ערבית

ערבית (בערבית: اللغة العربية; תעתיק חופשי: א-לּוּעַ'ה אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה; להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפֻצְחַא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן, אשר נכתב בלהג הערבית של שבט קורייש. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמִּיַּה", ובניבים המערביים: الدارجة, "אד-דארִגַ'ה"), ולה ניבים רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (להוציא את ישראל, איראן וטורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.

לשפה הערבית מעמד מיוחד בישראל, בהתאם לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

לערבית יש ממד דתי: לפי מוחמד הנביא, שפתו של האדם הראשון בגן-עדן הייתה ערבית, והיא נלקחה ממנו לאחר שחטא, אז הוא החל לדבר בסורית. רק כשהאדם חזר בתשובה, האל החזיר לו את ידיעת השפה הערבית.[1] שפת הקוראן נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו, אלוהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה - כל מוסלמי נדרש לדעת את השפה.

לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת. עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי.[1]

הנתונים בערך זה מתייחסים לשפה הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى)

ערבית
العربية
Learning Arabic calligraphy
מדינות מדינות הליגה הערבית;
מיעוטים במדינות השכנות, ביניהן ישראל, אריתריאה, מאלי, ניגריה, קניה ועוד.
אזורים צפון אפריקה והמזרח התיכון. אוכלוסיות ערביות בעולם כולו.
דוברים 420,000,000
שפת אם 290,000,000
כתב אלפבית ערבי
משפחה

אפרו-אסיאתית

שמית
תיכונה
דרומית
ערבית
לאום איחוד האמירויות הערביות  איחוד האמירויות הערביות
אלג'יריה  אלג'יריה
בחריין  בחריין
ג'יבוטי  ג'יבוטי
ירדן  ירדן
כווית  כווית
לבנון  לבנון
לוב  לוב
מאוריטניה  מאוריטניה
מצרים  מצרים
מרוקו  מרוקו
סהרה המערבית  סהרה המערבית
סודאן  סודאן
סומליה  סומליה
סומלילנד  סומלילנד
סוריה  סוריה
עומאן  עומאן
עיראק  עיראק
ערב הסעודית  ערב הסעודית
הרשות הפלסטינית  הרשות הפלסטינית
צ'אד  צ'אד
קומורו  קומורו
קטר (מדינה)  קטר
תוניסיה  תוניסיה
תימן  תימן
ארגון האומות המאוחדות, הליגה הערבית, ארגון המדינות האסלאמיות
מוסד

مجمع اللغة العربية بالقاهرة - האקדמיה ללשון הערבית במצרים

ראו גם שפהכתב • רשימת שפות

היסטוריה

השפה הערבית היא שפה שמית. הבלשנים ההיסטוריים סוברים כי השפות השמיות התפתחו כולן משפה אחת, אותה הם מכנים השפה הפרוטו-שמית. הערבית היא השפה הדומה ביותר למודל השפה הפרוטו שמית, שפיתחו החוקרים. זאת למרות, שבידי החוקרים מתועדות שפות שמיות רבות (כגון עברית מקראית ואכדית), שהן עתיקות מהערבית באופן משמעותי.

מקור השפה הערבית הוא בחצי האי ערב. שם הייתה עיקר תפוצתה (למעט חלקים מסוימים בדרום חצי האי) עד למאה ה-7 לספירה. רק בעקבות כיבושי האסלאם, התפשט השימוש בשפה לסהר הפורה ולשאר המזרח התיכון וצפון אפריקה.

בתקופת האימפריה המוסלמית, הייתה הערבית שפת הסחר, התרבות והמדע. במשך כמה מאות שנים דחקה הערבית את השפות שדוברו באזור הסהר הפורה, בעיקר יוונית, ארמית וקופטית. עד אמצע ימי הביניים דיברו רוב תושבי האזור ערבית כשפת אם.

לעומת זאת באיראן, בטורקיה, בכורדיסטן ובשאר החלקים המוסלמיים של מרכז אסיה, נותרו השפות המקומיות על כנן, אף שהושפעו מהערבית במידה רבה. גם בצפון-מערב אפריקה עדיין נפוצות שפות מקומיות (בעיקר שפות ברבריות) בצד הערבית.

הערבית התפצלה לניבים שונים כבר בחצי-האי ערב. אולם, עם התפשטותה על פני מרחב גאוגרפי גדול התפתחו בה ניבים רבים אחרים, ואלה נבדלים משמעותית זה מזה ומהערבית הספרותית, שמבוססת על שפת הקוראן והשירה הערבית הקלאסית.

כבר בתקופה קדומה, ייתכן שעוד לפני כיבושי האסלאם, ואולי זמן קצר לאחריהם, נוצר מצב של דיגלוסיה אצל דוברי הערבית, כיוון שהמשכילים הערביים, בעיקר המוסלמים שביניהם, הקפידו לכתוב בשפת הקוראן, וראו בניבים השונים עגה שאינה ראויה לעלות על הכתב. מצב זה קיים בעולם הערבי עד היום – אמצעי התקשורת הערביים משתמשים בצורה תקנית (סטנדרטית) של הערבית הספרותית, שפה הנלמדת במוסדות החינוך בכל רחבי העולם הערבי. שימוש בניבים מקומיים, בעיקר בערבית של קהיר (ערבית מצרית), לצורכי תקשורת בין-ערבית, נעשה נפוץ עם התפתחות התיאטרון והקולנוע, וכיום ערבית מצרית היא מעין שפה ספרותית שנייה בעולם הערבי.

השפה הערבית כסמל סטטוס

עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי, כשלערבים יש עליונות על יתר המוסלמים. "הטבע הערבי נוטה יותר מזולתו למתינות, סלחנות, סובלנות, נדיבות, אומץ, נאמנות ולתכונות אציליות נוספות... כשאין עדיפות לערבי על כל ערבי (או עג'מי, במובן של "לא-ערבי" ובפרט פרסים) אלא ביראת שמים. אבל אם הם שווים ביראת שמים, אז לערבי עדיפות על זולתו". קביעה זו נתמכת בחדית' שלערבים יש מעמד רם באסלאם. וכן בטענה כי אלו השונאים את הערבים שונאים את הנביא, שכן הנביא מוחמד עצמו היה ערבי. כמו כן, הח'ליף עומר קבע את חלוקת הקצבאות כשהראשונים לקבל מהם הם קרובי משפחתו של הנביא, אז הערבים ורק לאחר מכן הפרסים. שיטת חלוקת קצבאות זו המשיכה דרך הח'ליפות השונות עד שהטורקים שמו לכך קץ החל מהמאה ה-11. אלנאבלסי טוען כי היו מספר של לא-ערבים שהצליחו בהצטיינות באסלאם אך הדבר "לא הושג הודות לגזעם הזר, אלא למרות עובדה זאת". ומצהיר כי אם הזר קרוב לערבים בתכונותיו הנפשיות, דרך ידיעת השפה הערבית, "הוא חכם יותר וסגולתו תהיה ברורה יותר".[2]

אלנאבלסי כמו כן טוען כי ערבים פשוטי עם שהתערבבו עם זרים שאינם בקיאים בכללי הדקדוק ושמדברים לא נכון ערבית, לשונם שובשה בעקבות התערבבות עם זרים. כשלא-ערבים שבקיאים בכללי הדקדוק הערבי אך מתקשים בדיבור, כמו העג'מים, אינם נחשבים לערבים ולכן אינם ראויים לשאת אישה ערבייה, אפילו אם הוא חכם דת (עאלם) והיא חסרת השכלה.[2] הוא ממשיך וטוען כי העג'מים (אלו שאינם דוברים ערבית מושלמת) הם מרושעים, בורים, יהירים, השונאים את הערבים כולם ולכן גם את הנביא.[2]

הערבית כשפה שמית

הקשר בין הערבית לבין העברית, כשתי שפות קרובות באותה משפחה, הוא רב. עד היום שימרה הערבית הספרותית מבנים וצורות שקיימים להם מקבילים בעברית מקראית וכדומה:

  • מבנה המשפט: נשוא – נושא – מושא (השווה לעברית מקראית: "ויקרא האדם שֵמות").
  • זמני ביניים: צורת זמן "עתיד" של ערבית מייצגת גם זמן הווה (השווה לעברית מקראית: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים", במשמעות של "אני נושא את עיניי אל ההרים").
  • יחסות: סיומות מוספיות של מילים, שמטרתן להעיד על תפקידה התחבירי של המילה במשפט (השווה לעברית: "הביתה" – כיחסת allative. במקרא נשתמרו יחסות נוספות – כולל שרידי יחסת הנומינאטיב הקיימת בערבית, כגון במונח המקראי "חַיְתוֹ-אֶרֶץ" – וכגון באיזכור המקראי של שמו של העבד הערבי "גשם" שנקרא במקרא פעם נוספת בשם: "גשמוּ").
  • זוגי: הערבית שימרה מספר דקדוקי נפרד לחלוטין מן היחיד והרבים: הזוגי. מספר זה קיים (ואף מחייב) לא רק בשמות עצם (בעברית: שעתיים, או "זוגי מופשט": מחניים) אלא אף בפעלים (לא קיים בעברית).
  • אוצר מילים: חלק מן הדמיון באוצר המילים העברי והערבי אינו קדום: מדובר בחידושי לשון של אליעזר בן-יהודה וקודמיו, ששאלו מילים ערביות ושיוו להן צורה עברית ("אדיב", "מברק" ו"מרכז" הן מילים כאלו), אך מילים אחרות בערבית הן מילים כנעניות שלא נשתמרו בלהג העברי של הכנענית: המילים "הֻנַ" ו"הֻנַאכ" כמצייני מקום (בעברית משתמשים במקרים מעטים במילה דומה: הֵנָּה, אך גם שאלת המקום: 'אַנָּה' וציון המקום: כְּאַן.)
  • הגייה: הערבית הספרותית (פֻצְחַא) שמרה, בשינויים קלים שנוצרו במשך הזמן, על הגייה הקרובה להגייה העברית המקורית: חא, עין הן אותיות לועיות; טא, צאד וקאף הן אותיות נחציות. גם הגיית הא ואליף מורגשת יותר מאשר בעברית ישראלית. רא נהגית בקצה הלשון, בניגוד להגייה הישראלית הנפוצה של רי"ש, בגב הלשון. כאף ובא תמיד נהגות כדגושות (k ו-b), בדומה להגייתן בעברית המקורית. פא תמיד נהגית כרפה (f). קיימות צורות רפות של דאל ותא (ד'אל ות'א), המייצגות את הצלילים th קולי ו-th אטום (באנגלית), בהתאמה. קיימות צורות לא-לועיות של חא ועין (ח'א וע'ין), שהראשונה מייצגת את הצליל של כ"ף רפה, והשנייה מייצגת את העיצור /ɣ/, שדומה בצלילו להגייה הישראלית הנפוצה של רי"ש, או לגימ"ל רפה בעברית הטברנית (וכן הבבלית, התימנית והצפון-אפריקאית). הערבית מתגדרת מכל שפה אחרת, חיה או מתה, בצלילים צ'אד וט'א (דל"ת נחצית כבדה ו-th קולית נחצית, שכיום נהגית גם כזי"ן נחצית). עם זאת, אין בערבית הבחנה בין סמ"ך ושי"ן שמאלית.

למרות נקודות הדמיון הרבות בין העברית והערבית, הערבית דומה יותר לשפה הארמית, בייחוד בסגנון שבו דוברה על ידי הנבטים:

  • כתב: הכתב הארמי הסורי, המבוסס אף הוא לכתחילה על הכתב הכנעני, הוא כתב רהוט, מתחבר ומשורבט שיוצר פונמות שונות.
  • מילים: מילת השאלה "מי" היא בשתי השפות "מאן".
  • מורפולוגיה: הארמית והערבית נוטות להשמיט מילים אוגדות, מילות זיקה או ניכוס ("למוחמד יש התגלות" הוא "למוחמד התגלות")
  • מבנים: צורת הפנייה הישירה ("יא"). האותיות הערביות והארמיות אל"ף ונו"ן מתחלפות עם הצורות העבריות ה"א ומ"ם. ת"ו מתחלפת עם שׁ"ין. בניין "אפעל" בארמית וערבית הוא בניין הפעיל בעברית (בארמית, לדוגמה, הקדמה היא אקדמה), ואילו צורת הריבוי הזכרית מסתיימת בנו"ן תחת במ"ם. (ארמית: "מאימתי קורין את שמע בשחרית?")

הערבית היא שפה שמית, שמשמרת בדייקנות מבנים שמיים קדומים למדי שלא השתמרו בעברית (למשל במבנה הפועל וביחסות). אף-על-פי-כן, היא נחשבת על ידי הבלשנים לשפה צעירה בהשוואה לעברית ולמרבית השפות השמיות, ששימרו תכונות שמיות קדומות אחרות שלא שרדו בערבית. הבולטת שבתכונות הללו היא "ו' ההיפוך" (מעתיד לעבר), אשר כן השתמרה בשפות השמיות הקדומות יותר, כגון אכדית ועברית (למשל, באכדית: מַ-אַתַּשַׁבּ; בעברית: וָ-אתיישב). אולם, בערבית קיימת מילת השלילה لَمْ ש"הופכת" עתיד לעבר בדומה ל-"ו' ההיפוך" (לַמְ אַכְתֻבְ => לא כתבתי).

הגיית השפה וכתיבתה

Arabic Dialects
הדיאלקטים של השפה הערבית

הערבית נכתבת באמצעות האלפבית הערבי הכולל 28 אותיות, וסימנים גרפיים נוספים המציינים תנועות, הכפלת עיצור (המקביל לדגש חזק בעברית), היעדר תנועה (שווא) ועוד. 28 האותיות מציינות עיצורים, אולם בשלוש מהן משתמשים גם לציון אמות קריאה.

הערבית נכתבת מצד ימין לשמאל, כמו שפות שמיות רבות, בכתב מחובר. משום כך, קיימות לאותיות מסוימות צורות שונות כאשר הן בתחילת המילה, אמצעה או סופה. אולם, קיימות בערבית שש אותיות שאינן מתחברות לאות העוקבת להן משמאל. שש האותיות אלו הן דאל, ד'אל, ואו, אליף, רא וזאי (או בראשי תיבות: דוד' ארז). אותיות מסוימות בערבית הן בעלות אותה צורה בסיסית, כשהמבדיל ביניהן הוא הניקוד המבחין (הניקוד הדיאקריטי).

השפה הערבית מפורסמת בריבוי הסגנונות לכתיבת האותיות, אשר הגיעה לדרגת אומנות בפני עצמה: הקליגרפיה הערבית והערבסקות.

הניבים הערביים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: "אל-משרק" (المشرق - המזרח) ו"אל-מע'רב" (المغرب - המערב). קו הגבול ("איזוגלוסה") בין קבוצות הניבים האלה הוא העיר קהיר. הניבים של צפון-אפריקה, ממערב לקהיר, נחשבים כ"אל-מע'רב", וכל היתר נחשבים "אל-משרק". בנוסף, קיימות הבחנות בין ניבים של דוברי ערבית ממוצא כפרי ("פלאחים"), ממוצא עירוני, וממוצא בדואי, הבחנות שאפשר לראות בהן סוציולקטים או אתנולקטים (כיוון שאינם תלויים באזור הגאוגרפי, אלא במוצאו החברתי או האתני של הדובר).

אותיות

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – אותיות שמש וירח

הערבית הקלאסית (שנהוגה היום בעיקר בכתב) שימרה 28 מתוך 29 העיצורים בשפה הפרוטו-שמית. אופן ההגייה של חלק מהעיצורים השתנה במשך הזמן, אבל ההבחנה בין העיצורים נשמרה, למעט ההבחנה בין שׁ לבין ס (העיצור הערבי ش הוא גלגול של העיצור המיוצג בעברית ב-שׂ שמאלית). בערבית אפשר למצוא הבחנות פונטיות שכבר נעלמו בעברית (גם בעברית המקראית) או בשפות שמיות אחרות. לדוגמה: שמה של העיר עזה מבוטא "ע'זה" (העיצור ע' נשמע דומה להגיית רי"ש בעברית ישראלית). בעברית העיצור הזה התלכד עם העיצור ע כבר בתקופות קדומות.

העיצורים
שם האות הסימון הגרפי תעתיק לעברית מקבילה
עברית
במילים
דומות
IPA הערך הפונטי
בודד תחילי אמצעי סופי מדויק חופשי
אליף ا ـا א ʔ משמשת כאם קריאה, או כ"כיסא" להמזה ואז נהגית כאל"ף
בּא ب بـ ـبـ ـب ב b נהגה כהגיית בי"ת דגושה/קשה
תא ت تـ ـتـ ـت ת t נהגה כהגיית ת"ו
ת'א ث ثـ ـثـ ـث ת' (תֿ) שׁ (ימנית) θ נהגה כהגיית th במילה האנגלית think (וכהגייה הקדומה של ת"ו רפה)
ג'ים ج ﺟـ ـﺠـ ـﺞ ג ג' ג ʤ (או ɡ או ʒ) נהגה כהגיית גימ"ל גרושה, אך בניב המצרי נהגה כגימ"ל רגילה
חא ح حـ ـحـ ـح ח ħ נהגה כהגיית חי"ת לועית בהגייה העברית המקורית
ח'א خ خـ ـخـ ـخ ח' (חֿ) ח, כ ח χ ~ x נהגה כהגיית כ"ף רפה בעברית
דאל د ـد ד d נהגה כהגיית דל"ת
ד'אל ذ ـذ ד' (דֿ) ז ð נהגה כהגיית th במילה האנגלית brother (וכהגייה הקדומה של דל"ת רפה)
רא ر ـر ר r נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת (כמו rr בספרדית)
זאי ز ـز ז z נהגה כהגיית זי"ן
סין س سـ ـسـ ـس ס ס או שׁ (ימנית!)[3] s נהגה כהגיית סמ"ך
שין ش شـ ـشـ ـش ש שׂ (שמאלית!)[3] ʃ נהגה כהגיית שי"ן ימנית
צאד ص صـ ـصـ ـص צ ס צ נהגה כהגיית צד"י במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה). הגרסה הנחצית של س
צ'אד ض ضـ ـضـ ـض צ' (צֿ) ד צ הגרסה הנחצית של د
טא ط طـ ـطـ ـط ט נהגה כהגיית טי"ת במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה). הגרסה הנחצית של ت
ט'א ظ ظـ ـظـ ـظ ט' ז, ד' צ ðˤ (או zˤ) הגרסה הנחצית של ذ או ز
עין ع عـ ـعـ ـع ע ʕ נהגה כהגיית עי"ן במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה)
ע'ין غ غـ ـغـ ـغ ע' ר, ג, גֿ ע ʁ ~ ɣ נהגה בדומה להגייה הנפוצה של רי"ש בעברית הישראלית (וכהגייה הקדומה של גימ"ל רפה)
פא ف فـ ـفـ ـف פ f נהגה כהגיית פ"א רפה
קאף ق قـ ـقـ ـق ק q נהגה כהגיית קו"ף במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה)
כאף ك كـ ـكـ ـك כ k נהגה כהגיית כ"ף דגושה/קשה
לאם ل لـ ـلـ ـل ל l ראו אותיות שמש וירח
מים م مـ ـمـ ـم מ m נהגה כהגיית מ"ם
נון ن نـ ـنـ ـن נ n נהגה כהגיית נו"ן
הא هـ ـهـ ـه ה h נהגה כהגיית ה"א עיצורית
ואו و ـو ו וו,[4] ו[5] ו w או u נהגה כהגיית w במילה האנגלית well (וכהגייה הקדומה של וי"ו עיצורית), או כאם קריאה (שורוק), או משמשת "כיסא" להמזה
יא ي يـ ـيـ ـي י j או i נהגה כהגיית יו"ד עיצורית, או כאם קריאה (חיריק מלא), או משמשת "כיסא" להמזה (בלי הנקודות)
תא מרבוטה[6] ة ـة ה/ת (a, ‏at) נהגה כהגיית ה"א אם קריאה, או כת"ו. באה בסוף מילה ומסמנת בדרך כלל מין נקבה
המזה ء א ʔ נהגית כהגיית אל"ף, ויכולה להופיע על כל אחת מאמות הקריאה או לבדה, כתלות בניקוד שלפניה ועליה

בכתב יד קיימות צורות כתיב שונות מעט, בייחוד לאותיות האמצעיות הא, שין, סין, חא ו-ג'ים. בשתי צורות הכתב קיימים גם ניואנסים שנוצרים מחיבורים בין אותיות מסוימות, בייחוד האות לאם עם ג'ים, חא, אליף, או האות נון עם יא או תא, כאף עם אליף או לאם וכן הלאה. קיימים גם הבדלי כתב בין קאף לבין פא, או בין תא, לבין נון לבין יא, שבעזרתם היו מבדילים בין האותיות לפני שנוסף הניקוד הדיאקריטי. ניקוד זה מיוצג אף הוא בצורה שונה בכתב יד: שתי נקודות (כמו בקאף) מיוצגות על ידי קו, ואילו שלוש נקודות (ת'א, שין) על ידי "חוד" – בצורה כזו: "^" מעל האות.

לצורך כתיבת עיצורים שאינם קיימים בערבית בעת כתיבת שמות לועזיים, משתמשים דוברי הערבית באותיות ערביות קרובות או באותיות שאולות מן הפרסית. כך למשל, העיצורים בי"ת רפה, פ"א דגושה וגימ"ל, שאינם קיימים בשפה הערבית, ייכתבו כ-ﻑ, ﺏ ו-ﻍ (בהתאמה) או כ-ڤ, پ ו-چ (בהתאמה).

ניקוד

בערבית הספרותית (הקלאסית – הכתובה) קיימות שלוש התנועות: u, a ו־i, וכל אחת מהן יכולה להיות קצרה או ארוכה (תנועה ארוכה מסומנת על ידי אם קריאה א', ו' או י' בהתאמה). קיים גם מצב של "אפס תנועה" (המקביל לשווא נח בעברית). בערבית הספרותית לא קיים שווא נע ולא תנועות "o" ו-"e", אם כי גם בהגיית הערבית הספרותית הכתובה קיימים צלילים שכאלו (לדוגמה, תנווין אלכסר [להלן] מקובל להגות "en" ולא "in").

בערבית המדוברת יש וריאנטים רבים (המשתנים מאזור לאזור), וזו הסיבה לקיומם של מילים ושמות רבים המוכרים לנו שקיימות בהם גם התנועות o (אבו ע'וש) ו־e (כפר קאסם).

התנועות בערבית
שם התנועה בערבית תעתוק שם התנועה הסימון הגרפי תעתיק מקובל בעברית הערך הפונטי
فَتْحَة פַתְחַה ـَ ַ נהגה כהגיית פתח
كَسْرَة כַּסְרַה ـِ ִ נהגה כהגיית חיריק
ضَمَّة צַ'מַּה (קרי: ד֗מה) ـُ ֻ נהגה כהגיית שורוק
سُكُون סֻכּוּן ـْ ְ נהגה כהגיית שווא נח
تَنْوِين ٱلْفَتْح (فَتْحَتَان) תַּנְװִין אלְפַתְח (פַתְחַתַאן/תַיְן (=שתי פַתְחות)) ـً ا ַן נהגה כסיומת אַן למילה
تَنْوِين ٱلْكَسْر (كَسْرَتَان) תַּנְװִין אלְכַּסְר (כַּסְרַתַאן/תַיְן (=שתי כַּסְרות)) ـٍ ִן נהגה כסיומת אֶן למילה
تَنْوِين ٱلضَّمّ (ضَمَّتَان) תַּנְװִין א-צַּ'םּ (צַ'מַּתַאן/תַיְן (=שתי צַ'מּות)) ـٌ ֻן נהגה כסיומת וּן למילה
  • על מנת לציין דגש חזק משתמשים בסימן ـّ, שַׁדַּה (شَدَّة) או תַּשְׁדִיד (تَشْدِيد = "חיזוק", שמקור מובנו במילה שַׁדִיד شَدِيد = "חזק, עז").

דקדוק ערבי

השורשים

הערבית, כמרבית השפות השמיות, משתמשת בשורשים עיצוריים ליצירת פעלים ושמות עצם. השורשים הם בדרך כלל תלת-עיצוריים, אם כי קיימים גם שורשים ארבע-עיצוריים. חלק מהשורשים התלת-עיצוריים נוצרו משורשים דו-עיצוריים קדומים שהורחבו (והשווה לעברית, שגם בה ניתן למצוא תופעה דומה בגזרת הכפולים: חמם, פרר; ובגזרת ע"ו/י: שיר, טוס, שוב).

לרבים מהשורשים הערביים אפשר למצוא מקבילות זהות או קרובות סמנטית בעברית. כך למשל השורשים עמ"ל, כת"ב, לב"ש, קר"א, שכ"ן ושמ"ע מצויים בשתי השפות במשמעויות כמעט זהות (אבל במקבילה הערבית יש ס ולא ש). כמו כן, קיימות מילים דומות או זהות רבות בשתי השפות. ישנם גם שורשים שהשתנו אך מעט בין השפות. לדוגמה קט"ל בעברית וקת"ל בערבית.

ישנם בעברית ובערבית גם שורשים, שאין ביניהם קשר, לדוגמה, השורש ספ"ר: בעברית הוא קשור לסיפורים, למספרים ולתספורות; בערבית הוא קשור לנסיעות.

הפועל הערבי

הבניינים

בשפה הערבית ישנם 15 בניינים; עשרת הראשונים הם השימושיים ביותר, ובאופן מעשי, בשפת ימינו, לא משתמשים ביתר הבניינים. את השימוש בחמשת הנותרים ניתן למצוא בספרות ובשירה הערבית מימי הביניים. חמשת הבניינים הללו שוליים ביותר ולכל אחד מהם בין 2–5 פעלים בלבד. לתשעה מתוך עשרת הבניינים השימושיים של הערבית יש צורת בינוני פעיל וגם צורת בינוני סביל (יוצא הדופן הוא הבניין إِفْعَلَّ, שאין לו צורת בינוני כלל).

בחמישה מקרים קיים גם דמיון צורה וגם משמעות בין בנייני השפה הערבית לבין בנייני השפה העברית המודרנית: בניין פָּעַל העברי הוא המקביל ל-פַעַלַ הערבי, בניין נפעל (בניין הסביל של פעל) העברי מקביל לבניין אִנְפַעַלַ הערבי, בניין הִפְעִיל העברי ל-אַפְעַלַ הערבי, בניין פִּעֵל מקביל ל-פַאעַלַ הערבי ומקבילות גם שתי צורות הפעולה החוזרת של פִּעֵל ו-פַאעַלַ, שהן הִתְפַּעֵל ו-תַפַאעַלַ, בהתאמה. בערבית קיימת צורת סביל פנימי ל-6 בניינים (1, 2, 3, 4, 8, 10), בדומה לבניינים פֻּעַל ו-הֻפְעַל בעברית, שהם הסביל הפנימי של פִּעֵל ו-הִפְעִיל, בהתאמה, אבל בערבית צורות הסביל הפנימי לא נחשבות כבניינים בפני עצמם. הבדל בולט בין מערכת הבניינים הערבית והעברית הוא שבעברית יש רק בניין אחד לצורת החוזר/הדדי/עצמי ואילו בערבית יש ארבעה (ראו את הטבלה השלישית, שם מודגמות גם חלק מצורות הסביל הפנימי).

בנייני הערבית:

עשרת הבניינים הנפוצים

מס' בניין בערבית תעתיק לעברית IPA משמעות/מקביל עברי/דוגמאות
1 فَعَلَ פַעַלַ faʕala בניין קל. דוגמה: كَتَبَ (kataba) = כתב
2 فَعَّلَ פַעַּלַ faʕʕala משמעות הבניין: משמעות הגרימה. עשה משהו למשהו או למישהו אחר (כמו לימד, סידר, סיכסך). דומה לבניין 4 במשמעותו, כמו גם למשמעות המשנית של בניין פיעל העברי. מבחינת האבולוציה של השפה, מקובל לייחס אותו לבניין פיעל בעברית. דוגמה: كَتَّبَ (kattaba) = הכתיב.
3 فَاعَلَ פַאעַלַ faːʕala לרוב מתאר הגזמה או פעולה אינטנסיבית יותר מאשר הבניין הראשון. מבחינת משמעותו, הוא מקביל לשימוש בעברית, בחלק מפעלי הבניין פִּעֵל, כגון: שיבר = שבר בכוונה ובכוח. داخل (דַאחַלַ) = התערב בעניין לא לו - צורת ההגזמה של "נכנס".
4 أَفْعَلَ אַפְעַלַ afʕala בניין הִפְעִיל - הן מבחינת משמעות והן מבחינת צורה. מקביל במשמעות לבניין השני ולכן, בערבית מדוברת פלסטינית, הוא מוחלף כמעט תמיד בבניין השני. דוגמה: أَكْتَبَ (aktaba) = הכתיב (כמו בבניין 2)
5 تَفَعَّلَ תַפַעַּלַ tafaʕʕala צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 2. אין לו מקביל ברור בעברית מבחינת המשמעות. אולם, היסטורית, הוא המקביל של התפעל.
6 تَفَاعَلَ תַפַאעַלַ tafaːʕal צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 3 ולכן הוא הקרוב ביותר לבניין התפעל בעברית, מבחינת משמעותו. דוגמה: تَكاتَبَ (takaataba) = התכתב.
7 إِنْفَعَلَ אִנְפַעַלַ infaʕala צורת הסביל של בניין 1. מקביל לבניין נפעל בעברית. דוגמה: انْكَتَبَ (inkataba) = נכתב
8 إِفْتَعَلَ אִפְתַעַלַ iftaʕala קרוב לבניין התפעל העברי בכך שיש בו תופעות מיוחדות הקשורות בפה"פ. צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 1. אין לו מקביל ברור בעברית. דוגמה: اكْتَتَبَ (iktataba) = הוסיף את שמו לרשימה (כמו נרשם ביוזמתו לקורס).
9 إِفْعَلَّ אִפְעַלַּ ifʕalla שינה צבע או מצב. כמו בפעלים העבריים "החוויר", "הסמיק" או "השמין", דהיינו, משמעותו המשנית של בניין "הפעיל" בעברית.
10 إِسْتَفْعَلَ אִסְתַפְעַלַ istafʕala צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 4. אין לו מקביל ברור בעברית.

חמשת הבניינים הנוספים

מס' בניין בערבית בתעתיק לעברית IPA משמעות
11 إِفْعَالَّ אִפְעַאלַּ ifʕaːlla וריאציה על המשמעות של בניין 9[7]
12 إِفْعَوْعَلَ אִפְעַוְעַלַ ifʕawʕala קשה להכליל את משמעות הבניין בשל נדירותו. אם כי ניתן להצביע על הקשר שלו לגזרת הכפולים. לדוגמה اِخْضَوْضَرَ = הפך ירקרק.
13 إِفْعَوَّلَ אִפְעַוַּלַ ifʕawwala
14 إِفْعَنْلَ אִפְעַנְלַ ifʕanla
15 إِفْعَوْلَا אִפְעַוְלַא ifʕawlaː

השוואת הבניינים העיקריים בערבית ובעברית

ההשוואה היא בעיקר מהבחינה ההיסטורית והמורפולוגית. פחות מבחינת המשמעות העכשווית של הבניינים. המשמעות העכשווית מופיעה בסוגריים. המספרים בטבלה מציינים את מספר הבניין הערבי.

בניין פעיל בניין סביל צורת סביל פנימי בניין חוזר
בניין פעולה פשוטה فَعَلَ 1 פָּעַל إِنْفَعَلَ 7 נפעל فُعِلَ 1 إِفْتَعَلَ 8
בניין גרימת פעולה לזולת فَعَّلَ 2 פִּעֵל (משמעות משנית של פִּעֵל כיום) فُعِّلَ 2 פֻּעַל تَفَعَّلَ 5 התפעל
בניין פעולה מאומצת ומכוונת فَاعَلَ 3 (המשמעות המרכזית של פִּעֵל כיום) فُوعِلَ 3 تَفَاعَلَ 6
בניין גרימת פעולה לזולת أَفْعَلَ 4 הפעיל (המשמעות המרכזית של הפעיל) أُفْعِلَ 4 הֻפְעַל إِسْتَفْعَلَ 10 *
בניין פעולת שינוי צבע או מצב إِفْعَلَّ 9 (המשמעות המשנית של הפעיל)
  • הבניין העשירי, إِسْتَفْعَلَ, דומה מבחינה מורפולוגית בלבד לבניין העברי הנדיר השתפעל (משפט לדוגמה: אתמול, הסיפור השתכתב מעצמו). אולם, מבחינה היסטורית ומבחינת המשמעות, אין קשר בין השניים.

הגופים

בשפה הערבית קיימים שנים עשר שמות לגופים (ראו בטבלה): מדבר, מדברים, נוכח, נוכחת, נוכחים, זוג-נוכחים, נוכחות, נסתר, נסתרת, נסתרים, זוג-נסתרים, נסתרות. בעת הטיית פועל, מוספת לפועל תחילית או סיומת, האופיינית לגוף אליו הוא מוטה. אולם, אף על פי שלגופים ישנם שנים עשר שמות לגופים, ניתן לטעון כי יש שלושה עשר (ואפילו ארבעה עשר) גופים. זאת משום, שלגוף השלישי הזוגי יש הטיות שונות לזכר ולנקבה, אף על פי ששם הגוף זהה.

מדבר (גוף I) נוכח (גוף II) נסתר (גוף III)
יחיד אני - أَنَا
אַנַא
אתה - أَنْتَ
אַנְתַ
הוא - هُوَ
הֻוַ
יחידה את - أَنْتِ
אַנְתִ
היא - هِيَ
הִיַ
זוג אנחנו - نَحْنُ
נַחְנֻ
"שניכם" - أَنْتُمَا
אַנְתֻמַא
"שניהם" - هُمَا
הֻמַא
רבים אתם - أَنْتُمْ
אַנְתֻמְ
הם - هُمْ
הֻמְ
רבות אתן - أَنْتُنَّ
אַנְתֻנַּ
הן - هُنَّ
הֻנַּ

לדוגמה, הפועל "לכתוב" בזמן עבר (שורש כ.ת.ב., בניין קל, במשמעות זהה לזו שבעברית). יש להגות את כל האותיות בי"ת וכ"ף בטבלה כאותיות קשות/דגושות כלומר b ו-k, בהתאמה.[8]

מדבר (גוף I) נוכח (גוף II) נסתר (גוף III)
יחיד أَنَا كَتَبْتُ
אַנַא כַתַבְתֻ
أَنْتَ كَتَبْتَ
אַנְתַ כַתַבְתַ
هُوَ كَتَبَ
הֻוַ כַתַבַ
יחידה أَنْتِ كَتَبْتِ
אַנְתִ כַתַבְתִ
هِيَ كَتَبَتْ
הִיַ כַתַבַתְ
זוג نَحْنُ كَتَبْنَا
נַחְנֻ כַתַבְנַא
أَنْتُمَا كَتَبْتُمَا
אַנְתֻמַא כַתַבְתֻמַא
هُمَا كَتَبَا / كَتَبَتَا
הֻמַא כַתַבַא (ז) כַתַבַתַא (נ)
רבים أَنْتُمْ كَتَبْتُمْ
אַנְתֻמְ כַתַבְתֻם
هُمْ كَتَبُوا
הֻמְ כַתַבוּא (הא' שותקת)
רבות أنْتُنَّ كَتَبْتُنَّ
אַנְתֻנַּ כַתַבְתֻנָּ
هُنَّ كَتَبْنَ
הֻנַּ כַתַבְנַ

בערבית המדוברת צורות הזוגי נטמעו בצורות הרבים וצורות הנוכחות והנסתרות נטמעו בצורת הנוכחים והנסתרים (בהתאמה).

הזמנים

בערבית יש 7 זמנים: עבר (اَلْمَاضِي), עתיד (اَلْمُضَارِع اَلْمَرْفُوع), עתיד מנצוב (اَلْمُضَارِع اَلْمَنْصُوب), עתיד מג'זום (اَلْمُضَارِع اَلْمَجْزُوم), ציווי (اَلْأَمْر), בינוני פועל (إِسْم اَلْفَاعِل) ובינוני פעול (إِسْم اَلْمَفْعُول). צורות הבינוני משמשות בדרך כלל כשמות עצם, אך ניתן להשתמש בהן כדי לבטא את ההווה. צורה מקובלת יותר לביטוי ההווה הוא השימוש ב"זמן ביניים". כלומר: שימוש בלשון עתיד לתיאור פעולה בהווה (כמו שימוש בלשון עתיד בעברית לתיאור העבר וההווה (לדוגמה: וילך משה), או העבר לתיאור העתיד) על מנת להבחין בין צורת העתיד להווה, ניתן להוסיף את המילית سَوْفَ או את התחילית سَ לפני הפועל המדגישות כי מדובר בעתיד.

צורת העבר הבסיסית היא צורתו של הנסתר. לצורך יצירת הגופים מוסיפים לצורה זו את הסיומת המתאימה לגוף. גם בעתיד הצורה הבסיסית היא צורת הנסתר, ויצירת הגופים מתבצעת על ידי החלפת התחילית והוספה, במקרה הצורך, של סיומת.

השימוש בעתיד המנצוב נעשה לאחר מיליות מסוימות כמו أَنْ, המתווספת לפעלים שבהם יש רצון, בקשה, תקווה וכדומה, ו-لَنْ אשר מצטרפת למילים אשר נועדו להביע שלילה מוחלטת. צורת העתיד המנצוב היא החלפת הדמה שעל למ"ד הפועל בפתחה או קיצור הפועל בגופים בעלי סיומת ארוכה.

השימוש בעתיד המג'זום נעשה לאחר מיליות מסוימות כמו لَمْ, השוללת פעלים בצורת עתיד במשמעות עבר. צורת העתיד המג'זום היא החלפת הדמה של למ"ד הפועל בסכון או קיצור הפועל בגופים שלהם סיומת ארוכה, למעט הגופים נוכחות ונסתרות. בגזרת השורשים שבהם למ"ד הפועל היא ي או و מקוצרת צורת העתיד לרוב.

צורת הציווי נוצרת על ידי השמטת התחילית מצורת העתיד המג'זום בגופים המתאימים. כאשר כתוצאה מההשמטה נוצר מצב שבו ישנו סכון על האות הראשונה, מתווספת אליף לפני הסכון.

מכיוון שצורות הבינוני הן למעשה שמות, נטייתם היא על דרך נטיית השמות.

השם הערבי

כמו הפעלים, גם מרבית השמות בערבית נגזרים מן השורשים תלת העיצוריים, המובאים למעלה.

היחסות בערבית

בערבית קיימות שלוש יחסות, המסומנות באמצעות ניקוד סופי של שמות העצם: יחסת הנושא והנשוא השמני (בערבית: رَفْع, רַפְע), המסומנת באמצעות תנועת דמה; יחסת המושא הישיר והתיאורים (نَصْب, נַצְבּ), המסומנת באמצעות תנועת פתחה; ויחסת המושא העקיף והסומך בצירוף סמיכות (جَرّ, גַ'רّ), המסומנת באמצעות תנועת כסרה. שמות לא מיודעים, למעט מחוסרי תנווין, ינוקדו בתנועות תנווין בהתאמה לתנועה הרגילה של היחסה; למשל, נושא לא-מיודע ינוקד בתנווין דמה.

לדוגמה, שם העצם המיודע الملك /al-malik/, "המלך" יופיע כ-

  • الملكُ /al-maliku/ בבואו כנושא או כנשוא שמני, ("המלך אמר" - قال الملكُ, "שלמה הוא המלך" - سلمان هو الملكُ)
  • الملكَ /al-malika/ בבואו כמושא ישיר ("ראיתי את המלך" - رأيت الملكَ)
  • الملكِ /al-maliki/ בבואו כמושא עקיף ובכלל לאחר מילת יחס ("באתי אל המלך" - جئت إلى الملكِ), או כסומך ("בית המלך" - بيت الملكِ).

המין הדקדוקי בערבית

שמות העצם בערבית מתפלגים לשני מינים דקדוקיים: זכר ונקבה, ועל שם התואר להתאים במינו לשם העצם המתואר. לרוב מין הנקבה מאופיין באמצעות סיומת תא או תא מרבוטה, אך לכלל זה עשויים להיות יוצאי דופן. בערבית צורת היחיד של הנקבה משמשת גם לציון הרבים של עצמים משני המינים שלא מציינים בני-אדם (ראו הסעיף הבא).

הריבוי בערבית

שמות מסוימים בערבית, רבים מהם בצורות הבינוני, מקבלים ריבוי שלם הקבוע בצורתו. הריבוי השלם לזכר מתבטא בתוספת הסיומת ـُونَ (או ـِينَ ביחסות הנצב והג'ר), והריבוי השלם לנקבה מתבטא בתוספת הסיומת ـَات לשם (כאשר יש בצורת היחיד תא מרבוטה, היא נשמטת בצורת הריבוי). שמות לועזיים רבים מקבלים ריבוי שלם נקבה.

מאידך, ריבוים של שמות מסוימים הוא שבור, כלומר, צורת הרבים אינה מורכבת מצורת היחיד בתוספת סיומת. לדוגמה, הריבוי של המילה بَيْت הוא بُيُوت. קיימים משקלים רבים לריבוי השבור, אך ברוב המשקלים צורת הריבוי היא בעלת הברה אחת יותר מצורת היחיד.

כשמופיעה מילה בצורת ריבוי שאינה מתייחסת לבני אדם יותאם לה פועל, תואר, כינוי רמז או כינוי גוף בצורת נקבה יחידה. למשל: هٰذِهِ ٱلْبُيُوت كَبِيرَة ("הַאדִ'הִ אלְבֻיוּת כַבִירַה"), תרגום מילולי: "זאת הבתים גדולה" (= הבתים האלה גדולים). לצורך העניין, גם צורות כגון شُعُوب ("שֻעוּב" = עמים), طَوَائِف ("טַוַואאִ'ף" = עדות) וכיוצא באלה, נחשבות כריבוי שאינו מציין בני אדם, כיוון שצורת היחיד שלהן אינה מציינת אדם אחד, אלא קבוצה. גם מילים כגון مَلَائِكَة ("מַלַאאִ'כַה" = מלאכים) ייחשבו לריבוי שאינו מציין בני אדם, אף על פי שמייחסים להם תכונות אנושיות. בדקדוק הערבי מכונה התופעה "جَمْع غَيْر الْعَاقِل" ("גַ'מְע עַ'יְר אלְעַאקִל" ="ריבוי דברים שאינם בעלי שכל"). מורים לערבית נוהגים לכנות את התופעה בראשי התיבות: רשמב"א (ריבוי שאינו מציין בני אדם).

הזוגי

בשפה הערבית קיימת צורת זוגי (اَلْمُثَنَّى) הבאה לתאר שני פרטים. לעומת העברית, ששימרה חלקית את צורת הזוגי בשמות עצם מסוימים (למשל, "שעתיים" או זוגי מופשט: "שמַיִם"), אך לא בפעלים, הערבית הספרותית שימרה לחלוטין את צורת הזוגי בשם ובפועל. צורת הזוגי בשם נוצרת על ידי הוספת הסיומת ـَانِ (ـَيْنِ ביחסות הנצב והג'ר) לצורת היחיד של השם. הצורה הזוגית בערבית גזורה מצורת היחיד, והיא איננה נחשבת לסוג של רבים אלא לצורה נפרדת בפני עצמה. השימוש בצורת זוגי גורר הטיה של כל המילים במשפט, שמתייחסות לעצם הזוגי, בצורת זוגי (שווה ערך למשפט כגון: "יַלְדָּתַיִם הָלְכָָתַיִם" או "ילדתיים הלכתינה", במובן של "שתי ילדות הלכו"). צורת הזוגי מאפשרת קצרנות רבה בכתב. כך למשל "שני הילדים של שניהם": وَلَدَاهُمَا (וַלַדַאהֻמַא).

תחביר

עקב קיומן של היחסות בערבית, התחביר הערבי עשוי להיות חופשי יחסית, אך בערבית הספרותית הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפעלי הוא נשוא-נושא-מושא, ואילו בערבית המדוברת הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפועלי הוא נושא-נשוא-מושא. כאשר הפועל בא לפני מבצע הפעולה הוא בא בצורת יחיד או יחידה (בהתאם למין מבצע הפעולה), גם כאשר מבצעי הפעולה הם רבים או רבות. הפועל מותאם למבצע הפעולה במספר רק כאשר הוא בא אחרי מבצע הפעולה, דבר שקורה כאשר מבצע הפעולה מבצע יותר מפעולה אחת או בפסוקיות. המשפט השמני, לרבות השימוש באוגד, קיים אף הוא בערבית.

בערבית כמו בעברית שם התואר (להוציא שמות מספר מעל 1) עוקב אחר העצם שהוא מתאר ומתאים לו במין ובמספר. בצורת הסמיכות הנסמך קודם לסומך, בדומה לעברית.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 מיכאל וינטר, כתב פולמוס מאת עבד אלע'ני אלנבלוסי נגד מלומד טורקי על מעמדם הדתי של 'אהל אלד'מה'. בתוך: חוה לצרוס-יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 183-194.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 מיכאל וינטר, עמ' 187.
  3. ^ 3.0 3.1 בערבית התהפכה הגייתן של הפונמות המיוצגות בעברית בשי"ן ימנית ושמאלית
  4. ^ כעיצור
  5. ^ כתנועה
  6. ^ תא קשורה
  7. ^ ראו Arabic: A Linguistic Introduction By Karin C. Ryding, עמוד 73
  8. ^ בערבית אין לאותיות בי"ת וכ"ף הגייה רפה. הצליל v לא קיים כלל, והצליל של כ"ף רפה אומנם קיים אך יש לו אות נפרדת משל עצמו – חי"ת עם נקודה מעליה (خ) – שאין קשר בינה לבין כ"ף (ك).
איחוד האמירויות הערביות

מדינת האמירויות הערביות המאוחדות (בערבית: دولة الإمارات العربية المتحدة‎ דולת אלאִמַארַאת אלעָרַבִּיָּה אלמֻתָּחִדָה) הידועה גם בשם איחוד האמירויות הערביות היא מדינת מדבר מוסלמית עשירה בנפט הנמצאת בדרום-מזרח חצי האי ערב (דרום מערב אסיה). שפתה הרשמית היא הערבית. איחוד האמירויות הערביות היא פדרציה הכוללת שבע אמירויות: אבו דאבי, עג'מאן, דובאי, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה, שארג'ה ואום אל-קיוין.

אלג'יריה

אלג'יריה (בערבית: أَلْجَزَائِر, תעתיק מדויק: אַלְגַ'זָאאִר, תרגום: האיים; בקבילית: ⴷⵣⴰⵢⴻⵔ, בצרפתית: Algérie), או בשמה המלא: הרפובליקה האלג'יראית הדמוקרטית העממית (בערבית: الجمهوريّة الجزائريّة الديمقراطيّة الشعبيّة, תעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיַּה אלְגַ'זָאאִרִיַּה אלדִּימֻקְרָאטִיַּה אלשַּעְבִיַּה), היא המדינה הגדולה בשטחה באפריקה ובעולם הערבי. אלג'יריה גובלת בצפון – בים התיכון, בצפון-מזרח – בתוניסיה, במזרח – בלוב, בדרום-מזרח – בניז'ר, בדרום-מערב – במאלי ובמאוריטניה ובמערב – במרוקו. בירתה של אלג'יריה היא אלג'יר. כמעט כל האלג'יראים הם מוסלמים.

בחריין

ממלכת בחריין (בערבית: مملكة البحرين, ממלכת אלבחרין - ממלכת שני הימים) היא מדינת אי מזרח תיכונית, הממוקמת בארכיפלג במפרץ הפרסי, בדרום-מערב אסיה. ערב הסעודית שוכנת מערבית לבחריין וביניהן מים רדודים, קטר שוכנת דרומית לה, מעבר למפרץ בחריין. בשנת 1986 הסתיימה הקמתם של גשר וכביש מעל המים, המחבר בין איי בחריין לערב הסעודית. הקמתו של גשר שיהווה חיבור יבשתי דומה, בין בחריין לקטר, צפויה להסתיים בעתיד.

ג'יבוטי

רפובליקת ג'יבוטי (בערבית: جمهورية جيبوتي, בצרפתית: République de Djibouti) היא מדינה בקרן אפריקה שבמזרח אפריקה. בג'יבוטי נמצא הצד הדרום-מערבי של מצר באב אל מנדב שבצדו הצפון-מזרחי, במרחק של 28 קילומטרים, נמצאת תימן בחצי האי ערב. המצר מקשר בין מפרץ עדן לים סוף. ג'יבוטי גובלת באריתריאה בצפון, באתיופיה במערב ובדרום ובסומליה בדרום-מזרח. כמעט כלל תושביי דג'יבוטי הם מוסלמים.

כווית

מדינת כווית (בערבית: دولة الكويت, בתעתיק מדויק: דולת אלכוית) היא מדינה ערבית השוכנת לחוף המפרץ הפרסי, גובלת בעיראק מצפון ובערב הסעודית מדרום. המשטר במדינה הוא משטר מלוכני בראשותו של אמיר כווית.

בשנת 1990 כבש סדאם חוסיין, שליט עיראק, את כווית, דבר שהיווה למעשה עילה לפתיחתה של מלחמת המפרץ.

לבנון

לְבָנוֹן או בשמה הרשמי הרפובליקה הלבנונית (בערבית: الجمهوريّة اللبنانيّة, אָלְגֻ'מְהוּרִיַּה (אל)לֻבְּנַאנִיַה; בצרפתית: République libanaise) היא מדינה ערבית במזרח התיכון. המדינה גובלת בישראל בדרום, בסוריה במזרח ובצפון, ובים התיכון במערב. שטחה כ-10,400 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-6.1 מיליון בני אדם (2018) - המשתייכים לדתות ועדות שונות. ההיסטוריה המודרנית שלה רוויית סכסוכים אתניים ומלחמות אזרחים על שליטה, שטח ומשאבים, ומעורבות שכנותיה והמעצמות בנעשה בה, עקב השלטון המרכזי החלש שלא הצליח לאכוף את מרותו על מלוא שטחה. רוב הלבנונים הם בני דת האסלאם (כולל המיעוט הדרוזי שנספר כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית).הארץ נקראת כך, על-שם הר הלבנון, בעל הצבע הלבן, והוא גם שמה המקראי, ושמה של הארץ גם בשפות אחרות, כולל ערבית. בערבית הוא נכתב لُبْنَان ונהגה: לֻבְּנָאן (ערבית ספרותית) או לְבְּנֵין (ערבית סורית). בצרפתית: Le Liban. השפה הרשמית של לבנון היא הערבית, ושפה נוספת שמוכרת בה היא צרפתית.

לוב

מדינת לוּב (בערבית: دَوْلَة لِيبِيَا (מידע • עזרה), דוּלת לִיבִּיָא) היא מדינה בצפון אפריקה הגובלת בים התיכון, מצרים, סודאן, צ'אד, ניז'ר, אלג'יריה ותוניסיה. בירת לוב היא טריפולי. דתה הרשמית של לוב היא האסלאם, ושפתה הרשמית היא הערבית.

עם שטח של כ-1,800,000 קמ"ר, לוב היא המדינה הרביעית בגודלה באפריקה, וה-17 בגודלה בעולם. הבירה, טריפולי, משמשת כביתם של 1,700,000 אזרחים לובים מתוך 6.4 מיליון איש החיים בלוב כולה. שלושת החלקים המסורתיים של המדינה הם טריפוליטניה (בצפון המדינה), פאזאן (בדרום-מערב), וקירנאיקה (במזרח). בשנת 2009 לוב החזיקה בתמ"ג הרביעי הגבוה ביותר ביבשת אפריקה ומיקומה במדד הפיתוח האנושי היה הגבוה באפריקה. מדדי הפיתוח הגבוהים הושפעו בעיקר מעתודות הנפט הגדולות; ערב פרוץ מלחמת האזרחים בלוב ב-2011, היא הייתה המדינה העשירית בעולם מבחינת עתודות הנפט המוכחות שלה.

במהלך מלחמת האזרחים הקימו המורדים את מועצת המעבר הלאומית, (ערבית: المجلس الوطني الانتقالي) בהנהגת מוסטפא עבד אל-ג'ליל, שהוכרה על ידי האומות המאוחדות. מועצת המורדים כינתה את המדינה "לוב" או "הרפובליקה של לוב" (בערבית: الجمهورية الليبية) ובמשך מספר חודשים פעלה במקביל לממשל מועמר קדאפי, שתחת הנהגתו המדינה נקראה הקהילייה הערבית הלובית העממית הסוציאליסטית הגדולה (בערבית: الجماهيريّة العربيّة الليبيّة الشعبيّة الإشتراكيّة العظمى, תעתיק מדויק: אַלְגַ'מַאהִירִיָּה אלְעַרַבִּיָּה אללִּיבִּיָה אלשַּעְבִּיָּה אלְאִשְׁתִרַאכִּיָּה אלְעֻטְ'מַא להאזנה (מידע • עזרה)) (מוסדותיה היו בעיר סירת). ב-20 באוקטובר 2011 נלכד קדאפי על ידי קבוצת מורדים ונרצח במהלך לינץ' שביצעו בו, וכך נותרה מועצת המעבר הלאומית הגוף השלטוני היחיד במדינה, עד להעברת סמכויותיה לפרלמנט באוגוסט 2012.

מאוריטניה

הרפובליקה האסלאמית של מאוריטניה (בערבית: الجمهورية الإسلامية الموريتانية, בצרפתית: République islamique de Mauritanie) היא מדינה בצפון-מערב יבשת אפריקה. היא גובלת במאלי מדרום-מזרח, אלג'יריה מצפון, סהרה המערבית מצפון-מערב, סנגל מדרום ובאוקיינוס האטלנטי ממערב. דתה הרשמית של מאוריטניה היא האסלאם, ושפתה הרשמית היא הערבית.

מרוקו

ממלכת מרוקו (בערבית: المغرب אל־מַעְ׳רִבּ, או المملكة المغربية אַלְ־מַמְלַכַּה אלְ־מַעְ׳רִבִּיַּה, תרגום מילולי: הממלכה המערבית) היא מדינה בשלטון מונרכי בקצה הצפון-מערבי של יבשת אפריקה. מצפון היא גובלת בים התיכון, בסאוטה ומלייה (ספרד) ובמצר גיברלטר, במערבה באוקיינוס האטלנטי, במזרחה באלג'יריה ובדרומה בסהרה המערבית, אשר נמצאת בשליטת מרוקו מאז שנות ה-70. מרוקו קיבלה את עצמאותה מצרפת בשנת 1956. בירת מרוקו היא העיר רבאט, אף שהעיר הגדולה והחשובה ביותר היא קזבלנקה. הדת הרשמית במרוקו היא האסלאם הסוני, ושפתה הרשמית היא הערבית.

סומליה

סומליה (בסומלית: Soomaaliya, בערבית: الصومال), או בשמה המלא "הרפובליקה הפדרלית של סומליה", היא מדינה במזרח אפריקה הסובלת מחוסר יציבות שלטונית וחוסר יכולתו של השלטון המרכזי לכפות את מרותו על הכוחות השונים במדינה. הסמכות והשליטה בפועל הן בידי ממשלות של ישויות שאינן זוכות להכרה בינלאומית – סומלילנד, פונטלנד, ובידי קבוצות וארגונים יריבים שונים המובילים את כוחות ההתנגדות והאופוזיציה.

סומלילנד הכריזה ב-1991 על עצמאות מלאה ומתפקדת כמדינה עם בחירות דמוקרטיות, מטבע ומוסדות שלטון הנמצאים בעיר הבירה הרגייסה, אולם היא לא זכתה להכרה רשמית של אף מדינה בעולם. נציגויות בלתי-רשמיות של סומלילנד נמצאות בבריטניה, ארצות הברית ובחלק מהמדינות השכנות. במהלך מלחמת האזרחים נפגעה עיר הבירה של סומלילנד כתוצאה מהפצצות מן האוויר על ידי סומליה, ו-50,000 אזרחים נהרגו. כיום שוקמה סומלילנד ושורר בה משטר יציב עם כלכלה חקלאית מתפתחת. איחוד מדינות אפריקה הכריז ב-2006 על אפשרות של הכרה בסומלילנד בדומה להכרתו באריתריאה. פונטלנד הכריזה על "עצמאות זמנית" ורואה את עתידה כמחוז אוטונומי בסומליה.

תושבי סומליה הם ברובם מוסלמים-סונים, והיא מוכרת כחברה בליגה הערבית, אף על פי שרק חלק מתושביה דוברי ערבית. שפותיה הרשמיות של סומליה הן סומלית וערבית.

סוריה

הרפובליקה הערבית הסורית (בערבית: أَلْجُمْهُورِيَّة ٱلْعَرَبِيَّة ٱلسُّورِيَّة, תעתיק מדויק: אָלְגֻ'מְהוּרִיַּה (א)לְעַרַבּיָּה (אל)סּוּרִיָּה להאזנה (מידע • עזרה)), היא מדינה ערבית במזרח התיכון הגובלת בישראל בדרום-מערב, בלבנון ובים התיכון במערב, בטורקיה בצפון, בעיראק במזרח, ובירדן בדרום. הרוב המכריע של תושבי סוריה הם מוסלמים.בשטחה של סוריה המודרנית התקיימה אחת הציוויליזציות הקדומות ביותר, והעיר אֶבּלה, בה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם, מעידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. סוריה נשלטה על ידי עמים רבים במהלך ההיסטוריה, בהם הכנענים, העברים, הארמים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הארמנים, הרומאים, הנבטים, הביזנטים, הערבים והצלבנים. דמשק ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם (כמו גם העיר חלב, הגדולה בערי סוריה), ושימשה בירתה של האימפריה האומיית וכבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית.

במהלך המאה ה-20 סוריה היוותה גורם מרכזי בסכסוך הערבי-ישראלי, ומצויה בעימות עם מדינת ישראל מאז הקמתה. סוריה עד היום תובעת מישראל את החזרת השליטה על שטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן המערבית, שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967. לסוריה היה סכסוך טריטוריאלי גם עם טורקיה על שטח של 5,403 קמ"ר סביב מפרץ איסכנדרון, שסופח לטורקיה ב-1939, אם כי סוריה נוטה להשלים עם שליטת טורקיה באזור זה.

משנת 1970 שולטת בסוריה מפלגת הבעת' (מיוני 2000 בראשות הנשיא בשאר אל-אסד), המתבססת על בני המיעוט העלאווי, המהווה רק כ-11% מהאוכלוסייה. בני העדה מחזיקים ברוב המשרות השלטוניות ותפקידי הקצונה הבכירים בצבא ובשירותי הביטחון, על אף שרוב האוכלוסייה הסורית היא סונית (כ-74% מהאוכלוסייה). מיעוטים כגון כורדים ופליטים פלסטינים מוגבלים בזכויותיהם.מאז תחילת האביב הערבי בתחילת 2011, מתקיימת בסוריה מלחמת אזרחים בין כוחות הנשיא אסד לבין כוחות המורדים והפולשים, בעיקר האופוזיציה הסורית, תחריר אל-שאם הג'יהאדיסטי והמדינה האסלאמית הקיצונית. נכון למרץ 2018 נהרגו במלחמה לפחות 511,000 אנשים, ויותר מארבעה מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות. גם במישור הבינלאומי דומה שהמשטר הסורי נמצא על סף איבוד הלגיטימציה, הן מצד הליגה הערבית, שהוציאה את המשטר הסורי משורות הארגון, הן מצד המדינות השכנות טורקיה וירדן, והן מצד מדינות המערב, המחריפות את הסנקציות כלפי המשטר ובכיריו. המדינה הקרובה ביותר לסוריה היא בעלת בריתה איראן, שהבטיחה לה תמיכה צבאית בלתי מסויגת, ורוסיה המהווה בעלת ברית וספקית נשק מרכזית עוד מימי ברית המועצות.

עומאן

סולטנות עוּמאן (בערבית: سلطنة عُمان, סַלְטנת עֻמַאן) היא מדינה מזרח-תיכונית, בחלק הדרומי-מערבי של אסיה, בדרום-מזרח חצי האי ערב. היא גובלת באיחוד האמירויות הערביות בצפון-מערב, בערב הסעודית במערב, בתימן בדרום-מערב, בים הערבי בדרום ובמזרח, ובמפרץ עומאן במזרח ובצפון. הדת הרשמית בעומאן היא האסלאם, והשפה הרשמית היא הערבית.

עיראק

רפובליקת עיראק (בערבית: جُمْهُورِيَّة ٱلْعِرَاق – גֻ'מְהוּרִיַּת (א)לְעִרַאק, להאזנה (מידע • עזרה), בכורדית: كۆماری عێراق

- Komarê Iraq) היא מדינה במזרח התיכון בדרום מערב אסיה. בצפון היא גובלת עם טורקיה, במערב בסוריה ובירדן, בדרום בערב הסעודית ובכווית, ובמזרח היא גובלת עם איראן. חיים בה מעל 31 מיליון בני אדם, רובם המכריע ערבים. 97% מתושבי המדינה מוסלמים, מהם כ-65% שיעים ו-35% סונים. בצפון-מזרח המדינה מתקיימת אוטונומיה כורדית, המכונה כורדיסטן העיראקית, בצפון-מערב המדינה ובמערבה שלטו מאמצע 2014 מורדים סונים קיצוניים מארגון המדינה האסלאמית, אך לאחר קרבות ארוכים, הצליח הצבא העיראקי לכבוש את כל השטחים שהיו תחת שליטת המדינה האיסלאמית ובדצמבר 2017 הכריז ראש ממשלת עיראק שצבא עיראק שחרר את כל השטחים שהיו בשליטת המדינה האיסלאמית. לפי כך, הגיעה אל סופה הח'ליפות האיסלאמית שהכריז הארגון שלוש שנים קודם לכן ועיראק שוחררה לחלוטין. השפות הרשמיות בעיראק הן ערבית וכורדית.

ערב הסעודית

הממלכה הערבית הסעודית (ערבית: أَلْمَمْلَكَة ٱلْعَرَبِيَّة ٱلسُّعُودِيَّة (מידע • עזרה) - אַלְמַמְלַכַּה (א)לְעַרַבִּיַּה (אל)סֻּעוּדִּיַּה או ٱلسَّعُودِيَّة (אל)סַּעוּדִיַּה), הידועה בעברית גם בשם סעודיה, היא תאוקרטיה אסלאמית והמדינה הגדולה ביותר בחצי האי ערב. היא גובלת בעיראק, בירדן, בכווית, בעומאן, קטר, איחוד האמירויות הערביות ותימן, במפרץ הפרסי בצפון-מזרחה ובים האדום במערבה. כלכלתה נשענת במידה רבה על מרבצי הנפט המצויים בה, והיא מדורגת כיצואנית הנפט הגדולה ביותר בעולם. השפה הרשמית בה היא הערבית.

כ-50% מתושבי ערב הסעודית, כ-13.5 מיליון תושבים, מרוכזים בארבע ערים בלבד, ריאד, ג'דה, מכה ואל-מדינה.

ערבים

ערבים הם אומה שמית שמוצאה בחצי האי ערב. ערבים התיישבו באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה בסדרה של גלי נדידה וכיבוש, בייחוד לאחר התהוותה של דת האסלאם במאה ה-7. מדינות בהן הערבים מהווים רוב ברור באוכלוסייה נקראות "ארצות ערב". כיום משמש השם ככינוי לילידי הארצות הללו, אשר שפת האם שלהם היא ערבית ורובם הגדול מוסלמים (מרביתם סונים).

ההגדרות השכיחות לשם ערבים בהגות ובספרות, במחקר האקדמי ובתקשורת, הן:

פוליטית: בני אדם שהם אזרחים במדינות אשר חברות בליגה הערבית (או בהכללה רחבה יותר, העולם הערבי) אך לא כל מדינות ערב חברות בליגה הערבית ולמדינות אלו יש גם אזרחים שאינם ערבים. הגדרה זו כוללת מעל ל-300 מיליון בני אדם. בליגה הערבית חברות כמה מדינות אפריקאיות, כגון ג'יבוטי, קומורו וסומליה, שהערבית היא אחת השפות הרשמיות שלהן אך תושביהן אינם ערבים כלל. וקיימים ערבים שאינם אזרחי מדינות אלה (למשל, בארצות הברית, ישראל ובמדינות אירופה).

לשונית: בני אדם אשר שפת האם שלהם היא ערבית, או שלפחות מדברים ערבית בחיי היום יום ובחייהם האישיים, גם אם לא גדלו עליה. הגדרה זו כוללת מעל ל-200 מיליון בני אדם, הדוברים ניבים שונים של השפה הערבית.

אתנית-גנאלוגית-גזעית: בני אדם אשר מתגוררים, או שאבותיהם התגוררו בחצי האי ערב ותכונותיהם הגנטיות פיזיות מאופיינות במקור בעיקר לתושבי חצי האי ערב המקוריים.

תרבותית: בני אדם שרואים עצמם כערבים (ללא קשר למקורות אתניים וגנאלוגיים), שתרבותם ואורח חייהם הם ערבים ומוכרים כערבים על ידי אחרים.רוב הערבים הם מוסלמים (רובם סונים ומיעוטם שיעים ובני כיתות מיעוט נוספות), ומיעוטם נוצרים ודרוזים.

צ'אד

רפובליקת צ'אד (בערבית: جمهورية تشاد, תעתיק מדויק: ג'מהורית תשאד; בצרפתית: République du Tchad) היא מדינה במרכז אפריקה ללא מוצא לים שגובלת בלוב בצפונה, בסודאן במזרחה, ברפובליקה המרכז-אפריקאית בדרומה, בקמרון ובניגריה בדרום-מערב ובניז'ר במערב. רוב תושבי צ'אד הם מוסלמים.

קטר (מדינה)

קטר (בערבית: دولة قطر, תעתיק מדויק: דַוְלַת קַטַר, בהטעמה מלעילית) היא אמירות קטנה בצפון-מזרח חצי האי ערב. גבולה היבשתי היחיד הוא עם ערב הסעודית השוכנת לדרומה, ומיצר ים צר מפריד בינה לבין מדינת האי בחריין ממערב. שאר שטחה של קטר מוקף על ידי המפרץ הפרסי.

האמירות, שהייתה במאה ה-20 מדינת חסות של האימפריה הבריטית, זכתה לעצמאות מלאה ב-1971. משפחת אאל ת'אני שולטת בקטר מאז המאה ה-19, מאז שהשייח' ג'אסם בן מוחמד אאל ת'אני ייסד את המדינה. המשטר באמירות הקטרית הוא מלוכה אבסולוטית ומי שעומד בראשה כיום הוא האמיר תמים בן חמד אאל ת'אני. מערכת החוק בקטר נשענת על חוקי השריעה. נכון לתחילת 2017, האוכלוסייה הכללית של קטר מנתה כ-2.6 מיליון תושבים - אך רק 313,000 מתוכם אזרחים קטרים, והשאר הם מהגרי עבודה.

התוצר המקומי הגולמי לנפש בקטר הוא מן הגבוהים בעולם, והמדינה היא בעלת עתודת הגז השלישית בגודלה בעולם. כלכלת קטר מתבססת בעיקר בהפקת נפט וגז טבעי. המדינה נחשבת על ידי האומות המאוחדות לאחת המדינות הערביות המתקדמות ביותר. כמו כן, לקטר כוח משמעותי בעולם הערבי - היא תמכה במספר ארגוני מורדים במהלך האביב הערבי, הן מהבחינה הכלכלית והן דרך חברת המדיה העולמית המתרחבת שלה, אל-ג'זירה. קטר תארח ב-2022 את גביע העולם בכדורגל, ותהפוך למדינה הערבית הראשונה שתעשה זאת.

ביוני 2017, ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות, מצרים, ומדינות מפרץ אחרות, ניתקו את קשריהם הדיפלומטים עם קטר, בטענה כי קטר מממנת ותומכת בארגוני טרור בתחומיה ובשאר העולם, ואף משפיעה על עניינים פוליטיים פנימיים במדינות השכנות לה. האשמות אלה גרמו למשבר הדיפלומטי הקטרי ב-2017.

תוניסיה

הרפובליקה התוניסאית (בערבית: الجمهوريّة التونسيّة, תעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיֵּה אלתּוּנִסִיַּה; בברברית: ⵜⴰⴳⴷⵓⴷⴰ ⵏ ⵜⵓⵏⴻⵙ, תעתיק מדויק: תגדודה נ תּונס; בצרפתית: République tunisienne) היא מדינה ערבית מוסלמית הנמצאת בצפון אפריקה. היא גובלת בים התיכון בצפון ובצפון-מזרח, באלג'יריה בדרום-מערב ובלוב במזרח ובדרום. דתה הרשמית של תוניסיה היא האסלאם, ושפתה הרשמית היא הערבית.

תפילת ערבית

תְּפִלַּת עַרְבִית או מַעֲרִיב היא אחת משלוש תפילות יומיות ביהדות, הנערכת בערב לאחר צאת הכוכבים. התפילה מורכבת משני חלקים עיקריים, קריאת שמע וברכותיה ותפילת שמונה עשרה, וכן מהפיוט עלינו לשבח שאותו נוהגים לומר בסוף כל אחת מתפילות היום.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.