עקיבא אלדר

עקיבא אלדר (נולד ב-27 בנובמבר 1945) הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי. בעברו כתב אדלר בעיתון "הארץ" והיה חבר עבר בהנהלת מערכת העיתון. כיום הוא בעל טור באתר "אל-מוניטור"[1].

עקיבא אלדר
עקיבא אלדר, 2014
עקיבא אלדר, 2014
מדינה ישראל  ישראל
מעסיק הארץ

ביוגרפיה

עקיבא אלדר הוא בן למשפחה ציונית שעלתה לישראל מפולין בשנות השלושים. הוריו, ישראל וציפורה אנגלרד, השתקעו בחיפה, שם נולד וגדל. למד בבית הספר היסודי ליאו בק ובתיכון בבית הספר הריאלי. עשה חלק משירותו הצבאי בממשל הצבאי בגליל. לאחר שחרורו החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה ומדעי המדינה וכן למד כלכלה. בתקופת לימודיו (19701968) שימש קצין מטה לסטטיסטיקה במפקדת יהודה ושומרון והיה אחראי למספר סקרים בשטחים, בהם סקר החקלאות הראשון שנעשה בשטחים. באותה תקופה נבחר ליו"ר ארגון הסטודנטים לכלכלה ומנהל עסקים (אייאס"ק) שעוסק בין השאר בחילופי סטודנטים. בשנים 19721973 שימש עוזר לדובר ראש עיריית ירושלים טדי קולק. בשנת 1974 החל לעבוד בקול ישראל תוך כדי לימוד בקורס כתבים ועורכים. שימש כתב לעניינים מוניציפליים ופליליים וכן ערך והגיש יומני חדשות.

אלדר עבר לעיתון הארץ ב-1978, ושימש ככתב בשורת נושאים - לענייני פלילים, לענייני ירושלים, רשות השידור, דתיים וחרדים. בקיץ 1983 מונה לכתב מדיני, תפקיד שבו שימש עשר שנים, וחשף, בין היתר, את הסכמתה של סוריה להשתתף בועידת מדריד ב-1991. במחצית השנייה של שנות ה-80 מונה לחבר הנהלת העיתון וכתב מאמרי מערכת. בשנת 1993 מונה לכתב הארץ בוושינגטון די. סי., תפקיד שבו שימש במשך שלוש שנים. באותה תקופה התארח בתוכניות מלל יוקרתיות כמו נייטליין, תוכניתו של צ'ארלי רוז, מקניל-לרר ועוד.

מאז שובו ארצה החל לכתוב טור שבועי ומאמרי מערכת וכן מאמרי פרשנות וראיונות. בין השאר היה העיתונאי הישראלי האחרון שראיין את יאסר ערפאת. כמו כן ראיין את עבדאללה מלך ירדן, את קרלוס מנם נשיא ארגנטינה, את ג'ימי קרטר נשיא ארצות הברית לשעבר, את מזכ"לי האו"ם בוטרוס בוטרוס ראלי, קופי אנאן ובאן קי-מון, את נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, וכן את שרי החוץ של צרפת, ספרד וירדן ואת מזכיר הליגה הערבית עמר מוסא. אלדר חשף את נוסח הצעת הנשיא ביל קלינטון להסכם שלום בין ישראל לסוריה, שהוגשה בינואר 2000 לראש הממשלה אהוד ברק ולשר החוץ הסורי פארוק א-שרע בועידת שפרדסטאון. בשנת 2004 פרסם תחקיר עיתונאי מקיף על ועידת קמפ דייוויד ואירועי האינתיפאדה השנייה, שבו כתב שראשי קהילת המודיעין ערערו על התזה שלפיה ערפאת תכנן את המהומות ולא התכוון להגיע להסדר.

אלדר הוא אורח קבוע בתוכניות טלוויזיה של CNN ,BBC, אל ג'זירה וכן בתחנות רדיו בארצות הברית, באירופה ובישראל. ב-1994 סייע לאבא אבן בהכנת סדרת הטלוויזיה Israel: A Nation is Born ששודרה בתחנות טלוויזיה ברחבי העולם. כמו כן יעץ לחיים יבין בהכנת סדרת הטלוויזיה "ארץ המתנחלים" ששודרה בערוץ 2. הִרצה בחוגים לתקשורת באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה.

מאמריו התפרסמו בכמה כתבי עת מקצועיים, בין השאר מאמר בנושא סיקור הטרור בכתב העת של אוניברסיטת קולומביה ומאמר בספר "אור לגויים? מדיניות החוץ של ישראל וזכויות אדם" שערכה דפנה שרפמן. הוא מפרסם מאמרים בעיתונות העולמית כמו ניו יורק טיימס, לוס אנג'לס טיימס, The Nation, וושינגטון טיימס, לה מונד דיפלומטיק, ובעיתונים בספרד וביפן.

אלדר משתתף בכנסים בינלאומיים ובקבוצות עבודה משותפות עם פלסטינים באירופה מטעם ארגוני שלום לגיבוש הבנות בנושאי ירושלים, פליטים, אסטרטגיית משא ומתן וחינוך לשלום.

ב-13 בנובמבר 2012, בהגיעו לגיל פרישה פרסם את טורו האחרון בעיתון הארץ, טור פרידה אותו הקדיש ל"רשע הכיבוש".

נשוי לד"ר דורית אלדר, חוקרת ומרצה לעבודה סוציאלית ומחברת הספר "בוחרות בחיים", על נשים מוכות בישראל. אב לבן ושתי בנות.

דעותיו

אלדר תומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, בהגדרת ישראל כמדינת היהודים ומדינת כל אזרחיה, בהסדר ברוח יוזמת השלום הערבית אך ללא מימוש זכות שיבה לפליטים. הוא מאמין שהשלום הוא המפתח לביטחון, דוגל בחלוקת ירושלים ובעמדות עיר עמים, תומך בהפרדת דת ומדינה, בשוויון לכל הזרמים ביהדות, ובצמצום פערים בין חלשים לחזקים.

אלדר מאמין ש"הכיבוש לא רק פוגע בשכנים הפלסטינים שעמם נגזר עלינו לחיות, אלא גם משחית אותנו", בהתייחסו ליהודים תושבי ישראל. לדעתו, לא ניתן לשמור לאורך שנים על צביונה היהודי של ישראל וגם לקיים משטר דמוקרטי שוויוני, ולהגביר את המאמצים לשלב את ערביי ישראל בחיי החברה והכלכלה, אך גם לאפשר להם אוטונומיה תרבותית. במאמר בגרדיאן הבריטי ב-14 בדצמבר 2010, הזהיר מהצהרתו של סאיב עריקאת על מימוש זכות השיבה, שמשמעותה המעשית חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי: "עריקאת אינו יכול לומר בתום לב שהדבר 'לא יביא למשבר קיומי עבור ישראל', שכן הוא רומז שבעבור הזמן, ישראל תיעלם ולא תהיה עוד מולדת ליהודים, שכן מעבר לנקודה מסוימת יהיו היהודים מיעוט בגבולות שלפני 1967."[2]

אלדר סבור שהשלום עם מצרים הוכיח שסיוע כלכלי של המערב מצמצם את האינטרס של מדינות ערב להפר את השלום ולפתוח במלחמה עם ישראל. הרחבת מעגל השלום תסייע לדעתו לארצות הברית ללחוץ על איראן להצטרף להסכם (שיכלול את ישראל) של מזרח תיכון נקי מנשק להשמדה המונית.

אלדר סבור שעוצמתה של ישראל תלויה ברכישת השכלה, לא פחות ואולי אף יותר מאשר ברכש ביטחוני. הוא מאמין שיש לחייב את מערכת החינוך החרדית לצרף לתוכנית הלימודים לימודי אנגלית ומתמטיקה, ושהמגזר החילוני לא יוכל לאורך ימים לפרנס מאות אלפי תלמידי ישיבות מרובי ילדים.

ביחס לתופעת ההסתננות מאפריקה לישראל, הוא תופס את המסתננים לא כמהגרי עבודה לא חוקיים, אלא כשווי ערך במצוקתם לפליטים היהודים מאירופה ערב מלחמת העולם השנייה. בתור שכאלו מאמין אלדר כי יש לאפשר את כניסתם לישראל ולאשרר את זכויות אזרחי ישראל. הוא מתנגד חריף למדיניות הממשלתית בהתמודדות עם תופעת ההסתננויות לישראל.

תביעה משפטית

אלדר הפסיד בתביעה על לשון הרע שהגיש נגדו אריה קינג על שהציג אותו כמי שאמר שהוא יאכלס שכונה במזרח ירושלים עם או בלי אישור, אף על פי שבמקור הוא אמר שהוא יאכלס את השכונה גם אם היא לא תחובר לרשת החשמל. בעקבות זאת, חויבו אלדר ועיתון הארץ בתשלום פיצויים של 8,000 ש"ח, על ידי השופט נעם סולברג[3]. כאשר שמו של סולברג עלה כמועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה כתב עליו אלדר: "הפרשנות שלו לחופש הביטוי הפכה את סולברג, שהתמחה בחוק לשון הרע, לאימת התקשורת" וציין: "כותב שורות אלה היה אחד מקורבנותיו"[4].

פרסים והכרה

2007 – פרס על שם אליאב סרטאווי Middle East Award, שהוענק לאלדר בטקס באוניברסיטת קולומביה מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס. הפרס ניתן לו ביחד עם העיתונאי הערבי סלאמה נעמת בזכות חילופי מכתבים בין השניים שפורסמו ב"הארץ" באנגלית, בעיתון הפלסטיני אל-קודס וכן בבולטימור סאן ובאתרי אינטרנט רבים בשפה הערבית[5][6].

2006 – אלדר נבחר לאחד העיתונאים המשפיעים בעולם בסקר שערך העיתון Financial Times[7].

ספריו

מארב ירושלמי: המהלכים להעברת שגרירות ארצות הברית לבירה

זהו ספרו הראשון של אלדר שראה אור במסגרת מכון ירושלים לחקר ישראל בשנת 2002, אותו כתב בצוותא עם נמרוד גורן, שהיה חוקר במכון. הספר דן ביחסי ישראל-ארצות הברית - קהילה יהודית ומשתמש במקרה הבוחן של סוגיית העברת השגרירות האמריקאית לירושלים כדי להמחיש את יחסי הגומלין ביניהם.

אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967

ספר זה כתב אלדר ביחד עם עדית זרטל והוא ראה אור בשנת 2004 בהוצאת כנרת (זמורה-ביתן-דביר). הספר הופיע ברשימת רבי-המכר בישראל ויצא לאור באנגלית, גרמנית וערבית. הספר סוקר את תולדות תנועת ההתנחלות מראשיתה. התזה המרכזית של הספר היא שמיעוט קטן של מתנחלים והממסד הישראלי שמשרתם מרצון, נהפכו אדונים לגורלה של המדינה. הספר מצביע על היחסים הסימביוטיים בין המתנחלים לחברה הישראלית לגווניה.

קישורים חיצוניים

על הספר "אדוני הארץ"

הערות שוליים

  1. ^ עקיבא אלדר
  2. ^ המאמר בגארדיאן
  3. ^ אריה קינג נגד הוצאת עיתון הארץ בע"מ, א 006112/03, פסק דין שניתן ב-2 ביוני 2005, אתר נבו
  4. ^ עקיבא אלדר, המאבק על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ; נעם סולברג - מועמדות שהיא הצעה מגונה, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2009
  5. ^ Common Ground Awards 2007, באתר search for common ground
  6. ^ שירות "הארץ", פרס עיתונות במזרח התיכון לעיתונאי "הארץ" עקיבא אלדר, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2007
  7. ^ Views of the world ‏ Financial Times, ‏ May 19 2006
27 בנובמבר

27 בנובמבר הוא היום ה-331 בשנה בלוח הגרגוריאני (332 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 34 ימים.

אורי שגיא

אוּרי שגיא (איזנברג) (נולד ב-5 באוגוסט 1943) הוא אלוף לשעבר בצה"ל, שכיהן בתפקידו האחרון כראש אמ"ן בשנים 1991–1995.

אל-מוניטור

אל-מוניטור (באנגלית: Al-Monitor‏, בערבית: المونيتور), הוא אתר חדשות ערבי-אמריקאי המספק כיסוי ונקודת מבט מהמזרח התיכון באמצעות תוכן מתורגם ותוכן מקורי.

מייסד האתר הוא איש העסקים הסורי-לבנוני-אמריקאי ג'מאל דניאל. האתר הושק בינואר 2012. צוות המנהלים של האתר כולל אקדמאים, עיתונאים בעלי-שם ואנשי עסקים בכירים.

האתר מקיים שותפויות עם שבעה-עשר ארגוני חדשות גדולים ממדינות במזרח התיכון, בהן טורקיה, ישראל, איראן, מצרים, איחוד האמירויות, עיראק ועוד.בין השותפים באתר: "אלח'בר" (אלג'יריה), "אל-מסרי אליום" (מצרים), אזאמאן (לונדון, בגדד, בֵּירוּת), מעריב, כלכליסט, ידיעות אחרונות (ישראל), "אל-קבאס" (כוויית), א-נהאר (לבנון) ,"אל-ספיר" (לבנון), אל-חיאת (לונדון, בבעלות סעודית), "אלאִקתִצאד וָלְאעמאל", "הארבר טוּרק" (טורקיה), סאבאן (טורקיה), מילייֶט (טורקיה), ראדיקאל (טורקיה) אָל ח'אלֵייג' (איראן), ו"אָל טנג'יר" (מרוקו).

בכל יום, בוחרים עורכי האתר ומתרגמים לאנגלית תמהיל של מאמרים שאינם מופיעים או זמינים בשפה האנגלית. האתר וצוות התורמים שלו בונים את התוכן היומי ממאמרים המתורגמים מהעיתונות האיראנית, הטורקית והישראלית והמדינות הערביות השונות, בשילוב עם פרשנות ודיווחים מקוריים של כתבי האתר. הכתבות מלוות לעיתים קרובות בסרטוני וידאו. האתר הוא רב-לשוני, כל הכתבות בו כתובות הן באנגלית, והן בשפתו של הכָּתב (עברית, ערבית, פרסית או טורקית).

בין כתבי הפורטל בשפה העברית - הכתבים עקיבא אלדר, שלומי אלדר, ג'קי חוגי, גתית גינת, אורי סביר, דני זקן, מזל מועלם ובן כספית.

אלדר

האם התכוונתם ל...

בית סירא

בית סירא (בערבית: بيت سيرا) הוא כפר פלסטיני בגדה המערבית בגבול הרי בנימין ושפלת יהודה צמוד לגדר ההפרדה שמצידה השני שוכנת מודיעין-מכבים-רעות. מבחינה אדמיניסטרטיבית משתייך לנפת רמאללה ואל-בירה. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, אוכלוסיית הכפר מנתה 3,518 תושבים בשנת 2016.

בלעין

בִּלעין (ערבית: بلعين) הוא כפר פלסטיני הנמצא מערבית לרמאללה ומזרחית למודיעין עילית, ב"שטח B", שבשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית. בכפר כ-1,800 תושבים, המתפרנסים בעיקר מחקלאות. מהכפר יוצאות דרכים לכפרים סאפא מדרום, כפר ניעמה ממזרח וחרבתא מצפון, וכן כביש נוסף לכיוון מודיעין עילית ממערב, הקטוע על ידי גדר ההפרדה סמוך ליציאה מהכפר. המשפחות ("חמולות") העיקריות בכפר הן אבו רחמה, ח'טיב ובורנאת.

הכפר התפרסם בעיקר בגלל המאבק הממושך נגד הקמת גדר ההפרדה בסמוך אליו.

דזמונד טוטו

דזמונד מפילו טוטו (באנגלית: Desmond Mpilo Tutu; נולד ב-7 באוקטובר 1931) הוא כומר דרום-אפריקאי, ממנהיגי מאבק השחורים באפרטהייד, וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1984.

דני יתום

דני יתום (נולד ב-15 במרץ 1945) הוא אלוף בצה"ל במילואים, לשעבר ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, וכיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה.

המנהל האזרחי

המִנְהַל האזרחי (בר"ת: מנהא"ז) הוא גוף צבאי שמנהל מטעם מדינת ישראל את הפעילות האזרחית (הלא-צבאית) בשטחים שישראל כבשה אך לא החילה עליהם את סדרי המינהל והשיפוט שלה. בחודשים שלאחר מלחמת סיני ברצועת עזה ובסיני ומאחרי מלחמת ששת הימים ועד נובמבר 1981, הייתה האכלוסיה הפלסטינית כפופה למנהל תחת הממשל הצבאי הישראלי בשטחים. בנובמבר 1981, עם מינוי פרופ' מנחם מילסון לראש המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, הופרד המינהל האזרחי מהממשל הצבאי והוכפף ישירות לשר הביטחון.ראש המנהל האזרחי הנוכחי הוא תת-אלוף רסאן עליאן. הוא כפוף למתאם פעולות הממשלה בשטחים.

ועידת מדריד (1991)

ועידת מדריד היא ועידה בינלאומית שנערכה במדריד בירת ספרד בין 30 באוקטובר ל-1 בנובמבר 1991 במטרה לקדם את תהליך השלום בין ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב.

זכות השיבה

זכות השיבה (בערבית: حق العودة الفلسطيني) היא מונח המשמש לציון תביעת הפלסטינים והעולם הערבי שתינתן לכ-4.4 מיליון (נכון ל-2007) פליטים פלסטינים האפשרות לשוב לבתיהם בתחומי ארץ ישראל, אותם עזבו, הם או אבותיהם, לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה ולאחר מלחמת ששת הימים.התביעה לשיבת הפליטים היא מחלוקת מרכזית בסוגיית הפליטים הפלסטינים, סלע מחלוקת מרכזי במכלול נושאי הליבה בסכסוך הישראלי-ערבי.

ממשלות ישראל לדורותיהן הביעו התנגדות מוחלטת לדרישה זו, אם כי במסגרת המשא ומתן לשלום שהחל בהסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993 היה ברור לצדדים הנושאים ונותנים שבעיית הפליטים הפלסטינים היא אחד מנושאי הליבה שיש לדון עליהם לקראת הסדר שלום של קבע. במהלך השנים אף הועלו רעיונות שונים על ידי שני הצדדים שבבסיסם מתן אפשרות לשיבה של כמות מוגבלת של פליטים, ומתן פיצוי כספי לאחרים בתמורה לויתור על הזכות.

ב-14 בדצמבר 2010 פרסם סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, מאמר בעיתון "הגרדיאן" בו כתב כי כל הסדר שלום שלא יפתור את סוגיית הפליטים על בסיס החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם - ייכשל. הוא אף נקב במספר שבעה מיליון כמספרם של הפליטים ברחבי בעולם. במאמר תגובה שפורסם באותו גיליון, הזהיר העיתונאי והפרשן עקיבא אלדר כי משמעותה המעשית של הצהרה זו על מימוש זכות השיבה, היא חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי: "עריקאת אינו יכול לומר בתום לב שהדבר "לא יביא למשבר קיומי עבור ישראל", שכן הוא רומז שבעבור הזמן, ישראל תיעלם ולא תהיה עוד מולדת ליהודים, שכן מעבר לנקודה מסוימת היהודים יהיו מיעוט בגבולות שלפני 1967".

חישוף

"חישוף" הוא מונח צה"לי המתאר פעולה שבה חושפים שטח באמצעות נקיונו ממכשולים ועצמים העלולים לחסום את שדה הראייה או לספק מחסה למחבלים ומטעני חבלה - לרבות קפלי קרקע, צמחייה, מטעים, פרדסים ומבנים. המטרה העיקרית של פעולות החישוף היא למנוע אפשרות למארבים הכוללים ירי נק"ל, ירי נ"ט, מטעני צד ומטעני גחון כנגד אזרחים ישראלים וכוחות צה"ל. את פעולות החישוף מבצע חיל ההנדסה הקרבית באמצעות דחפורי די-9 משוריינים המדוגמים במיגון כבד כנגד ירי ומטעני חבלה ומצוידים בכף דחפור ("סכין") כבדה שבאמצעותה מתבצע החישוף.

בהקשר של האינתיפאדה השנייה ביצע צה"ל פעולות חישוף נרחבות בהן יושרו אלפי דונמים של מטעים וחממות ונהרסו אלפי בתים. המטרה של פעולות החישוף הייתה למנוע פיגועי ירי והנחת מטענים על צירי התנועה העיקריים ביהודה ושומרון וברצועת עזה. עיקר פעולות החישוף בוצע ברצועת עזה, שם חושפו שטחים רבים גם על מנת למנוע ירי של רקטות נ"ט על כוחות צה"ל והפגזת יישובים ישראלים בפצמ"רים ורקטות קסאם. סביב ציר כיסופים הרס צה"ל עשרות בתים בחאן יוניס מהם נורתה אש על שיירות אזרחיות של תושבי גוש קטיף. החישוף הנרחב ביותר היה בעיר רפיח הפלסטינית, סביב ציר פילדלפי, בו לטענת ארגוני זכויות אדם הרסו כוחות צה"ל אלפי בתים. בעקבות פעולות החישוף הנרחבות כמות פיגועי הירי והמטענים בדרכים ירדה באופן דרסטי.

צה"ל מבצע באופן קבוע חישוף סביב גדר המערכת של רצועת עזה על מנת למנוע הפעלת מטעני צד קטלניים נגד כוחות צה"ל השומרים על ציר הוברס, ובמהלכו נעקרת בעיקר צמחייה סביב הגדר. במהלך פעולות אלו חשפו הדחפורים המשוריינים מטענים רבים שהטמינו ארגוני הטרור הפלסטיניים.

עמדת ישראל היא שהפלסטינים שאיבדו את רכושם כתוצאה מפעולות החישוף אינם זכאים לפיצוי, מפני שהנזק הוא תוצאה של אירועי לחימה.

בעוד שבצה"ל ראו בפעולות החישוף צורך מבצעי שנועד להגן על ביטחון אזרחי ישראל, פעילי שמאל וארגוני זכויות אדם סברו כי מדובר בעונש קולקטיבי המסב נזק רב לאוכלוסייה חפה מפשע. ארגון בצלם טען כי צה"ל משתמש בפעולות החישוף כאמצעי ענישה על מנת ללחוץ על האוכלוסייה הפלסטינית להפסיק לשתף פעולה עם יורי הקסאמים והמחבלים, במסגרת של לוחמה פסיכולוגית. לדברי הארגון, בחלק מהמקרים הרסו כוחות צה"ל שדות של עגבניות וקישואים, שבהם לא ניתן למצוא מסתור, וכתוצאה מכך נגרם לקרקע נזק ארוך טווח, ובחלק מהמקרים בלתי הפיך, ופרנסתם של אלפי אנשים נפגעה למשך שנים ארוכות. על-פי דברי ראש המנהל האזרחי ב-2001, לעיתים מבוצע החישוף בהיקף גדול מזה שמחייבים הצרכים הצבאיים.

מודיעין עילית

העיר מוֹדִיעִין עִלִּית היא התנחלות חרדית, הממוקמת בהרי בנימין סמוך לקו הירוק, כ־6 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר מודיעין-מכבים-רעות וכ-3 ק"מ מערבית לכפר הפלסטיני בלעין.

מודיעין עילית הוכרזה כעיר בשנת 2008‏, והיא היישוב הישראלי הגדול ביותר ביהודה ושומרון. בשנת 2017 התגוררו בה כ־70,000 תושבים.

סאיב עריקאת

סאיב מוחמד סאלח עריקאת (ערבית: صائب محمد صالح عريقات, תעתיק מדויק: צָאאִב מֻחַמַּד צָאלח עריקאת; נולד ב־28 באפריל 1955) הוא פוליטיקאי פלסטיני. עריקאת פעיל בצד הפלסטיני של ניהול תהליך השלום עם ישראל כחבר במשלחת ה"ירדנית-פלסטינית" מוועידת מדריד (1991) ועד היום.

עריקאת נולד במזרח ירושלים, שהייתה אז תחת שלטון ירדני. הוא סיים תואר ראשון ושני במדע המדינה באוניברסיטת המדינה בסן פרנסיסקו שבארצות הברית, ולאחר מכן קיבל דוקטורט בלימודי שלום מאוניברסיטת ברדפורד בבריטניה. לאחר סיום לימודיו החל ללמד באוניברסיטת א-נג'אח בשכם.

סלאם פיאד

סַלָאם פַיָאד (בערבית: سلام فياض, בתעתיק מדויק: סלאם פיאץ'; נולד ב-12 באפריל 1952) הוא פוליטיקאי וכלכלן פלסטיני שכיהן כראש ממשלת הרשות הפלסטינית בשנים 2007–2013.

עמותת עטרת כהנים

עמותת עטרת כהנים היא עמותה ישראלית הפועלת ליישוב יהודים בעיר העתיקה ובמזרח ירושלים. ראש העמותה מאז הקמתה הוא מתי דן.

פרחי הדגל

פרחי הדגל היא תנועת נוער חרדית בישראל. בראש הארגון עומד הרב נפתלי פרוש, בנו של הרב מנחם פרוש. התנועה רואה את תפקידה בהחדרת ערכי התורה והיהדות בקרב הנוער. עיקר פעולותיה בלימוד הלכות אקטואליות בקרב בני נוער. ההלכות נלמדות לפי לוח השנה העברי וכדומה. אחת לתקופה נערכים מבצעי שינון ולימוד ובסיומם מתקיימים מבחנים פומביים - ארציים ועולמיים.

התנועה מחנכת לעזרה לזולת והיא דוגלת בהתנדבות לטובת אזרחי המדינה כערך המהווה תחליף לשירות בצה"ל.

בשנת 2002 היו בתנועה כ-4000 חניכים. היא מקבלת כספים ממשרד החינוך מתוך התקציב של תנועות הנוער בהתאם לגדלה. בשנת 2000 קיבלה התנועה 1,286,109 שקלים, ובשנת 2005 כמיליון שקלים. התנועה גם מקבלת סכומי כסף מרשויות מקומיות ובשנת 2002 קיבלה מעזבונות.

קלמן ליבסקינד

קלמן ליבסקינד (נולד ב-2 במאי 1970) הוא עיתונאי חוקר, פובליציסט ואיש תקשורת ישראלי. בעל טור שבועי בעיתון "מעריב סופהשבוע" ותוכניות אקטואליה יומיות בכאן ב' ובכאן 11.

שלום, חבר

שָׁלוֹם, חָבֵר הוא צמד המילים העבריות שבהן בחר ביל קלינטון, נשיא ארצות הברית ה-42, להיפרד מיצחק רבין בליל הירצחו, ב-4 בנובמבר 1995. את הביטוי חיבר כותב הנאומים שלו, טוני בלינקן.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.