עקדת יצחק

סיפור עֲקֵדַת יִצְחָק (עקדה = קשירה) מופיע במקרא בספר בראשית (כ"ב, א-יט), ולפיו עקד אברהם על פי מצוותו של האלוהים, את יצחק בנו האהוב על מזבח ועצים במטרה לשוחטו ולשורפו כקורבן, וברגע האחרון בטרם פעולת השחיטה נקרא על ידי מלאך האלוהים לא לעשות לבנו מאומה, ושיבח אותו כי הוא "ירא אלוהים", אברהם נשא את עיניו וראה איל אחוז בקרניו בסבך העצים, אותו הקריב על המזבח תחת בנו. מעשה זה נחשב במסורת היהודית ובמסורות נוספות למופת של מסירות נפש ושל אמונה באלוהים, ולניסיון הקשה ביותר מבין עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם על ידי האל, ועמד בו.

Rembrandt - Sacrifice of Isaac - WGA19096
רמברנדט, עקדת יצחק, 1635

סיפור המעשה

עקידת יצחק
יצחק פרנקל, עקדת יצחק, 1924, שמן על בד

לאחר שכרת אבימלך ברית עם אברהם, ציווה אלוהים את אברהם להקריב את יצחק, בנו האהוב והמועדף שנולד בדרך נס. המקרא מתאר דו-שיח קצר בין האב לבנו, שנושא עליו את עצי העולה, שתמה על כך שאין שה לקורבן, ואת תשובתו של אברהם המסתיר זאת ממנו: "אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי". לאחר שמבין הבן שהוא למעשה השה, נראה שאינו מתנגד למעשה, ואברהם עוקד אותו על גבי מזבח ומתכונן להקרבתו. לאחר שאברהם לקח את המאכלת קרא אליו מלאך אלוהים: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי". לאברהם נגלה איל, ואותו העלה אברהם לעולה במקום בנו.

ע"פ ספר "הזוהר", בעקבות עקדת יצחק נאסר על יצחק לצאת מארץ כנען, אף בזמן הרעב, מכיוון שהוגדר כ"עולה תמימה"[1].

לאורך כל הסיפור המקראי אין תיאור של רגשות של אברהם או של יצחק. המספר המקראי בונה את הדרמה העומדת להתחולל דווקא דרך מיעוט ביטויים של רגש וריבוי של פעלים, מעידים על אינטנסיביות של עשייה. אחד הביטויים שלכאורה מבטאים את הלך הנפש של אברהם, הוא הכינוי שלו ליצחק – "בני".

בסיפור עקדת יצחק מוצגת לראשונה בתנ"ך אהבה, בדבריו של אלוהים לאברהם: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק"[2].

סיפור דומה קיים במיתולוגיה היוונית על אודות אגממנון, שעמד להקריב את בתו איפיגניה, אך האלה ארטמיס החליפה אותה באיילה, כפי שהחליף אלוהי ישראל את יצחק באַיִל (כבש)[3].

הסיבות לעקדה

במסורת הפרשנית הועלו שלוש סיבות אפשריות שבעטין דרש אלוהים ביצוע מעשה שכזה:

  • לבחון את האמונה של אברהם באלוהיו, ולהראות את גדלותו של אברהם לעומת שאר בני האדם.
  • להבהיר את מקום קדושתו של הר המוריה, הוא הר הבית בימינו. על-פי המסורת, העקדה התבצעה על אבן השתייה שבהר המוריה.
  • לדחות כל סוג של קורבן אדם אצל עם ישראל, משום שמנהג זה היה רווח אצל עמים אחרים, כמו פולחני מולך ובעל.

אף שאלוהים מבטיח לו "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"[4], ובציווי זה סותר את הבטחתו, אברהם כמעט ציית לאל, ובטרם ימית את יצחק, הגיע מלאך ומנע ממנו את המעשה, ובמקומו הראה לו איל שנאחז בסבך בקרניו להעלותו במקום בנו.

על פי חז"ל, הפסוק ששולל את קורבן המולך, "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו ז', לא), מתייחס אל עקדת יצחק, וטוען שהציווי לאברהם היה מהפה ולחוץ ולא עלה כלל על לבו של האל. רש"י ממשיך קו זה ואומר שבציווי של העקדה לא נאמר לשחוט את יצחק אלא להעלות אותו לעולה, ולאחר שאברהם מעלה אותו על המזבח הוא מקבל הוראה להוריד אותו משם.

הגמרא מספרת את הרקע לצווי העקדה. לפי סיפור זה השטן שרצה לקטרג על אברהם, בא לפני הקב"ה ואמר לו:

זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה, לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך?

(כלומר אתה הענקת לו מתנה שאין לאמוד את ערכה, והוא עשה סעודה גדולה ולא העניק לך אפילו מתנה קטנה בלבד). ענה הקב"ה לשטן

"כלום עשה אלא בשביל בנו? אם אני אומר לו זבח את בנך מיד זובחו".

(כלומר כל הסעודה שעשה הייתה לכבודי, וההוכחה לכך אם אומר לו לזבוח את בנו הוא יעשה כך).

מיד אמר הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך..."[5].

גילו של יצחק

Sacrifice of Isaac-Caravaggio (c. 1603)
עקדת יצחק מאת קאראווג'ו, משנת 1603

סוגיית גילו של יצחק בעת המאורע היא נושא השנוי במחלוקת. על פי פשט המקרא, היה יצחק נער, כיוון שאברהם אומר זאת בסיפור. על פי חז"ל וחלק מהמפרשים, גילו של יצחק היה שלושים ושבע[6][7]. אבן עזרא קובע שהיה בן קרוב לשלוש עשרה שנה, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו, ודוחה בדבריו את אלו שסוברים שהיה בן חמש, בכך שבן חמש איננו יכול לשאת עליו את עצי העולה כפי שמתואר בסיפור[8]. לתפישׂת אלו שסוברים שהיה מבוגר, הניסיון בעקדה היה לא רק של אברהם אלא גם של יצחק. וכך מספרת הגמרא: על הוויכוח בין ישמעאל ליצחק

רבי לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמונת ימים ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה "זבח עצמך לפני", אני זובח. מיד – "והאלהים נסה את אברהם".

העקדה במסורות שונות

ביהדות

על פי ספר היובלים, השטן הוא שהציע לנסות את אברהם, בנוסח הדומה מאד לפתיחת ספר איוב: "ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ליובל ההוא בשנים עשר יום בחודש הזה נדברו בשמים דברים אחדים על אודות אברהם. ויאמרו כי נאמנה רוחו בכל אשר ידבר ה' אתו, וכי יאהב אותו ונכון לבו בכל פגע. ויבוא השר משטמה ויאמר לפני האלוהים, הנה אברהם אוהב ומוקיר את בנו יצחק מכל. אמור אליו להקריב אותו לעולה על המזבח, וראה תראה אם יעשה את הדבר הזה, למען תדע אם נאמנה רוחו בכל אשר תנסהו. ואלוהים ידע כי נאמנה רוח אברהם בכל הפגעים אשר הביא עליו, כי נסה אותו בעושר המלכים ואחרי כן באשתו בהלקחה ממנו. ואחרי כן בישמעאל והגר אמתו בשלחו אותם, ובכל אשר נסהו מצא את לבבו נאמן לפניו. ולא המרה את רוחו ולא אחר לעשותו כי היה נאמן ואת ה' אהב." (ספר היובלים י"ז י"ט-כ"ה)

על פי האגדה, השטן בא בצורות שונות, והפריע לאברהם ויצחק להגיע אל הר המוריה (הוא הר הבית). השטן נכשל בכל פעם עקב נחישותם של אברהם ויצחק, ולאחר שנכשל בניסיונו הלך אל שרה ואמר לה שאברהם יצא לשחוט את בנה היחיד, ושרה מתה בעקבות זאת. עוד על פי האגדה, בהגיעם להר המוריה, ביקש יצחק מאביו לקשור אותו, כדי שלא יבעט בו בטעות בעת השחיטה. מסורת זו של הפרעת השטן לעקדה הגיעה גם למסורת המוסלמית, ומתבטאת באחד הטקסים של העלייה לרגל למכה.

במסורת השומרונים

Location of the Sacrifice of Isaac IMG 2189
האתר בהר גריזים בו התרחשה העקדה על פי מסורות השומרונים.
Abraham Sacrifice (icon) 01
איקונה רוסית משנת 1778.

הנוסח השומרוני של סיפור העקדה נבדל מנוסח המסורה בשני היבטים מהותיים:[9]

א. במקום "ארץ המוריה" נכתב "ארץ המוראה".

ב. המילים "ביום השלישי" מופיעות בסוף פסוק ג' ולא בתחילת פסוק ד' - "ויקום וילך אל המקום אשר אמר לו אלוהים ביום השלישי".

השומרונים מפרשים כי "אחד ההרים" בארץ המוראה הוא כינוי להר גריזים, אותו מראה הקדוש ברוך הוא לאברהם ביום השלישי, עם התקרבו לטווח ראייה מההר, הנראה למרחוק. לטענת החוקר יאיר זקוביץ נתמך פירוש זה בדמיון הלשוני בין המילה מוריה/מוראה לבין אתר אלון מורה בו הקים אברהם לראשונה מזבח עם הגיעו לארץ כנען[10]. בכל אחד משלוש הרגלים פוקדים השומרונים את האתר אותו הם מזהים כמזבח יצחק על הר גריזים.

בנצרות

סיפור עקידת יצחק השפיע גם על מוטיבים ראשיים בדת הנוצרית, על ידי פרשנות טיפולוגית. בשני המקרים מדובר על מעשה הקרבה עילאי למען אלוהים. יצחק מתואר כשה התמים שיעלה על המזבח, ואילו ישו נקרא "שה האלוהים" (Agnus dei). ישנו אף דמיון צורני: ישו מתואר כנושא את הצלב שעליו נצלב, בדומה ליצחק שנושא עליו את עצי העולה שאמורים לשרוף אותו. אימוץ המסורות לגבי עקידת יצחק במסורת הנוצרית הוא מרכזי, ולכן הועתק אתר ההקרבה מהר הבית שעל-פי המסורת היהודית לגבעת הגולגולתא, היכן שנקבר ישו, וכיום נמצא במתחם כנסיית הקבר.

ההוגה הנאופלאטוני אלכסנדר מליקופוליס (סביב 300 לספירה) ציין בחיבורו כי לדוקטרינה של הכנסייה על כך שישו "ויתר על עצמו תמורת המחילה על החטאים", מספקת "ההיסטוריה היהודית" דוגמה ב"הכנת בנו של אברהם לקורבן לאל".[11]

באסלאם

סיפור העקדה מופיע גם בקוראן, אולם לא מצוין מי מבניו של אברהם תוכנן להיעלות כקורבן; חלק מהפרשנים המוסלמים סבורים שהיה זה יצחק, אולם הדעה המקובלת בקרב הפרשנים היא שישמעאל היה הבן שתוכנן להיעלות כקורבן, מכיוון שהערבים מחשיבים עצמם כצאצאיו והם מזהים את מקום העקדה במכה. לעומת זאת בשיעה מקובל לראות את הבן שתוכנן להיעלות כקורבן כיצחק, מכיוון שרוב השיעים הם לא ערבים ובזיהוי זה הם מביעים תרעומת על הפלייתם על ידי הערבים הסונים.

בהגות

PikiWiki Israel 28223 Or Torah Synagogue in Acre
עקידת יצחק, בבית הכנסת אור תורה בעכו
Adi Nes 006
"אברהם ויצחק", תצלום מעשה ידי עדי נס
Benyamin Reich, Akedah
"עקדה", תצלום מעשה ידי בנימין רייך

סיפור עקדת יצחק נדון בהתפלמסות פרשנית ופילוסופית במשך אלפי שנים, מפני שהדינמיקה שבו מבלבלת: האל מביא את המאמין למקום של הקרבה אסורה ודוחה אותו במה שנראה כהתעללות; עוד נראה שהמסר דיכוטומי, מפני שמסירותו של אברהם כה נוגעת ללבו של אלוהים, שהוא מבטיח לו בעקבות נכונותו להקריב את בנו, הבטחות שונות, כריבוי בנים מוצלחים שהעולם יתברך בהם. האם הרצון להקריב את הבן הוא טוב או רע?[12]

יש הרוצים לטעון שלא ברור מה הייתה גדולתו של אברהם במעשהו. חלק מפולחני האלילים של העמים הכנעניים כלל הקרבת צאצאים כמעשה שגרה. כנגד כך, יש המפרשים שזה היה הניסיון הגדול לאברהם שבמשך כל שנות חייו עסק ב "מפעל חיים" של הפצת האמונה באל אחד ונלחם כנגד אותם עובדי אלילים המקריבים את בניהם. אברהם טען שהאל לא חפץ בקרבן אדם. כשאברהם התבקש להעלות לעולה את בנו, הדבר סתר את מפעל חייו הן מבחינת תוכן הדברים והן מבחינת זאת שלא יהיה ממשיך לדרכו. זה היה חלק עיקרי בקושי של הניסיון ואברהם נבחן האם יקיים את ציווי האל למרות זאת. יש המביאים חיזוק לנושא הנבואה מניסיון העקדה. אברהם אבינו לא היה מעלה את בנו לעולה אם לא שהיה ברור לו ללא צל של ספק כי האל ביקש זאת ממנו.

יש שביקרו את אברהם על נכונות להקריב את בנו. לדוגמה הסופרת שולמית הראבן גרסה שהיה עליו להתנגד ולטעון כי מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, וזאת בהתאם לאמירתו כי "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח). הסופר עמוס עוז בספרו "שלום לקנאים" מפרש כי על פי אמירה זו של אברהם, האל אינו מעל לחוק, ולכן הראבן מבקשת לגזור כי היה על אברהם לעמוד על החוק כשקיבל את הציווי האלוהי. עוז מוסיף כי ניתן למצוא סיוע לעמדתה של הראבן בתלמוד הבבלי מסכת תענית ד', ע"א, ובירמיהו יט ה.

הפילוסוף הדני סרן קירקגור, בספרו חיל ורעדה[13] מבקש לנתח את מושג האמונה מתוך דמותו של אברהם. הוא מתחיל בהנחת היסוד שאברהם הוא אביר האמונה. על ידי ניתוח מעשה העקדה הוא מבין שהמאמין הוא זה שמצליח לעשות את התנועה הכפולה: מחד לוותר על העולם, לבטל את רצונו מול רצון האל, ויחד עם זאת לחיות בתוך הסופי ולהאמין באבסורד. כלומר, לעקוד את בנו, מתוך אהבה ובלי שמץ של היסוס, ובו בעת להאמין שיצחק יחיה. קירקגור מדמה את אברהם לרקדן שיש בכוחו לדלג אל-על לעבר האינסוף בתנועה של ויתור אינסופי על כל שיש לו, ולנחות חזרה מטה אל הסופי: הוא חי בתוך הסופי, אך באוויר הפסגות. המעשה של אברהם, על פי קירקגור, הוא כפירה באתי, בניגוד למי שמקריב את חייו לטובת הכלל, והוא גיבור טרגי, אברהם מקריב את בנו ולא את עצמו, ובלי שיינתן לו שום נימוק לכך. ככה קירקגור מעמיד את היחס שלו עם אלוהים מעל לאתי, מעל ל"כללי" שהיגל העמיד כחשוב ביותר מבחינה אתית. בספר מתת מוות דרידה טוען שהפרדוקס הזה שבו בוגדים בחובה האתית מתוך חובה אישית הוא לא רק נחלתו של אברהם אבינו, אלא הוא המאפיין של חי היום יום שלנו, ככה על פי דרידה, במידת מה כולנו עוקדים את בנינו מעצם זה שאנחנו מעדיפים כל הזמן את עצמנו על פני הכללי המופשט.

בתרבות

בספרות ובשירה מקובל השימוש בעקדת יצחק כמדיום להעלאת שאלות בדבר רחמי האל. הפער הקיים בין תדמית האל הרחום והחנון לזוועות שמתרחשות לעיתים בעולמו, עוררו הוגים משחר ההיסטוריה לעסוק בנושא זה. וסיפור העקדה, בו לבסוף מצטייר האל כמי שחומל על יצחק ומונע את אביו מלהמיתו, משמש יפה לשאלה מדוע לא חמל במקרים אחרים. כך לדוגמה בשירו של וילפרד אוון:

משל הצעיר והזקן
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָם וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיֵּלֵךְ,
וַיִּקַח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת.
וְכַאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם, שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו,
יִצְחָק, הַבֵּן הַבְּכוֹר, אָמַר, אָבִי,
הַבֵּט אֶל הַמַּעֲרָכָה, הָאֵשׁ וְהַבַּרְזֶל,
וְאַיֵּהוּ הַשֵּׂה לְקָרְבַּן-עֹלָה?
וַיַּעֲקֹד אַבְרָם אֶת הַנַּעַר בְּאֵזוֹר וּשְׂרוֹךְ,
וַיִּבֶן סוֹלְלוֹת לַחֲפִירוֹת בָּאֲתָר,
וַיִּשְׁלַח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.
וּרְאֵה! וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם
וַיֹּאמֶר, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר,
אַל תַּעַשׁ לוֹ מְאוּמָה. הַבֵּט וּרְאֵה,
אַיִל נֶאֱחַז בִּסְבַךְ בְּקַרְנָיו;
הַעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בִּנְךָ-יְחִידְךָ.
אַךְ הַזָּקֵן מֵאֵן, וְאֶת בְּנוֹ שָׁחַט,
וַחֲצִי זַרְעָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה, אֶחָד, אֶחָד.
וילפרד אוון, מאנגלית: גיורא לשם

אחת מסצנות המפתח בפרק פתיחת העונה השביעית של סדרת הטלוויזיה "המתים המהלכים" מבוססת על סיפור עקדת יצחק - נייגן, מנהיג קבוצת "המושיעים", מאלץ את ריק גריימס, מנהיג השורדים, לקטוע את ידו של בנו קרל באמצעות גרזן. תוך שימוש בכלי שכנוע פסיכולוגיים מרושעים, נייגן גורם לריק כמעט ולבצע את הקטיעה, וברגע האחרון עוצר אותו ומציל את ידו של קרל[14].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ זוהר חלק ג דף לז/א.
  2. ^ מתוך: מאיר שלו, ראשית, הוצאת עם עובד, 2008.
  3. ^ אגממנון, school.kotar.cet.ac.il
  4. ^ בראשית כ"א, פסוק י"ב
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט, עמוד ב'.
  6. ^ מדרש רבה, בראשית נ"ה, ד'
  7. ^ פרקי דרבי אליעזר פרק ל"א
  8. ^ אבן עזרא בראשית פרק כ"ב פסוק ה'
  9. ^ קיימים עוד מספר הבדלים בין הנוסח השומרוני לנוסח המסורה, שאינם מעידים בהכרח על הבדלי השקפה. במקום "אל הנער" נכתב "על הנער", במקום "אייל אחר" נכתב "אייל אחד", ועוד
  10. ^ http://mikranet.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=12991
  11. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXX. Alexander of Lycopolis, p. 487
  12. ^ בסיפור תנ"כי אחר זוכה המקריב את בנו לישועה: מישע מלך מואב הקריב את בנו הבכור מעל החומה כשהיה תחת מצור, וזכה שתבוסתו לא תושלם. "וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ" (מלכים ב' ג', כז).
  13. ^ קירקגור, חיל ורעדה, פרקים: "נאום הלל לאברהם" ו"לעצם הבעיתיות".
  14. ^ ‘The Walking Dead’ Season 7 Premiere Recap: The Sacrifice of Isaac, האובזרבר, ‏24 באוקטובר 2016 (באנגלית)
אברהם

אַבְרָהָם (במקור: אַבְרָם. מכונה על פי המסורת היהודית גם אברהם העברי וגם אברהם אבינו) הוא דמות מקראית, הראשונה מבין שלושת האבות. אבי יצחק וישמעאל (שלפי הקוראן הערבים העדנאנים הם צאצאיו), המדיינים, ודרך נכדיו בני יצחק יעקב ועשו, אבי שבטי ישראל (שהיהודים הם צאצאיהם), האדומים והעמלקים.

אדמונד מקמילן

אדמונד מקמילן (באנגלית: Edmund McMillen;‏ נולד ב-2 במרץ 1980) הוא מעצב משחקי וידאו שידוע בעיקר בזכות עבודתו על המשחקים העצמאיים: Super Meat Boy, עקדת יצחק והרימייק שלו. מקמילן הופיע בסרט הדוקומנטרי משחקים עצמאיים: הסרט, שהציג את חייהם של מספר מפתחים עצמאיים במהלך הפיתוח של שלושה משחקים עצמאיים גדולים: Super Meat Boy של אדמונד מקמילן וטומי רפנס, FEZ של פיל פיש ו-Braid של ג'ונתן בלו.

אל תשלח ידך אל הנער (ספר)

אל תשלח ידך אל הנער הוא ספר אוטוביוגרפי מאת הרב ישראל מאיר לאו, רבה של תל אביב-יפו לשעבר ולפנים הרב הראשי לישראל. הספר נכתב לקראת מלאת 60 שנה לשחרור מחנה הריכוז בוכנוולד.

הספר יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים באפריל 2005 בכריכה רכה. באוגוסט 2006 יצא לאור במהדורת זהב, בכריכה קשה, לאחר הדפסת מאה אלף עותקים מהספר. בחנוכה תשע"ב קיבל את ספר היהלום על מכירת 100 אלף עותקים. הספר יצא לאור בעברית. ותורגם לאנגלית (שם הספר Out of the Depths), וכן גם לצרפתית, ליפנית, לרוסית ולסינית (בשפות אלה הספר נקרא "לולק", כינויו של הרב לאו בילדותו).

שם הספר, "אל תשלח ידך אל הנער", נלקח מסיפור עקדת יצחק, שבו אמר מלאך אלוהים לאברהם משפט זה, ועצר אותו מלשחוט את יצחק בנו.

הספר אינו מקיף את כל חייו של הרב לאו עד למועד כתיבתו. חלקו הראשון עוסק בילדותו ובנעוריו של הרב לאו, עד לנישואיו בגיל 21. בחלקו השני מובאים סיפורים אחדים מבגרותו של הרב לאו, ובו הוא ממחיש כיצד עיצבו זכרונות ילדותו את דרכו כרב וכאיש ציבור.

במהדורה החדשה נוספו: הקדמות מאת שמעון פרס אלי ויזל ונאומיו של הרב לאו באו"ם ובביקור אובמה ב"יד ושם".

אפרים מרגנסבורג

רבי אפרים בר' יצחק בר' אברהם מרגנסבורג (כונה לרוב רבינו אפרים; 1110–1175) היה מבעלי התוספות ומראשוני תלמידיו של רבנו תם, התגורר בגרמניה. חיבר את הפיוט המפורסם על עקדת יצחק – "אם אפס רבע הקן".מכונה גם "רבי אפרים הגדול", "רבי אפרים הגיבור", "ר' אפרים הצרפתי", "ר' יקיר" ו"ר' אפרים מאלמניא [גרמניה]". יש גם מזהים ה'רב החובל' בתוספות על מסכת מגילה עם רבי אפרים.לעיתים לא הבחינו בינו לבין רבנו אפרים מקלעת בני חמאד, תלמידו של הרי"ף, המכונה גם הוא "רבינו אפרים".למד בישיבתו של רבי יצחק בן אשר הלוי והיה חבר בית הדין של רבי יצחק בן מרדכי. בצעירותו היה תלמידו של רבינו תם בצרפת. נאלץ לעזוב את שפיירא, שבה ישב זמן מה, בעקבות מחלוקת עם חכמי העיר, ר' שמריה משפיירא ור' אברהם בר' שמואל החסיד, בנושא פת שנחמץ בשמרי יין של נכרים. ייתכן שמשפיירא עבר לוורמייזא, וגם בה ערער על מנהגי הקהילה.חיבר תוספות על כמה מסכתות, ספר בשם "ארבעה פנים" (מוזכר גם בשם "חיבור ר' אפרים"), שהיה כנראה ספר חידושים על סדר נזיקין ותשובות רבות (קטעים ממנו מובאים בספרי הפוסקים). כן חיבר פיוטים וסליחות רבות. בין פיוטיו הסליחה לעשרה בטבת "אבותי כי בטחו", והפיוט "אם אפס רובע הקן". בפיוטיו ניתן למצוא הדים לגזירות רגנסבורג (1137) ולמסע הצלב השני (1146-1147). קרוב לוודאי שנקבר ברגנסבורג.

בנו ר' משה חיבר כנראה את הפיוט "מגיני וקרן ישעי" שסימנו "משה בר' אפרים". בנו של ר' משה, ר' יהודה, היה קשור לחוג החסידים, וכדי להבדילו מר' יהודה בר' משה אחר, נקרא "בן בנו של רבנו אפרים". ייתכן שהיה לו בן שנקרא גם הוא ר' אפרים, והוזכר בתוספות (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל"ו, עמוד א', ד"ה במקום: "רבי אפרים בר אפרים הגיבור"). יש משערים שנולד אחרי פטירת אביו ('ילקוט המאירי' פסחים שם).

בהלכה נודע רבינו אפרים כבעל הפלוגתא של רבינו תם בעניין חתיכה נעשית נבילה. רבינו אפרים מצמצם כלל זה וטוען שאינו תקף אלא בתערובת של בשר בחלב, אך לא בתערובת של שאר איסורים. בשולחן ערוך נפסק כדעתו, אבל הרמ"א חולק עליו.

ד'ו אל-חיג'ה

ד'וּ אלְ-חִיגָ'ה (תעתיק מדויק: ד'וּ (א)לְחִגָ'ה; בערבית: ذو الحجـّة) הוא החודש השנים-עשר והאחרון בלוח השנה המוסלמי. זהו החודש שבו נערך החג', העלייה לרגל לאתרים המקודשים לאסלאם במכה ובסביבותיה.

משמעות שמו של החודש היא "בעל החג'", כלומר, החודש שבו נערך החג' (העלייה לרגל). החג', שהוא אחת מחמש המצוות העיקריות באסלאם, יכול להתקיים רק בתאריכים הקבועים בחודש זה. עלייה לרגל במועד אחר מכונה עומרה (عمرة) ואינה נחשבת כקיום מצוות החג'.

החג' מתקיים מראשית החודש, ומגיע לשיאו ביום התשיעי של החודש, הוא יום ערפאת . ביום זה עומדים העולים לרגל למרגלות הר ערפאת הסמוך למכה ומאזינים לדרשה. טקס זה נחשב כטקס החשוב ביותר מבין טקסי החג', והוא שחזור של דרשתו של מוחמד למאמיניו ביום התשיעי של ד'ו אל-חיג'ה בשנת 10 להג'רה (שנת 632 לספירה), בזמן שערך את העלייה לרגל האחרונה לפני מותו (ראו: חיג'ת אל-ודאע).

מהיום העשירי בחודש ובמשך ארבעה ימים נחוג עיד אל-אדחא (חג הקורבן), שהוא אחד משני החגים המרכזיים באסלאם. לפי המסורת המוסלמית, חג זה מציין את עקדת ישמעאל בידי אברהם (סיפור המופיע בקוראן ומקביל לסיפור עקדת יצחק בתנ"ך).

ביום ה-18 לחודש ד'ו אל-חיג'ה חוגגים השיעים את חג ע'דיר ח'ם ("מעיין ח'ם"). חג זה נחוג לזכר אירוע שנזכר במסורת השיעית בלבד, לפיה ביום זה הכתיר מוחמד את עלי אבן אבי טאלב ליורשו, ליד המעיין המכונה ח'ם.

יש מסורות מוסלמיות הקובעות כי בחודש זה נשא עלי אבן אבי טאלב, שהיה בן-דודו של מוחמד, את בתו של מוחמד, פאטמה, לאישה.

יצחק

יִצְחָק, מכונה במסורת היהודית יִצְחָק אָבִינוּ, דמות מקראית, אחד משלושת האבות והיחיד בהם שלא עזב בחייו את ארץ ישראל. בנם של אברהם ושרה, ואחיו למחצה של ישמעאל, יצחק נולד כשאברהם היה בן 100 ושרה בת 90, בשנת ב'מ"ח (2048) לבריאת העולם (על פי מדרש סדר עולם) וחי בתקופת האבות.

סיפור חייו מסופר בספר בראשית, בעיקר בפרקים כ'-כ"ח, ועל פיו נפטר יצחק בגיל 180.

לעמעלע

לעמעלע (ביידיש: גדי, שה קטן) הוא אלבום שירי עם ביידיש של המוזיקאית והזמרת הישראלית חוה אלברשטיין, שיצא בשנת 2006. שירי האלבום, שנכתבו על ידי משוררים יידיים בתקופה המודרנית (בשנות ה-40), הולחנו עבור האלבום על ידי אלברשטיין. האלבום כולל שירים העוסקים בשואה ושמו של שיר הנושא "לעמעלע" מתייחס לשה מסיפור עקדת יצחק.

מנשה קדישמן

מנשה קדישמן (21 באוגוסט 1932 - 8 במאי 2015) היה צייר ופסל ישראלי, חתן פרס ישראל בתחום הפיסול.

מסעו של אברהם לארץ כנען

מסעו של אברהם לארץ כנען הוא סיפור המופיע בספר בראשית, פרק י"ב, פסוקים א'-ט' בפרשת לך לך. סיפור זה מתאר את מסעו של אברהם לארץ כנען בליווית בני משפחתו. אברהם יוצא לכנען בצו אלוהים אל ארץ בלתי נודעת. הציווי ליציאת אברהם לכיוון כנען אל ארץ לא נודעת הוא הניסיון הראשון שעמד בו אברהם. זהו אחד מעשרת הניסיונות בהם עמד אברהם מיום יציאתו את חרן. אברהם מציית לדברי ה' ועוזב את ארצו, חרן ויוצא אל ארץ כנען, והכתוב מוסיף שאליו מצטרפים, שרה, לוט בן אחיו "ורְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן". זאת הוא עושה בגיל 75. בצידו של ציווי זה ניתנות על ידי ה' ברכות. ה' מבטיח שיעשה מאברהם גוי גדול ויברך את שמו שיהיה גדול. הארץ אליו יגיע אברהם מובטחת לצאצאיו. עוד מוסיף ה' שאת מברכיו של אברהם יברך ואת הפוגעים בו יקלל. אברהם היה בן שבעים וחמש בעת צאתו מחרן. בכנען עובר אברהם ממקום למקום, ובכך מסמל את כיבושה של הארץ.

סליחות

סליחות הוא שם כולל למגוון קטעי פסוקים, תפילות ופיוטים. המוטיב המרכזי בסליחות הוא הבעת חרטה ובקשה לסליחה ולמחילה. חלק מפיוטי הסליחות הם קינות על החורבן ועל הגלות, ותפילה לשיבה לארץ ישראל ולגאולה. בדרך כלל, נושאות הסליחות הספרדיות אופי אישי ותוכנן הוא אפסות האדם מול בוראו ובקשת מחילה פרטית. לסליחות האשכנזיות, לעומתן, אופי לאומי יותר והן עוסקות לא מעט בזיקה שבין הכפרה לגאולה.

סוגה ייחודית של פיוטי סליחות הם אלה המתארים את עקדת יצחק ומכונים משום כך "עקדות".

השימוש במילה "סליחות" ללא פרוט, מכוון לקטעים הנאמרים בחודש אלול, ובעשרת ימי תשובה. ראה פרוט על סליחות נוספות תחת הכותרת סליחות במועדים אחרים.

עקדת יצחק (משחק מחשב)

עקדת יצחק (באנגלית: The Binding of Isaac) הוא משחק מחשב עצמאי שפורסם ב-2011 מסוג הרפתקה - מבוכים. הוא עוצב בידי אדמונד מקמילן ופלוריאן הימלס. המשחק שוחרר ל-Steam ב28 בספטמבר 2011. אמו של אייזיק, הדמות המרכזית במשחק, מקבלת מסר מאלוהים שעלייה להקריב את חיי בנה כדי להוכיח את נאמנותה לאל, בדומה לסיפור המקראי על עקדת יצחק. כאשר מגיעה אמו של אייזיק אליו, הוא בורח למרתף רדוף המפלצות שבביתם.

המפתח ניקאליס עבד יחד עם מקמילן כדי להשלים את הרימייק של המשחק עקדת יצחק: לידה מחדש, ששוחררה ב-4 בנובמבר 2014. גרסה זו שינתה את הגרפיקה של המשחק המקורי והוסיפה תוכן רב למשחק מספר מאפיינים שלא יכלו להיכלל בגרסת הפלאש המקורית.

בשנת 2015 הוציאה ניקאליס חבילת הרחבה למשחק בשם "The Binding of Isaac: Afterbirth" שהוסיפה הרבה תוכן חדש למשחק. בשנת 2017 יצאה חבילת הרחבה שנייה בשם "The Binding of Isaac: Afterbirth+" שהוסיפה גם היא תוכן חדש למשחק ובנוסף שיפרה את התמיכה במודים.

את ההשראה לעלילה ושם המשחק קיבל מקמילן מהסיפור המקראי של עקדת יצחק. לדברי מקמילן, המשחק נוגע בנושאים אפלים ומבוגרים כגון העללות ורצח ילדים, הזנחה, התאבדות, הפלה, ואיך הדת יכולה להשפיע באופן שלילי על ילד; כל אלו נושאים שלרוב משחקי מחשב מנסים להימנע מהם.

עקדת יצחק (סיגל)

עקדת יצחק (באנגלית: Sacrifice of Isaac) הוא פסל מעשה ידי הפסל היהודי-אמריקאי ג'ורג' סיגל שנוצר בשנת 1973. הפסל מוצג בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו של מוזיאון תל אביב לאמנות.

בשנת 1973, ממש לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הזמינה קרן תל אביב לספרות ואמנות מסיגל את הפסל. סיגל השתמש באנשים חיים כמודלים לפסליו ועטף אותם בתחבושות גבס כך שנוצרה תבנית שאותה ניתן לצקת בחומר או להשאירה להתקשות. האמן פנה לידידו הפסל הישראלי מנשה קדישמן וביקש ממנו לבוא ולשמש מודל לפסל יחד עם בנו. קדישמן נזכר: "אני הייתי אברהם ובן היה יצחק. ג'ורג' התקשה מאוד למצוא את התנוחה הנכונה של הזרוע המניפה את המאכלת, תנוחה שתבטא את התנגדותו העזה של האב, שנצטווה להעלות את בנו לעולה".הפסל מתאר את יצחק שוכב על האדמה הסלעית ומביט מעלה אל אביו, העומד לידו. האב ספק מביט אל בנו ספק מכונס בעצמו ומאגרף את שתי ידיו, כשהסכין מופנית החוצה. סיגל יצר כאן גלגול מודרני של המיתוס היהודי של עקדת יצחק, והפנה ביקורת כלפי מדיניות פוליטית של הקרבת הבנים בשם המדינה וכלפי רוחות המלחמה של התקופה.

לא הייתה זו הפעם היחידה שבה עסק סיגל בעקדת יצחק. בשנת 1977 הזמינה אוניברסיטת המדינה קנט שבאוהיו, ארצות הברית, את פסל "אברהם ויצחק". הפסל מנציח טבח של ארבעה סטודנטים בידי חיילי המשמר הלאומי בעת הפגנה נגד מלחמת וייטנאם שנערכה ב-4 במאי 1970 (הטבח בקנט סטייט ). בפסל זה מתואר יצחק כנער בגיל גיוס, עירום בפלג גופו העליון, כפות בידיו וכורע על ברכיו כשהוא מביט בתחינה אל אברהם, העומד מעליו כשהוא לבוש וסכין אחוזה בידו בהחלטיות. בשנת 1979 דחתה האוניברסיטה את הפסל בטענה שהוא "מתאר אלימות". מאוחר יותר באותה שנה הוא נמכר לאוניברסיטת פרינסטון, וכיום הוא מוצג מחוץ לכנסייה שבקמפוס.

השוואה בין שני הפסלים מדגימה כיצד השתמש סיגל באותו נושא כדי להציג רעיון הפוך. במקרה של העקדה הישראלית, האב מוצג כנאבק בכל כוחו בציווי של המדינה לשלוח את בנו אל המוות. תנוחת הגוף של קדישמן כפופה, כתפיו שמוטות, עיניו מושפלות ואגרופיו פונים לאחור. האב האמריקאי, לעומת זאת, מוצג כתוקפני, החלטי; הסכין מופנית קדימה והוא נראה כאילו הוקפא במהלך תנועה אל עבר בנו.

סיגל ראה בסיפור עקדת יצחק מיתוס דתי מכונן המבטא גם את חוסר הצדק שבמלחמות כולן. ובמילותיו: "נושא אברהם ויצחק מבטא את הבסיס המוסרי של האמונות של כולם - את מסורות היהדות והנצרות".

עקדת יצחק (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

עקדת יצחק (פסל)

האם התכוונתם ל...

עקדת יצחק (קדישמן)

עקדת יצחק הוא פסל מעשה ידי הפסל הישראלי מנשה קדישמן, שנוצר בשנים 1982–1985 ומוצב ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, בסמוך לבית המשפט. הפסל, העשוי מפלדת קורטן חלודה חתוכה בלייזר, מורכב משלושה חלקים: האיל, יצחק והנשים המקוננות.

בשנת 1972 חזר קדישמן לישראל לאחר שהייה של 13 שנים בלונדון. שנה לאחר מכן, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, שירת כנהג בחיל הרפואה. לאחר המלחמה הגיע לארץ הפסל האמריקאי ג'ורג' סיגל, שהשתמש בקדישמן ובבנו בן קדישמן כמודלים לפסלו "עקדת יצחק". בפסל היה קדישמן אברהם, ובנו – יצחק. אירוע זה נטע בקדישמן את הרעיון הבסיסי לסדרת פסלי עקדת יצחק של שנות ה-80.שנת 1982 הייתה שנת משבר בחייו: אמו נפטרה בקיץ, הוא עבר ניתוח מעיים מסובך ובנו התגייס לצבא עם פרוץ מלחמת לבנון. אירועים אלו, ובמיוחד גיוס בנו לצבא, חידדו את רגש האשמה שלו: "כל זה לא היה קורה אלמלא לקחתי את בן ב-72' ואלמלא הכרחתי אותו להיות ישראלי".החל משנה זו רואה קדישמן בסיפור עקדת יצחק סמל לקורבן מתמשך של העם היהודי בכלל ושל ישראל בפרט: "עקדת יצחק אינה סמל מופשט בעיניי. היא חלק מן הביוגרפיה שלי ושל בני דורי, כשם שאולי תהיה גם חלק מהביוגרפיה של ילדיי אחריי". במהלך שנות ה-80 יצר האמן סדרת פסלים גדולה שעוסקת בנושא, ולא הפסיק לעסוק בו בצורות שונות עד היום. הנושא הפך אצלו למחאה פוליטית כנגד מלחמות בכלל וכנגד מלחמת לבנון בפרט.

הפסל המוצב ברחבת מוזיאון תל אביב הוא השלישי בסדרה. הוא מורכב משלושה חלקים: האיל, פניו של יצחק המת ושתי נשים מקוננות. כולם עשויים פלדת קורטן. האיל הוא הבולט ביצירה, והוא ניצב מעל ליצחק המת. פניו מביעות עצב אבל גם רוע, הניכר בעיניו המחודדות ובזוויות הקרניים המתעקלות מעלה. הנשים ניצבות בצד, צופות ביצחק המת ובוכות כשהן חבוקות זו בזרועות זו.

בכל הפסלים והציורים של קדישמן בנושא זה הוא משנה את המבנה הבסיסי של מיתוס העקדה המקראי: הוא מוציא ממנו את אברהם, הדמות המרכזית, ומחליף אותו באיל, ההופך לדמות השולחת את הבנים אל המוות. האיל הוא ישות בעלת משמעות כפולה: הוא חורש רעה כשהוא שולח את הבנים אל המוות, אך גם מבכה אותם. בדמותו מתגלמים המדינה והאבות.

יצחק עצמו לא ניצל, אלא מת. הפנים החלולות של יצחק המת הפכו לחלק בלתי נפרד מן המילון הצורני של קדישמן בשנים לאחר מכן, כמו למשל ב"שלכת", שהוצב במוזיאון היהודי בברלין, או "גולגולות" המוצב בכיכר המשפחה ביד ושם שבירושלים. בכל הפסלים הן מייצגות את הבנים המתים בקרבות ובזוועות שממיטה האנושות על עצמה. דמויות האימהות הן סמל הלקוח מעולם הדימויים הנוצרי דווקא, בעיקר מסצנת הפִּיֶיטָה, ההורדה מהצלב, ושלוש המריות המקוננות על ישו. תיאורן כאן חותר תחת המיתוסים והאתוסים העומדים בבסיסה של החברה הישראלית. באתוס הישראלי אין מקום לבכיין של הנשים. גם בסיפור המקראי של עקדת יצחק נפקד מקומה של שרה, וגם בסיפורי הגבורה הישראליים משמשת הנערה כדמות הנעזבת על ידי הגבר לטובת מילוי תפקידו בקרב. קדישמן מעניק לנשים ולעצב על מות הבנים מקום מרכזי בפסל. בשנות ה-90 הפך עצב הנשים לנושא מרכזי אצלו, עם פסלי יולדות והמקוננות.

פרשת וירא

פרשת וַיֵּרָא היא פרשת השבוע הרביעית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק י"ח, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ב, פסוק כ"ד. הפרשה עוסקת בהמשך תיאור קורות חייו של אברהם אבינו ואחיו לוט.

הפרשה מספרת על: ביאת המלאכים ובשורתם לשרה על ההולדת בנם, הפיכת סדום, לוט ובנותיו, גירוש הגר, וניסיון אברהם בעקדת יצחק.

קאראווג'ו

מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו (באיטלקית: Michelangelo Merisi da Caravaggio;‏ 29 בספטמבר 1571 - 18 ביולי 1610), הקרוי לרוב בקיצור קאראווג'ו על שם עיירה במחוז ברגמו שבאיטליה, היה צייר איטלקי בתקופת הרנסאנס שהרבה לצייר ציורים ריאליסטיים של סצנות תנ"כיות וסיפורי קדושים נוצרים שצוירו בדמות אנשים יומיומיים (למורת רוחה של הכנסייה). הציורים שלו נודעו בשל המבט המפוכח והאפל שלהם על טבע האדם, תוך שימוש דרמטי בהצללה. הוא נחשב לחלוץ סגנון הבארוק, שהתפתח באירופה בתקופה שלאחר מותו, בעיקר בזכות שימושו במשחקי אור וצל (קיארוסקורו), וזכה עוד במהלך חייו להכרה כאחד מגדולי הציירים האיטלקיים.

קורבן

קורבן (עם ניקוד: קָרְבָּן, מקובל גם הכתיב החסר קרבן) הוא סוג של פולחן חליפין, בו מוותרים המשתתפים בפולחן על נכס כלשהו לטובת האל או האלים להם נועד הפולחן.

ישנם מספר סוגים של קורבנות, המותאמים לדרגת החשיבות של הטקס: קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. עיקרו של פולחן הקורבנות הוא השמדת הקורבן, לרוב על ידי שריפה, לעיתים יותר נדירות על ידי הטבעה, קבורה, השלכה מצוק וכיוצא בזה.

פולחני הקרבה הם מהעתיקים שבפולחנים הקיימים והם עדיין נפוצים מאוד בדתות פגאניות, וזכר להם ניתן למצוא גם בדתות מונותאיסטיות, אם במפורש, ואם בצורה סמלית.

המילונאי ראובן אלקלעי ציין במילונו כי חידש את הפועל קִרְבֵּן (במובן victimize).

ספר בראשית
פרשת בראשית בריאת העולםרקיעהמים העליוניםבריאת אדם וחוהאדם וחוהנחש הקדמוניחטא עץ הדעתקללת האדם והאשהקין והבלשירת למךמעשה בני האלוהים
פרשת נח תיבת נחהמבולברית הקשתשכרות נחתולדות בני נחמגדל בבל
פרשת לך לך מסעו של אברהם לארץ כנעןירידת אברהם למצריםמריבת רועי אברהם ורועי לוטמלחמת ארבעת המלכים את החמישהמלכי-צדק • בריחת הגר ולידת ישמעאל • ברית בין הבתריםברית המילה
פרשת וירא בשורת הבן לשרהמהפכת סדום ועמורהלוט ובנותיו • ירידת אברהם לגרר • גירוש הגר וישמעאל • ברית אברהם ואבימלך • עקדת יצחק
פרשת חיי שרה רכישת מערת המכפלה • מציאת אשה ליצחק • נישואי אברהם וקטורה • תולדות ישמעאל
פרשת תולדות לידת יעקב ועשו • ירידת יצחק לגרר • הריב על הבארות • ברית יצחק ואבימלך • מכירת הבכורהלקיחת הברכות • בריחת יעקב מעשו
פרשת ויצא חלום יעקב • נישואי יעקב עם רחל ולאה • לידת בני יעקב • מעשה הדודאים • בריחת יעקב מלבן • ברית יעקב ולבן
פרשת וישלח מפגש יעקב ועשומאבק יעקב והמלאךמעשה שכם ודינהמעשה שמעון ולוי • קיום הנדר בבית אל • מות רחל וקבורתהמעשה ראובן ובלהה • תולדות עשו • שמונת מלכי אדום
פרשת וישב מכירת יוסףמעשה יהודה ותמרלידת פרץ וזרחיוסף ואשת פוטיפרחלום שר המשקים ושר האופים
פרשת מקץ חלומות פרעה • ירידת אחי יוסף למצרים
פרשת ויגש התוודעות יוסף לאחיו • ירידת יעקב למצרים • מכירת ארץ מצרים לפרעה
פרשת ויחי שבועת יוסף ליעקב • ברכת אפרים ומנשה • ברכת יעקב לבניו • מות יעקב וקבורתו
דמויות מרכזיות אדם וחוהקין והבלנחאברהם ושרהלוטהגר וישמעאליצחק ורבקהעשויעקב רחל ולאהראובןשמעוןלוייהודהתמריוסף

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.