפִי (בערבית: مُعَمَّر ٱلْقَذَّافِيّ (מידע • עזרה), תעתיק מדויק: מֻעַמַּר אלְקַדַּ'אפִיּ, ‏7 ביוני 1942 - 20 באוקטובר 2011), ובהגייה לובית מֻעַמַּר אלְ-גַדַּאפִי, היה שליטה הדיקטטורי של לוב, מאז תפס את השלטון בהפיכה צבאית בספטמבר 1969 ועד ההתקוממות בלוב שבמהלכה כבשו את רוב שטחי המדינה כוחות מועצת המעבר הלאומית בסיוע קואליציה רב-לאומית של צבאות נאט"ו, איחוד האמירויות הערביות, ירדן, קטר, שוודיה, תוניסיה, וניז'ר. קדאפי מצא את מותו בידי כוחות המורדים ב-20 באוקטובר 2011 בעיר הולדתו סירת.

נאצריזם

הנאצריזם הוא מכלול התפיסות, קווי המדיניות והמוסדות שהנהיג גמאל עבד אל נאצר בתקופת שלטונו במגמה להנהיג תמורה מקיפה. הנאצריזם רצה לחולל מהפכה, ולמהפכה זו פנים רבות:

לאומית – חותרת לעצמאות מצרים.

ערבית – חותרת לאחדות העמים הערביים.

חברתית – חותרת לביטול ההבדלים בין המעמדות.

כלכלית – חותרת לפיתוח מהיר ולהבאת רווחה להמונים.

פוליטית – חותרת לכינון דמוקרטיה של השתתפות המונית נרחבת.

סוציאליזם ערבי

סוֹצְיָאלִיזְם ערבי (الاشتراكية العربية) הוא אידאולוגיה פוליטית המהווה שילוב של פאן-ערביות וסוציאליזם. השפעת הסוציאליזם הערבי הגיעה לשיא בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, כאשר היוותה בסיס אידאולוגי למפלגת הבעת', ובמידה פחותה לתנועתו של נאצר במצרים. אין לבלבל בין מושג זה ובין החשיבה הסוציאליסטית בעולם הערבי, שהקדימה את הסוציאליזם הערבי בחמישים שנה.

סוריא אל-ג'נוביה (עיתון)

סוּרִיא אל-ג'נוּבִּיה (בערבית: سوريا الجنوبية, "סוריה הדרומית") היה עיתון שיצא לאור בירושלים החל מספטמבר 1919 על ידי עורך הדין מוחמד חסן אל-בודיירי, ונערך על ידי עארף אל-עארף.

הוא היה העיתון הערבי הפוליטי הראשון שנוסד בארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה, ושימש שופר לחוגי הנוער הלאומני-קיצוני.

העיתון שימש שופר ל"אגודה המוסלמית-נוצרית", שהייתה מפרסמת בו את החלטותיה וכוונותיה.

בין הכותבים בעיתון היה גם אמין אל-חוסייני.

עורך העיתון, כאמל אל-בודיירי , היה חבר "המועדון הערבי" (א-נאדי אל-ערבי), שאל-חוסייני היה נשיאו וסיסמתו הייתה "ארצנו לנו". מפגשי הארגון נערכו לעיתים קרובות במשרדי העיתון ונתקיים ביניהם קשר הדוק.באותה תקופה, המונח "סוריה הדרומית" התייחס לעמדה פוליטית שתמכה בלאומנות הפאן-ערבית של סוריה הגדולה, שהייתה קשורה לממלכה שהובטחה לשושלת ההאשמית מחג'אז על ידי הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, הנסיך ההאשמי פייסל ניסה להקים מדינה פאן-סורית או פאן-משריקית כזו (כלומר ממלכה מאוחדת שהייתה צריכה לכלול את כל סוריה המודרנית, כמו גם את הר הלבנון, ארץ ישראל ועבר הירדן).

העיתון דגל ברעיון הפאן-סורי הזה לצד עמדות פוליטיות לאומניות פאן-ערביות ופלסטיניות. עם היעלמותה של ממלכתו הסורית של פייסל, רעיון הפאן-סוריות איבד תמיכה, והעיתון התמקד בלאומנות פלסטינית והתנגדות לשלטון הבריטי ולעלייה יהודית, עד למניעת הפצתו על ידי השלטונות הבריטיים באפריל 1920, בזמן מאורעות תר"פ.

ב-2 במרץ 1920, כחודש לפני פרוץ המאורעות, פורסם בעיתון מאמר שהזהיר: "אם לא יקשיבו למחאותינו בעל פה... במקום העט נשתמש בסכינים, ובמקום הדיו - בדם".

סוריה הגדולה

סוריה הגדולה או סוריה רבתי (בערבית: سوريا الكبرى, בתעתיק מדויק: סוריא אלכברא, נהגה: סוריה אל-כּוּבְּרה) הוא רעיון פוליטי פרי אידאולוגיה פאן-ערבית להקמת ישות מדינית ריבונית ערבית אחת בשטח בו נמצאות כיום המדינות סוריה, לבנון, ירדן וישראל. הרעיון, לא הבשיל לכלל מציאות. יש המרחיקים את שורשיו עד לשושלת האומאית הראשונה. מועד הופעתו המודרנית, היה במחצית השנייה של המאה ה-19, בווילאייט דמשק, מחוז שנודע ככר פורה לרעיונות גאופוליטיים.

ע'סאן כנפאני

ע'סאן כנפאני (בערבית: غسان كنفاني‏; 1936 - 8 ביולי 1972) היה סופר ומחזאי, חבר הארגון הפלסטיני החזית העממית לשחרור פלסטין ודוברו של הארגון.

פאדל אל-ג'מאלי

פאדל אל ג'מאלי (בערבית: فاضل الجمالي; 20 באפריל 1903 - 24 במאי 1997) היה פוליטיקאי עיראקי ואיש חינוך. עם היווצרותה של עיראק בשנות ה-30 הוא מילא תפקיד חשוב בעיצוב מערכת החינוך במדינה. השקפותיו היו פאן ערביות וימניות. שימש כראש ממשלת עיראק מ-17 בספטמבר 1953 ועד 29 באפריל 1954. שימש כשר החוץ של עיראק שמונה פעמים.

נולד בכאזמיה למשפחה שיעית. למד באוניברסיטה האמריקנית בביירות, ובמכללה למורים באוניברסיטת קולומביה. את עבודת הדוקטורט שלו בנושא החינוך בקרב הבדואים.

צבעי הלאומיות הכלל-ערבית

אדום, שחור, לבן וירוק נחשבים ל"צבעי הלאומיות הכלל-ערבית". מקור בחירתם של צבעים אלה לסמל את כלל מדינות ערב הוא בדגל המרד הערבי, שעוצב על ידי הדיפלומט הבריטי מארק סייקס. הצבעים מסמלים תקופות שונות בהיסטוריה בימי הנביא מוחמד ובימי הח'ליפות המוסלמית: הלבן את בית אומיה, השחור את הדגל השחור וראשידון ומאוחר יותר אומץ על ידי בית עבאס, הירוק את השושלת הפאטמית והאדום את השושלת ההאשמית וח'וארג'.

צבעים אלה מופיעים על דגלי מרבית מדינות ערב.

קול ערב

קול ערב, ובערבית סַוְּת אל-ערב, (בערבית: صوت العرب; תעתיק מדויק: צַוְּת אלערב) היא תחנת רדיו המשדרת בגלים בינוניים במצרים, ובגלים קצרים למזרח התיכון, שאר אירופה וצפון אמריקה. קול ערב מספקת שירותי רדיו ממלכתיים ראשונים ובולטים בשפה הערבית.

בקהיר קול ערב נודע לספק שירות לערבים רבים ולא דומים כאחד, כמדיום המרכזי שבאמצעותו הפיץ נשיא מצרים לשעבר, גמאל עבד אל-נאצר, את מסריו על אחדות הערבים ומהפכות ברחבי העולם הערבי. על אף הפופולריות שאין לה אח ורע במרבית שנות החמישים והשישים, לקול ערב כיום כבר אין קהל גדול ואינו משחק תפקיד משמעותי בפוליטיקה הפנים-מצרית או האזורית, לאור הירידה בביקוש ברדיו.

קרב קרני חיטין

קרב קרני חיטין התרחש ב-4 ביולי 1187, באזור קרני חיטין שליד טבריה, בין צבא ממלכת ירושלים הצלבני-נוצרי בהנהגת גי דה ליזיניאן, לבין צבא מוסלמי בהנהגת צלאח א-דין מהשושלת האיובית. בקרב זה נחלו הכוחות המוסלמיים ניצחון מכריע על הצלבנים, שהוביל לכיבוש מחדש של שטח ארץ ישראל על ידי המוסלמים.

התבוסה הצלבנית היוותה נקודת שבר מכרעת של הממלכה הצלבנית, שהוקמה בארץ ישראל בעקבות מסע הצלב הראשון. בעקבות תבוסתם בקרב, שבמהלכו הושמד צבאם כמעט לחלוטין, החלה הממלכה הצלבנית להתמוטט עד שנחרבה סופית. התבוסה הייתה קשה עד כדי כך, שכמעט כל הערים והמבצרים הצלבניים בארץ ישראל נכנעו לצלאח א-דין תוך זמן קצר, וממלכת ירושלים הצלבנית חדלה להוות גורם משמעותי בלבנט.

הקרב היווה שיאו של מאבק ארוך בין הצלבנים למוסלמים שראשיתו במסע הצלב הראשון. הצלבנים הגיעו לארץ ישראל ממדינות מערב אירופה החל מסוף המאה ה-11. משתתפי מסעי הצלב, הקרויים "צלבנים", נקראו "פרנקים" בפי הערבים. שני השמות נמצאים בשימוש רחב בספרות העוסקת בתקופה זו.

הצלבנים הצליחו להקים ממלכה גדולה שהשתרעה מעזה ואילת עד לבנון, סוריה ועבר הירדן של היום. הישגי הצלבנים, שהצליחו לכבוש שטחים ניכרים תוך שימוש בכוח צבאי שלרוב לא עלה על 1,500 חיילים, היו חסרי תקדים באזור זה. המוסלמים עמדו מנגד נפעמים מעוצמתם הצבאית של האירופאים. נעשו מספר ניסיונות להחזיר את השטחים שאבדו, אך הם נחלו כישלון. רק לאחר שנתגלעו בקיעים בתוך החברה הצלבנית ובעיות פנימיות ערערו את הסדר בממלכה הצלבנית, הצליחו המוסלמים להשיב לעצמם את השטחים שאבדו להם.

רע"מ-תע"ל

רע"מ-תע"ל היא רשימה משותפת למפלגות רע"ם, מד"ע ותע"ל בהנהגת השייח אברהים צרצור, שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-17 והתמודדה בהצלחה גם בבחירות לכנסת ה-18. לקראת הבחירות לכנסת ה-19 שינתה את שמה לרע"מ-תע"ל-מד"ע והיא מוכרת בציבור הערבי גם בשמות "המאוחדת", ו"הערבית". לקראת הבחירות לכנסת העשרים, התאחדו רע"ם ותע"ל עם חד"ש ובל"ד לגוש מפלגות אנטי ציוניות בשם "הרשימה המשותפת" שזכתה להצלחה ואילו מד"ע הקימה יחד עם המפלגה הלאומית הערבית את הרשימה הערבית שלא עברה את אחוז החסימה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.