עריץ

משטר עריצות הוא שלטון של אדם יחיד (עריץ) העומד בראש קבוצה מצומצמת יחסית שכופה את עצמה על השלטון ועולה בדרך כלל מתוך מצב של חוסר סדר במדינה. העריצות יוצרת סביבה מנגנוני הגנה שנאמנים לשלטון ותלויים בו, והשליט משתמש בהם כדי לזרוע טרור ופחד וכך להביא לצייתנות העם. לעריצות אין אידאולוגיה מסודרת, אך היא מתקיימת על ידי הפעלת מנגנונים פסיכולוגים רבי עצמה כשהעריצים מציגים את עצמם כמגנים על העם מפני סכנה קיומית שאורבת למדינה אותה השליט הודף, בניגוד למשטר טוטליטרי לעריצות יש תמיכה נמוכה מאוד בעם והעריץ משליט את עצמו בכוח ובעזרת תלות נפשית קשה מאוד: מצד אחד טרור ופחד, מצד שני העריץ לכאורה מגן על העם מפני סכנה גדולה בהרבה אותה הוא יכול לעצור בשל כוחו הבלתי מוגבל. דוגמאות למשטרי עריצות בעבר ובהווה: קים ג'ונג-און בקוריאה הצפונית, מועמר קדאפי, בשאר אל-אסד, סדאם חוסיין, בניטו מוסוליני באיטליה, אדולף היטלר בגרמניה הנאצית, החונטה הצבאית במיאנמר, עומר אל-בשיר בסודאן, אלכסנדר לוקשנקו בבלארוס, רוברט מוגאבה בזימבבואה, ספרמורט ניאזוב בטורקמניסטן, אסלאם קרימוב באוזבקיסטן, אידי אמין באוגנדה, סלובודן מילושביץ' בסרביה החונטות הצבאיות בדרום אמריקה בשנות השבעים והשמונים.

לעריצות יש לעיתים קרובות אופי של משטר צבאי, והיא עולה מתוך מצבים של כאוס וחוסר סדר כדי להחזיק את המדינה ומבטלת את זכויות הפרט ואת זכויות האדם "באופן זמני" כדי להשיב את הסדר על כנו.

הבדלים בין משטר טוטליטרי לעריצות ושיטות שליטה

  • משטר טוטליטרי – דמות סמכות עליונה שפועלת בתוך מסגרת מפלגתית רחבה ששולטת ומשתפת פעולה עם המנהיג, המנהיג פועל מתוך אידאולוגיה שאותה הוא שואף להגשים, וכך זוכה לתמיכה רחבה ונאמנות מהעם שמאמין כי האידאולוגיה היא דרך החיים הטובה ביותר עבורו. במקרים רבים, הדיקטטור פועל במידה רבה לרווחת העם (דואג לאוכל, חינוך ושירותים כללים אחרים), אבל שולל באופן מוחלט את זכויותיו ורודף מתנגדים והאידאולוגיה מוחדרת לעם תוך אלימות פיזית ונפשית קשה מאוד. דוגמאות: משטרים סטליניסטיים למיניהם (תחת הכותרת של "קומוניזם"), המשטר התאוקרטי באיראן, הטליבאן, היטלר והנאציזם, והפשיזם של מוסוליני ופרנסיסקו פרנקו בספרד.
  • פולחן אישיות – במשטר טוטאליטרי הדיקטטור הוא מנהיג בעל סמכות עליונה בכל ענייני המדינה והוא מפאר את שמו בשם האידאולוגיה ובנוסף אליה, אך הוא תמיד מציב את האמונה כעליונה ביותר. פולחן האישיות נועד לגרום לעם לציית להשקפה ולגייס את תמיכת ההמונים, בעוד שהמנהיג מבטיח שהשליטה הבלעדית שלו היא חלק מהתורה והיא תביא להגשמת האידאולוגיה ותיתן לעם התעלות, אוטופיה וגאולה : למשל היטלר הוא הפירהר אך התורה הנאצית היא העליונה והנשגבת ביותר, כך גם סטלין טיפח פולחן אישיות אך פעל לכאורה בשם אידאולוגיה "קומוניסטית" (ראו סטליניזם).
בעריצות השליט הוא חזות הכל והוא המדינה כשהוא פועל ללא אידאולוגיה נשגבת ומבוהקת סביבו, העריץ מפאר את עצמו כדי לטשטש את השנאה אליו ולהבליט את היותו הדמות שמחזיקה את המדינה ובלעדיו היא תחדל להתקיים או שיקרה בה אסון כבד, ומצייר את עצמו כדמות הרואית שהציל את המדינה מפני חידלון ולמעשה שולט בה מתוך חובה ומתוך מצב של חוסר ברירה, וכך הוא יוצר בהמונים תלות נפשית שמדכאת את יצר השנאה אליו. (למשל ללא קדאפי לוב תתפורר ותחזור למצב של מלחמות שבטים עקובות מדם).
  • אידאולוגיה מול השליט כמגן – זהו ערך מרכזי בשני סוגי המשטר: בדיקטטורה טיעון זה מובא כאחד מתוך מכלול צידוקים לקיום האידאולוגיה, בעוד שבשלטון עריצות אלמנט ההגנה הוא הצידוק המרכזי ביותר.

דוגמה: האידאולוגיה הנאצית מוגשמת כדי להחזיר את הכבוד והטוהר לעם הגרמני, והיא תביא למצב של אוטופיה והתעלות הגזע הארי. הגזע הארי צריך להשמיד את היהודים מתוך השקפה של תורת הגזע- הם גזע נחות באופן "מדעי", אין להם זכות קיום מתוך תורה שלמה שדוגלת בסולם גזעים וכו', בנוסף לכל אלה המפלגה הנאצית הציגה את עצמה כמי שתגן על העם מפני השתלטות של היהודים על העולם. גם בקומוניזם ישנה דרך חיים יחידה שמאמינים כי תביא שוויון וצדק חברתי, וישנה הדגשה שקיימת בתורה זו מחשבה על עשיית צדק ואוטופיה לאנושות שנעה כחלק ממהלך היסטורי שאי אפשר לשנות אותו, ויחד עם כל אלה, היא גם תגן מפני הקפיטליזם והבורגנים ששאופים לשעבד את מעמד הפועלים ולהתנגד לשינוי- כלומר ההגנה היא חלק מתוך אידאולוגיה שלמה.

בעריצות לעומת זאת, ההגנה היא הצידוק המרכזי ולעיתים קרובות גם היחיד לקיום המשטר שפועל מתוך "מצב חירום" ולא מהגשמת חזון משותף למשל: החונטה הצבאית במדינות דרום אמריקה הצדיקו את עלייתם בכך שהם הכוח היחידי שיכול להגן על היבשת מפני התפשטות הקומוניזם (תאוריית הדומינו), בעקבות זה שמנגנון האכיפה של המדינה לא חזק מספיק וישנה חובה לתפוס את השלטון, כי אין למנהיג דמוקרטי יכולת לעצור את הקמוניזים בדרכם לשלוט. גם בסוריה ועיראק תפסו השליטים את השלטון מתוך חובה להגן מפני השתלטות המערב, ישראל והאסלאם הקיצוני על המזרח התיכון, וגרסו כי ללא שליטה שלהם המדינה לא תוכל לעצור את הכוחות האלה. בעריצות יש גם מאפיין של צידוק מעמד אריסטוקרטי שמצדיק את היותו שולט: העם נבער, ולא בנוי לדמוקרטיה מתוך גזרת גורל וגם לא יכול להחליט על עתידו ולכן יש להנהיגו באופן נוקשה כדי לשמור עליו ולהובילו, בעוד שבמשטר טוטאליטרי המנהיג נבחר מתוך כך ש"העם מקבל על עצמו" את המנהיג, שבוחר בדיקטטור שישלוט מתוך ידיעה שהוא זה שיביא להגשמת האידאולוגיה ויזכה את העם בגאולה ואושר.

חלק מהשליטים העריצים נוהגים להוציא ספרים כגון הספר הירוק של קאדפי ורוחנמה של ספרמורט ניאזוב, ספרים אלה מפרסמים את המשנה הפוליטית של העריץ ומציירים את העריצים כדמויות אב. ספרים אלה אינם אידאולוגיה של ממש, אך הם נועדו להאדיר את פולחן האישיות ולהשביח את מנגנוני השליטה של השליט.

לעיתים ישנם משטרים שאין הבדל ברור בין משטר טוטאליטארי למשטר עריצות וקיימים מאפיינים של שניהם כמו ולדמיר פוטין ברוסיה, פרנסיסקו פרנקו בספרד, והמשטר הסיני אחרי נטישת האידאולוגיה הקומוניסטית בשנות התשעים.

מקור השם

מקור השם "טיראן" נעוץ ביוון העתיקה של המאה ה-6 לפנה"ס. בתקופה זו בערים יווניות רבות ארגנו אנשים שונים הפיכות נגד המשטר האריסטוקרטי בתמיכת ההמונים והכתירו עצמם ל"טיראנים" (המילה היוונית ל"שליט יחיד", אשר נכנסה לשפות האירופיות במשמעות של עריץ). השושלות הטיראניות לא החזיקו מעמד זמן רב, ומהמאה ה-5 לפנה"ס כמעט ולא נותרו טיראנים ביוון - הם הודחו בהפיכות דמוקרטיות, שכן העם מאס בשלטונם האכזרי. אולם, התופעה קיבלה התפתחות משמעותית בפזורה היוונית בתקופה ההלניסטית. ברוב הערים היווניות שלטה טיראניה ולא דמוקרטיה במשך תקופות ארוכות עד לכיבוש הרומי.

בעת החדשה, לאור רעיונות תקופת ההשכלה, הפך המושג "עריץ" מילה נרדפת לכל אוטוקרט, ובכך הפך את כל שליטי-היחיד למגונים, שהרי המילה "עריץ" נושאת עמה קונוטציה שלילית.

סיבות לעליית משטר עריצות

  • מדינות שזכו בעצמאות זמן קצר לפני עליית העריצות, ושקיים בהם אי הסכמה עמוקה על עיצוב האופי והזהות של המדינה מבחינה חברתית, פוליטית, דתית, כלכלית ואתנית.
  • אי יציבות פוליטית, קושי של הממשלה המרכזית לנהל את המדינה באופן תקין ולהשליט את מרותה.
  • אנרכיה
  • מדינה בה קיימים מיעוטים אתניים, שנמצאים במצב של מתיחות וסכסוכים.
  • היעדר מסורת דמוקרטית: מדינות בהם אין דמוקרטיה כלל או שהדמוקרטיה צעירה ואין בה חינוך ותרבות דמוקרטית מושרשת.
  • רצון להשליט סדר אחרי מלחמת אזרחים שזרעה הרס במדינה, או אחרי השלכות ארוכות טווח של אסונות טבע או אסונות ההומניטריים.
  • קיטוב פולטי קיצוני וחריף, העדר כוח פוליטי משמעותי שיפשר וימתן את עמדותיהם של הצדדים (למשל בין הימין השמרני לשמאל הקומוניסטי כפי שהיה בדרום אמריקה).
  • ליקויים חמורים במערכת האיזונים והבלמים של השלטון, שחיתות שלטונית נפוצה וגופי משפט ואכיפה מוטים ולא עצמאיים.
  • איום ביטחוני כבד, וחשש ממשי מפלישה של אויב מבחוץ.
  • תסיסה חברתית אלימה
  • מלחמות גרילה בתוך המדינה, מיעוט בדלני הנאבק לעצמאות.
  • העדר מנגנון פיקוח יעיל על הצבא שלא מוגבל כראוי, ומגיע למצב של צבירת כוח, השפעה פוליטית וזכויות-יתר שמפרים את איזון הכוחות בין גופי הצבא והאכיפה לבין גופי הממשל האזרחיים.
  • אחוזים גבוהים באוכלוסייה של עוני, רעב ובערות.
  • פערים חברתיים עמוקים מאוד.
  • עליית משטר הממלא כאוס אחרי הפיכה אלימה כנגד מונרכיה אבסולוטית

אחת הדרכים כדי למנוע עריצות שלטון, במדינות בהם הליך המשפט נקבע גם על ידי חבר מושבעים, היא על ידי ביסוס הליך משפטי בשם איון על ידי מושבעים.

משטרי העריצות כיום

משנת 2008 החל מעמדם של משטרי עריצות רבים ברחבי העולם להתערער בעקבות גלי מחאה גדולים שהתרחשו במינמאר ובעוד ארצות נוספות ודוכאו ביד קשה. שיאן של המחאות התרחש בשנים 2010–2011, בהן העולם הערבי התקומם כנגד העריצים מועמר קאדפי, בן עלי בתוניסיה, חוסני מובארק במצרים ונפתחה מלחמת אזרחים בסוריה כנגד משטרו של בשאר אל-אסד. המחאות עוררו גלים רבים בעולם כולו ועריצים בכל עולם חוו התערערות במעמדם גם במדינות כמו סודאן, חוף השנהב, סעודיה, בחריין, אלג'יריה, מרוקו, ירדן, בורמה, צ'אד, ג'יבוטי, בלארוס ועוד.

רבים טוענים שרשתות חברתיות מקוונות כמו טוויטר ופייסבוק הן אלה שגרמו לקריסתם והחלשתם של משטרי העריצות ברחבי העולם. בעבר אמצעי התקשורת היו נתונים באופן בלעדי לשלטון וכך הם יכלו למנוע כל קשר לעולם מבחוץ ולמנוע התמרדות של האזרחים. במהלך שנות האלפים העריצים הרשו לאינטרנט לחדור למדינה, הפוטנציאל הכספי שהשליטים ראו, יחד עם חוסר ההבנה של השלכות האינטרנט, גרם לעריצים לתת פתח להכנסת מחשבים וטכנולוגיה והביא את העריצים לאבד את המונופול שלהם על התקשורת והמידע. העמים הנתונים תחת משטרי העריצות החלו לקבל מידע ממקורות שונים שאינם נמצאים תחת שליטת העריץ, הם קבלו מרחב מידע והבעה חדשים שנתנו להם פתח לספרה ציבורית חופשית שלא התאפשרה להם בחיים האמיתים, וגם חשף אותם לתרבות המערב ולמגוון דעות חדשות- כל אלה יחד עם משטר מושחת ומאוס, החל לקעקע את הלגיטימציה של העריצות להמשיך לשלוט ולהגן על העם ויחד עם שיתוף פעולה של כוחות נוספים בתוך המדינה, העם הביא לקריסתם. גם מדינות בהם אין אינטרנט בשימוש נרחב יכלו להעביר את המסר שלהם במהירות רבה יותר ברחבי העולם בזכות התקשורת המידית מה שגורם ללחץ בינלאומי גבוה יותר וקושי של השליטים להסתיר את הדיכוי והפשעים שהם מבצעים בתוך ארצם.

ראו גם

16 באוגוסט

16 באוגוסט הוא היום ה-228 בשנה בלוח הגרגוריאני (229 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 137 ימים.

24 במאי

24 במאי הוא היום ה-144 בשנה (145 בשנה מעוברת), בשבוע ה-21 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 221 ימים.

28 באפריל

28 באפריל הוא היום ה־118 בשנה (119 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 247 ימים.

אל-קאהר

אל-קאהר באללה (מילולית: המנצח באל), אבו מנצור מוחמד בן אל-מעתדד (תעתיק מדויק: מעתצ'ד) באללה (בערבית: القاهر بالله, ابو منصور محمد بن المعتضد بالله) נולד בשנת 899 והיה הח'ליף העבאסי בין 932 ל-934, הוא נפטר בשנת 950. ימיו זכורים כתקופה של עריצות ואכזריות יתר, כמוה ידעה הח'ליפות פעמים ספורות בלבד קודם לכן.

לאחר רציחתו של קודמו בתפקיד, אל-מקתדר, אנשי החצר שהשתתפו ברצח העדיפו למנות את אל-קאהר, אחיו למחצה, במקום את אחד מילדיו, מחשש שיבקשו לנקום בהם. בסופו של דבר הם ראוהו כרע אף יותר מקודמו - ח'ליף ירא שמים כלפי חוץ אך עריץ ואכזר. הוא עינה את אמו, בניו ונשותיו המועדפות של אל-מקתדר, וסחט מהן את העושר שצברו במהלך ימי שלטונו. למרות זאת, רבים מהם חמקו מידו. אל-קאהר לא חס אף על בני משפחתו שלו, וקבר את אחיינו ויורשו המיועד בעודו בחיים, בקיר.

שלטונו האכזרי של אל-קאהר הוביל לתסיסה בקרב אנשי חצרו, ורבים מהם קשרו נגדו. לילה אחד, בעודו שתוי מיין, הוא נלכד, עוור והושלך לכלא לאחר שסירב לוותר על כיסאו. ב-945 הוא שוחרר מכלאו והיה למקבץ נדבות בחוצות בגדאד.

בניטו מוסוליני

בניטו אמילקרה אנדראה מוסוליני (באיטלקית: Benito Amilcare Andrea Mussolini, להאזנה (מידע • עזרה), 29 ביולי 1883 – 28 באפריל 1945) היה עריץ איטלקי, ששלט באיטליה בין השנים 1922–1943. ביטל את השלטון הדמוקרטי באיטליה והחליף אותו בשלטון פשיסטי ורודני. היה ידוע בכינוי הדוצ'ה (באיטלקית: Il Duce', דוכס), אותו בחר כדי להידמות לשליטי ונציה וג'נובה מן העבר. מוסוליני היה אחד ממגבשי האידאולוגיה הפאשיסטית ובין הראשונים להוציאה לפועל. בתחילת דרכו נודע מוסוליני כסוציאליסט, הטיף למהפכה סוציאליסטית ־ קומוניסטית באיטליה. באוקטובר 1914 שינה את עמדתו והפך לתומך נלהב בכניסת איטליה למלחמה לצד מדינות ההסכמה, על רקע זה פרש מן המפלגה הסוציאליסטית והצטרף אל הפשיסטים במילאנו. הפשיזם דגל בערכים של ציות, נאמנות והעלאת ערך המדינה אל מעל לכל ערך אחר. הפשיזם מקדש את המנהיג ורואה בציות למנהיג ערך עליון. ב־1922 מוסוליני ארגן סדרה של הפגנות והתפרעויות ובשיאה צעדו אלפים מתומכיו אל רומא בדרישה למנותו לראש ממשלה, מצעד זה הביא את אמנואלה השלישי למנות את מוסוליני ב־31 באוקטובר לראש הממשלה. מוסוליני סימן לעצמו כמטרה ראשונית במדיניות הפנים ייסוד משטר טוטליטרי, בו הוא עצמו יהיה המנהיג העליון.

בתחילה, היו שראו במוסוליני את האיש שישליט שלטון יציב וחזק על איטליה תוך מניעת השתלטות הקומוניזם על המדינה. זאת בזמן שאיטליה נקלעה למצב של משבר כלכלי וחברתי, לאחר מלחמת העולם הראשונה. עם זאת, שלטון זה פגע בזכויות האדם, נסמך בעיקר על ארגון צבאי למחצה בשם החולצות השחורות שהטיל אימה על מתנגדי המשטר, ניהל מדיניות אימפריאליסטית ותוקפנית והביא על איטליה כיבוש זר, מלחמת אזרחים, הרס וחורבן. על אף שלא היה אנטישמי בתחילת דרכו, קיבל המשטר של מוסוליני חוקי גזע בשנת 1938, ורדף את היהודים שבשטחי איטליה עד כדי הסגרתם לידי הגרמנים לשם השמדתם.

מוסוליני הודח על ידי המועצה הפשיסטית העליונה ב-25 ביולי 1943, לאחר כ-21 שנות שלטון. בחסות הגרמנים, שכבשו את צפון איטליה בעקבות כניעתה לבעלות הברית, הקים מוסוליני ממשלת בובות שכונתה הרפובליקה של סאלו. בשטחי ממשלה זו נוהלה מלחמת אזרחים, ולוחמה פרטיזנית כנגד הכובש הגרמני, מוסוליני ועושי דברו. באפריל 1945 ניסה מוסוליני להימלט לאוסטריה, נתפס על ידי הפרטיזנים, ונורה ליד אגם קומו. גופתו הובלה לתחנת דלק ליד מילאנו, שם התעלל בה ההמון.

ברנבאו ויסקונטי

ברנבאו ויסקונטי (באיטלקית: Bernabò Visconti; ‏ 1323 - 18 בדצמבר 1385) היה שליט מילאנו, שהרחיב מאד את שטחי שליטתו. הוא נודע כרודן עריץ, עול המסים שהטיל היה כבד והוא אכף את שלטונו באופן אכזרי. היה שרוי רוב ימיו במלחמה עם כמעט כל הכוחות המרכזיים באירופה ובאיטליה בהם מדינת האפיפיור, הרפובליקה של ונציה והאימפריה הרומית הקדושה, עם בעלות בריתו צרפת וממלכת בוואריה קשר בריתות שהסתמכו על נישואי 17 ילדיו החוקיים. בסוף ימיו נפל קורבן לבגידת בן-אחיו, ג'אן גלאצו ויסקונטי.

גבריאל נרוטוביץ'

גבריאל נרוטוביץ' (בפולנית: Gabriel Narutowicz; ‏17 במרץ 1865 – 16 בדצמבר 1922) נשיאה הראשון של פולין בתקופת הרפובליקה השנייה.

נרוטוביץ' שימש משנת 1908 כפרופסור במכון הפוליטכני בציריך, ועסק בבניית תחנות כוח חשמליות בכל רחבי מזרח אירופה. לאחר שפולין קיבלה את עצמאותה בשנת 1918, החל להיות מעורב בפוליטיקה, ושימש כשר לעבודות ציבוריות בין השנים 1920 – 1921, וכשר החוץ בשנת 1922.

פולין קיבלה חוקה חדשה ודמוקרטית בשנת 1921 ומכוחה התכנס הפרלמנט ב-9 בדצמבר 1922, ובחר בנרוטוביץ' להיות לנשיאה הראשון של הרפובליקה הפולנית השנייה. נרוטוביץ' הושבע לתפקידו ב-11 בדצמבר. הפוליטיקה הפולנית הייתה בשלב זה מפולגת ומסוכסכת. תהליך הבחירה היה לצנינים בעיני המדינאי הפולני, יוזף פילסודסקי אשר שלט ביד רמה בפוליטיקה של הרפובליקה הפולנית השנייה, והוא הודיע על פרישתו מתפקידיו. בחירתו של נרוטוביץ' הייתה בקולותיהם של נציגי השמאל, המרכז, האיכרים והמיעוטים, ומכיוון שכך, החל הימין הקיצוני (שהונהג על ידי מפלגת "הדמוקרטים הלאומים" המכונים "אנדקים") במסע תעמולה כנגד נרוטוביץ' בטענה כי רבים מחברי הפרלמנט שבחרו אותו לנשיא היו יהודים והנשיא כונה "נשיא היהודים".

ב-16 בדצמבר 1922, חמישה ימים לאחר השבעתו לנשיא, כאשר ביקר בתערוכת אומנות בוורשה נורה נרוטוביץ' למוות על ידי צייר ומבקר אומנות בשם פרופסור אליגיוס נייביאדומסקי. נייביאדומסקי נשפט כרוצח והוצא להורג. רציחתו של נרוטוביץ' הייתה אך סממן לחוסר התפקוד של הדמוקרטיה ברפובליקה הפולנית השנייה, אשר הביא, כעבור שנים מועטות, בשנת 1926 לתפיסתו של פילסודסקי את השלטון, בהפיכה אלימה, ולייסוד שלטון אוטוריטארי, עריץ למחצה.

דיקטטור

דיקטטור הוא מנהיג פוליטי בעל שליטה מוחלטת. כאשר דיקטטור שולט בחברה או באומה, המצב נקרא דיקטטורה. המילה דיקטטור נטבעה בימי הרומאים, שם הדיקטטור היה ממונה לשלטון בעתות משבר, כדי לפתור אותם על ידי הסנאט הרומי.

בעידן המודרני, המונח "דיקטטור" משמש לרוב לתיאור מנהיג שהוא בעל ואף עושה שימוש לרעה בכוח אישי יוצא מהכלל. דיקטטורות מאופיינות על ידי אחד או יותר מהבאים: ביטול בחירות ודיכוי זכויות אזרחיות, הכרזה על מצב חירום במדינה, דיכוי יריבים פוליטיים בכל האמצעים האפשריים (גם לא חוקיים כגון התנקשות או הרעלה). כמו כן דיקטטור משליט משטר חד-מפלגתי ולרוב פולחן אישיות סביב דמותו.

המונח דיקטטור מאוד דומה, אך לא זהה, להגדרה העתיקה של "עריץ". במקור, הן התואר עריץ והן התואר דיקטטור לא נשאו הקשרים שליליים. מגון גדול של שליטים שכוננו משטרים שונים, כמו חונטות צבאיות, משטרים חד-מפלגתיים וממשלות אזרחיות בהן עמדו, תוארו כדיקטטורים. הדיקטטור יכול להחזיק בדעה ימנית קיצונית, שמאלית קיצונית או אף להיות א-פוליטי.

דספוט

דספוט (ביוונית: δεσπότης, בבולגרית ובסרבית: деспот) הוא תואר אצולה ותואר אדמיניסטרטיבי ביזאנטי, שניתן גם במדינות חסות, או במדינות תחת השפעה ביזאנטית, כגון האימפריה הלטינית, האימפריה הבולגרית השנייה, סרביה, ולאכיה והאימפריה של טרפזונטס. במאתיים השנים האחרונות המונח דספוט נתפש באופן שלילי וקושר למינוח עריצות – דספוטיזם, אף על פי שבמקור לא היה לו קשר לעניין. הקישור למינוח עריץ, נובע מההקשר היווני של המילה וכן מהמילה דיקטטור, שהוא למעשה תואר שלטוני רומי.

הוצאה להורג

הוצאה להורג היא הפעולה של הריגת אדם המתבצעת לאחר החלטה (עונש מוות) של סמכות משפטית ולא כהחלטה של אדם בודד (פעולה הקרויה הריגה או רצח), אלא כהחלטה של קבוצה, היונקת את כוחה מתמיכה רחבה יותר. זוהי למעשה הסנקציה החריפה ביותר שמדינה יכולה להפעיל כנגד אזרחיה. כיום מקובל בעולם הרחב שלמדינה יש זכות חוקית (אם כי לא בהכרח מוסרית) לבצע הליך זה כלפי אזרחיה או כלפי נתינים זרים הנשפטים במסגרת מערכת המשפט שלה, ושלא מדובר בפשע.

פעמים רבות נעשית ההוצאה להורג בעקבות גזר דין אשר ניתן בהתאם לחוק המאפשר הטלת עונש מוות. במקרים אחרים, בעיקר בזמן מלחמה או בשלטון עריץ, נעשית הוצאה להורג ללא משפט, על-פי החלטה מקומית, לרוב מתוך תחושה שהחלטה זו משקפת את רצון השלטון, ולעיתים אף בהנחיה ברורה (אך חסרת בסיס חוקי) של השלטון. הוצאה להורג בלא משפט, בידי המון זועם, קרויה לינץ'.

הקפיטול (משחקי הרעב)

הקפיטול (מאנגלית: The Capitol) היא בירתה של המדינה הבדיונית פאנם המופיעה בטרילוגיית משחקי הרעב.

בעיר, בה רוב אזרחי המדינה מתגוררים, קיימת טכנולוגיה מתקדמת ותושביה עשירים.

העיר ממוקמת בחלקה הצפון-מערבי של אמריקה, לכיוונם של הרי הרוקי, המהווים מעיין הפרדה בין הקפיטול למחוזות.

בראש הקפיטול עמד דיקטטור עריץ, ששמו הנשיא סנואו. הנשיא החזיק בפאנם ביד רמה, על ידי שומרים שהוצבו בכל מחוז הנקראים אוכפי שקט שמטרתם לדאוג לסדר ולמנוע התפרעויות ומרד במחוזות.

הקרע המערבי

הקרע המערבי או הקרע האפיפיורי היה שמו של פיצול בתוך הכנסייה הקתולית החל בשנת 1378. הפיצול לא נסב סביב סוגיות תאולוגיות או תורתיות אלא על עימות פוליטי. הקרע בא על פתרונו הזמני ארבעים שנה מאוחר יותר בועידת קונסטנץ בשנת 1417.

הקרע בכנסייה המערבית נבע משובו המוקדם מדי של הכס האפיפיורי מאביניון לרומא בימי גרגוריוס האחד עשר בשנת 1378, חזרה ששמה קץ לאפיפיורות אביניון. אחרי מותו של גרגוריוס האחד עשר באותה שנה, התחוללו מהומות ברומא שכוונתן הייתה להבטיח בחירתו של אפיפיור איטלקי. הקרדינלים שחששו מזעם ההמון בחרו לאפיפיור באורבנוס השישי. אורבנוס היה מנהלן מכובד באפיפיורות אביניון, אך ברגע שנבחר הפך חשדני, עריץ ונוטה להתקפי זעם אלימים. הקרדינלים שבחרו בו ניחמו במהרה על החלטתם וב-20 בספטמבר באותה שנה יצאו מרומא לפונדי, עיירה קטנה מדרום לרומא, ובחרו אפיפיור מתחרה, את קלמנס השביעי.

קיומם של האפיפיורים המתחרים החדיר מהומה בכנסייה. בעבר, היו כבר אפיפיורים מתחרים, וטוענים לכס שמונו על–ידי סיעות יריבות שונות, אך כאן המנהיגים המוכרים והלגיטימיים של הכנסייה יצרו שני אפיפיורים יריבים. המנהיגים השונים באירופה היו חייבים להזדהות ולהכיר באחד מהם ולדחות את השני. צרפת, אראגון, דוכסות בורגונדיה, רוזנות סבויה, נאפולי וסקוטלנד בחרו להזדהות עם קלמנס מאביניון. אנגליה, צפון איטליה, סקנדינביה ומרכז אירופה שתחת שלטון האימפריה הרומית הקדושה תמכו באורבנוס. אפילו קדושי הכנסייה לעתיד נאלצו לבחור באפיפיור מועדף: קתרינה מסיינה תמכה באורבנוס ואילו ויסנט פרר תמך בקלמנס.

מועצת פיזה שנערכה בשנת 1409 ניסתה לפתור את העימות, אך הובילה רק לבחירת אפיפיור שלישי, אלכסנדר החמישי שמת זמן קצר אחרי כן ואחריו את יוחנן העשרים ושלושה.

הקרע הגיע לקיצו בועידת קונסטנץ בשנת 1417 שהדיחה את יוחנן העשרים ושלושה ואת בנדיקטוס השלושה עשר, קיבלה את התפטרותו של גרגוריוס השנים עשר (שהתפטר בשנת 1415), ומינתה את מרטינוס החמישי. האפיפיורים הרומיים הוכרו כאפיפיורים הלגיטימיים ומכאן והלאה הוכרז במפורש כי אין לאף מועצה כוח על-פני האפיפיורים ואין דרך לבטל בחירת אפיפיור אלא על ידי האפיפיור עצמו.

טיראניה

טיראניה (ביוונית: τυραννίς) היא צורת משטר אוטוקרטי, אשר התקיים במספר רב של ערי פוליס ביוון העתיקה במשך תקופות מסוימות. בטיראניה, שלט שליט יחיד על כל העיר, אשר נקרא "טיראן" - שליט יחיד ביוונית (ומכאן גם tyrannus- שליט יחיד בלטינית). כך, למשל, בשפת המקור הטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס נקראת "אדיפוס טיראנוס", למרות שאדיפוס אינו טיראן במובן הקלאסי בכך שקיבל את השלטון כפרס ולא לקח אותו בהפיכה (וכן אין זה ידוע אך הוא בנו של המלך לאיוס). מקור המילה ככל הנראה לודי, וכן השליט הראשון שמכונה טירן הוא גיגס מלך לידיה.

השלטון הטיראני לבש צורה אחרת בכל פוליס ומאפייניו נבעו מן ההיסטוריה המקומית של המקום והיחסים החברתיים-כלכליים בו. המאפיין את כל הטיראניות הוא שכל טיראן עלה לשלטון בכוח הזרוע בהפיכה בתמיכת ההמונים, כיוון את שלטונו כנגד האריסטוקרטיה ששלטה בעיר לפני כן ויצר שלטון ריכוזי. מרבית הטיראניות לא נמשכו מעבר לשני דורות, משום שהטיראן המייסד היה פופולרי בקרב ההמונים בשל הרפורמות שהנהיג ומשום שנלחם באריסטוקרטיה, שהעם לא אהב, אך יורשו כבר לא יכול היה להתגאות בהישגים אלה ולכן העם התמרמר על כל פעולה מחמירה שעשה על-מנת לשמור על שלטונו. לכן רוב הטיראנים של הדור השני (והיו גם כאלה של הדור הראשון) הודחו בהפיכות דמוקרטיות - כך היפארכוס והיפיאס באתונה, וכך גם הטיראניה בקורינתוס, שנפסקה מיד עם מותו של הטיראן השני בשושלת - פריאנדרוס.

בהיסטוריה היוונית המונח "טיראן" אינו בהכרח שלילי אלא מבטא את צורת תפיסת השלטון, והטיראנים לאו דווקא היו שליטים גרועים. הפילוסופים של המאה ה-4 לפנה"ס (אפלטון ואריסטו) ראו בטיראן מפלצת, ובמשמעות זו המונח "טיראן" נכנס לשפות המערביות - במשמעות של עריץ, שליט אכזרי ואגואיסטי שלא אכפת לו מנתיניו. חלק נכבד מהטיראנים היווניים בפירוש לא היו כאלה.

חשיבותם של הטיראנים להיסטוריה של הערים היווניות רבה. הם תרמו לפיתוח הייצור והמסחר ושימשו חוליית-מעבר בין אריסטוקרטיה לדמוקרטיה.

כלא אבו גרייב

כלא אבו גרייב (ערבית: سجن أبو غريب; תעתיק מדויק: סג'ן אבו עֻ'רַיְב) הוא בית סוהר הממוקם בעיר העיראקית אבו גרייב, כ-32 קילומטרים מהבירה בגדד. בזמן שלטונו של עריץ עיראק סדאם חוסיין, נכלאו ועונו במקום מתנגדי שלטונו.

הכלא נכנס לתודעה הבינלאומית לאחר כיבוש עיראק על ידי ארצות הברית במלחמת עיראק; בשנת 2003 פורסמה סדרת תמונות שצולמו בכלא והוברחו לתקשורת, בהן נראים סוהרים אמריקנים ששמרו על הכלא מענים ומשפילים את האסירים העיראקים שהיו כלואים בו. הפרשה עוררה סערה רבתי בארצות הברית ובעולם כולו, ובעקבותיה גברה ההתנגדות בקרב חלק מהציבור האמריקני למלחמת עיראק.

לוקרציה בורג'ה

לוקרֶציָה בּוֹרגַ'ה (באיטלקית: Lucrezia Borgia;‏ 14 או 18 באפריל 1480 - 24 ביוני 1519) הייתה בתו של רודריגו בורג'ה (לעתיד האפיפיור אלכסנדר השישי) ושל הפילגש שלו, וָנוֹצַה דֶיי קָטָנִי. אחיה היה צ'זארה בורג'ה, עריץ ידוע לשמצה. משפחת בורג'ה אליה השתייכה הייתה עשירה ובעלת השפעה באיטליה (מוצא המשפחה היה ולנסיה שבספרד, והיא הגיעה לאיטליה ב-1443 בעקבות הכיבוש הספרדי). לעתיד הפכו המשפחה כולה ולוקרציה בפרט לסמל של פוליטיקה מקיאוולית קשוחה ולהפקרות מינית.

לוקרציה מתוארת כדוכסית יפת מראה בעלת עיניים כחולות ושיער זהוב (אם כי אין בנמצא ציור שהוא בוודאות שלה). אותה דוכסית יפה הייתה לאורך ההיסטוריה לסמל של הפאם פאטאל, האשה הקטלנית, וכך היא מתוארת בספרים, ציורים וסרטים רבים. על הדיוקן משמאל, שצייר ונציאנו, נאמר שהוא של בורג'ה, אך במקרים רבים ציורים שנאמר עליהם כך הם חלק מהמיתוס של לוקרציה בורג'ה.

אין מספיק אישושים היסטוריים למעורבות הפעילה שמיוחסת לבורג'ה בפשעי אביה ואחיה. בלי ספק הם השיאו אותה מספר פעמים לגברים בעמדות כוח, כדי לקדם את שאיפותיהם הפוליטיות, אך הדבר היה מקובל בימי הביניים. עוד לפני הגיעה לגיל 11 הובטחה לשני בעלים לעתיד, אך אביה ביטל את האירוסין. הגברים שלהם נישאה היו ג'וֹבָני סְפוֹרְצַה (שליט פזארו), אלפונסו מאראגון (דוכס בּישֶליֶה), ואלפונסו ד'אֵסטֶה, נסיך פֵרָארָה. הדוכס אלפונסו היה, כך מאמינים, בנו מחוץ לנישואים של אלפונסו השני מלך נפולי, וייתכן שצ'זארה רצח אותו לאחר שערכו הפוליטי ירד.

עשתר (אל)

עשתר (באוגריתית ובדרום ערבית עתיקה: עת'תר; נקרא גם עת'תר ערץ) הוא אל כוכב השחר במיתולוגיה הכנענית. באזורים יבשים למחצה במערב אסיה שימש עשתר אל הגשם, ואף הופיע גם בדרום חצי־האי ערב, שם נקרא עתור (שמשמעותו מושקה) או זוהה עם ד'ו סמני. במצבת מישע נזכר שם האלוהות המורכב עשתר-כמוש.

בעלילות בעל וענת מסופר כי עשתר תפס את כס המלכות על האלים באופן חד־צדדי, אך האל ים הדיח אותו. לאחר הריגתו של בעל בידי מות, המליצה אשרה למנות את עשתר למחליפו בשל ניסיונו במלוכה, אך לאחר שעשתר התיישב על כס המלוכה של בעל בפסגת צפון, הוא ירד ממנו מפני שהוא הרגיש שהוא אינו ראוי לו. מכיוון שעשתר לא היה נשוי או מאורס, נמסר לו מפי שפש שהוא אינו זכאי לארמון משלו כמו יתר האלים.

לא קיימות עדויות באשר לפולחן של עשתר באוגרית, אך במקורות יווניים מהמאה ה-5 לספירה, הוא מוזכר בהקשר של קורבן ילדים על ידי שבטים בדואים בחצי־האי סיני.

פול פוט

פול פוט (בקמרית: សាឡុត ស‏; 19 במאי 1925 - 15 באפריל 1998) היה עריץ קמבודי, היה מנהיג תנועת ה"קמר רוז'" ששלטה בקמבודיה בשנים 1975 עד 1979. שמו של פול פוט נקשר באחד מאירועי השמדת העם הנוראים שאירעו במאה ה-20, כאשר כ-1.7 מיליון מבני עמו נרצחו בתקופת משטרו, בין היתר באמצעות הוצאות להורג.

פולחנסיו בטיסטה

פולחנסיו בטיסטה אי סאלדיבר (בספרדית: Fulgencio Batista y Zaldívar;‏ 16 בינואר 1901 - 6 באוגוסט 1973) היה נשיאה הנבחר של קובה מ-1940 עד 1944, ועריצה מ-1952 עד 1959, אז הופל משטרו במהפכה הקובנית.

בטיסטה עלה לשלטון לראשונה ב-1933, עת הנהיג את "מהפכת הסַמָּלים", ששמה קץ לשלטונו קצר הימים של דה סספדס. לאחר הצלחת המהפכה, מינה עצמו למפקד הכוחות המזוינים, בדרגת קולונל, ושלט בפועל בוועד בן חמשת החברים שכיהנו כראשי המדינה באופן קולקטיבי. המשיך לשלוט בפועל באמצעות מינוי 'נשיאי בובה' עד 1940; אז נבחר בעצמו לנשיא. כונן את חוקת 1940 של קובה, וסיים את כהונתו ב-1944. לאחר מכן עבר לגור בפלורידה, וחזר לקובה רק ב-1952, כדי להתמודד לנשיאות פעם נוספת. משראה בטיסטה שיפסיד בבחירות, הנהיג הפיכה צבאית לפני שנערכו.

כשחזר לשלטון זכה לתמיכה כלכלית וצבאית מארצות הברית. בטיסטה הקפיא את חוקת 1940 וביטל את רוב זכויות האזרח, ובכלל זה הזכות לשבות. בנוסף חבר לבעלי הקרקעות ולבעלי מפעלי הסוכר והנהיג שיטה כלכלית שהרחיבה את הפערים הכלכליים בחברה הקובנית. בסופו של דבר, כתוצאה ממדיניות כלכלית כושלת, רוב תעשיית הסוכר עברה לבעלותם של אמריקאים ו-70% מהשטח החקלאי היה בבעלות זרה. כדי להתמודד עם המצב הכלכלי העגום החל בטיסטה לשתף פעולה עם המאפיה האמריקנית, ואפשר לה להקים בהוואנה מרכז של סמים, הימורים וזנות. התמיכה העממית בבטיסטה החלה לרדת ומרידות סטודנטים והפגנות החלו להתרחש. הוא הגיב לכך בהגברת הריכוזיות של התקשורת ובהקמת משטרה חשאית, שתפקידה 'לדכא את הפעילויות הקומוניסטיות'. המשטרה השתמשה באלימות בקנה-מידה רחב, בעינויים ובהוצאות להורג. באותה סערת אלימות נהרגו, לפי הערכות, מאות עד אלפי אנשים.

בשנים 1956-1958 הובילה תנועת 26 ביולי, בראשות פידל קסטרו, מרד מתמשך שעיקרו לוחמת גרילה נגד משטרו של בטיסטה. לאחר שהנחילה למשטר מספר תבוסות קשות, ברח בטיסטה לרפובליקה הדומיניקית ב-1 בינואר 1959. תוך ימים קרס משטרו. לאחר מכן קיבל מקלט פוליטי בעריצות נוספת - פורטוגל. מת בספרד, ארצו של עריץ נוסף, בגיל 72.

רפאל מיוחס

הרב משה רפאל בן רבי שמואל מיוחס (ה'תס"א (1701) - ה'תקל"א (1771)), היה הראשון לציון. מחכמי ירושלים ושד"ר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.