ערבות מואב

עַרְבוֹת מוֹאָב (או ערבת מואב) הוא אזור של ערבה בחלקו הדרומי-מזרחי של עמק הירדן בואכה ים המלח, הגובל בארץ מואב מדרום-מזרח, ובנהר הירדן וערבות יריחו ממערב.

באזור זה התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר יישובים מרכזיים, ובהם בֵּית הַיְשִׁמוֹת (כיום הכפר סווימה), בֵּית הָרָם (כיום הכפר א-ראמה) ובֵּית נִמְרָה (כיום הכפר נמרין).

בנדודי ישראל במדבר

Wanderings in the desert map
מפה של נדודי בני ישראל 1641

ערבות מואב נמנית כתחנה האחרונה בנדודי בני ישראל במדבר, אליה הגיעו לאחר שהקיפו ממזרח את ארץ אדום ואת ארץ מואב, ולאחר שכבשו את ארץ סיחון ועברו דרכה. אמנם תחנה זו הייתה בפתח שערי ארץ כנען שהרי ניתן היה להיכנס משם לארץ דרך מעברות הירדן ולפגוש את ביצורי יריחו, אולם תחילה המשיכו בני ישראל צפונה וכבשו את ממלכת עוג אשר בבשן, ורק אז חזרו אליה.

לתחנה זו נודעה חשיבות מיוחדת נוספת, מפני שלאחר שסיימו את כיבוש עבר הירדן המזרחי מנחל ארנון ועד החרמון, חזרו וישבו בני ישראל בערבות מואב, ושם חזר משה ולימדם את כל התורה, בשנה האחרונה לחייו, בטרם כניסתם לארץ: "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר"[1].

מחנה ישראל התפרס אז בערבות מואב מבית הישימות מדרום ועד אבל השיטים מצפון. מערבות מואב יצא משה אל מקום קבורתו בהר נבו.

חטא בעל פעור

בעוד ישבו ישראל בערבות מואב, לקראת הכניסה לארץ ישראל, שכר בלק מלך מואב את בלעם לקלל את ישראל כדי לנצחם במלחמה. משלא עלה הדבר בידו, יעץ בלעם לבלק להכשיל את בני ישראל בסגידה לבעל פעור באמצעות פיתויים לכך על ידי זנות עם בנות מואב, וכך אלוהיהם יכעס עליהם והם יפסידו במלחמה.

כאשר פיתו בנות מואב ומדיין את ישראל לזנות עימן ולהשתחוות לבעל פעור, פרצה מגפה בעם ישראל שהמיתה 24,000 איש, ובמקביל הורה משה לשפוט ולהמית את כל הסוגדים לפסל. המגפה נעצרה בזכות מעשהו של פינחס בן אלעזר הכהן הגדול, שדקר למוות את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור (בת אחד ממלכי מדיין), בשעה שזמרי הביאה לאוהלו כדי לשכב עימה. מעשהו הרתיע את שאר הזונים עם בנות מואב ומדיין וחרון-האף של ה' סר מעל ישראל.

היישוב היהודי בערבות מואב

משה חילק את ערי ערבות מואב בין שבט גד ובין שבט ראובן.

בתקופת השופטים ניסו המואבים לכבוש את המקום מחדש, ולעיתים הצליחו בכך לפרק זמן. מצבת מישע מעידה על מאמצים אלו גם בתקופת המלוכה.

היישוב היהודי בערבות מואב המשיך להתקיים לאורך תקופת הבית השני[2] וכן בתקופת המשנה והתלמוד[3].

הקמת אבנים

לפי דרישת המסורת של הרב מאיר מרוטנבורג, בערבות מואב הקים משה רבינו מצבת אבנים, למרות שלא כתוב על כך במפורש במקרא[4].

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ספר דברים, פרק א', פסוק ה'.
  2. ^ מלחמות היהודים, ספר ג', 47-44.
  3. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה ב'.
  4. ^ טעמי המסורת להמהר"מ מרוטנבורג דף לד
קודמת:
הרי העברים
נדודי בני ישראל במדבר הבאה:
---
הרי העברים

הַרי הָעֲבָרִים הוא כינוי שניתן במקרא לרכס הרים באזור עבר הירדן המזרחי, ושימש כאחת מתחנות בני ישראל בעת מסעם במדבר לאחר יציאתם מצרים.

כמו כן נזכר הר זה בספר במדבר בשם הר נבו, עליו נצטווה משה לעלות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (משה כידוע לא זכה להיכנס אליה).

בספר דברים ישנו תיאור מפורט של ההר: "הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ".

חגיגות נבי מוסא

חגיגות נבי מוסא הן מנהג עלייה לרגל (בערבית: الموسم, אל-מַוַסִם) שבו פקדו מאמינים מוסלמים מאזור ארץ ישראל את המסגד במדבר יהודה, כעשרה קילומטר דרומית ליריחו וכעשרים קילומטר מזרחית לירושלים, שבו לפי מסורתם קבור נבי מוסא (השם הערבי של הדמות התנ"כית משה רבנו). המוסם נחוג כל שנה באביב, באופן בלתי תלוי בלוח השנה המוסלמי. במשך הזמן התפתח לחג פן חברתי ופוליטי, ובתקופת היישוב נהפך החג למוקד הפגנות לאומניות ואנטי-ציוניות (בהן מאורעות תר"פ), עד שהמשטר הבריטי אסר על מנהג העלייה לרגל ב-1937. על בנייני נבי מוסא ועל קבלת פני החוגגים, היו ממונים בני משפחת אל-חוסייני. מאז היו ניסיונות רבים לחדש את מסורת העלייה לרגל לקבר, אבל החשש שלאומנים פלסטינים ינצלו את החג לשלהב את ההמון למטרות פוליטיות גרם לממשלות הבאות ששלטו במתחם הקבר להמשיך ולהגבילה.

חטא בעל פעור

חטא בעל פעור או חטא בנות מואב הוא מאורע מקראי שאירע בעת שחנו עם ישראל בערבות מואב סמוך לכניסתם לארץ כנען, במהלכו נמשכו רבים מהעם לזנות עם בנות מואב ומדיין, ומתוך כך פיתו אותם הבנות להשתתף באכילת הזבחים שהקריבו לאל המואבי בעל פעור, ואף להשתחוות לו. בעקבות החטא הורה ה' למשה להוציא להורג את ראשי החוטאים בסגידה לאל אחר, ובתוך כך פרצה מגפה בקרב העם.

בשיאו של החטא, לקח זמרי בן סלוא ששימש כנשיא בית אב בתוך שבט שמעון, את כזבי המדיינית, בתו של צור ממלכי מדיין, לשכב איתה באוהלו לעיני משה וכל העדה, שהביטו במעשה בחוסר אונים. פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, בקנאתו לה' על הבגידה, לקח רומח ודקר את שניהם למוות באוהל, ובעקבות זאת המגפה נעצרה. בשכר זאת, הבטיח ה' לפינחס ולזרעו את הכהונה הגדולה.

מצבת מישע

מַצֶּבֶת מֵישַׁע היא מצבת זיכרון לכמוש, אלוהי המואבים, שהוצבה מטעם מישע מלך מואב בעיר דיבון, במחציתה השנייה של המאה ה-9 לפני הספירה, לציון ניצחונותיו על ממלכת ישראל, בתקופת שלטונם של מלכי שושלת בית עמרי. המצבה התגלתה בשנת 1868, והיא מהווה את אחד הגילויים החשובים בארכאולוגיה של תקופת המקרא בשל היותה העדות החוץ-מקראית הראשונה למתואר בתנ"ך. המצבה נמצאת כיום במוזיאון הלובר שבפריז.

נדודי בני ישראל במדבר

נדודי בני ישראל במדבר, לפי המסופר בתורה, נמשכו ארבעים שנה, מתום יציאת מצרים ועד לכניסתם לארץ כנען. בלשון חז"ל מכונים אלו שנדדו ממצרים ולא זכו להיכנס לארץ המובטחת כבני "דור המדבר".

תחילתו של המסע ממצרים לארץ כנען במעמד הר סיני, שהתרחש שבעה שבועות לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, ובו התגלה אלוהים לבני ישראל בהר סיני, ונתן להם את התורה.

במהלך המסע אכלו בני ישראל מן שירד משמים, המן היה יורד פעם ביום במשך 6 ימי השבוע, בשבת לא קיבלו מן מאחר שבשישי ירד מנה כפולה.

סווארכה

א-סוארכה (בערבית: سواركة) היא חמולה בדואית בת 250,000 בני אדם (ויש הטוענים שאף 700,000 או מיליון) החיים בפזורה בין שטחי ערבות מואב, יהודה ושומרון ובחצי האי סיני.

תלוליות ע'סול

תלוליות ע'סול או תוּלֵילַאת אל-עַ'סוּל (Teleilat Ghassul) הוא אתר ארכאולוגי בירדן, באזור ערבות מואב, 14 ק"מ צפונית מזרחית לים המלח ליד הכפר כפריין. האתר מורכב מקבוצה של תלוליות קטנות ומכאן שמו. יש מזהים את האתר עם "שטים" בערבות מואב המוזכר בספר במדבר בתור מושב מחנה שבטי ישראל בטרם כניסתם לארץ כנען. האתר נחפר ונמצאו בו שרידים מהתקופה הכלקוליתית. הוא נחשב לאתר הגדול מסוגו ועל שמו מכונה התרבות הכלקוליתית בשם "התרבות הע'סולית", כשם המקום בערבית. בשנת 2009 מרבית האתר נהרס בעקבות עבודות פיתוח של הירדנים באזור.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.