עשרת השבטים

עשרת השבטים הם עשרה שבטים מתוך שנים עשר שבטי ישראל, אשר לפי המסורת המקראית הוגלו לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור ומאז לא נודע גורלם. העיסוק בגורל עשרת השבטים הוא עתיק יומין ואוניברסלי. במהלך השנים הועלו מספר השערות לגבי שיוך עמים כצאצאים של עשרת השבטים, אולם לא נמצאו הוכחות ברורות.

Deportation of Jews by Assyrians-he
מפה המתארת את הגליות תושבי ממלכת ישראל על ידי האשורים.

היווצרות עשרת השבטים

התיאור במקרא של התפלגות שבטים ממלכות בית דוד והקמת ממלכת ישראל בראשות ירבעם בן נבט היא הבסיס ל"עשרת השבטים". הכרזתם הייתה: "מַה-לָּנוּ- חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא-נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו"[1]. על הפילוג הצפוי אנו מתבשרים כבר בסוף ימי שלמה המלך: "וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת-הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ... מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה... רַק אֶת-כָּל-הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי"[2]. הנביא אחיה השילוני קורע מהמעיל של ירבעם בן נבט שנים-עשר חלקים ונותן לו עשרה ואומר לו: "קַח-לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה- אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים" (פסוק ל"א). זוהי הפעם הראשונה בה מופיע המושג "עשרת השבטים"

עם זאת אחיה השילוני מוסיף בנבואתו: "וַאעַנֶּה אֶת-זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת אַךְ לֹא כָל-הַיָּמִים" (פסוק ל"ט). מהמונח כל הימים אנו למדים "ומה תלמוד לומר אך? לא כל הימים (ילקוט שמעוני). "כי לימות המשיח יחזור דוד למלוך על ישראל בעת התיקון, ולכן לפני חזרת הדברים לתיקונם כפי שהיה יבוא משיח מבני אפרים לתקן את החטא של העגלים שהעמיד ירבעם, וחטא והחטיא את ישראל, ובכוח מסירות הנפש של משיח בן יוסף יתקן את החטא מכל וכל, ובכך יפנה דרך למלך המשיח בן דוד שיחזור למלוך על כל ישראל, וזהו עיקר הנבואה של יחזקאל בספר יחזקאל, פרק ל"ז"[3].

אחת התעודות שנמצאו בגוזן (תעודה 111) מתייחסת להתיישבות הישראלית במקום. תעודה זאת מהמאה ה-7 לפנה"ס עוסקת בפדיון שבויה ששמה "דינה". בתעודה מופיעים שמות של שני פקידים בשירות אשור, ששמם "נריהו" ו"פלטיהו". בנימין מייזלר העריך במאמרו ששני השמות מתייחסים לגולים מישראל. בנוסף, מופיע בתעודה השם "חלבישו", עליו מצוין במפורש שהוא משומרון. בתעודה נכתב שעל בלברך בן נני (ארמי) למסור את השבויה דינה ליד אדם בשם "הושע". התעודה שאושרה על ידי הנציב מאשרת שאם בלברך לא ימסור את האישה הוא ישלם 3 מינות כסף[4].

הרקע להיעלמותם לפי המקרא

12 staemme israels heb
נחלות שבטי ישראל

על פי המתואר בספר עזרא, עם ישראל היום הוא צאצא שבטי יהודה, שמעון, בנימין והלויים שהתגוררו בקרב שבטים אלו (לשבט לוי לא הייתה נחלה ובניו שכנו בקרב שבטים שונים).

מקובל לחשוב כי בממלכת יהודה חיו רק שבטי יהודה ובנימין, אך הדבר לא מדויק. טרם כינון המלוכה, התגוררו השבטים בנחלות שונות בישראל, אולם לאחר מכן חיו השבטים בממלכה אחת תחת שלטונם של שאול, דוד ושלמה.

בשנת 922 לפנה"ס, בימי שלטון בנו של שלמה, רחבעם, מרדו עשרת השבטים, תחת הנהגתו של ירבעם בן נבט, עקב המיסים הכבדים שהטיל רחבעם ושרירות ליבו, והממלכה המאוחדת פוצלה לשתיים - ממלכת ישראל וממלכת יהודה. בממלכת ישראל הצפונית חיו תשעה שבטים בעלי נחלה - זבולון, יששכר, אשר, נפתלי, דן, מנשה, אפרים, ראובן וגד, וחלק מבני לוי.

בממלכת יהודה חיו שבטי יהודה, בנימין, שמעון וחלק מבני לוי. שמעון ויהודה התאחדו מאוחר יותר ושבט שמעון איבד את זהותו העצמאית.[דרוש מקור]

בשנת 722 לפנה"ס, ימי מלכותו של הושע המלך, כבשה אשור, בהנהגת שלמנאסר החמישי ואחר כך תחת סרגון השני, את ממלכת ישראל, החריבה את בירתה שומרון והגלתה את השבטים לאשור. על גולי ישראל נאמר: "וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי"[5]. גם לגבי השבטים שהיו בעבר הירדן נאמר בדברי הימים: "וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה"[6]. הערים הללו מזוהות בתלמוד: "חלח - זו חלזון, חבור - זו הדייב, נהר גוזן - זו גינזק, ערי מדי - זו חמד וחברותיה, ואמרי לה: זו נהוונד וחברותיה, מאי חברותיה אמר שמואל: כרך מושכי, חוסקי ורומקי"[7].

יש הסבורים כי ערים אלו נמצאות בשטחים הבאים: נהר גוזן זוהה עם העיר גוזאנה ששכנה בתל חלף שבשטחי סוריה של היום, נהר חבור מזוהה עם נהר החבור שבקרבתו מצויה העיר זאח'ו שבין שטחי כורדיסטן שבתחומי שלטון עיראק וטורקיה המודרנית, קיים גם זיהוי של חלח עם Halahhu הידועה בכתובות אשוריות כעיר וכמחוז ששכן מצפון-מזרח לנינוה. אליה שמואל הרטום הציע בפירושו להזכרת חלח שבספר דברי הימים, כי ייתכן ש"חלח" שלא זוהתה וודאית בזמן הוצאת ספרו היא כלקיטיס המוזכרת בפי היוונים כמקום בארם נהריים. האזור האחר בו יושבו היה זה שלאורך נהר החבור. רבים מתושביו הארמים של אזור זה, בו שכנו בעבר ממלכות ארמיות, הוגלו על ידי מלכי אשור לארץ אשור. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בתל חלף נמצאו לוחות שמתארים את סיפור חייהם של אנשים בעלי שמות ישראליים, ככל הנראה מדובר בגולי אשור. גוזן ששכנה על נהר החבור והיוותה מרכז של פחווה אשורית, מתועדת בתעודות אשוריות שנמצאו בחפירות שנערכו במקום ובנינווה. אזכורים של שמות ישראליים בתעודות שנחשפו בכלח ונינוה, בירות אשור במאות 8-7 לפנה"ס, מלמדות שגולי ישראל הובאו גם לבירות הממלכה. הללו היו כנראה בעלי מקצוע מבוקשים. בספרו המפרש את ספר מלכים לצד תגליות וממצאים ארכאולוגיים משנת 1980 מציע הרטום בפירושו למקומות ההגליה כי ייתכן ו"הרא" המוזכרת בספר דברי הימים א', פרק ה', פסוק כ"ו, היא חרן[8].

יש הטוענים[9] כי רבים מתושבי ממלכת ישראל נמלטו לממלכת יהודה ששמרה על עצמאותה, לביסוס טענתם הם משתמשים בממצאי חפירות ארכאולוגיות שנערכו בירושלים מהן עולה כי אוכלוסיית העיר הכפילה פי כמה וכמה בתקופה שלאחר הגליית האשורים את תושבי ממלכת ישראל - דבר האפשרי הגיונית אם חלה הגירה של ישראלים מהצפון אל ממלכת יהודה. למרות הצורה שבה מתוארת ההגליה לאשור בספר מלכים, מסתבר שלא כל תושבי ממלכת ישראל הוגלו לאשור, כך עולה גם מהאנאלים של תגלת פלאסר השלישי שטוען שהגלה "רק 27,290 איש מהעיר שומרון" ואת היתר השאיר במקום עם הטלת מס כבד עליהם. בנוסף, המקורות האשוריים טוענים כי רק 13,250 איש הוגלו מהגליל מבלי למנות את מניין הגולים מעבר הירדן המזרחי. אם מלך אשור באמת היה מגלה את כלל האוכלוסייה המקומית הוא בוודאי היה מתפאר בכך ברישומיו, מה שהיה מוסיף לו פאר ויוקרה כמנהיג אימפריה. גם במקרא מוזכרים כמה פעמים תושבי ממלכת ישראל לאחר חורבן ממלכתם וההגליה הגדולה לאשור. המקרה הראשון הוא בספר דברי הימים ב', פרק ט"ו, בו מתוארים אנשים מהשבטים מנשה, אפרים, שמעון והגרים שהיו איתם, כמצטרפים לתושבי ממלכת יהודה בימיו של אסא[10], ואילו בימיו של חזקיהו מסופר כי המלך פונה לבני ממלכת ישראל לשוב ולהתאחד עם תושבי יהודה לעם אחד, כפי שהיה בעבר, ומזמין אותם לחגוג בירושלים את חג הפסח (דברי הימים ב', פרק ל'). שליחיו מתוארים כעוברים בארץ וזוכים ליחס מזלזל ומעליב מצד התושבים. עם זאת, חלק מאנשי אשר, מנשה, זבולון, יששכר והגרים שאיתם מקבלים את הזמנת חזקיהו ועולים לירושלים לחגוג את סעודת הפסח באיחור של חודש (ישנם פרשנים כמו: משה דוד קאסוטו ואליה שמואל הרטום שטוענים בפירושם לפרק כי חזקיהו סיפח את השטחים שבהם נותרו תושבי ממלכת ישראל לשטחי ממלכתו). לאחר הקורבן שארגן חזקיהו וסעודת הפסח יצאו החוגגים לרחבי נחלות יהודה, בנימין, אפרים ומנשה וניתצו את המצבות, האשרים, הבמות והמזבחות שנמצאו שם[11].

בתיאור שיבת ציון שבספר דברי הימים א' מסופר כי השבים ארצה היו מהשבטים יהודה, בנימין, לוי, מנשה ואפרים (קאסוטו והרטום מפרשים זאת כ"שרידי עשרת השבטים התיישבו בממלכת יהודה"), אך הדבר אינו מתואר בתיאור השבים ארצה שבספר עזרא[12].

מדבריהם של נביאים מאוחרים משתמע, שהתודעה הלאומית הוסיפה לקנן בלבם של גולי ישראל זמן-מה, ואפשר שחלק מהם התקרבו אל גולי יהודה. אולם נראה כי רוב הגולים איבדו את ייחודם הלאומי תוך כמה דורות ונבלעו במערך התרבותי-מדיני של תחום התרבות האשורי-ארמי, ולא נותר מהם זכר אלא רק בתודעה ההיסטורית של הדורות המאוחרים.

לדעת חוקרי מקרא שונים (כגון קאסוטו והרטום), ככל הנראה תופעת "עשרת השבטים" כפי שהובאה בספר מלכים ובה כביכול כלל אוכלוסיית ממלכת ישראל הוגלתה לאשור בשל חטאיהם הדתיים (עבודת אלילי כנען במקום ה') והתנהגותם הלא מוסרית היא ניסיון של מחבר או מחברי ספר מלכים לנסות לתאר את חומרת העונש של ההולך בדרך העבודה הזרה במקום עבודת האל, במקום תיאור היסטורי מדויק של האירוע, שכן גם האשורים וגם המקרא טוענים כי נשארו תושבים מממלכה זו בשטחיה גם לאחר ההגליה וחורבנה. התומכים בדעה זו מביאים לראיה שהמחבר המקראי משווה באנלוגיה בין שתי הממלכות וטוען כי העובדה שממלכת יהודה לא נחרבה על ידי האשורים מיוחסת להמשך התנהלות דתית תקינה ובהליכה אחר בית דוד.

גורל עשרת השבטים על-פי המסורת היהודית

בתקופת חז"ל עדיין ידעו להצביע על מקום הימצאותם של עשרת השבטים. התלמוד במסכת יבמות, מביא את דבריו של רב אסי:

גוי שקידש בזמן הזה - חוששין לקידושין, שמא מעשרת השבטים הוא. והא דכל פריש מרובא פריש? בדוכתא דקביעי, דאמר רבי אבא בר כהנא: 'וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי'[5] חלח - זה חלזון, וחבור - זו חדייב, נהר גוזן - זו גינזק, וערי מדי - זו חמדן וחברותיה, ואמרי לה: זו ניהר וחברותיה. חברותיה מאן? אמר שמואל: כרך מושכי חידקי ודומקיא.

פירוש: גוי שקידש אישה, ייתכן שקידושין אלו תופסים והאישה זקוקה לגט, שמא הוא יהודי מעשרת השבטים, אך זאת דווקא במקומות שבהם התיישבו. מסקנת הגמרא שם הפוכה: אפילו באותם מקומות בהם ישבו עשרת השבטים בעבר - האדם הסתמי הוא בחזקת אינו יהודי (משיקולים שונים, עובדתיים והלכתיים).

התלמוד במסכת סנהדרין מסתפק בזיהוי המקום המפורט בו נמצאים עשרת השבטים:

"להיכא אגלי להו? מר זוטרא אמר: לאפריקי. ורבי חנינא אמר: להרי סלוג.

המהר"ל[13] מנסה לדון בזיהוי המקום המיוחד של אפריקי – "ועוד יראה דהכי פירושו, דמתחלה הגלה אותם לאפריקי, ואינו אפריקי שהוא ידוע לנו, אבל הוא מקום דפסקי הרי חושך. וזה נקרא ג"כ אפריקי וכך מוכח במסכת תמיד...".

בתלמוד הירושלמי נאמר כי "לשלוש גלויות גלו ישראל: אחת לפנים מנהר סמבטיון, ואחת לדפני של אנטוכיה, ואחת שירד עליהם הענן וכיסה אותם"[14]. האגדה מספרת שנהר הסמבטיון (שהינו שיבוש של "סבטיון" מלשון שבת[15]) גועש במשך ששת ימי החול בשבוע ובשבת נח מזעפו, ולכן אנשי עשרת השבטים ששומרים שבת מנועים לעבור אותו ולחזור, בגלל חילול שבת הכרוך בכך. יוסף בן מתתיהו מזכיר את הסמבטיון וטוען כי טיטוס ראה אותו, גם פליניוס הזקן מתייחס אליו וטוען כי: "בני עשרת השבטים מצויים במלכוד שכן כאשר הנהר נח ביום השבת אין הם חוצים אותו מפאת חילול השבת".

הרמב"ן בפירושו לתורה[16] מזהה את נהר הסמבטיון עם נהר גוזן הנזכר במקרא[5], ולדעתו של אלדד הדני הנהר הזה נמצא בסודאן או בחבש.

השערה אחרת בגמרא טוענת כי ירמיהו החזיר את עשרת השבטים לארץ ישראל, אם כי רש"י מסביר שירמיהו לא הצליח להחזיר את כל עשרת השבטים אלא רק חלק קטן מהם.

על פי נוסע אנגלי שביקר בארץ ישראל ב-1601, גם בזמנו הייתה מסורת על הימצאות השבטים באתיופיה, ש"אינם יכולים לצאת משם בגלל ים-של-חול, המפריד את מצרים מאתיופיה, ומחמת הים האמור הזורם וזועף ללא הפסק, חוץ מאשר מדי-יום שביעי שהוא יום השבת שלהם, עד שאינם יכולים לעבור אותו"[17].

יהודי אפגניסטן מזהים את המקומות שאליהם הוגלו עשרת השבטים כמקומות באפגניסטן, "חבור" מזוהה עם מעבר ההרים ח'ייבר, את "הרא" מזהים כעיר הראט ואת "גוזן" מזהים הם עם העיר גזאני שעל גדות נהר גזאני[18]. רבי משה אבן עזרא פירש כי "אפשר שגוזן היא מדינת גזנה, שהיא עיר הבירה של כוראסאן".

יהודי בוכרה מזהים את חבור הנזכרת במקרא עם העיר בוכרה, ולפי המסורת שהייתה רווחת אצלם הם מצאצאי עשרת השבטים[19].

יש הטוענים[9] כי האשורים לא הגלו את כל השבטים מלכתחילה. האשורים הגלו רק את האליטה. שאר העם נותר בארץ ובמשך הזמן חלקו נספח לממלכת יהודה.

מציאת השבטים

הדעות לגבי מציאת השבטים חלוקות אף הן. לפי חלק מהדעות בתלמוד, השבטים אבודים לעד ולא יחזרו אף בעת קיבוץ הגלויות. אחרים טוענים כי יחזרו באחרית הימים ויש האומרים כי חזרתם מהגלות מותנית בחזרתם בתשובה. בסוף ספר יחזקאל (פרק מ"ח), מתאר הנביא את החלוקה העתידית של ארץ ישראל לשלושה עשר חלקים, עשרת השבטים, שבטי ממלכת יהודה וגם הכוהנים והלווים, שהפעם יהיה להם חלק בתוך נחלותיהם של שבטי ישראל[20]. הסוברים שעשרת השבטים אכן יחזרו, מסתמכים על נבואת יחזקאל כהוכחה לכך.

המשנה במסכת סנהדרין[21] והגמרא במסכת סנהדרין[22] דנים בעתידם של עשרת השבטים בדבריהם של רבי עקיבא ורבי אליעזר. וכך אומרת המשנה:

עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה'[23], מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינן חוזרים – דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: 'כיום הזה' – מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפלה להן כך עתידה להאיר להם.[24]

אף על פי שיש המצטטים את דברי רבי עקיבא כמי שאינו מאמין בשיבתם של עשרת השבטים לעם ישראל, לא כך הבינו המפרשים את דבריו. רש"י מסביר כי הגולים עצמם לא עתידים לחזור, מפני שהיו רשעים; אבל בניהם והדורות הבאים יזכו לכך.

גם התוספות יום טוב מצטרף לדרכו של רש"י ומוסיף שהפסוק "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּפִּילוּ מִנַּחֲלָה, לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; וְאֵלֶּה, מַחְלְקוֹתָם—נְאֻם ד' ה'" (יחזקאל, מ"ח, כ"ט) הוא ראיה מוחלטת לקיבוץ הגלויות. הוא מביא בנוסף את ר' עקיבא, וכמו רש"י מוסיף שמדובר על הדור הראשון בלבד. שאם לא כך, יהיו דברי יחזקאל קשים להבנה, שהרי יחזקאל אמר שהארץ תחולק בין שנים-עשר שבטי ישראל.

ובדברי הרדב"ז (שו"ת או"ח סימן פ"ה): "ואפילו לפי הפירוש הראשון דאמרינן בגמרא דשבקיה ר"ע לחסידותיה, ושני תנאים פליגי עליה רבי אליעזר ורבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו משמו של רבי שמעון ברבי, ולכן אני מאמין כי עתידין לחזור ויש להם חלק לעולם הבא".

הרמב"ם באיגרותיו, כאשר נשאל בנושא זה, כתב כי מציאת השבטים תתקיים[25].

גם המלבי"ם (פירושו ליחזקאל ל"ז: י"ט) כתב על שיבתם של שבטי ישראל כחלק מתהליך הגאולה וקיבוץ גלויות: "ובאחרית הימים יתקבצו כל עשרת השבטים האובדים והנדחים תחת דגל יוסף שהוא משיח בן יוסף אשר יאסוף הנדחים".

הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), כתב על חזרתם של שבטי ישראל בימנו: "באחרית הימים הם עתידים להתקבל בחזרה לעם ישראל. הם ישראל על פי ההלכה יש לקבל אותם כישראל. דבר זה נשכח מאיתנו במשך הגלות ומכיוון שכיום התקנון של בתי הדין בנושאים אלו הוא תקנון של הגלות, מתעוררות בעיות רבות בנושא זה. ברור שמצב זה לא יישאר לעולמי עד וברור שנדרשת מהפכה על מנת שעם ישראל יתקיים" (מספד למשיח, שער ראשון, יחוד עשרת השבטים).

בספר מעשה הצדיקים[26] מביא אגדה על הרב חיים בן עטר שפגש את עשרת השבטים, על פי אגדה זו עשרת השבטים הם גבוהי קומה וחסונים ואין בסביבותיהם אויבים. הרב מאיר מזוז[27] מפקפק באגדה זו.

האם יש לפעול לאיתור עשרת השבטים

הרב אליהו בירנבוים, מנהל "מכון שטראוס-עמיאל"[28] העוסק בנושא מביא במאמר במקור ראשון ציטוטים מרבנים, לפיהם יש לפעול לאיתור השבטים האבודים ולהשבתם ארצה.

הרב קוק ראה בעין יפה את הצורך לחפש ולהשיב את שבטי ישראל לארץ ישראל כחלק מתהליך הנורמליזציה של עם ישראל: "ונפלאות וגדולות ראינו בעינינו איך שעל ידי התעוררות רוח טהרה בלב גדולי ישראל מימים כבירים עד הדור האחרון ונפלאות גדולות ראו עינינו איך שעל ידי הרעיון של מציאות עשרת השבטים שהכה שורש עמוק בלבו של האדם הגדול ר' מנשה בן ישראל, נסתובבו הדברים של שיבת אחב"י (=אחינו בית ישראל) לארץ בריטניא, ומפעולה זו אנו רואים תוצאות של איזה צמיחת ישועה בימנו אלה, אחרי העלילות הגדולות של המלחמה וההצהרה הבריטית בדבר ביתנו הלאומי שבוודאי מאת ה' הייתה זאת. וסוף כל סוף יגלה ויראה על ידי מסיבות הללו הופעת ישועה כללית המקרבת את צפיית גאולתנו בע"ה" (מתוך הקדמת הרב לספר קול התור לרב הורוביץ).

בילקוט שמעוני נאמר שעתידים ישראל לצאת לקראת צאצאי עשרת השבטים: "אף ערשנו רעננה, אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר הסמבטיון שעתידים גלות יהודה ובנימין לילך אצלם להביאם כדי שיזכו עמהם לימי המשיח ולחיי העולם הבא, שנאמר בימים ההם ילכו בית יהודה" (א', רמז ת'תקפ"ד).

גם הפוסקים במשך הדורות נקטו שיש מצווה לקרב את המומרים שהתרחקו מכלל ישראל ובכל התקופות בקשו לקבל את המומרים שחזרו בתשובה. ידועים דבריו של הרשב"ש בתשובתו בדבר האנוסים אשר בקשו לשוב ליהדותם לאחר המרת דתם על ידי האינקויזיציה: "ואין ליראו ולבהלו אבל למושכו חסד ומושבע ועמד מסיני הוא ועונש הוא עליהם וכשמקיימים נוטל עליהם שכר ככהן גדול" ...מיהו זהו בגוי הבא להתגייר, אבל מהאנוסים אלו או זרעם אין דוחין אותם מפני זה, אבל המקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל"[29]. שיבתו של מומר לעם ישראל, אינה נתפסת כתהליך של גיור רגיל, אלא כדרך של השבת יהודי בתשובה וכחלק מהערבות הדדית בין יהודי לחברו.

הרב דוד שלוש אשר עסק רבות בנושא השבת נדחי ישראל בכלל והעדה האתיופית בפרט כתב על עשרת השבטים וחזרתם בימנו: "והנה עשרת השבטים שהגלם סנחריב מלך אשור... שמצאצאיהם נמצאים היום במזרח הודו... ואף על פיי שחז"ל עשאום כגויים אם יבואו להתגייר נקבלם ונשיבם לחיק האומה כדעת רבי אליעזר שעתידין לחזור" (מתוך תשובה לעו"ד מיכאל קורינאלדי, תשנ"ג).

הרב יצחק כדורי מדבר על פן יותר רוחני בדרך להחזרתם לחיק היהדות: "הקדוש ברוך הוא העלימם כדי שלא יסבלו מעול הגויים...הם יושבים לבטח בארצם עד שיבוא משיח. אם נרבה בלימודי הקבלה זאת התרופה, מתורת רבי שמעון בר יוחאי למדנו זאת"[30].

פזורות אפשריות של עשרת השבטים

ברחבי העולם, ובעיקר בדרום-מזרח אסיה, קבוצות אתניות המקיימות מסיבות שונות מנהגים המזכירים מנהגים יהודיים קדומים. יש המזהים אותן עם צאצאי עשרת השבטים. לאחדות מהקבוצות אין, בסבירות גבוהה, קשר עם עשרת השבטים. הם נכללות בקבוצה על מנת להצביע על הפיזור של עם ישראל בעולם. המונח "עשרת השבטים" מיוחס לקבוצות הבאות:

ועוד קהילות שונות בסמרקנד, אוזבקיסטן ואזור מרכז אסיה המזוהים במחקר כמתאימים למיקום עשרת השבטים ועד השבטים האינדיאנים בערבות ארצות הברית, לכולם יש מסורות ברמות שונות על היותם צאצאים של עשרת השבטים בנדודיהם.

הרופא הנוצרי אשהל גראנט אמר שהיזידים הם מעשרת השבטים כי הם מלים את עור בשרם ומקריבים את חג הפסח[31]

קהילות יהודיות בעלות מסורת בהיותם צאצאי עשרת השבטים

להלן רשימת קהילות יהודיות שטוענות ומייחסות עצמן או המיוחסות על ידי חוקרים מסוימים להיות צאצאי עשרת השבטים:

  • יהדות בוכרה - לפי מסורת שרווחה אצלם הם מצאצאי עשרת השבטים, חלקם אף מייחס עצמו על שבט יששכר ושבט נפתלי.
  • יהדות אוזבקיסטן - יהדות בוכרה היא חלק מיהדות אוזבקיסטן.
  • יהדות כורדיסטן - לפי מסורת הרווחת אצל יהודי כורדיסטן הם מצאצאי עשרת השבטים.
  • יהודי ההרים - גם ליהודי ההרים ישנה מסורת כי לפיה הם צאצאי עשרת השבטים.
  • יהדות פרס - לפי המתואר במקרא, ממלכת אשור כללה גם את פרס המודרנית וייתכן שעשרת השבטים ש"הוגלו אשורה", הוגלו בין היתר גם לפרס.
  • יהדות קוצ'ין - חוקרים מסכימים כי הייתה קיימת קהילה יהודית מצפון לקוצ'ין, שמקורה כפי הנראה בגולי אשור, שהגיעו אליה כנראה דרך תימן.
  • יהדות סין - אביגדור שחן מציע בספרו "מעבר לסמבטיון" כי יהודים התיישבו בסין כחלק מהמסע של בני עשרת השבטים לחזור לארץ ישראל דרך צעידה לכיוון מזרח.
  • יהודי האיגבו - מייחסים עצמם על השבטים: שבט גד, שבט זבולון ושבט מנשה.
  • יהדות אפגניסטן - יש כאלה שסבורים כי היישוב היהודי באפגניסטן החל עם גלות עשרת השבטים בידי אשור.
  • יהדות הודו - לחלק מיהודי הודו ישנה מסורת שהם צאצאי עשרת השבטים.
  • קהילת בני ישראל - היו כאלה שהציעו לזהות את מקור בני הקהילה הזו בעשרת השבטים בשל שמם: "בני ישראל" שמעיד לכאורה על שיוכם לתושבי ממלכת ישראל, היו אף כאלה שניסו לשייכם לצאצאי השבטים: זבולון שהיו יורדי ים כמו היהודים שחיו בהודו, ואשר בשל העובדה שיהודי הודו עסקו בהפקת שמן זית, שמתקשר כביכול לזית שהיה סמלו של שבט אשר.
  • יהדות עיראק - היו כאלה שטענו כי ראשית היישוב היהודי בבבל (עיראק של ימינו), החל עם גלות עשרת השבטים שיושבו בידי אשור בשטחי בבל בתקופה של כ: 150-120 שנים מלפני גלות בבל של תושבי ממלכת יהודה.

תאוריות לגבי פזורת עשרת השבטים

שאלת מקום הימצאם של עשרת השבטים השפיעה גם על מגלי ארצות. ב-3 באוגוסט 1492 יצא כריסטופר קולומבוס מנמל פלוס בספרד למסע אל הבלתי נודע, עם שלוש ספינות ובהן כ-90 איש. ביניהם היה נוכח גם אנוס בשם לואיס דה טורס (Luis de Torres) שהובא עימם כדי שיוכל לשוחח בארמית ובעברית אם יתגלו להם עשרת השבטים האבודים.

  • בתקופתו של הרב מנשה בן ישראל, נהוג היה לזהות את בני עשרת השבטים עם האינדיאנים תושבי דרום אמריקה, ועל נושא זה כתב הרב בן ישראל את ספרו: "מקווה ישראל".
  • אחת מההשערות על מוצא יהדות אתיופיה היא שמקורה בשבט דן, זאת בעקבות הופעתו המסתורית של אלדד הדני במאה התשיעית, שסיפר ששבט דן יושב בחבש והדיווח של ההיסטוריון הערבי איבן האוקל על ממלכת הדני בצפון מערב אתיופיה[32] במאה ה-10. ידוע שבאתיופיה הייתה ממלכה יהודית שהוקמה על פי ההיסטוריון האתיופי לאפסו דלבו בשנת 300 לפנה"ס[33] ועל פי ג'יימס ברוס במאה ה-4 לספירה[34] והתקיימה עד האינקוויזיציה האתיופית ב-1624. כמה רבנים בכל התקופות ראו ביהודי אתיופיה כבני שבט דן כגון: הרב עובדיה מברטנורא, הרב יצחק בן אברהם עקריש, המקובל ר' אברהם הלוי, רדב"ז, הרב קוק ועוד. הרב עובדיה יוסף הסתמך עליהם בקביעתו כי הם יהודים וכתב "באתי למסקנא שהפלשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש ואין כל ספק שהגאונים הנ"ל שקבעו שהם משבט דן חקרו ודרשו והגיעו למסקנא זו על פי עדויות וראיות מהימנות ביותר[35]. כיום, לאחר מבצעי העלייה, רוב רובה של קהילת יהודי אתיופיה שוכנת בישראל.
  • נטען גם כי הכוזרים הם צאצאי עשרת השבטים. לטענה זו לא נמצאו סימוכין וידוע כי הם קיבלו על עצמם את היהדות מרצון.
  • השומרונים טוענים כי הם צאצאי עשרת השבטים (לטענתם הם מצאצאי שבט לוי, שבט מנשה, ושבט אפרים שלא גלו מן הארץ במהלך גלות עשרת השבטים), אבל לפי המסורת היהודית הם צאצאי הכותים שהובאו לארץ על ידי מלך אשור. קיימת טענה נוספת כי השומרונים הם צאצאים של יהודים ואשורים שהתיישבו בחבל שומרון והתבוללו ביניהם.
  • ד"ר אביגדור שחן שחקר את שבט הפתאנים באפגניסטן טוען בספרו "אל עבר הסמבטיון" כי הם צאצאי עשרת השבטים וכי לאחר "שמקלפים" את מעטה האסלאם מגלים מנהגים יהודיים רבים כמו סמלים של מגן דוד והמנורה, וקמעות של שמע ישראל, בית המלוכה האפגני החזיק בספר העתיק "מחזן-אי-אפגני" שמתאר את הקשר של שבטי הפתאנים לבני משפחת שאול המלך. גם יהודי אפגניסטן מצדדים בטענה כי שבטים מוסלמים באפגניסטן הם צאצאי עשרת השבטים.
  • ישנם כאלה שטוענים כי היפנים הם בני עשרת השבטים, כשהם מסתמכים על הדמיון לכאורה בין המילים בשפה העברית למילים בשפה היפנית, על דמיון לכאורה שבין דת השינטו לבין היהדות ועל הדמיון כביכול שבין סיפורי התנ"ך לבין סיפורי העם היפניים.[דרוש מקור]
  • ישנם כאלה שטוענים כי תושבי בריטניה הם צאצאי עשרת השבטים, והם מציגים מגוון הצעות לקשר בין העם היהודי לתושבי בריטניה, אך תושבי בריטניה הם צאצאי עמים אירופיים כמו: קלטים, סקסונים אנגלו-סקסונים, יוטים ועוד מספר עמים גרמאניים אשר כבשו את האי לפני זמן רב כמתועד בהיסטוריה. עם זאת חברי הארגון השנוי במחלוקת (עקב הגזענות שבה הוא תומך) הקרוי: "בני ישראל הבריטים", טוענים להיות צאצאי עשרת השבטים אך בדיקת DNA שנערכה הוכיחה כי הם ממוצא אירופי ולא ממוצא ים תיכוני כמו היהודים.
  • שבט מסוים במניפור ומיזוראם אשר בהודו ובבורמה, רואה עצמו כצאצא של שבט מנשה וכמה מאות מבני מנשה עלו לארץ ונקלטו בעיקר ביהודה ושומרון.
  • הרב אליהו אביחיל מקים עמותת "עמישב", הקדיש שנים רבות בחייו לחקירת גורלם של עשרת השבטים ומצבם המודרני. הוא אף היה פעיל בהעלאת מתגיירים מפרו. פעילותו ספגה ביקורת, בגלל יישובם של העולים ביש"ע, כאילו היא נובעת מטעמים פוליטיים ומטרתה חיזוק ההתיישבות בארץ ישראל.
  • לבני הקבוצה האתנית הקרויה למבה, ישנה מסורת שלפיה הם שבט ישראלי אבוד, אך לפי המסורת המילולית שלהם הם צאצאי אנשים (עם דגש על אבותיהם הזכרים) שעזבו את ירושלים (שהייתה בתחומי ממלכת יהודה) ונדדו עד לעיר צנעא שבתימן, שממנה הם המשיכו בנדודיהם לאפריקה עד שהגיעו למקום מושבם בדרום אפריקה ובסביבותיה, דבר זה מעיד שייתכן והלמבה הם צאצאי תושבי ממלכת יהודה ולא צאצאי תושבי ממלכת ישראל כפי שנהוג לחשוב.
  • על פי מסורת יהדות גאורגיה, הם מצאצאי עשרת השבטים, שהוגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור שהושיבם "בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי"[5]. אולם החוקרים סבורים שמוצאם בפרס, שהמגע רב השנים עם המקומיים השפיע עליהם בכל הקשור למנהגים ואמונות עממיות.
  • ליהודי כורדיסטן ישנה מסורת כי הם מצאצאי עשרת השבטים, וכך גם ליהודי בוכרה שמייחסים עצמם לשבט יששכר בהסתמכם על שם המשפחה הנפוץ בעדתם: "יששכרוף".

זיהוי עשרת השבטים לפי המחקר האתנולוגי

המחקר האתנולוגי מתבסס על חיפוש מנהגי יהדות אצל שבטים ועמים שונים. קיימות שלוש סיבות עיקריות לקיום מנהגים יהודיים אצל אלה שאינם יהודים:

  • מדובר בשבט או בעם שחלק משורשיו יהודיים ולכן גם לא נעלמו אותם מנהגים שהיו נוהגים לקיים.
  • מדובר בשבט או בעם שיהודים היו שכניהם ובשל כך השתרשו חלק ממנהגי היהדות אצלם. ייתכן גם שמנהגים אלו נכפו אליהם. בשני המקרים מדובר בשבט או בעם שמוצאו אינו בבני ישראל המקראיים.
  • התפתחות בלתי תלויה של מנהגי יהדות אצל העמים השונים.

האתנולוגיה אינה יכולה לתת כל פתרון לגבי גורלם של עשרת השבטים, הואיל ולפי הסיבות שתוארו ייתכן שמדובר באנשים שמוצאם בתושבי ממלכת או פרובינקיית יהודה (תלוי בשלב ההיסטורי) שהיגרו למקומות רחוקים וגרמו לאותם שינויים אצל שבטים ועמים שונים. האתנולוגיה יכולה רק לבדוק נדידת עמים של כלל בני-ישראל ולא של שבט מסוים. כמו כן היא תלויה במחקר הביולוגי באופן מוחלט, משום שאם לא ימצא שום דמיון גנטי בין שבט בעלי דפוסי התנהגות יהודיים לבין כלל עם ישראל, הרי כל שנותר להניח הוא שישנם עקבות של יהודים בבני אותו שבט או שההתפתחות של מנהגי יהדות אצלם היא בלתי תלויה. ללא קשר לגורל עשרת השבטים, הרי שתאוריות אתנולוגיות שונות אינן מקובלות על המדע מבלי שאוששו בניסויים מדעיים.

כסיכום, ידועים לנו המנהגים של בני פרובינקיית יהודה בלבד (מן השבטים יהודה, בנימין, שמעון ולוי - הם היהודים) ומשווים מנהגים עמים אחרים אליהם מתוך הנחה שלא היה שוני תרבותי רב בין ממלכת יהודה לבין עשרת השבטים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • תורה נביאים כתובים פירושים, תמונות ומפות: ספר מלכים מפורש על ידי א.ש. הרטום (מהדורה שישית,1980), הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ. העמודים 275–281 עוסקים בממצאים ארכאולוגים בנוגע לממלכת ישראל.
  • .Mesopotamia and the Bible'" (2002) - edited by by Mark W. Chavalas and K. Lawson Younger, Jr" - ספר החוקר בין היתר בהרחבה גם את גלות אשור ואת עתידם המאוחר יותר של בני עשרת השבטים שהוגלו על ידי אשור.
  • אביגדור שחן, אל עבר הסמבטיון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003 - מסע בעקבות עשרת השבטים
  • אליהו בירנבוים, מכון שטראוס עמיאל, גורלם ועתידם של עשרת השבטים, מקור ראשון, 5 אוקטובר 2007.
  • אברהם אליהו זוננשטין, אור חדש בציון, מחקרים ועדויות על מקומות שבהם נמצאים צאצאי שבטי ישראל האבודים, תל אביב, תשכ"ד.
  • אליהו אביחיל, שבטי ישראל האובדים והנידחים, אגודת עמישב, ירושלים תשמ"ז.

Bonne -Tamir hla polymorphism in Libyan Jews Human Genetic 37 1977 p.319-328 Mourant.A.E.Kopec and Domaniewska Solezek, The Genetic of the Jews, Oxford Claundon press, 1979

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק ט"ז
  2. ^ ספר מלכים א', פרק י"א, פסוקים י"א-י"ג
  3. ^ מנשה ישראל עשרת השבטים
  4. ^ בנימין מייזלר, גולי ישראל בגוזן, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ג/ד ,תש"י ( 1950) עמ' 85-83
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק ו'
  6. ^ ספר דברי הימים א', פרק ה', פסוק כ"ו
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ב, עמוד א'
  8. ^ חקר גלות אשור, בספרייה היהודית הווירטואלית
  9. ^ 9.0 9.1 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמןראשית ישראל, אוניברסיטת תל אביב, 2003
  10. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ט"ו
  11. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"א, פסוק א'
  12. ^ ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוקים א'-ג' מתייחסים גם לממלכת ישראל וגם לשבים ארצה משבטי אפרים ומנשה.
  13. ^ נצח ישראל, פרק ל"ד
  14. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י', הלכה ה'
  15. ^ רמב"ן על דברים ל"ב כ"ו: כי יום השבת בלשון ההוא "סבט" כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון".
  16. ^ רמב"ן על דברים ל"ב כ"ו
  17. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים בארץ-ישראל, עמ' 318.
  18. ^ "עשרת השבטים" באתר קהילת יהדות אפגניסטן
  19. ^ אנציקלופדית "יבנה - האנציקלופדיה לנוער" (1995) - בוכרה, יהדות בוכרה
  20. ^ בעת חלוקת הארץ בימי יהושע בן נון לא קיבלו הכוהנים והלויים נחלה, במקום זאת קיבלו ערים בתוך נחלות שאר שבטי ישראל
  21. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק י'
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"י, עמוד ב'
  23. ^ ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"ז
  24. ^ ראו גם תוספתא י"ג וכן ילקוט שמעוני א' תתק"ס עם מעט שינויים
  25. ^ קובץ על יד ח"ד, תרמ"ח
  26. ^ לאברהם אבן סוסן ירושלים תרמ"ט עמוד ג באתר היברובוקס http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33886&st=&pgnum=20)
  27. ^ קובץ אור תורה תשע"ד עמוד תתרקצט
  28. ^ השם המלא של הגוף העוסק בעשרת השבטים Straus-Amiel InstituteThe Joseph Straus Rabbinical Seminary And The Ethel and Adolph Beren Educators Institute Ohr Torah Stone Israel
  29. ^ שו"ת רשב"ש, ס, פ"ט, ושס"ח. ראו גם דבריו של מרן הב"י בבדק הבית, יו"ד שס"ח וכן בפתחי תשובה שם שאימצו את דבריו ולא חילקו בין אנוסים למומרים
  30. ^ משה חי נאוי, חייו ופעלו של הרב הגאון, זקן וגדול המקובלים בימינו, רבי יצחק כדורי שליט"א, תש"ן, עמודים 19–20.
  31. ^ עשרת השבטים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
  32. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה, עמוד 39.
  33. ^ דברי לאפסו דלבו באתר אבשה.
  34. ^ ג'יימס ברוס, המסע לגילוי מקורות הנילוס, עמוד 408
  35. ^ פסיקת הרב עובדיה יוסף בדבר יהדות אתיופיה
10 (מספר)

10 (במילים בלשון זכר: עשרה; בלשון נקבה: עשר) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 9 והבא לפני 11.

אביגדור שחן

אביגדור שחן (נולד ב-16 באוקטובר 1933 בחוטין) הוא היסטוריון צבאי, מחנך, סופר וחוקר השואה ישראלי, יליד בסרביה.

בית ישראל (גאנה)

בית ישראל היא קהילה בגאנה, אשר חבריה טוענים כי הם יהודים, צאצאיהם של עשרת השבטים האבודים של ישראל.

הקהילה אינה מוכרת על ידי הזרם המרכזי של היהדות כקהילה יהודית.

בני ישראל הבריטים

בני ישראל הבריטים (British Israelites) הם בני כת המשויכת לנצרות המאמינה בכך שהשבטים הבריטים הקדמונים, קבוצות אתניות אירופיות קדומות אחרות, ובתי מלוכה אירופים, היו צאצאים ישירים של עשרת השבטים האבודים ובמקרים מסוימים של שבט יהודה. רוב המאמינים בעקרונות אלו מבססים את אמונתם על פירוש הניתן לפסוקי התנ"ך המתייחסים ליהודה ולישראל, ולגלות השבטים. התאוריה הורחבה מאוד ונעשה בה שימוש על מנת להצדיק את התנתקות הכנסייה האנגליקנית מן הותיקן בימי המלך הנרי השמיני בטענה שהבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים.

התנועה מעולם לא נשמעה למנהיג אחד, ולרוב לא היה בה מבנה הירארכי. הדבר הוביל למגוון של אמונות ומנהגים המתייחסים לרעיונות הגנאלוגיים בשמם פועלת התנועה. רעיונות אלו הם שונים, ולעיתים סותרים. בדומה לאמונות ביהדות ובאסלאם הרעיון המרכזי של הדת הוא כי המאמינים בה הם צאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב. רוב המאמינים בעקרונות התנועה מסכימים כי רבים מבני עשרת השבטים האבודים הוגלו בידי סרגון השני מלך אשור, עם נפילת שומרון בשנת 721 לפנה"ס, ובסופו של דבר מצאו עצמם בצפון אירופה ובבריטניה ועם תהליך הקולוניזציה האירופי הגיעו לבסוף לאמריקה, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה וכיום מפוזרים ברחבי העולם.

גומר בן יפת

גֹּמֶר הוא דמות מקראית, בנו של יפת ונכדו של נח.

.

השמות המוזכרים בפסוקים אלו הפכו ברבות הימים לשמות עמים וארצות. לדברי חז"ל, "גומר - זה גרממיא", וכן נראה מתוך נבואת יחזקאל "גֹּמֶר וְכָל אֲגַפֶּיהָ בֵּית תּוֹגַרְמָה יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת כָּל אֲגַפָּיו עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ" (יחזקאל, ל"ח, ו').

השם "גומר" גם מתייחס לעם הנקרא ה"גימירי" על ידי האשורים או "קימירי" על ידי היוונים[דרוש מקור]. הגימירי הופיעו לראשונה בקצווי גבולות ממלכת אשור זמן קצר לאחר גלות עשרת השבטים.

הגאלים בוויילס קוראים לעצמם "בני גומר" (Gomeraig) הם אומרים שבאו עם מנהיגם "הו" ממקום בשם "דראפרובאני" מול העיר בצרה (איסטנבול בטורקיה של היום) והגיעו לדפני בוואליס, בבריטניה. מקום בשם "דפני" היה מול העיר בצרה במקום בו "דראפרובאני" היה אמור להיות.

בני גומר: אשכנז, וריפת ותוגרמה.

על פי המסורת, הארמנים הם צאצאיהם של אשכנז ותוגרמה, בני גומר[דרוש מקור]. ראוי לזכור שבעבר הייתה ארמניה גדולה יותר, ושטחה כלל חלקים מטורקיה של ימינו. רבים סבורים שמקורו של השם טורקיה הוא תוגרמה[דרוש מקור].

הר אפרים

הר אפרים מוזכר במקרא מספר פעמים, אך לא ברור אם מדובר על הר יחיד, רכס הרים או אזור הררי בנחלת שבט אפרים. יש סוברים על פי האזכור במקרא "הר צמרים אשר בהר אפרים" (עליו עמד המלך אביה במלחמה מול עשרת השבטים) כי מדובר על אזור ולא על הר יחיד.

זאכו

זאכו (בערבית: زاخو; בכורדית: Zaxo, زاخو; בארמית חדשה: זאכו, ܙܟܼܘ), היא עיר במחוז דהוכ שבכורדיסטן, בצפון עיראק. זאכו נמצאת סמוך למעבר הגבול העיקרי בין עיראק לטורקיה. אוכלוסייתה מוערכת כיום (2009) ב-300,000 תושבים, ברובם כורדים ונוצרים אשורים.

אתר מפורסם בעיר הוא הגשר העתיק "דלאל" (שלא ידוע באיזו תקופה הוקם) על נהר חבור, יובל של החידקל. נהר זה מזוהה לפי המסורת עם "חבור" התנ"כי - אחד המקומות בארץ אשור שאליהם הוגלו עשרת השבטים (מלכים ב' י"ז 6).

העיר ממוקמת בקצה כביש מס' 5 של רשת הכבישים הערבית הבינלאומית משריק.

חלה (מתנות כהונה)

תרומת חלה (או נתינת חלה או הפרשת חלה) היא מצווה מהתורה להפריש מכל מאפה עשוי בצק (מחמשת מיני דגן) חלק שיינתן לכהן על מנת שיאכל אותו בטהרה, בדומה לתרומה. מאחר שבימינו לא ניתן להכין חלה בטהרה, הכהנים לא יכולים לאכול את החלה, ולכן נוהגים לא לתת בפועל את החלה לכהן. ניתן לקיים את המצווה גם אם העיסה כבר נאפתה. עיסה החייבת בהפרשת חלה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות עשירית האיפה. מצוות החלה מהתורה, בדומה לשאר התרומות והמעשרות, היא מעיסה שלשו אותה בארץ ישראל בלבד, ורק בזמן שישראל יושבים על אדמתם, כפי שהיה עד גלות עשרת השבטים. חכמים תיקנו להפריש חלה גם מעיסה שנעשתה לאחר מכן, ואף בחוץ לארץ.הוצאת ה"חלה" מהבצק על מנת לתת לכהן נקראת "הפרשת חלה". אסור לאכול מהעיסה לפני שהופרשה ממנה חלה, בדומה לדין טבל האוסר אכילת יבולים שלא הופרשו מהם התרומות או המעשרות.

מצוות הפרשת חלה היא אחת משלוש המצוות שנמסרו לנשים (חלה, נידה והדלקת הנר), אף על פי שגברים חייבים במצווה זו כמו הנשים.

מדיארים

המדיארים (או מגיארים, magyarok) או הונגרים הם עם הדובר שפה אוגרו-פינית ששורשיו הרחוקים בהרי אורל ובסיביר המערבית, אשר נדד במאה השמינית ובמאה התשיעית לספירה מערבה, והתיישב באזור הונגריה דהיום. צאצאי שבטי נוודים לוחמים אלו שהתערבבו עם בני אוכלוסיות אחרות - סלבים, גרמנים, קומנים ועוד - מהווים את רוב תושבי הונגריה כיום, כמו גם מיעוט חשוב מתושבי המדינות השכנות – סלובקיה, רומניה, סרביה, אוקראינה וכו'. הם נקראים בפי עמים אחרים גם "הונגרים". המושג "הונגרי" הוא גם כן שם עתיק שמקורו בשם של שבט מערבות אסיה. הוא התקשר מאוחר יותר לשם המדינה "הונגריה", ובמשטרים הונגריים שונים - שעודדו התבוללות של קבוצות אתניות אחרות, קיבל גם מובן של "אזרח הונגריה" או "דובר הונגרית", בעוד ש"מדיארי" - הצביע על שייכות אתנית טהורה יותר, ממוצא "הונגרי-שורשי". בשפה ההונגרית משתמשים כיום רק בשורש "מדיארי" בשני המובנים – האתני-לשוני והמדיני: השפה המקומית נקראת "שפה מדיארית" (magyar nyelv), ואילו הונגריה מכונה "ארץ המדיארים" (Magyarország). בשפות אחרות משתמשים בשם "הונגרים" (Hungarians, Hongrois, Ungaren), הן לציון בני העם המדיארי והן לציון אזרחי הונגריה או ילידי הונגריה.

מלכי יהודה וישראל

על פי המתואר בספר שמואל, שבטי ישראל שבארץ-ישראל התגבשו לממלכה אחת שעליה מלך תחילה שאול המלך ולאחריו דוד המלך. בספר מלכים ובדברי הימים מתואר כיצד לאחר מות שלמה, בנו של דוד, מתפצלת ממלכת ישראל המאוחדת לשתי ממלכות: ממלכת ישראל וממלכת יהודה.

ממלכת ישראל כללה את עשרת השבטים ומלכה הראשון היה ירבעם. ממלכת יהודה כללה את השבטים יהודה ובנימין ומלכה היה רחבעם בן שלמה. ממלכת ישראל כללה כמה שושלות, בעוד שושלת בית דוד לא פסקה עד לאובדן העצמאות והיציאה לגלות בבל.

ממלכת יהודה

ממלכת יהודה הייתה הממלכה הדרומית מבין שתי הממלכות העבריות שהתקיימו בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל השנייה, החל מהשליש האחרון של המאה ה-10 לפנה"ס ועד לחורבן בית המקדש הראשון על ידי האימפריה הבבלית בשנת 586 לפני הספירה.

לפי הכרונולוגיה היהודית המסורתית התקיימה ממלכה זו בין השנים ב'תתקס"ד - ג'של"ח (796 לפנה"ס - 422 לפנה"ס).

על פי המקרא, הוקמה הממלכה לאחר התפרקות ממלכת ישראל המאוחדת לממלכת ישראל בצפון, וממלכת יהודה בדרום. ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שבמהלך תקופת הברזל הראשונה (מאות 12-10 לפנה"ס) החלו להיווצר באזור מקומות יישוב, ובמהלך תקופת הברזל השנייה התגבשה ממלכת יהודה.

ממלכת יהודה לעיתים מוזכרת כממלכה הדרומית כדי להבחינה מהממלכה הצפונית (היא ממלכת ישראל). מלכי ממלכת יהודה השתייכו כולם (למעט עתליה) לשושלת בית דוד. בירתה של ממלכת יהודה הייתה ירושלים, בה ניצב בית המקדש.

ממלכת ישראל

ממלכת ישראל הוא שמה של הממלכה הצפונית מבין שתי הממלכות העבריות, שלפי המקרא התקיימו בימי בית ראשון, בתקופה החופפת למחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, או תקופת הברזל השנייה. ממלכת ישראל הורכבה מבני עשרת השבטים, כאשר שני השבטים הנותרים הרכיבו את ממלכת יהודה.

לפי הכרונולוגיה היהודית המסורתית התקיימה ממלכה זו בין השנים ב'תתקס"ד - ג'ר"ה (796 לפנה"ס - 554 לפנה"ס).

במקרא מכונה ממלכת ישראל בשמות נוספים, כמו ממלכת שומרון, על-שם בירתה, או אפרים, על שם השבט המקראי הגדול שבה ומייסדה.

סמבטיון

הסמבטיון (או סבטיון) הוא נהר אגדי, שלפי התלמוד והמדרשים, אל הארץ שמעבר לו הוגלו עשרת השבטים על ידי מלך אשור שלמנאסר החמישי.

פתאנים

פתאנים (פשטונים) הם קבוצה אתנית ממוצא איראני. רוב הפתאנים חיים באפגניסטן ובפקיסטן. שפתם של הפתאנים היא פשטו, השייכת לקבוצת השפות ההודו-איראניות, (בדומה לפרסית, טג'יקית, דארי וכורדית). קבוצה זו שייכת למשפחת השפות ההודו-אירופיות.

דתם של הפתאנים היא אסלאם סוני.

בזמן המלחמה באפגניסטן סבלו, כמו קבוצות אתניות אחרות, מרדיפות בידי ה"טליבאן" קנאי הדת, שהם פתאנים בעצמם, וכתוצאה מכך ברחו רבים למחנות פליטים בפקיסטן.

שבט יהודה

שבט יהודה הוא אחד משנים עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך.

על פי התיאור המקראי, השבט נקרא על שם יהודה, בנו הרביעי של יעקב, אשר כל בני השבט הם צאצאיו.

"שבט יהודה" הוא שבט מרכזי בסיפור המקראי.

שבטי ישראל

שבטי ישראל או בני ישראל היו לפי המקרא קבוצה אתנית במזרח התיכון הקדום. לפי המסופר, עם ישראל הורכב משנים עשר שבטים נפרדים, ממוצא משותף. מקור שמות השבטים על פי המקרא הוא בשנים-עשר בניו של יעקב (שנקרא גם ישראל). שני בניו של יוסף, אפרים ומנשה, הפכו לשבטים נפרדים, בהתאם לברכת יעקב לפני מותו. השבטים התנחלו באזורים שונים של ארץ ישראל ויחד הקימו את ממלכת ישראל המאוחדת.

בארכאולוגיה המקראית ישנן מספר תאוריות בנוגע למוצאם האתני והגאוגרפי של השבטים. בין ההשערות שמקורם בהגירת שבטים מעבר הירדן, בשילוב של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל, או בהתפתחות של תרבות ישראלית מתוך עמי כנען שישבו בארץ.

שבת חזון

שַׁבַּת חֲזוֹן היא השבת שלפני תשעה באב והאחרונה משבתות תלתא דפורענותא. היא חלה באמצע תשעת הימים, ולאחריה מתחיל שבוע שחל בו תשעה באב. פרשת השבוע של שבת זו היא תמיד פרשת דברים.

השבת מכונה על שם ההפטרה הנקראת בה, הפותחת ברוב עדות ישראל במילים "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים". ההפטרה עוסקת במצבו הרוחני הקשה של עם ישראל בזמן בית המקדש הראשון: "ישראל לא ידע, עמי לא התבונן... שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים... יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". מצב זה הוביל לגלות עשרת השבטים ולחורבן בית המקדש.

שכם הקדומה

שכם הקדומה או שכם העתיקה היא עיר מקראית, שעל פי ממצאים ארכאולוגיים הייתה קיימת כבר בתקופה הכלקוליתית. במקרא מופיעה שכם כעיר חשובה במרכז ארץ כנען, שאוכלסה על ידי העם החיוי מבני כנען, ולאחר כיבוש הארץ על ידי עם ישראל בראשית תקופת ההתנחלות יועדה להיות אחת משלוש ערי המקלט שבעבר הירדן המערבי, ולכך אכן שימשה בשנותיה הראשונות, אולם ברוב שנות קיומה ישבו בה כנענים מבעלי שכם, וישראלים משבט מנשה.

בראשית התפלגות הממלכה שימשה שכם לזמן מה כעיר הבירה של ממלכת ישראל, אך כעבור זמן קצר הועתקה הבירה לעיר תרצה, ומעמדה של שכם נפגע ללא שוב עד גלות עשרת השבטים. על פי המסופר במקרא, גם לאחר חורבן בית המקדש הראשון נותרה התיישבות ישראלית מועטה בשכם, אך היא פסקה לאחר רצח גדליהו בן אחיקם ורציחת אנשי שכם על ידי ישמעאל בן נתניה זמן קצר לאחר החורבן. חשיבות נוספת הוענקה לשכם בשל היותה מקום קבורתו של יוסף, שנקבר בחלקת השדה שרכש יעקב מבעלי שכם בעת שובו לארץ מחרן.

תקופת בית ראשון

תקופת בית ראשון היא התקופה בהיסטוריה של עם ישראל, על פי המסורת, שהחלה עם תקופת המלכים ונסתיימה בחורבן מקדש שלמה על ידי נבוכדנצר השני בשנת 586 לפנה"ס. בתקופת זו נכללת גם תקופת מלכות שאול ודוד, שקדמה לבניית בית המקדש.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.