ערבים נוצרים

ערבים נוצריםערבית: مسيحيون عرب) הם נוצרים בני הלאום הערבי. שפתם העיקרית של רוב הנוצרים הערבים היא ערבית. אין נתונים מדויקים של מספר הנוצרים הערבים, אך אומדים את מספרם בכ-20-30 מיליון איש (מתוך כ-420 מליון ערבים בכלל) ברחבי העולם, בין במזרח התיכון ובין בפזורות ערב מחוץ לו.

לפני הכיבוש הערבי של הלבנט היה אזור זה חלק באימפריה הביזנטית הנוצרית ואוכלוסיות האזור היו נוצריות אורתודוקסיות. עם הכיבוש המוסלמי הגיעה לאזור אוכלוסייה ערבית מוסלמית גדולה, שכפתה את האסלאם על עובדי האלילים אך לא על היהודים, הנוצרים והשומרונים. רבות מהשפות המקומיות נשכחו כאשר האוכלוסייה התחילה לדבר ערבית. מסעות הצלב הביאו אל הלבנט אוכלוסייה נוצרית קתולית שעם הזמן אימצה אף היא את השפה הערבית. ערבים נוצרים השפיעו רבות על התרבות הערבית, מהם נמנים עם המשוררים הערבים הגדולים, סופרים ואנשי רוח.

רוב הערבים הנוצרים מתגוררים עדיין במזרח התיכון והם מצויים ברבות ממדינות המזרח התיכון, בעיקר בעיראק, סוריה, לבנון, ירדן, ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים ולוב. נוכחותם בולטת במיוחד בלבנון, בה הם היוו קבוצת רוב ואליטה עם קבלת העצמאות ב-1943. בחצי האי ערב לא התקיימו כמעט קהילות נוצריות מאז עליית האסלאם במאה השביעית ועד המאה ה-20. כיום קיימות במדינות המפרץ קהילות של מהגרי עבודה ערבים נוצרים לצד קהילות נוצריות לא ערביות אחרות של מהגרי עבודה. בערב הסעודית פולחן הדת הנוצרית אסור, אבל בדומה לשאר מדינות המפרץ חיים בה מהגרי עבודה נוצרים רבים. במדינות המגרב תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו התקיימו קהילות נוצריות רבות עד אמצע המאה העשרים, אולם רובן ככולן הזדהו עם השלטון הקולוניאליסטי הצרפתי ועם קבלת העצמאות של אותן מדינות נאלצו להימלט, וכיום אחוז הנוצרים בהן זניח. אחוז הנוצרים במזרח התיכון הולך ומתמעט בשל הגירת נוצרים החוצה ממנו ובשל קצב הריבוי הגבוה יותר של המוסלמים. רוב המהגרים הערבים ליבשת אמריקה הם נוצרים.[1]

הערבים הנוצרים בולטים בתחומים רבים, בעיקר בעסקים ומדע אך גם בחינוך, אמנות וחקלאות. לערבים הנוצרים יש חלק חשוב בתרבות הערבית, כשהם תורמים לפילוסופיה, לאמנות, לאדריכלות ולמדע, וכמו כן לפוליטיקה.[2][3]

ערבים נוצרים רבים זכו לפרסום כלל עולמי: המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן (19311883), הזמר פול אנקה, לוחם זכויות הצרכנים רלף ניידר,[4][5] איל התקשורת קרלוס סלים,[6][7] זוכה פרס נובל לכימיה אליאס ג'יימס קורי, זוכה פרס נובל לרפואה פיטר מדאוור,[8] חלוצי כירורגיית לב-חזה מייקל דבייקי[9] ומגדי יעקוב, חוקר החלל ולשעבר מנהל המעבדה להנעה סילונית בנאס"א שארל אל-עאשי [10] ומזכ"ל האו"ם לשעבר בוטרוס בוטרוס ראלי.[11] ערבים נוצרים רבים במזרח התיכון ובגלות הם "עשירים ומשכילים ובעלי השפעה".[12]

הערביםנוצרים מהווים כ-1.3% מאוכלוסיית ישראל.[13]

Arab Christian
תמונות ערבים נוצרים מפורסמים

היסטוריה

בעת העתיקה

מקורם של הערבים הנוצרים הוא במערב אסיה, לפני התפשטות האסלאם לסהר הפורה במאה השביעית לספירה. שבטים ערבים רבים הצטרפו לנצרות בתחילת המאה הראשונה, כולל הנבטים (ששילבו אלמנטים ערביים וארמיים), הע'סאנים[14] והמנדרה. האחרונים היו במקורם מרקע קחטאני, דיברו ערבית-תימנית, כמו גם יוונית, והגנו על גבולותיה הדרום מזרחיים של האימפריה הרומית והביזנטית בצפון חצי האי ערב.

ייתכן כי הנבטים היו מהשבטים הערבים הראשונים שהגיעו לדרום הלבנט באלף הראשון לפני הספירה. במאה הרביעית הומרו הנבטים לנצרות[15]. בשלב מאוחר יותר, נכבשה אדמתם של הנבטים האיכרים בפלישה ערבית נוספת. אדמותיהם חולקו בין הממלכות השבטיות הקחטאניות הערביות החדשות של הווסלים הביזנטיים - הערבים הע'סאניים, ובין וסלי חמיר - הממלכה הערבית כנדה בצפון חצי האי ערב.

ידוע כי השבטים טיי, עבד אל-קייס, וטע'לב כללו נוצרים רבים בתקופה הטרום-אסלאמית. העיר הערבית הדרומית של נג'ראן הייתה המרכז של הנצרות הערבית, ונודעה בגלל הרדיפה על ידי אחד מהמלכים של תימן, ד'ו נוואס, שהיה מומר נלהב ליהדות. מנהיג הערבים בנג'ראן בתקופת הרדיפות, אל-חארת', קודש על ידי הכנסייה הקתולית והיה לקדוש חארית'. כמה חוקרים מודרניים מצביעים על כך שפיליפוס הערבי היה הקיסר הנוצרי הראשון של רומא[16]. במאה הרביעית מספר משמעותי של נוצרים ישבו בחצי האי סיני, במסופוטמיה ובחצי האי ערב.

בברית החדשה ישנו תיאור של המרת דתם של ערבים לנצרות בספר מעשי השליחים. כאשר פטרוס מטיף לתושבי ירושלים, הם שואלים "וְאֵיךְ שֹׁמְעִים אֲנַחְנוּ אֹתָם אִישׁ כִּשְׂפַת־אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ? [...] כְּרֵתִים וְעַרְבִים הִנֵּה אֲנַחְנוּ שֹׁמְעִים אֹתָם מְסַפְּרִים בִּלְשֹׁנוֹתֵינוּ גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹהִים" (מעשי השליחים פרק ב', פסוקים ח'-יא')[17]. לפיכך, הערבים הנוצרים הם מהקהילות הנוצריות העתיקות ביותר.

האזכור הראשון של הנצרות בחצי האי ערב מתרחש אף הוא בברית החדשה, כשפאולוס השליח מתייחס למסע שלו בחצי האי ערב לאחר המרתו (האיגרת אל הגלטים, פרק א': 15-17). מאוחר יותר, אוסביוס מקיסריה מזכיר בישוף בשם ברילוס בכס (אזור סמכותו) של בוסרה, את האתר של הסינוד בשנת 240 בערך, ושתי מועצות של ערב. נוצרים היו קיימים אם כן בארצות ערב לפחות מהמאה השלישית.[16]

כמו כן, היו שם גם השפעות נוצריות מאתיופיה בפרט בזמנים הטרום-אסלאמיים, וחלק מתושבי חיג'אז (כולל בת דודה של אשת מוחמד, חדיג'ה, על פי כמה מקורות) סיגלו אמונה זו, ואף חלק מהנוצרים האתיופים חיו במכה[18].

לאחר כיבושי האסלאם

לאחר נפילת חלקים גדולים של האימפריה הביזנטית לצבאות ערב, אוכלוסייה נוצרית גדולה עברה לשליטה ערבית מוסלמית. מבחינה היסטורית, מספר כתות נוצריות נרדפו תחת שלטון הביזנטים, משום שנחשבו לכופרים. עם הרחבת כיבושיהם באסיה, באפריקה ובדרום אירופה, הציעו המוסלמים שלוש אפשרויות לאויביהם: להתאסלם, לשלם מס בכל שנה, או להילחם עד מוות. מי שסירב להילחם וסירב להמיר את דתו נחשב כמי שהסכים לשלם מס גולגולת[19][20]. מוסכם בפי רוב כי לאחר ההתפשטות המהירה של האסלאם מהמאה השביעית ואילך, נוצרים רבים בחרו שלא להתאסלם. מלומדים רבים ואנשי רוח מאמינים שלנוצרים בעולם הערבי תרומה משמעותית לתרבות וכך עד היום. חלק מגדולי המשוררים בזמנים מסוימים היו ערבים נוצרים, וכן רבים מהם היו רופאים, סופרים ופקידי הממשלה.[21]

תחת שלטון מוסלמי, הנוצרים היו מוגנים והתחילו ליהנות מחופש דת רב יותר מאשר תחת השלטון הביזנטי (מזרחי נוצרי אורתודוקסי)[דרושה הבהרה], ואולם פעמים רבות היו מושא לרדיפה בכפוף לג'יזיה - מס מפלה לאוכלוסיות שאינן מוסלמיות על פי החוק האיסלמי. כ"עם הספר", הנוצרים באזור זכו לזכויות מסוימות על פי החוק האסלאמי (שריעה) - לקיים את דתם (כולל שימוש בחוק נוצרי לפסיקה), ואולם זכויות אלה הותנו בצורה מחמירה בתשלום המיסים. המס לא הוטל על עבדים, נשים, ילדים, נזירים, זקנים, חולים, או עניים[22][23][24]. בתמורה, אזרחים לא-מוסלמים הורשו לקיים אמונתם, קיבלו אוטונומיה קהילתית מסוימת, זכו בהגנה של המדינה המוסלמית כנגד תוקפנות מחוץ, קיבלו פטור משירות צבאי ומ"זכאה", צורה של מס שהוא חובה על אזרחים מוסלמים[25][26][27].

בתקופה הבתר-עותמאנית

חלק ממובילי הלאומיות הערבית המשפיעים ביותר היו נוצרים ערבים, למשל האינטלקטואל הסורי קונסטנטין זורייק. מספר נוצרים ערבים ערכו בעיתונים המובילים בארץ ישראל המנדטורית, כגון "פלסטין", בעריכת אחי עיסא (דאוד עיסא), ו"אל-כרמל" אשר נערך בידי נג'יב נצאר. חליל סכאכיני, ירושלמי בולט, היה אורתודוקסי ערבי, וג'ורג' אנטוניוס, המחבר של "ההתעוררות הערבית".

מלחמת העצמאות הישראלית השפיעה[דרושה הבהרה] על מספר קהילות ערביות יווניות-אורתודוקסית - בבסה[דרושה הבהרה], ברמלה, בלוד, בצפת, בכפר בירעם, באיקרית, בתרביחא ובעילבון. כ-20,000 נוצרים נמלטו מחיפה, 20,000 נמלטו ממערב ירושלים, 700 נמלטו מעכו, ו-10,000 נמלטו מיפו. עם זאת, אישים בולטים, תופיק טובי, אמיל תומא, ואמיל חביבי, נשארו והמשיכו להיות מנהיגי המפלגה הקומוניסטית בישראל. ג'ורג' חבש, מייסד החזית העממית לשחרור פלסטין היה ערבי נוצרי.

נוצרים פלסטינים רבים היו פעילים בהקמתה ובשלטונה של הרשות הפלסטינית מאז 1994.

הכנסיות הנפוצות במזרח התיכון

כמעט לכל ארגון נוצרי בעולם יש נציגות כל שהיא במקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל, אולם למרבית הארגונים האלה אין אוכלוסיית מאמינים מקומית ונציגיהם הם תושבים זמניים. בין הארגונים הנוצריים שיש להם מאמינים מקומיים, לא לכולם יש מאמינים הרואים עצמם ערבים. לדוגמה, מאמיני הכנסייה האשורית אורתודוקסית והארמנית אורתודוקסית אינם ערבים. הכנסייה הנפוצה במזרח התיכון היא הכנסייה היוונית-אורתודוקסית ואחריה הכנסייה הקתולית. חלק גדול ממאמיני שתי כנסיות אלה הם ערבים.

מאז אמצע המאה ה-19, היו ערבים מאזור הלבנט שעברו מהכנסיות המסורתיות לכנסיות פרוטסטנטיות חדשות יותר, ובייחוד לכנסיות הבפטיסטיות והמתודיסטיות. הגורם העיקרי לתנועה זו היא זרימה של מיסיונרים אוונגליסטים לאזור, בעיקר מארצות הברית.

Saint Abo of Tiflis
המרטיר (קדוש מעונה) אבו תביללי

דמוגרפיה

להלן רשימה של אזורים עם אוכלוסייה ערבית-נוצרית גדולה בלבנט. הנתונים מכילים קהילות נוצריות-ערביות לצד קהילות נוצריות מזרח תיכוניות שאינן נתפסות כערביות:

במזרח התיכון

הערבים הנוצרים בישראל

בדצמבר 2009,  מתוך 151,700 אזרחים נוצרים־ישראלים, 122 אלף היו ערבים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בערב חג המולד 2013 היו בישראל כ-161 אלף נוצרים, שהם כ-2% מכלל האוכלוסייה בישראל. 80% מהנוצרים הם בעלי שורשים ערביים, אולם מקורם גם בקהילות נוצריות קטנות יותר של רוסים אתניים, יוונים, ארמנים, מארונים, אוקראינים ואשורים. רוב הנוצרים הערבים בישראל שייכים לכנסייה היוונית אורתודוקסית, עם מיעוט ניכר השייך ליוונית הקתולית (מלכיטית) ולכנסייה הלטינית. זרמים אחרים הם האנגליקנים, הפוקדים את הכנסייה הקתדרלית בשטחי מזרח ירושלים. הבפטיסטים בישראל מרוכזים בצפון הארץ, ויש להם ארבע כנסיות באזור נצרת וסמינר.

הנוצרים הערבים בישראל מגוונים בדעותיהם הפוליטיות - חלקם מזדהים כנוצרים פלסטינים, חלקם מדגישים את הפאן-ערביות, ומיעוט קטן אף תומך ברעיונות ציוניים. ייצוג ערבי נוצרי ניכר ישנו במפלגה הלאומית-דמוקרטית-לאומית של בל"ד, המדגישה את הפאן-ערביות. המפלגה נוסדה על ידי עזמי בשארה ב-1995 והיא הייתה חלק בכנסת מאז 1999. ערבים נוצרים אזרחי ישראל הם מהקבוצות המשכילות ביותר בישראל. העיתון "מעריב" תיאר את המגזרים הערבים הנוצרים כ"מצליחים ביותר במערכת החינוך". מבחינה סטטיסטית, השיעורים הגבוהים ביותר של ההשכלה בקרב כלל הקהילות הדתיות בישראל היא בקרב הערבים הנוצרים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2010 63% מהנוצרים הערבים היו בעלי השכלה אקדמית, הגבוהה ביותר מכל קבוצה דתית ואתנו-דתית. גם בקרב הערבים הנוצרים שיעור ההצלחה הגבוה ביותר בבחינות הבגרות לנפש (73.9%) בקבוצה זו הזכאות לנפש לתואר ראשון ולשאר התארים גבוהה יותר מאשר יהודים, מוסלמים ודרוזים. על אף שהנוצרים הערבים מהווים רק 2.1% מכלל אוכלוסיית ישראל, בשנת 2014 הם היוו 17.0% מתלמידי האוניברסיטה ו -14.4% מתלמידי המכללות. מבחינת מצבם החברתי-כלכלי, הנוצרים הערבים דומים יותר לאוכלוסייה היהודית מאשר לאוכלוסייה הערבית המוסלמית. שיעור העוני ושיעור האבטלה הם הנמוכים ביותר ביחס לחברה הכללית,  4.9% לעומת 6.5% בקרב הגברים והנשים היהודיים בהתאמה. כמו כן, לקבוצה זו, ההכנסה החציונית הגבוהה ביותר בקרב הערבים אזרחי ישראל ואת ההכנסה השנתית החציונית הגבוהה ביותר בקרב הקבוצות האתנו-דתיות בישראל. נוסף על כך לנוצרים יש ייצוג גבוה בקרב מדענים וכן בתפקידי צווארון לבן.

מחוץ למזרח התיכון

במאות השנים האחרונות יש הגירה גדולה של נוצרים ממוצא מזרח-תיכוני ליבשת אמריקה ולצרפת.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נשיונל ג'אוגרפיק, יוני 2009
  2. ^ المسيحيون العرب.. طليعة النهضة وهمزة وصل التقدّم
  3. ^ دور العرب المسيحيين المشارقة فــي تحديث العالم العربي
  4. ^ Graham, Kevin, Ralph Nader : Battling for Democracy, Denver, Colorodo, USA: Windom Publishing Company, ISBN 0-9700323-0-7
  5. ^ "Washingtonpost.com". Washingtonpost.com. בדיקה אחרונה ב-24 במאי 2010.
  6. ^ Bone, James (11 במרץ 2010). "Mexican mogul Carlos Slim got his big break in sell-off of national telephone firm". The Times (London). בדיקה אחרונה ב-17 ביוני 2011.
  7. ^ Padgett, Tim (11 ביולי 2007). "Carlos Slim's Embarrassment of Riches". Time Magazine (United States). בדיקה אחרונה ב-17 ביוני 2011.
  8. ^ INTELLECTUAL OUTPUT
  9. ^ Ackerman, Todd; Eric Berger (12 ביולי 2008). "Dr. Michael DeBakey: 1908-2008; 'أعظم جراحي القرن العشرين' dies". Houston Chronicle.
  10. ^ Cedars Network US Directory: Dr. Charles Elachi, Director of JPL. Cedars Network. Retrieved on 2008-02-20.
  11. ^ Boutros Boutros-Ghali Biography, Encyclopedia of World Biography
  12. ^ The invisible occupation of Lebanon
  13. ^ נתונים דמוגרפיים על האוכלוסייה בישראל, ינואר 2011
  14. ^ [1]
  15. ^ Rimon, Ofra. "The Nabateans in the Negev". Hecht Museum. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2011.
  16. ^ 16.0 16.1 Parry, Ken (1999). Melling, David, ed. The Blackwell Dictionary of Eastern Christianity. Malden, MA.: Blackwell Publishing. עמ' 37. ISBN 0-631-23203-6.
  17. ^ "Arab Christians: An Endangered Species". Jerusalemites.org. 18 במרץ 1999. בדיקה אחרונה ב-26 ביולי 2010.
  18. ^ Philip K. Hitti, History of the Arabs, 6th ed. (Macmillan and St. Martin's Press, 1967, pp. 78-84 (on the Ghassanids and Lakhmids) and pp. 87-108 (on Yemen and the Hijaz).
  19. ^ Sabet, Amr (2006), The American Journal of Islamic Social Sciences 24:4, Oxford; page 99–100
  20. ^ Khadduri, Majid (2010). War and Peace in the Law of Islam, Johns Hopkins University Press; pages 162–224; ISBN 978-1-58477-695-6
  21. ^ thechristianarabs.com
  22. ^ Shahid Alam, Articulating Group Differences: A Variety of Autocentrisms, Journal of Science and Society, 2003
  23. ^ Seed, Patricia. Ceremonies of Possession in Europe's Conquest of the New World, 1492-1640, Cambridge University Press, 27 October 1995, pp. 79-80.
  24. ^ Ali, Abdullah Yusuf (1991). The Holy Quran. Medina: King Fahd Holy Qur-an Printing Complex.
  25. ^ John Louis Esposito, Islam the Straight Path, Oxford University Press, 15 January 1998, p. 34.
  26. ^ Lewis (1984), pp. 10, 20
  27. ^ Ali, Abdullah Yusuf (1991). The Holy Quran. Medina: King Fahd Holy Qur-an Printing Complex, pg. 507
  28. ^ Lebanon, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
  29. ^ Egyptian people section, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
  30. ^ Syria, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
  31. ^ Jordan, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
  32. ^ נתונים דמוגרפיים על האוכלוסייה בישראל, ינואר 2011
  33. ^ West Bank, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
  34. ^ Gaza Strip, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
אמיל חביבי

אמיל חביבי (בערבית: إميل حبيبي; 28 בינואר 1922 - 2 במאי 1996) היה סופר, עיתונאי, חבר הכנסת ופעיל ציבור ערבי-ישראלי. חתן פרס ישראל לספרות ערבית לשנת 1992.

ג'וני סרוג'י

ג'וני סרוג'י (בערבית: جوني سروجي) הוא מדען מחשב ערבי-ישראלי המכהן כסגן נשיא בכיר לטכנולוגיית חומרה של חברת אפל האמריקאית.

ג'ורג' איברהים

ג'ורג' איברהים (בערבית: جورج ابراهيم; נולד ב-1946) הוא שחקן תיאטרון וטלוויזיה ערבי-ישראלי הידוע בעיקר כמי שגילם את דמותו של סמי בתוכנית הטלוויזיה "סמי וסוסו". מנהל תיאטרון אל-קאסבה ברמאללה.

ג'ורג' קרא

ג'ורג' קרא (בערבית: جورج القرا; נולד ב-29 במאי 1952) הוא שופט בית המשפט העליון.

טולכרם

טולכרם (בערבית: طولكرم) היא עיר פלסטינית במערב השומרון, כ-16 ק"מ מזרחית לנתניה. העיר מונה 62,000 תושבים (2007), ברובם ערבים מוסלמים, ומיעוטם ערבים נוצרים. בהסכמי אוסלו הוגדרה העיר כ-"שטח A", בו השליטה האזרחית והביטחונית נתונה בידי הרשות הפלסטינית. העיר משמשת כבירת נפת טולכרם.

טלביה

טַלְבִּיֶה היא שכונה בלב ירושלים, בשולי מרכז העיר. היא גובלת בצפון עם שכונת רחביה, בדרום עם שכונת קטמון, בצדה המזרחי נמצא גן הפעמון, ובמערבה משכן הנשיא ומוסדות התרבות שסביבו. השכונה הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20, ואוכלסה בעיקר בידי תושבים ערבים-נוצרים אמידים. במהלך מלחמת העצמאות נטשו התושבים הערבים את בתיהם, והשכונה אוכלסה בתושבים יהודים.

טלביה נחשבת היום, כבראשית ימיה, שכונה יוקרתית ואמידה, בה מתגוררים אנשי אקדמיה, בעלי מקצועות חופשיים, עולים אמידים מארצות הברית, מצרפת ומבריטניה, בכירי ממשל ודיפלומטים זרים. מדינת ישראל מחזיקה מספר דירות שרד בטלביה, ובין היתר שוכנים בה משכן הנשיא ובית אגיון - מעון ראש הממשלה, כמו גם מוסדות כמו תיאטרון ירושלים, המוזיאון לאמנות האסלאם והמנזר של המסדר הקפוצ'יני. בין שנת 1948 לשנת 1999 שימש מתחם המסדר הקפוצ'יני כבית חולים לחולי נפש.

יוסף אבו ורדה

יוּסף אבו ורדה (בערבית: يوسف ابو وردة; נולד ב-19 באוגוסט 1953) הוא שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ערבי-ישראלי, חבר המועצה הישראלית לתרבות ואמנות.

יוסף סוויד

יוּסף (ג'ו) סוויד (בערבית: يوسف سويد; נולד ב-22 ביוני 1976) הוא שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה ורקדן ערבי-ישראלי.

מזרח ירושלים

מזרח ירושלים (בערבית: القدس الشرقية) או ירושלים המזרחית הוא כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק. מבחינה גאוגרפית שטח זה כולל לא רק את אזוריה המזרחיים של העיר אלא גם את הצפוניים והדרומיים. לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל על שטח זה את החוק הישראלי. השטח כולל, בנוסף לשטחה של ירושלים שנכבש על ידי הצבא הירדני והיה בשליטת ירדן בשנים 1948–1967, גם עיירות וכפרים שעד אז לא נחשבו כחלק מירושלים. למעשה, השטח שהיה כפוף לעיריית ירושלים הירדנית כלל רק 6.4 קמ"ר. כלומר, 91% משטח מזרח ירושלים לא נכלל באזור זה לפני יוני 1967.

נכון ל-2012, אוכלוסיית מזרח ירושלים מהווה כ-58% ערבים-מוסלמים, כ-39% יהודים, וכ-2.3% ערבים-נוצרים.

מטאנס שחאדה

מטאנס שחאדה (בערבית: امطانس شحادة (אמטאנס שחאדה), שמו הרשמי אנטאנס שחאדה; נולד ב-25 במאי 1972) הוא פוליטיקאי ערבי-ישראלי, יו"ר מפלגת בל"ד וחבר הכנסת מטעמה בסיעת הרשימה המשותפת; דוקטור למדעי המדינה.

מירה עווד

מירה אנוור עווד (בערבית: ميرا أنور عوض; נולדה ב-11 ביוני 1975), היא שחקנית, מנחת טלוויזיה, זמרת, מלחינה ופזמונאית ערביה-ישראלית.

מכרם ח'ורי

מכרם ח'ורי (בערבית: مكرم خوري; נולד ב-30 במאי 1945 בירושלים), הוא שחקן ובמאי ערבי-ישראלי. חתן פרס ישראל לתיאטרון (1987) ופרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר (2013). בשנת 1984 זכה בפרס עיריית תל אביב וב"פרס כינור דוד".

מע'אר

מֻעָ'אר (בערבית: المغار - אַלְמֻעָ'אר, באלפבית פונטי בינלאומי: /almuɣa:r/, בעברית נכתב לעיתים "מראר" או "מגאר") היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1956‏. מע'אר שוכנת מזרחית לכרמיאל על הגבול בין הגליל התחתון לגליל העליון. במזרח מע'אר נמצאת שכונת מנסורה, שהייתה בעבר כפר נפרד. במע'אר מתגוררים כיום דרוזים, ערבים נוצרים ומוסלמים.

מעיליא

מעִילְיָא (בערבית: معليا) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל בסמוך לעיר מעלות-תרשיחא, שתושביה ערבים נוצרים קתולים. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1957. במרכז הכפר נמצאת מצודה צלבנית בשם מבצר המלך. תושבי הכפר משתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית.

נורמן עיסא

נורמן עיסא (בערבית: نورمان عيسى, תעתיק מדויק: נורמאן עיסא; נולד ב-17 ביוני 1967), הוא שחקן ובמאי ישראלי-ערבי-מארוני. זוכה פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה לשנת 2012, על תפקידו בסדרה הקומית "עבודה ערבית" ופרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר לשנת 2015.

סלים ג'ובראן

סלים ג'ובראן (בערבית: سليم جبران; נולד ב-4 באוגוסט 1947) כיהן כשופט בית המשפט העליון ויושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20, והאזרח הערבי הראשון בישראל המכהן במשרות אלו במינוי של קבע (קדם לו במינוי זמני, בבית המשפט העליון, השופט עבד א-רחמן זועבי). החל מיוני 2017 ועד לפרישתו לגמלאות באוגוסט 2017 כיהן כמשנה לנשיאת בית המשפט העליון.

סלים דאו

סלים דאו (בערבית: سليم ضوء; נולד ב-1 בספטמבר 1950) הוא שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ערבי-ישראלי.

עאידה תומא סלימאן

עאידה תומא סלימאן (בערבית: عايدة توما سليمان; נולדה ב-16 ביולי 1964) היא פוליטיקאית ערבית-ישראלית המכהנת כחברת הכנסת מטעם מפלגת חד"ש בסיעת הרשימה המשותפת. בעבר כיהנה כיושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת והיא פעילה פמיניסטית ואשת ציבור במגזר הערבי. עורכת ראשית של היומון הערבי "אל-איתיחאד".

פסוטה

פַסוּטָה (בערבית: فسّوطه) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היישוב נמצא בגובה של 600 מטר מעל פני הים. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1965.

כל האוכלוסייה הם ערבים נוצרים המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית.

פסוטה נושאת שם היישוב היהודי "מפשטה" מימי המשנה והתלמוד. לאחר המרד הגדול ברומאים וחורבן הבית השני שימשה "מפשטה" מושב למשפחת הכהנים חרים מכ"ד משמרות הכהונה הנזכרת בקינה של אלעזר הקליר. בחצר הכנסייה נתגלו שרידי בית כנסת.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.