ערבים

ערבים הם אומה שמית שמוצאה בחצי האי ערב. ערבים התיישבו באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה בסדרה של גלי נדידה וכיבוש, בייחוד לאחר התהוותה של דת האסלאם במאה ה-7. מדינות בהן הערבים מהווים רוב ברור באוכלוסייה נקראות "ארצות ערב". כיום משמש השם ככינוי לילידי הארצות הללו, אשר שפת האם שלהם היא ערבית ורובם הגדול מוסלמים (מרביתם סונים).

ההגדרות השכיחות לשם ערבים בהגות ובספרות, במחקר האקדמי ובתקשורת, הן:

  • פוליטית: בני אדם שהם אזרחים במדינות אשר חברות בליגה הערבית (או בהכללה רחבה יותר, העולם הערבי) אך לא כל מדינות ערב חברות בליגה הערבית ולמדינות אלו יש גם אזרחים שאינם ערבים. הגדרה זו כוללת מעל ל-300 מיליון בני אדם. בליגה הערבית חברות כמה מדינות אפריקאיות, כגון ג'יבוטי, קומורו וסומליה, שהערבית היא אחת השפות הרשמיות שלהן אך תושביהן אינם ערבים כלל. וקיימים ערבים שאינם אזרחי מדינות אלה (למשל, בארצות הברית, ישראל ובמדינות אירופה).
  • לשונית: בני אדם אשר שפת האם שלהם היא ערבית, או שלפחות מדברים ערבית בחיי היום יום ובחייהם האישיים, גם אם לא גדלו עליה. הגדרה זו כוללת מעל ל-200 מיליון בני אדם, הדוברים ניבים שונים של השפה הערבית.
  • אתנית-גנאלוגית-גזעית: בני אדם אשר מתגוררים, או שאבותיהם התגוררו בחצי האי ערב ותכונותיהם הגנטיות פיזיות מאופיינות במקור בעיקר לתושבי חצי האי ערב המקוריים.
  • תרבותית: בני אדם שרואים עצמם כערבים (ללא קשר למקורות אתניים וגנאלוגיים), שתרבותם ואורח חייהם הם ערבים ומוכרים כערבים על ידי אחרים.

רוב הערבים הם מוסלמים (רובם סונים ומיעוטם שיעים ובני כיתות מיעוט נוספות), ומיעוטם נוצרים ודרוזים[1].

ערבים
ערבים

אל-ח'נסאא, אל-כנדי, יוחנן מדמשק, פיליפוס הערבי, מאי זיאדה, אסמהאן, גמאל עבד אל נאצר, פייסל הראשון
אוכלוסייה
420 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
מדינות ערב
חלק ממדינות אפריקה
ראו גם: ערביי ישראל
שפות
ערבית
דת
אסלאם
נצרות
הדת הדרוזית
קבוצות אתניות קשורות
עמים שמיים
מלטזים, יהודים, שומרונים ואשורים
Arabic speaking world
תפוצת השפה הערבית:
  שפה רשמית יחידה.
  שפת שיתוף רשמית עם רוב ילידי ערב.
  שפת שיתוף רשמית בשל מיעוטים משמעותיים, היסטוריה, או מסיבות תרבותיות.

אטימולוגיה

המילה "ערבי" במשמעות זו מוזכרת בתנ"ך מספר פעמים. כך, למשל, ספר נחמיה מזכיר את "וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי".[2] המילה "ערבי" מופיעה במקרא גם במשמעות של שוכן הערבה.

בשפות שמיות ככלל השורש ע.ר.ב נושא משמעויות של: מערב, שקיעה (ערב), מדבר (ערבה), עירוב, סחר, עורב וברור". לכולם או לחלקם יכול להיות קשר למקורו של השם.[דרוש מקור] ייתכן גם שבשיכול עיצורים מקור השם הוא דווקא בשורש ע.ב.ר בהקשר לאורח חייהם הנוודי.[דרוש מקור]

בקוראן המילה "ערבי" לא מופיעה כשם עצם אלא רק כתואר, לדוגמה, הקוראן מתייחס לעצמו כ"ערבי וברור" כאשר שתי התכונות קשורות זו בזו.

היסטוריה

לפני הספירה

Assyrian horsemen arabs
חיילי האימפריה האשורית מביסים את "גינדיבּוּ מלך ארץ ערב" הרכוב על גמל וחייליו

האזכור הראשון של הערבים בכתב הוא מכתובת אשורית משנת 853 לפנה"ס כאשר המלך שלמנסר השלישי מונה את "גינדיבּוּ מלך ארץ-ערב" בין השליטים שהוא הביס בקרב קרקר. החל מהתקופה האשורית ובעקבות ביות הגמל הסוחרים הערבים שיחקו תפקיד מרכזי בסחר בין המזרח הקדום לבין קרן אפריקה ותימן הקדומה.

ישנן עדויות של קשרי מסחר של עמי המזרח הקרוב הקדום עם ממלכות יושבי חצי האי ערב, עיקר הקשר המסחרי בינם היה בנוגע למור והלבונה ששימשו את תעשיית הבשמים והיו נפוצים בחצי האי ערב. במבנה מימי בית ראשון בעיר דוד נמצאה כתובת בערבית קדומה שמעידה על כך שבמקום ישב ככל הנראה פקיד יהודאי אשר ידע את השפה וניהל קשרים עם אחת מממלכות התקופה בערב.

הנבטים היגרו בנדידה מאסיבית בשלהי התקופה הפרסית מצפון חצי האי ערב לכיוון דרום ירדן והנגב, כבשו והטמיעו את שרידיהם של המואבים והעמונים ודחקו את האדומים צפונה אל עבר דרום הר חברון שבשטחי יהוד מדינתא.

לאחר הספירה

ככלל האימפריות הגדולות של העולם העתיק לא כבשו את חצי האי הערבי בניגוד ליתר מה שיהיה המזרח התיכון, אפילו האימפריה הסאסאנית ששלטה על החופים המזרחי והדרומי של חצי-האי, לא הגיעה לפנים הארץ ולא לאזור החוף המערבי בו שוכנות הערים מכה ומדינה - ככל הנראה מחוסר עניין כלכלי באזור מדברי זה שלא יכול לקיים חקלאות פורייה.

טרם ימיו של מוחמד, היו תושבי חצי האי ערב עובדי אלילים, נוצרים או יהודים (צאצאי גולים יהודים מארץ ישראל וגם ערבים שהתגיירו בהשפעתם, כמו ממלכת חמיר).

התקופה שלפני מוחמד נקראת בספרות האיסלאמית: "תקופת הבערות", או הג'אהיליה. בתקופה זו היו תושבי חצי האי ערב מחולקים לשבטים הצפוניים והשבטים הדרומיים. המסורת השבטית טענה כי אנשי הצפון הם צאצאיו של ישמעאל בעוד אנשי הדרום הם צאצאיו של דמות אגדית בשם קחטאן [דרוש מקור] כאשר יש מי שמציע שקחטאן הוא יקטן בן עבר התנ"כי. [דרוש מקור]. בחצי האי ערב, חיו שבטים נודדים (בדואים) ושבטים קבועים. השבטים הקבועים גרו בערים או בנאות מדבר ועסקו בחקלאות או מסחר. בניגוד אליהם, השבטים הנודדים עסקו בליווי שיירות שעברו בחצי האי. בהמשך היו גם קבוצות ערביות אשר התנצרו (ראו: ערבים נוצרים).

לאחר עליית האסלאם והתגבשותו בכוח הזרוע בממלכות חצי הערב, יצאו מוחמד וצבאו צפונה אל עבר שטחי האימפריה הביזנטית והאימפריה הסאסאנית שהיו בתקופות שפל ונהנו משקט מתמשך ביניהן. השאיפה של מוחמד לכבוש את העולם הידוע עד אז נבלמה בשטחי מפרץ אילת, ולמרות ששלח מכתב ליהודי אילת ("איילה" הביזנטית) בו הורה להם לקבל את דתו החדשה או להתכונן למותם, היה זה דווקא מוחמד שמצא את מותו שלוש שנים לאחר שהכריז על האסלאם כ"דת האמת" שיש להשליטה על העמים האחרים.

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל הביא את הערבים לארץ ישראל, אך אלה לא יכלו להביס את האימפריה הביזנטית ונעזרו במשתפי פעולה יהודים שמאסו בחיים כמיעוט דתי ותרבותי מדוכא ונרדף בארצם ולחמו לצד הערבים כנגד המשך השלטון הביזנטי. הערבים נהגו ביהודים ובנוצרים בארץ ישראל בתור ד'ימים, ואילו את השומרונים, שמוחמד לא הכיר ולכן גם לא הזכיר בקוראן כמונותאיסטים, אילצו להתאסלם בכוח החרב או למות וכאשר סירבו כמעט שהובילו בכך לכלייתם.

לאחר הכיבוש הערבי של המזרח התיכון נפוצו ערבים שנדדו מחצי האי ערב אל המרחב שנכבש: הלבנט, מצרים וארצות המגרב. לאחר מכן במרוצת ההיסטוריה, החלו מחד רוב בני העמים הכבושים לראות את עצמם כ"ערבים" גם כן, גם אם היה זה רק נושא תרבותי בשל התאסלמות ארצם ועמם ללא קשר דם בכובשים הערבים, ומאידך החלה הגירה של עולי רגל מוסלמים ממוצא לא-ערבי מכל הארצות שנכבשו אל עבר חצי האי ערב מסיבות דתיות וכו' שהתבוללו באוכלוסייה הערבית המקומית. הכיבוש הערבי-מוסלמי התרחב גם אל אירופה, עם כיבוש ספרד בידי המורים.

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ יעקוב חלבי, אל תתבלבלו, הדרוזים הם ערבים, באתר ynet, 8 באפריל 2008
  2. ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוק י"ט
אומה

אומה או לאום היא קבוצת אנשים בעלי זהות לאומית משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת. בלאום קיימים יסודות משותפים אותם חולקים (בדרך כלל) בני אותו הלאום כגון: שפה, תרבות, מקור אתני משותף, דת, ערכים, אידאולוגיה ומקור היסטורי משותף.

ישנן אומות המקושרות למדינת לאום, ישנן אומות מסוימות שלא שייכות לאף מדינה (כגון הכורדים והטטרים), וישנן אומות המפוצלות בין מספר מדינות, כגון גרמנים, ערבים, ורומנים. ישנן גם מדינות המורכבות משני לאומים (מדינות דו-לאומיות) כגון בלגיה, ומדינות המורכבות ממספר רב של לאומים (מדינות רב-לאומיות) כגון הודו ושווייץ.

הדעות חלוקות בנוגע להגדרה של אומה. במספר גדול של המדינות המודרניות, יש מגוון של אנשים עם מנהגי תרבות ומקור אתני שונה. יש לאומים אשר לא התאגדו סביב השתייכות מולדת כלשהי אלא סביב יסודות של ערכים, ואידאולוגיות מתוך בחירה, דוגמת ארצות הברית, שיש בה כמות גדולה של מהגרים, אך גם היא מתוארת לעיתים קרובות כאומה האמריקנית. עם זאת הלאום בארצות הברית נשען באופן כללי על תרבות משותפת, התרבות האנגלו-סקסית.

במדינת ישראל יש אזרחים בני שני לאומים שונים, הלאום היהודי והלאום הערבי. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת בין היהודים ובין הערבים וגם מקובלת על מרבית היהודים ומרבית הערבים. הקביעה מסתמכת על השפות והתרבויות השונות וגם על הקשר עם יתר בני האומה שמחוץ לישראל. עם זאת הביטוי "לאומי" או "בין לאומי" מתייחס למדינה ואזרחיה, לדוגמה "ביטוח לאומי", "ליגה לאומית", "דגל הלאום", "ההמנון הלאומי", "נמל התעופה הבין לאומי", "שירות לאומי", "המשלחת הלאומית", ועוד.

אירועי אוקטובר 2000

אירועי אוקטובר 2000 (בערבית: هَبَّة أُكتوبَر או هبة الأقصى או احداث أكتوبر 2000) היו גל של מהומות והפגנות אלימות של ערביי ישראל, אשר פרצו ב-1 באוקטובר 2000, (שהיה היום השני של ראש השנה ה'תשס"א), יומיים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, ושלושה ימים אחרי עלייתו של ראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון, להר הבית. בניגוד לאירועי האינתיפאדה השנייה, המתארים בראש ובראשונה את העימות מול פלסטינים תושבי השטחים, שאינם אזרחי ישראל, מיועד הכינוי "אירועי אוקטובר 2000" לתאר את העימות הפנים-ישראלי, מול מפגינים ומתפרעים ערבים אזרחי מדינת ישראל. האירועים התרחשו בשני גלים: 1 עד 3 באוקטובר ו-7 עד 10 באוקטובר, ובמהלכם נהרגו מבין המפגינים 12 ערבים אזרחי ישראל ופלסטיני שאינו אזרח ישראלי, וכן נהרג יהודי ישראלי אחד מיידוי אבנים.

האירועים החלו בהפגנות הזדהות המוניות שערכו ערביי ישראל עם ערביי יהודה ושומרון לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בהנחיית ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, ולאחר קריאתו של חבר הכנסת עבד אל-מאלכ דהאמשה להציל את מסגד אל-אקצא. ההפגנות הובילו לחסימת כבישים כמחאה, כללו במקרים אחדים בדיקת זהות הנוסעים ופגיעה ביהודים שבהם, וניסיונות תקיפת יישובים יהודים וכתוצאה מכך הידרדרו במהירות לעימותים בין המתפרעים לכוחות המשטרה ועוברי אורח. משטרת ישראל ומשמר הגבול הגיבו בירי של קליעי גומי, ובמקרים מסוימים גם ירי אש חיה, לעבר המתפרעים. עד אשר שככו כעבור שבוע, האירועים הידרדרו להצתות ומהומות בערים ובכפרים ערביים ומעורבים ברחבי הארץ, בעיקר בגליל ולאורך ואדי מילכ, ובמקרים רבים נרשמו התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה והערבים ובין ערבים ויהודים.ממשלת ישראל, בראשות אהוד ברק, נעתרה לבקשת הנהגת ערביי ישראל והקימה ב־8 בנובמבר 2000 ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים בראשות השופט תיאודור אור ("ועדת אור"). במסקנותיה בדו"ח שניתן ב־1 בספטמבר 2003, מתחה הוועדה ביקורת קשה על שרים בממשלה, על קצינים במשטרת ישראל, ועל מנהיגים בציבור הערבי הישראלי. על מסקנות הוועדה נמתחה ביקורת, הן בקרב הממשלה והכנסת והן בהנהגת הציבור הערבי. במהלך פגישת בחירות התנצל אהוד ברק בפומבי בפני הציבור הערבי, אך הללו ובהם חברי כנסת ערביים דחו אותה, וקבעו שהוא האחראי להרג.בשנת 2019 לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, כשעמד אהוד ברק בראשות מפלגתו החדשה ישראל דמוקרטית, התנצל שוב בפני ערביי ישראל על אירועי אוקטובר 2000.

ארצות ערב

ארצות ערב הן מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה אשר רוב תושביהן ערבים שמוצאם האתני הוא מחצי האי ערב והשפה הערבית היא שפתן הרשמית. מדינות אלה משתייכות לארגון הבינלאומי הנקרא הליגה הערבית.

אשקלון

אַשְׁקְלוֹן היא עיר חוף במחוז הדרום בישראל, השוכנת במישור החוף הדרומי, בקצה מערבי של חבל לכיש, בין הנגב לשפלה. היא העיר המערבית ביותר במדינת ישראל ובירת נפת אשקלון. אשקלון נחשבת לבין ערי החוף המפותחות ביותר ונמנית בין ערי התיירות והנופש הגדולים בישראל. אשקלון משתרעת על שטח של 48,000 דונם ומונה כ־145,432 תושבים, ה־13 באוכלוסייתה במדינת ישראל. העיר הדרומית ביותר במישור החוף במדינת ישראל.

הוקמה ב־1948 כמועצה מקומית, והוכרזה ב־1951 כמגדל־אשקלון. ב־1955 אוחדה עם המועצה המקומית אפרידר לרשות מקומית אחת שנקראה אשקלון.

העיר בעלת היסטוריה של יותר מחמשת אלפי שנה, נמנית עם הערים הקדומות ביותר בארץ ישראל העתיקה. משערים כי מקור שמה הוא מהמילה "שקל" המציינת מידת משקל, משום שאשקלון היא אחת מערי הנמל העתיקות בארץ, והמסחר היה מהפעיל ביותר. אשקלון נזכרת לראשונה בספר יהושע: "חמשת סרני פלשתים, העזתי, האשדודי האשקלוני".

בדואים

בדואים (או בֶּדְוִים, ערבית: بَدْو) הם קבוצה אתנית, שבעיקרה כוללת ערבים נוודים או נוודים-למחצה, המאמינים בדת האסלאם. הם מתגוררים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, חצי האי סיני, מדבריות צפון אפריקה והנגב (ראו הבדואים בישראל) ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב.

באופן מסורתי בדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. בני שבט אחד, או מספר שבטים קרובים ("עשאיר") מייחסים את עצמם בדרך כלל לאב מייסד אחד.

דמוגרפיה של ישראל

אוכלוסיית ישראל מנתה במרץ 2019 כ-9 מיליון תושבים בהשוואה ל-806,000 תושבים ששכנו בה עם קום המדינה. הנתונים אינם כוללים כ-117,000 עובדים זרים, (מתוכם כ-16,800 עובדים לא חוקיים), תיירים ללא אשרה בתוקף (המכונים: "מסתנני נתב"ג"), שמספרם מוערך בכ-66,700, המסתננים מאפריקה, שמספרם המוערך עומד על 32,600 (לא כולל ילדיהם שנולדו בישראל)

ומספר משתנה ובלתי ידוע של כמה עשרות אלפי שוהים בלתי חוקיים תושבי הרשות הפלסטינית.

נכון למאי 2019 כ-74.3% מתוך כ-9.0 מיליון תושבי ישראל הם יהודים (כ-6.7 מיליון), כ-21% מהם הם ערבים-מוסלמים, ערבים-נוצרים או דרוזים (כ-1.89 מיליון) וכ-4.8% אחרים (כ-435 אלף) מהם הם נוצרים לא-ערבים, בני דתות אחרות וחסרי סיווג דת במשרד הפנים.

המרד הערבי הגדול

המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, בערבית: ثورة فلسطين الكبرى, תעתיק: תַ'וּרַת פלסטין אלכֻּבְּרַה, בעברית: מרד פלסטין הגדול) היה מרד מאורגן שפרץ בארץ ישראל בשנת 1936, ונמשך בהפסקות עד מרץ 1939. מרד זה כונה באנגלית: המרידה הערבית בפלשׂתינה (Arab revolt in Palestine 1936-1939). במהלך המרד נהרגו למעלה מ-400 יהודים, כ-200 בריטים וכ-5,000 ערבים, רובם במסגרת חיסולי חשבונות ותקיפת מתנגדים. מספר קהילות יהודיות או יישובים קטנים נחרבו, גלו או פונו, בעיקר באזורי ספר ובערים עתיקות, בעקבות ההתקפות עליהן, וביניהן משמר הכרמל, חוות משמר הכרמל, עין זיתים, פקיעין, רוחמה, שכונת שמעון הצדיק, חברון, כפר השילוח, ביפו ובשכונות סביבה.

המרד כלל בעיקרו פעולות טרור של ערבים נגד מוסדות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל, ובמידת-מה גם נגד יהודים. פעולות אלה כללו תקיפות כנגד חיילים בריטיים, מוסדות השלטון הבריטי ונציגיו, והצתת גידולים חקלאיים ורכוש יהודי. המרד כלל גם טרור פנימי בתוך הציבור הערבי, בעיקר כלפי מתנגדי המרד. מאורעות אלה היו שונים מן הקודמים להם בהיקפם, בעוצמתם ובארגונם ונמשכו גם תקופה ארוכה יותר. היקף הפעולות האלימות ועוצמתן גבר עם הזמן. לצד פעולות הטרור נערכו הפגנות, נערכה שביתה רחבת היקף בניסיון לפגוע במשק היהודי, ובוצעו פעולות מרי אזרחי כדוגמת סרבנות מיסים.

המרד לא השיג את מטרותיו: הדרישות הפוליטיות של הערבים לא התקבלו על ידי השלטון הבריטי, היישוב היהודי לא נפגע באופן מהותי ממעשי הטרור ואף התחזק, הופחתה התלות בפועלים ערבים ובמשק הערבי, נפתח נמל ים בתל אביב, ושיטת יישובי חומה ומגדל באה לעולם, באישור שלטונות המנדט עד 1938, תוך עקיפת גזרות הספר הלבן של פאספילד. לעומת זאת הציבור הערבי הוכה מבחינה כלכלית וצבאית, והתדרדר למצב של אנרכיה פנימית עקב הטרור הפנימי.

טולכרם

טולכרם (בערבית: طولكرم) היא עיר פלסטינית במערב השומרון, כ-16 ק"מ מזרחית לנתניה. העיר מונה 62,000 תושבים (2007), ברובם ערבים מוסלמים, ומיעוטם ערבים נוצרים. בהסכמי אוסלו הוגדרה העיר כ-"שטח A", בו השליטה האזרחית והביטחונית נתונה בידי הרשות הפלסטינית. העיר משמשת כבירת נפת טולכרם.

ישראלים

ישרְאלים (בערבית: إسرائيليون. תעתיק: אִסְרַאִילִיוּן) הם אזרחי מדינת ישראל, תושָבי ישראל או כאלו השוהים במדינות אחרות. על פי חוק האזרחות, התואר ישרְאלי ומתן האזרחות נקבעים בדין דם, ועל כן עוברים מדור לדור (בהגבלה לדור אחד) בשונה ממתן אזרחות על פי דין הקרקע.

במישור ההיסטורי, המונח ישראלים נגזר מהמקרא בהקשר ליהודים כבני ישראל, המהווים גם רוב אוכלוסיית המדינה. מדינת ישראל אף יצאה לעצמאות תחת הגדרתה כמדינה יהודית, אך בד בבד התחייבה לקיים שוויון זכויות דמוקרטי מלא לכל אזרחי המדינה. המתח שבין הגדרת המדינה הבנויה בצורה דמוקרטית למדינה המהווה בית לבני העם היהודי, כדת וכלאום גם יחד, מקשה על גיבוש זהות ישראלית חד משמעית, מעבר למעמד האזרחי, והוביל לגישות שונות ביחס לאופי המדינה.

ישראל היא מדינה רב-תרבותית, הן מבחינה דתית והן מבחינה תרבותית. במהלך שנות היווסדה והתפתחותה כמדינה יהודית, פתחה את שעריה לגלי עלייה מאזורים שונים בעולם, מאירופה, צפון אמריקה, ארצות ערב, איראן, ברית המועצות לשעבר ואתיופיה. בקיבוץ גלויות זה עודדה תרבות כור היתוך, והחיבור בינם לבין תושבי הארץ הוותיקים (עיקרם ערביי ארץ ישראל ואנשי היישוב הישן) יצר אופי ישראלי רב תרבותי. גם בהקשר הזה ישנו פולמוס סביב אפשרותה של תרבות כזו להתגבש במתח שיוצר אופייה הדואלי של המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית.

מחוץ לישראל עיקר תפוצת הישראלים וצאצאיהם היא בצפון אמריקה וברחבי אירופה. מספרם המוערך של הישראלים הגרים מחוץ לישראל נאמד בכ-750,000, כעשירית מכלל הישראלים.

מאורעות תרפ"א

מאורעות תרפ"א (כונו גם כפרעות תרפ"א) החלו בכ"ג בניסן ה'תרפ"א (1 במאי 1921) ביפו, והתפשטו ליישובים יהודיים נוספים. המאורעות כללו מעשי רצח, אלימות, אונס, שוד וביזה ביהודים ורכושם על ידי ערבים. במהלך חמשת ימי הפרעות נרצחו 47 יהודים ונפצעו 140. לערבים היו 48 הרוגים ו-73 פצועים מירי הצבא הבריטי ומגינים יהודים על התוקפים.

מאורעות תרפ"ט

מאורעות תרפ"ט (1929, בפי הערבים ثورة البراق, תעתיק: תַ'וּרַת אל-בֻּראק, בתרגום לעברית: "מהפכת אל-בוראק", כינוי לכותל המערבי על פי אחת המסורות הערביות) היו סדרה של פרעות אלימות ומעשי טרור מצד ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, שאירעו בין 23 באוגוסט 1929 (י"ז באב תרפ"ט) ל-29 באוגוסט 1929. במאורעות נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו, ויישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל ננטשו ונחרבו.

מצד הערבים נהרגו 116 ונפצעו 232, מרביתם בידי שוטרים בריטים כחלק מדיכוי המהומות, ומקצתם על ידי יהודים בפעולות נקם .

בעקבות המאורעות מונתה ועדת שו לחקירת האירועים. הוועדה הגישה ב־1930 את דו"ח הופ-סימפסון, ובעקבותיו הוצא לאחר מכן הספר הלבן של פאספילד.

מזרח ירושלים

מזרח ירושלים (בערבית: القدس الشرقية) או ירושלים המזרחית הוא כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק. מבחינה גאוגרפית שטח זה כולל לא רק את אזוריה המזרחיים של העיר אלא גם את הצפוניים והדרומיים. לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל על שטח זה את החוק הישראלי. השטח כולל, בנוסף לשטחה של ירושלים שנכבש על ידי הצבא הירדני והיה בשליטת ירדן בשנים 1948–1967, גם עיירות וכפרים שעד אז לא נחשבו כחלק מירושלים. למעשה, השטח שהיה כפוף לעיריית ירושלים הירדנית כלל רק 6.4 קמ"ר. כלומר, 91% משטח מזרח ירושלים לא נכלל באזור זה לפני יוני 1967.

נכון ל-2012, אוכלוסיית מזרח ירושלים מהווה כ-58% ערבים-מוסלמים, כ-39% יהודים, וכ-2.3% ערבים-נוצרים.

סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל

סקר הכפרים 1945 (באנגלית: Village statistics 1945) הוא סקר שהוכן בעבודה משותפת של מחלקת הסטטיסטיקות (Government Office of Statistics) ומחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט הבריטי, עבור ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שפעלה בתחילת שנת 1946. הנתונים חושבו ליום 1 באפריל 1945 ופורסמו לאחר מכן ושימשו גם את ועדת אונסקו"פ שפעלה בשנת 1947.

הסקר כולל נתונים על בעלות הקרקעות ושימושיו, נתוני אוכלוסייה ונתונים על תשלומי מיסים. נתוני הקרקעות התבססו על עבודה שנעשתה עבור ועדת פיל ועודכנה על ידי מחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט. נתוני האוכלוסייה התבססו על נתוני מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל, תוך עדכון על פי מפקדים חלקיים שונים שנעשו בעיקר במגזר היהודי, נתוני הגירה ונתוני ריבוי טבעי. הנתונים לכל ארץ ישראל נחשבים אמינים יותר מאשר נתוני הנפות והיישובים. עורכי הסקר הבהירו שלא ניתן לראות בו יותר מהערכה גסה של האוכלוסייה בפועל.

עברית ישראלית

עברית או עברית ישראלית (על שמות נוספים ראו להלן) היא שפה שמית המדוברת במדינת ישראל, ובחלק מהקהילות היהודיות-ציוניות ברחבי העולם, החל מתחילת המאה ה-20.

העברית הישראלית התפתחה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בתהליך המכונה "תחיית הלשון העברית". בשנות האלפיים מדברים בה כשמונה מיליון בני אדם – רובם ככולם תושבי מדינת ישראל או מהגרים ישראלים בעולם, מתוכם כארבעה מיליון כשפת אם, כשני מיליון עולים חדשים, כמיליון ערבים ישראלים וכחצי מיליון ישראלים מהגרים או תושבי חוץ ויהודים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. בנוסף משתמשים בה כחצי מיליון ערבים[דרוש מקור] בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה לצורך תקשורת עם ישראלים.

העברית הישראלית היא השפה הנפוצה בישראל והינה השפה הרשמית של מדינת ישראל, ועוד לפני הקמתה, הייתה אחת מן השפות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי. לעברית הישראלית אין ניבים גאוגרפיים, אולם אפשר להבחין בסוציולקטים או באתנולקטים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בהגיית העיצורים – במיוחד העיצורים הלועיים. העברית משמשת גם כלשון דיבור וגם כלשון כתב, תרבות, מחקר ומינהל. הגוף החוקר ומכוון את התפתחות השפה העברית באופן רשמי, מתוקף חוק של מדינת ישראל, הוא האקדמיה ללשון העברית.

ערביי ארץ ישראל

ערביי ארץ ישראל, ערביי דרום-סוריה או ערביי פלשתינה (באנגלית: Arabs of Palestine; בערבית: عرب فلسطين) היו השמות המקובלים לערבים תושבי ארץ ישראל טרם השתרשות הלאומיות הפלסטינית.

ערביי ישראל

ערביי ישראל (בערבית: عرب إسرائيل; בפי הפלסטינים: عرب 48, "ערביי 48'"; عرب الداخل, "ערביי הפְּנים") הם ערבים אזרחי מדינת ישראל.

ערביי ישראל ברובם המכריע הם מוסלמים מהזרם הסוני, ומיעוטם הם נוצרים או דרוזים.

נכון לאפריל 2019, מהווים ערביי ישראל כ-20.9% מאוכלוסיית ישראל.

פלסטינים

פלסטינים (בערבית: فلسطينيون; תעתיק מדויק: פלסטיניון) הם ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וצאצאיהם. בישראל המונח מבחין בין קבוצות אלה לבין אזרחי ישראל הערבים, אשר מכונים ערביי ישראל. בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינויים "פלשתינאי" או "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פַלַסְטִין. באנגלית: Palestine) לציון ערבים ויהודים כאחד, אולם מאז 1948 כינוי זה בדרך כלל מתייחס רק לבני העם הערבי.

באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 והורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, [וגם] מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני". המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים". המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל.

הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים, שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה בשליטתם. לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, הוכר אש"ף כמייצג הרשמי של הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.

רמלה

רַמְלָה (בערבית: الرملة) היא עיר במישור חוף יהודה שבמישור החוף הדרומי ומרכז נפת רמלה ומחוז המרכז בישראל. כבירת המחוז היא מספקת שירותים מחוזיים, מנהליים, חינוכיים, ואף כלכליים ותעשייתיים. מצפון לעיר נמצאים לוד, ניר צבי וצריפין, מדרום היישובים מצליח וישרש, ממערב נמצאים נס ציונה, באר יעקב ונצר סרני, וממזרח נמצאים אחיסמך, כפר דניאל וגמזו.

העיר נוסדה בראשית המאה ה-8, בידי מושל ג'נד פלסטין סולימאן אבן עבד אל-מלכ מבית אומיה, שנעשה לאחר מכן לח'ליף, ושימשה כעיר הבירה של הג'נד והחליפות האומיית בתקופה הערבית. מקור שמה של העיר – "מדינת אל רמל", שתרגומו "עיר החולות" (مدينة ألرملة), משום שנבנתה על דיונות חול (רמל رمل בערבית). רמלה נחשבת גם לעיר היחידה שנוסדה על ידי הערבים בתקופת שלטונם בארץ ישראל.

נכון לסוף שנת 2018 התגוררו בעיר 94,964 תושבים, שלושה רבעים מהם יהודים, כ-23% ערבים מוסלמים ו-4.5% ערבים נוצרים. רמלה היא עיר קולטת עליה, ויש בה ייצוג ומיזוג של כל העדות והעליות. כשליש מתושביה עלו מחבר המדינות בגל העלייה שהחל בסוף שנות ה-80.

שייח'

שייח' (شيخ, תעתיק מדויק: שָיח') הוא תואר שניתן למנהיג בשבטים בדואיים וערביים. משמעות השם בערבית היא זקן, אף שהשייח' אינו בהכרח כזה.

הכינוי מתייחס לעיתים קרובות לאחד מזקני השבט, לאדם משכיל או לעולמא. למרות שהכינוי מתייחס בעיקר לגברים, קיימות בהיסטוריה מספר דוגמאות שבהן היו גם נשים שנשאו תואר זה. בקרב הסופים שייח' הוא כינויו של מנהיג המסדר (טריקה).

השייח' אחראי להתנהלותו הכללית של השבט, והוא הסמכות העליונה בנושאים כמו נישואין, סחר, נדידות, טיפול, משפט, טיפוח העדרים וכיוצא בזה.

כיום, בעיקר בחברה הבדואית, מעמד השייח' הולך ונכחד ואין לו השפעה כפי שהייתה בעבר בהיותו חורץ גורלות ומיישב סכסוכים.

תפקיד או מעמד השייח' עובר בדרך כלל לאדם בירושה, מאביו או סבו ועבודתו היא בהתנדבות מלאה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.