עקבה

עַקַבָּה (ערבית العقبة; תעתיק - "אל-עקבה") היא עיר בדרום-מערב ירדן, השוכנת לחופו של מפרץ אילת, ממזרח לעיר אילת שבישראל. העיר היא בירת מחוז עקבה ומשמשת כמרכז תיירותי, בעיקר לצלילה. בשנת 2009 הוערכה אוכלוסיית העיר בכ-103,000 תושבים. נמלה הוא היחיד במדינה, ודרכו עובר רובו המכריע של הסחר הבינלאומי של ירדן.

עקבה
العقبة
Aqaba City
מדינה ירדן  ירדן
מחוז מחוז עקבה
נפה נפת עקבה
תאריך ייסוד 4000 לפני הספירה לערך
שטח 375 קמ"ר
גובה 6.0 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 140,000 (נכון ל־2014)
קואורדינטות 29°31′00″N 35°00′00″E / 29.516666666667°N 35°E 
אזור זמן UTC +2
http://www.aqaba.jo
AqabaComposite-HE
מיקומה של ההתיישבות בעקבה לאורך התקופות
Maersk at Aqaba container port
מסוף המכולות של נמל עקבה
HMSEuyalosAqaba1950
משחתת הצי המלכותי הבריטי א.ה.מ איאולוס מבקרת בנמל עקבה בהפגנת תמיכה במלך ירדן 1950.
Aqaba3
מרכז העיר
20100927 aqaba080
מראה בעיר

היסטוריה

העת העתיקה

האזור שבו שוכנת עקבה נודע בשם אילת בעברית (וככל הנראה, גם באדומית) בימי קדם. באזור שכן יישוב כבר בשנת 4000 לפני הספירה לערך, ובתל חליפה, כ-4 ק"מ מערבית למרכז העיר, סמוך לגבול הבינלאומי עם ישראל, נחשפו שרידיו של מרכז עיבוד נחושת אשר פעל בין המאה ה-10 למאה ה-5 לפנה"ס. מטבעות אקסומיים וקרמיקה מסין מעידים על כך שהעיר שמשה כמרכז מסחרי בינלאומי, אשר היה מקושר באמצעות דרך המלך אל פטרה ודמשק בצפון, ואל מצרים במערב. העיר הייתה מרכז אדומי ולאחר מכן שימשה את הנבטים. בתקופת בית תלמי כונה המקום בשם "ברניס", ובפי הרומאים "איילה" ו"אאלאנה". בתקופה הרומית העיר ונמלה פרחו, והקיסר טראיאנוס חידש את דרך המלך, אשר זכתה לשם "ויה טראיאנה נובה". בתקופתו של הקיסר דיוקלטיאנוס הועבר הלגיון העשירי פרטנסיס מירושלים אל איילה, ובעיר נחשפה כנסייה ביזנטית המתוארכת לסוף המאה ה-3.

ימי הביניים

בשנת 650 נכבש האזור על ידי עות'מאן בן עפאן, אשר הקים בעקבה את העיר המוסלמית איילה מדרום ליישוב הרומי-ביזנטי. העיר שאורכה הגיע ל-175 מטרים ורוחבה עמד על 145 מטרים, הוקפה בחומה בעובי של 2.6 מטרים ובגובה של 4.5 מטרים, ונקבעו בה 24 מגדלים. איילה שגשגה תחת שלטונם של בית אומיה, בית עבאס והפאטימים; אך בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13 החלה לשקוע בעקבות התקפות הבדואים והצלבנים ובשל רעידת אדמה שפקדה אותה ב-1068. ב-1116 כבש בלדווין הראשון מלך ירושלים את העיר ללא התנגדות, והקים עיר חדשה כחצי קילומטר מדרום לעיר המוסלמית. בעיר החדשה הוקמה מצודה, ובמקביל בוצר אי האלמוגים השוכן מולה, לחופי סיני. ב-1170 לכל המאוחר, כבש צלאח א-דין את העיר מידי הצלבנים, וב-1250 היא נכבשה בידי הממלוכים. לקראת סוף השלטון הממלוכי הקים הסולטאן אל-מלכ אל-אשרף קאנסוה אל-ע'ורי (1501-1516) מצודה במקום בו שכנה המצודה הצלבנית, אך הדבר לא מנע את כיבוש העיר בידי האימפריה העות'מאנית. חשיבותה של עקבה ירדה והיא הייתה לכפר דייגים קטן.

בין השנים 1841–1892 הוצב חיל מצב מצרי בעקבה וסביבתה כדי להגן על עולי הרגל ממצרים. בשנת 1892 הוחלף הכח המצרי בידי הסולטאן הטורקי[1].

המאה ה-20

עם סלילת מסילת הרכבת החיג'זית בתחילת המאה ה-20 עלתה חשיבותו של נמל עקבה. במלחמת העולם הראשונה נסוגו העות'מאנים מעקבה, והיא נכבשה בהנהגתם של השריף חוסיין והאמיר פייסל במסגרת קרב עקבה בשנת 1917. לאחר המלחמה העיר הייתה למושא מחלוקת בין ערב, עבר הירדן ומצרים[2]. העיר הייתה למעשה לחלק מממלכת חיג'ז, על אף שבריטניה לא הסכימה לכך ולעמדתה הגבולות לא נקבעו באופן רשמי[3]. בשנת 1924 הוחל בסלילת כביש בין רבת עמון ועקבה כדי לבסס את הקשר בין עקבה ועבר הירדן[4]. לאחר שחוסיין בן עלי ויתר על כתרו כמלך חיג'ז הוא עבר לעקבה. אך בלחץ משפחת סעוד דרשו הבריטים מחוסיין לעזוב את עקבה[5] והעיר עברה לידי המנדט הבריטי של עבר הירדן בשנת 1925[6]. על פי הגרסה הבריטית, בהסכם אבן סעוד-קלייטון – הסכם חדא (اتفاقية حداء) – בנובמבר 1925 נקבע כי עקבה תהיה חלק מעבר הירדן[7]. לעומת זאת, העמדה של משפחת סעוד הייתה שההסכם קבע את הגבולות במזרח ולא באזור עקבה, שצריך להיות בידי ערב הסעודית[8]. בהסכם הותוו גבולות בין נג'ד לעבר הירדן ואזור מעאן הועבר לידי עבר הירדן[9].

בקיץ 1932 בעת המרד של אבן רפאדה נגד אבן סעוד בערב הסעודית עגנה אוניית מלחמה בריטית ליד עקבה ופורסם שבריטניה מספחת את עקבה לשטחה כמושבת כתר[10], שמועה שהוכחשה על ידי בריטניה[11]. אולם השמועות הביאו לזעזועים בממשלת עבר הירדן[12] ותסיסה בעולם הערבי[13].

בשנת 1965, כדי לסייע לעקבה ולממלכה הירדנית, נחתם חוזה החלפת שטחים בין ירדן לערב הסעודית (הסכם עמאן). ירדן הגדילה את המוצא שלה לים על ידי תוספת של 19 קילומטרים של חוף במפרץ עקבה וקיבלה שטח של 6,000 קמ"ר בפנים הארץ. בתמורה העניקה לממלכה הסעודית שטח מדברי של 7,000 קמ"ר[14]. הממלכות מקיימות משא ומתן לגבי עסקה נוספת שתגדיל עוד יותר את המוצא הימי היחיד של ירדן.

עקבה הייתה השער העיקרי ליבוא מוצרים לעיראק בשנות השמונים של המאה ה-20, כאשר המוצא הימי של עיראק אל המפרץ הפרסי היה מוגבל בשל מלחמת איראן-עיראק, ועד פרוץ מלחמת המפרץ בשנת 1991.

כלכלה ותיירות

מאז שנת 2001 מוכרזת עקבה כאזור כלכלי מיוחד המנוהל על ידי "רשות האזור הכלכלי המיוחד של עקבה" (Aqaba Special Economic Zone Authority או ASEZA). כלכלת העיר מתבססת על התיירות ועל פעילות נמלה, ושיעור הצמיחה הכלכלית שלה גדול מהממוצע הלאומי. בעיר הנהנית מהקלות מיסוי מסוימות, הולכים ומוקמים מספר פרויקטים נדלניים רחבי היקף, בעיקר בתי מלון, דוגמת "מפרץ טטלה", "סריאת אל-עקבה" ו"איילה אואזיס". פרויקט רחב היקף נוסף הוא "מארסה זאייד" שיכלול מרינה ובה מקום עגינה לכ-300 סירות, מסוף לאוניות תענוגות ומספר בתי מלון.

מאחר שנמל עקבה הוא הנמל היחיד בירדן, כמעט כל הסחר הבינלאומי של המדינה עובר דרכו, ובכלל זה ייצוא הפוספטים של המדינה. לצד הנמל התפתחה תעשייה כבדה והוא משמש גם כמרכז לוגיסטי של מספר חברות בינלאומיות. מסוף הפוספטים והתפזורת שוכן מייד מדרום לעיר, בעוד שנמל המכולות ורציף המעבורת לסיני שוכנים כשבעה ק"מ דרומית למרכז העיר. נמל צבאי ומסוף דלק פועלים בדרומה של רצועת החוף הירדנית. קיימות תוכניות להקים נמל חדש סמוך לגבול הסעודי, ולחסל את הנמל הקיים.

סמוך לגבול הסעודי פועלת תחנת הכוח הגדולה בירדן. תחנת הכוח מורכבת מחמש יחידות ייצור תרמיות בהספק של 130 מגה ואט כל אחת, ומשתי יחידות הידראוליות בהספק של 3 מגה ואט כל אחת. בסך הכל מייצרת התחנה חשמל בהספק כולל של 656 מגה ואט[15], השקולים ל-43 אחוזים מיכולת ייצור החשמל של הממלכה[16]. התחנה נחנכה בשנת 1985 והורחבה בשנת 1996. תחילה הונעה תחנת הכוח בנפט, אך לאחר הנחת צינור הגז הערבי היא הותאמה לפעילות בגז טבעי.

התיירות היא אחד מענפי הכלכלה החשובים בעיר, ולצד חופי העיר והספורט הימי המשגשג בה, היא משמשת כנקודת מוצא לתיירים המבקרים בפטרה ובוואדי ראם. עקבה נבחרה כעיר התיירות הערבית לשנת 2011[17].

תחבורה

אתרי העיר

  • איילה - חלק קטן משרידיה של העיר המוסלמית איילה, אשר נוסדה בשנת 650 בידי עות'מאן בן עפאן, שוכן לחופו של מפרץ אילת, כחצי ק"מ צפונית-מערבית למרכז העיר. איילה שגשגה עד סוף המאה ה-12 וננטשה.
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איילה בוויקישיתוף
  • מצודת עקבה - שרידיה של מצודה ממלוכית מראשית המאה ה-16, שקמה על שרידיה של מצודה צלבנית מהמאה ה-13. המצודה הממלוכית הוקמה בידי הסולטאן אל-מלכ אל-אשרף קאנסוה אל-ע'ורי (1501-1516), ועל כך מעידה כתובת בצידו הפנימי של שער המצודה. כתובת נוספת במצודה מעידה על כך שעות'מאנים שיפצו אותה ב-1587 ושוב ב-1628. במהלך התקופה העות'מאנית שימשה המצודה כחאן בדרך עולי הרגל למכה. היא נהרסה באופן חלקי במלחמת העולם הראשונה, בעת כיבוש עקבה בידי הצבא הבריטי בשנת 1917, ושופצה בחלקה. אורך כל אחת מצלעותיה הוא כ-50 מטרים, וחדריה ערוכים סביב חצר מרכזית. בארבע פינותיה של המצודה הוקמו מגדלים עגולים ומבנה השער אליה מוקם בצידה הצפוני.
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מצודת עקבה בוויקישיתוף
  • הכנסייה הביזנטית - שרידיה של כנסייה ביזנטית מסוף המאה ה-3, אשר התגלו ונחשפו בשנת 1998 בצפונה של העיר, הנחשבת לאחת הכנסיות הביזנטיות העתיקות ביותר הידועות כיום.
  • שמורת הטבע הימית של עקבה - שמורת טבע ימית שהוכרזה בשנת 1997, והמשתרעת לאורך 8.5 ק"מ מדרום לעיר. השמורה מכסה רצועה ברוחב של 350 מטרים מקו החוף אל תוך הים, וכ-50 מטרים מרוחבו של החוף עצמו. תנועות סירות וספינות כמו גם דיג אסורים בתחום השמורה, והיא מאפשרת פעילות צלילה.

גלריה

20100927 aqaba032

מצודת עקבה - מראה מחצר המצודה לעבר מבנה השער בחומתה הצפונית

Aqaba

תורן הדגל בעקבה

Ayla02

שרידי איילה

20100927 aqaba012

מראה לאורך חופי העיר

Aqaba at night

עקבה בערב (צולם מאילת)

מראה במרכז העיר
מראה במרכז העיר
אחד ממיזמי התיירות החדשים בעיר
אחד ממיזמי התיירות החדשים בעיר

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שאלת עקבה העמדה שוב במורשון הבריטי, דואר היום, 20 ביולי 1925
  2. ^ דרישת מצרים לעציון גבר, דואר היום, 12 ביולי 1925
  3. ^ עקבה בידי האנגלים, דואר היום, 28 ביוני 1925
  4. ^ סלילת כביש מעמאן לעקבה, דואר היום, 22 במאי 1924
  5. ^ גירוש המלך חוסין מעציון גבר, דואר היום, 14 ביוני 1925
    ההתראה האחרונה למלך חוסין, דואר היום, 19 ביוני 1925
  6. ^ עקבה לעבר הירדן מזרחה, דואר היום, 7 בדצמבר 1924
  7. ^ הסכם אבן סעוד קלייטון, דבר, 1 בדצמבר 1925
  8. ^ התחזור עקבה לחג'אז?, דואר היום, 13 בספטמבר 1926
  9. ^ ראו את סעיפי הסכם חדא בתוך: Clive Leatherdale, Britain and Saudi Arabia, 1925-1939: The Imperial Oasis, FRANK CASS, 1983 (Digital Printing, 2005), pp. 376-378.
  10. ^ אהרם מכחיש את סיפוחה של אילת, דואר היום, 7 ביולי 1932
  11. ^ שלטון ממשלת עבר הירדן באילת בטל?, דבר, 7 ביולי 1932
  12. ^ בעבר הירדן תוסס דבר מה חשוב, דואר היום, 10 באוגוסט 1932
  13. ^ צעירי דמשק נגד כיבוש עקבה, דבר, 1 בספטמבר 1932
  14. ^ ראו: United States of America, Department of State, Office of the Geographer, Jordan – Saudi Arabia Boundary, International Boundary Study, No. 60, December 30, 1965.
  15. ^ Aqaba Thermal Power Station
  16. ^ Aqaba Thermal Power Plant likely to begin using gas soon
  17. ^ Aqaba
אילת

אֵילַת היא העיר הדרומית ביותר במדינת ישראל והיחידה בה לחופי הים האדום, והיא משמשת כעיר נמל ותיירות מרכזית. העיר שוכנת בדרום הערבה, שייכת למחוז הדרום, ומתגוררים בה כ-65,000 תושבים.

בתקופת המנדט שכנו במקום יישוב בדואי קטן בשם אום א-רשראש (בערבית: أم الرشراش) ונקודת משטרה בריטית. בימי קדם שכנה בסמוך למקומה של אילת העיר עציון גבר, הנזכרת רבות בתנ"ך. ב-1949 נכבש המקום במסגרת מלחמת העצמאות, ושימש בעיקר כמחנה צבאי. אילת נוסדה כיישוב אזרחי בשנת 1952, והוכרזה כעיר בשנת 1959.

העיר נקראת על שם העיר המקראית אֵילַת (גם: אֵילוֹת), הנזכרת מספר פעמים בתנ"ך, לצד עציון גבר, בתקופות ממלכת ישראל המאוחדת וממלכת יהודה כעיר נמל יהודית על שפת ים סוף - "תחנת הצי המסחרי של העם העברי". בדיון בוועדה הגאוגרפית (שקדמה לוועדת השמות הממשלתית) על שמה של העיר, הייתה התלבטות אם לקרוא לעיר "אילת החדשה" או "עציון גבר". אף על פי שהיה ברור כי אין מדובר באילת המקראית, בכל זאת הוחלט לקרוא לעיר בשם "אילת", מאחר שהשם כבר נטמע בציבור.מדרום לאילת נמצאת העיירה טאבה, שבשליטת מצרים, וממזרח לה נמצאת העיר עקבה, שבשליטת ירדן. שטח השיפוט של אילת הוא 84,789 דונם, והיא העיר הרביעית בגודל שטח שיפוטה בישראל. משנת 1985 מוגדר אזור אילת כ"אזור סחר חופשי", הפטור ממע"מ (פרט למוצרים בודדים) וממיסים נוספים.

החיבור בין העיר אילת לשאר חלקי ישראל מתקיים באמצעות כביש 90, לאורך הערבה, וכן באמצעות כביש 40, העובר באזורי המישר, מכתש רמון והר הנגב. ניתן להגיע ממרכז הארץ לנמל התעופה רמון גם בטיסה האורכת בממוצע כ-35 דקות.

המרד הערבי

המרד הערבי (ידוע גם בשם המרד במדבר, בערבית מוכר בשם המרד הערבי הגדול - الثورة العربية الكبرى) הוא מרד שהתקיים בחצי האי ערב בשנים 1916–1918, בהנהגתו של השריף חוסיין בן עלי, כנגד האימפריה העות'מאנית.

שורשיו של המרד בשנת 1908, בהפיכה שהעלתה לשלטון באימפריה העות'מאנית את הטורקים הצעירים, במקומו של הסולטאן עבדול חמיד השני. בעקבות ההפיכה גברה האפליה של התושבים הלא טורקים של האימפריה. בשנת 1914 הצטרפה האימפריה העות'מאנית למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה. לאומנים ערבים בדמשק ובביירות נאסרו והוצאו להורג. הערבים חשו מאויימים גם בעקבות השלמתה של מסילת הרכבת החיג'אזית, שאיפשרה לטורקים להוביל כוחות במהירות לחצי האי ערב. בעקבות זאת נוצר קשר בין הבריטים, אויביהם של הטורקים, ובין השריף חוסיין בן עלי, בן המשפחה ההאשמית, שהיה שליט מחוז חיג'אז (حجاز, כיום מחוז בערב הסעודית) ושומר המקומות הקדושים במכה ובאל-מדינה.

הקשר התבטא בחליפת חמישה עשר מכתבים בין הנרי מקמהון (Henry McMahon), מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין. בחליפת מכתבים זו, הידועה בשם מכתבי חוסיין-מקמהון, ביקש השריף חוסיין, בתמורה לתמיכתו בבריטים במלחמתם באימפריה העות'מאנית, את תמיכת בריטניה בהקמת ממלכה ערבית גדולה אחת הכוללת את חצי האי ערב (למעט אזור נמל עדן בתימן), עיראק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל (פלסטין בלשונו). למעשה, כל שטח שהיה מיושב בערבים באותה תקופה, ואשר לא היה בהשפעה בריטית, נכלל בגבולות הממלכה הזו. השריף חוסיין ביקש להתמנות למלך הממלכה הערבית החדשה ולהיקרא "מלך הערבים" (ملك العرب).

הכוחות המורדים פעלו בראשות שני בניו של חוסיין בן עלי: עבדאללה ופייסל.

קצין הקישור בין המורדים לבין הבריטים היה לורנס איש ערב. לזכותו נזקפת הטקטיקה של ריתוק הכוחות הטורקים לעיר אל-מדינה ולמסילת הרכבת החיג'אזית, דבר שעזר לבריטים לכבוש את ארץ ישראל. ב-1917 הוביל לורנס את הערבים במבצע מזהיר לכיבוש עקבה.

חשיבותו של המרד הערבי בהנהגתו של השריף חוסיין שנויה במחלוקת. המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חיג'ז שהיו נאמנים לשריף. בני השבטים האלה עסקו בעיקר בלוחמה זעירה ותקיפת שיירות, דבר שחייב את ממלכה העות'מאנית לרתק כוחות גדולים סביב חצי האי ערב. אף על-פי שכוחות ערבים בהנהגתו של השריף חוסיין השתתפו במספר קרבות גדולים נגד הטורקים, בכללם הקרב על עקבה, תרומתם למאמץ המלחמתי בזירה המזרח תיכונית הייתה זניחה ביחס למאמץ הבריטי. בנוסף, נראה שהמרד הערבי הקל במשהו על המצור על עדן, אם כי, בכל מקרה, בשלב שבו פרץ, התייצב המצב בעדן.אל כוחותיו של פייסל צורפו גם יחידות בריטיות וביניהן היו אפילו 37 יהודים מבגדד שבמהלך המלחמה ביקשו לעבור לגדודים העבריים אך סורבו.

עם תום מלחמת העולם הראשונה וכינון שלטון המנדט הבריטי על עיראק וארץ ישראל והצרפתי על סוריה ולבנון, גאתה תחושת המרירות בקרב העמים הערביים. בני חוסיין בן עלי מונו למלכי הממלכה הערבית של סוריה, עבר הירדן ועיראק, כגמול על עזרתו לבריטים במלחמה. על הממלכה הערבית של סוריה השתלטה במהרה צרפת והמלך הממונה, וכפיצוי מינו הבריטים את פייסל אבן חוסיין למלך עיראק.

הרי אדום

הרי אֱדוֹם הם הרים פוריים המצויים על רמה בדרום-מערב ירדן, ממזרח לערבה. אורך שרשרת ההרים הוא כ-170 קילומטר. הפסגה הגבוהה ביותר בהרי אדום היא הר רם, כ-40 קילומטר ממזרח לעקבה: גובהה כ-1,754 מטר מעל פני הים, והיא גם הפסגה השנייה בגובהה בירדן אחרי ג'בל אום אד-דמי. בארץ אדום גר בימי קדם העם האֲדומי, אשר לפי המסורת המקראית הוא מצאצאיו של עשיו, אחי יעקב.

רמת אדום היא רמה פוריה ועשירה במים יחסית לסביבתה, בשל גובהה הרב. ממערב מהווה הערבה את גבולה, מדרום ארץ מדין, אשר את גבולה מהווה ואדי חיסמה. ממזרח הופכת הרמה בהדרגה למדבר, ללא תוואי נוף בולט המבדיל ביניהם. מצפון, נחל זרד הנשפך לערבה הוא הגבול עם ארץ מואב. לעיתים מחולקים הרי אדום לשני אזורי משנה: החלק הצפוני, ששוכן מנחל זרד ועד לעיירה שובכ נקרא בשם ג'באל, ואילו הדרומי והגדול מביניהם, משובכ ועד לוואדי חיסמה, הוא הר שעיר הקרוי בפי הבדואים בשם ג'בל א-שערה.

חצי האי ערב

חצי האי ערב (בערבית: شبه الجزيرة العربية) הוא חצי אי בדרום-מערב אסיה, בצומת שבין אפריקה לאסיה, מזרחית לאתיופיה וצפונית לסומליה, מדרום לישראל ולירדן, ודרום-מערבית לאיראן.

חופי חצי האי ערב הם הים האדום מדרום-מערב ומפרץ אילת (הידוע גם בשם מפרץ עקבה בשפות שונות), הים הערבי מדרום-מזרח; ומפרץ עומאן והמפרץ הפרסי מצפון-מזרח.

ים סוף

ים סוּף, המכונה גם הים האדום (בערבית: أَلْبَحْر الْأَحْمَر; תעתיק מדויק: אַלְבַּחְר אלְאַחְמַר), הוא ים בין-יבשתי המהווה שלוחה של האוקיינוס ההודי. הוא מחובר באופן מלאכותי לים התיכון באמצעות תעלת סואץ, ולחופיו שוכנות המדינות ג'יבוטי, אריתריאה, סודאן, מצרים, ישראל, ירדן, ערב הסעודית ותימן.

ירדן

ממלכת ירדן (בערבית: الأردنّ אל-אֻרְדֻן, השם הרשמי: المملكة الأردنّيّة الهاشميّة אָלְמָמְלָכָּה (א)לְאֻרְדֻּנִּיָּה (א)לְהַאשִמִיָּה, הממלכה הירדנית ההאשמית) היא מדינה השוכנת במזרח התיכון. היא גובלת בצפון בסוריה, במערב בישראל, בדרום בים האדום (מפרץ אילת) ובערב הסעודית, במזרח בערב הסעודית ובצפון-מזרח בעיראק.

ליגת הצדק האפל

ליגת הצדק האפל (באנגלית: Justice League Dark) היא קבוצה בדיונית של גיבורים על טבעיים המופיעה בחוברות קומיקס ביקום DC קומיקס. הקבוצה הופיעה לראשונה באתחול המחודש שנעשה ליקום DC לאחר אירועי פלאשפוינט, בחוברת Justice League Dark #1 מספטמבר 2011, ונוצרה על ידי הכותב פיטר מיליגן והמאייר מיקל ג'אנין. החל מהחוברת התשיעית, הכותב ג'ף למיר הצטרף ככותב ראשי.

סדרת הקומיקס מקבצת יחדיו מספר דמויות היישר מיקום ורטיגו, חותם מבית DC קומיקס, העוסקות בפעילות על-טבעית ואשר טיבם הוא אפל יותר מאשר קבוצת ליגת הצדק המקורית. מבין הדמויות נמנים ג'ון קונסטנטין, זטאנה, דדמן, מאדאם קסנדו, אורכידאה שחורה, אמתיסט ואנדרו בנט.

סדרת הרפתקאותיהם של חברי הקבוצה החלה במיני סדרה בת שלושה חלקים בשם "החיפוש אחר היצור מן הביצה", אשר עקבה אחר מאורעות היום הבהיר ביותר משנים 2010-‏2011. במיני סדרה זו, ג'ון קונסטנטין עורך חיפוש אחר אלק הולאנד, היצור מן הביצה אשר חזר לחיים, ועזרו לו בחיפושיו סופרמן, באטמן וזטאנה. המיני סדרה העוקבת, "השבעה הסודיים", נכתבה על ידי מיליגן כחלק מאירועי הקרוסאובר "פלאשפוינט" אשר הביאו לאתחול יקום DC. מיני סדרה זו כללה את הדמויות מכשפת ושייד, האיש המשתנה, וכן הציגה דמות חדשה בשם מיינדוורפ.

מכוור

מכוור (ביוונית: Machaerus, Μαχαιροῦς - "מַכֵירוּס"; בערבית: قلعة المشناقى - "קלעת אל-מישנאקא") הוא הר בממלכת ירדן, השוכן במרחק של כ-24 ק"מ מדרום-מזרח לשפך הירדן לים המלח, כחמישה ק"מ ממזרח לחופו וארבעה ק"מ מדרום לערוצו של ואדי זרקא-מעין. על ראש ההר נמצאים שרידי מבצר בשם זה. מבצר זה הוא אחד משלושת המבצרים בהם התבצרו אחרוני הלוחמים היהודים בזמן המרד הגדול ברומאים. במסורת הנוצרית נודעה לו חשיבות כמקום כליאתו והוצאתו להורג של יוחנן המטביל.

מעבר יצחק רבין

מעבר יצחק רבין הידוע בשמו הקודם מעבר ערבה (בערבית: تقاطع وادي عربة - "מעבר ואדי ערבה") הוא מעבר גבול המחבר בין ישראל וירדן, כשלושה קילומטר מצפון לערים אילת ועקבה.

מפרץ אילת

מפרץ אילת, הידוע מחוץ לישראל כמפרץ עקבה (ערבית: خليج العقبة), הוא לשון ים ארוכה וצרה, שלוחה צפונית של הים האדום המפרידה בין חצי האי סיני ובין חצי האי ערב. אורכו של המפרץ כ-180 קילומטר, ורוחבו המרבי 25 קילומטר. שטח המפרץ הוא 2,880 קמ"ר המהווים כ-0.5% משטח הים האדום כולו. נפח המפרץ הוא 2,500 ק"מ מעוקב, המהווים כ-1% מנפח הים האדום כולו. עומקו הממוצע הוא 900 מטר מתחת פני הים והעומק המרבי הוא 1,820 מטר מתחת פני הים (באזור שמול נואיבה בסמוך לחוף הסעודי). מבחינה גאולוגית, מפרץ אילת מהווה חלק מהבקע הסורי-אפריקני ומכאן עומקו הרב.

משני עבריו של מפרץ אילת מתנשאים הרים תלולים - הרי סיני ממערב והרי אדום ומדין ממזרח. זווית השיפוע הממוצעת של קרקעית המפרץ היא 21% ובקטעים מסוימים מגיע השיפוע למעל 50%. מפרץ אילת נחשב לים טרופי, שטמפרטורת מימיו היא יותר מ-20 מעלות צלזיוס בממוצע השנתי. מאות מינים של דגים טרופיים מצויים בשפע במפרץ, העשיר גם בצדפים, בחלזונות, באלמוגים ובחסרי חוליות אחרים. כל אלה מושכים אליו תיירים וצוללים רבים מרחבי העולם. מפרץ אילת הוא עורק תחבורה חשוב של ישראל יחד עם ארצות רבות באפריקה ובאסיה, בנוסף לתעלת סואץ. בכניסה אל המפרץ מצד הים האדום, מול ראס נצרני, שוכנים שני איים קטנים - טיראן וסנפיר. שני האיים, שבעבר היו בבעלות סעודית, העברו לידי מצרים לפני מלחמת ששת הימים. ערב מלחמת ששת הימים, סגרו המצרים את מצרי טיראן מפני שיט ישראלי ואיימו על הספינות בתותחים שהיו בראס נצרני. במהלך מלחמת ששת הימים, השמידו כוחות צה"ל את התותחים ופתחו מחדש את המפרץ לשיט אוניות.

בקצהו הצפוני של המפרץ נמצאות ערי הנמל והקיט, אילת בישראל ועקבה בירדן. לאורך מזרח סיני, בחוף המצרי של המפרץ מצויים אתרי צלילה ותיירות רבים, יישובים קטנים וכפרי נופש. ביניהם אי האלמוגים, נואיבה, דהב והפרקים הלאומיים - ראס אבו גלום ונבק. האי טיראן מפורסם גם בזכות עולם החי המגוון שבו ובשוניות האלמוגים שסביבו. מקננות בו ציפורי ים רבות כדוגמת שלך, שחפים, שחפיות ולבניות.

אזור המפרץ משופע באתרי טבע, תופעות גאולוגיות מרתקות, שוניות אלמוגים ייחודיות ומגוון בעלי חיים וצמחים. עושר אקולוגי זה נובע מהיותו של המפרץ אזור סגור בו הגלים חלשים יחסית, ובנוסף בזכות הסביבה היבשה לא נשפכות כמויות גדולות של מים מעורבים בחול ופסולת למפרץ. גורמים אלו תורמים תרומה מכרעת לשקיפות המים; כתוצאה מכך קרני השמש יכולות לחדור עמוק ולהפרות את הדגים והאלמוגים בעומק. הרי אדום והמדבר הצחיח המקיף את המפרץ יוצרים סביבת חיים מרהיבה המחייבת שמירה קפדנית על האיזון הטבעי הנחוץ להמשך קיומה.

מפת הדרכים

מפת הדרכים הייתה תוכנית מדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התוכנית הוצגה כמימוש החזון אותו הציג נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן בנאומו ב־24 ביוני 2002. התוכנית הציעה פתרון הדרגתי, רב-שלבי ורב-שנתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בפיקוח ובסיוע "הקוורטט", ויעדה היה יישוב סופי וכולל של הסכסוך הישראלי-פלסטיני עד שנת 2005. ראש ממשלת ישראל אריאל שרון הודיע על תמיכתו בתוכנית בנאומו בכנס הרצליה ה-3 בשנת 2002.

התוכנית נכתבה במחלקת המדינה בבית הלבן ומנסחה העיקרי היה דייוויד סאתרפילד.

עמאן

עמאן (בערבית عمان) או רבת עמון (בעברית ארכאית: רבת בני עמון), היא בירת ירדן, והיא העיר הגדולה בה ומשמשת כמרכז המסחר, התעשייה, התחבורה, החינוך והשלטון במדינה. בשנת 2008 התגוררו בעיר 1,135,733 ובמחוז עמאן (محافظة العاصمة) התגוררו בשנת 2006 2,172,800 תושבים, שהם כ-38% מאוכלוסיית המדינה.

קיים תיעוד ליישוב באזור כבר לפני 8,500 שנים, והעיר שימשה כבירתם של העמונים במחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס. היא נזכרה מספר פעמים בתנ"ך עת נודעה כ"רבת בני עמון", ולאחר מכן נכבשה בידי האשורים, הפרסים ועל ידי אלכסנדר מוקדון. השלטון הערבי בעיר החל בשנת 636 אך היא חרבה במספר רעידות אדמה, והייתה לכפר קטן עד סוף המאה ה-19.

הגעת הרכבת החיג'אזית אל העיר, וקביעתה של עמאן כבירת ממלכת ירדן ב-1921, שינו את גורלה, והעיר צמחה מאז במהירות והייתה לעיר הגדולה והחשובה בירדן. עמאן שימשה כבירת התרבות הערבית לשנת 2002.

עקבה (אלגברה)

עִקְבָה היא העתקה בעלת שימושים רבים באלגברה. מקורה באלגברה ליניארית, ומשם היא עשתה את דרכה לתורה של חבורות מטריצות, לתורת גלואה, ולחקר האלגברות מממד סופי באופן כללי.

עקבה (מחוז)

מחוז עקבה (ערבית: محافظة العقبة) הוא אחד משנים עשר המחוזות של ירדן. הוא גם ממוקם בדרום-מערב המדינה ובירתו היא העיר עקבה. המחוז מחולק לשלוש נפות.

שטח המחוז 6,900 קמ"ר, המחוז הרביעי בגודלו, מרבית שטח המחוז מדברי. אוכלוסייתו מונה 107,115 נפש, נכון ל-2004, בצפיפות של 15.5 תושבים לקמ"ר, המחוז העשירי בגודלו מבחינת גודל האוכלוסייה.[דרוש מקור]המחוז הוא המוצא היחיד של ירדן לים, על כן הוא אחד המחוזות החשובים ביותר במדינה מבחינה כלכלית. עם הקמת המדינה המוצא הימי שלה מעקבה היה מוגבל. בשנת 1965 חתם המלך חוסיין על הסכם חילופי שטחים בין ירדן לערב הסעודית בו ויתרה ירדן על כ-6,000 קמ"ר (מעל 6% משטח הממלכה), בעיקר שטחי מדבר בפנים היבשה, תמורת רצועת חוף של 12 קילומטרים דרומית לעיר עקבה, דבר שאפשר לה להרחיב את העיר ונמל שלה ולהקל על יבוא ויצוא סחורות דרך הים האדום.[דרוש מקור] הנמל הוא השער העיקרי של ירדן ליבוא ויצוא סחורות. האזור התעשייתי נמצא הרחק מאזור המלונות כך שפגיעתו בתיירות היא מזערית, שכן אוכלוסיית המחוז תלויה מאוד בתיירות כמקור הכנסה.

הממצא הארכאולוגי החשוב ביותר במחוז היא העיר העתיקה פטרה,[דרושה הבהרה] בירת הנבטים. העיר ממוקמת על המדרון המזרחי של הור ההר בערבה. הבדואים בני המקום מאמינים כי במקום זה הכה משה בסלע וכאן נקברה אחותו מרים הנביאה ואחיו הבכור אהרון הכהן.

פסגת עקבה

פסגת עקבה (גם ועידת עקבה) הייתה ועידה חד-יומית במטרה לקדם את תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים, על פי מתווה "מפת הדרכים".

הפסגה התקיימה במהלך האינתיפאדה השנייה, ב-4 ביוני 2003 בהשתתפות ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, עבדאללה מלך ירדן ונשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש.

ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת שהיה נתון תחת מצור במוקטעה לא נכח בוועידה לאור התנגדות ישראל.

קו עקבה רפיח

קו עקבה רפיח, הוא קו גבול שנוצר בשנת 1906 בין מצרים שהייתה בשליטת בריטניה (למרות שייכותה הפורמלית לאימפריה העות'מאנית) לבין ארץ ישראל שהייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית, מתוך מגמה למנוע סכסוכים בין הכוחות הטורקיים לכוחות הבריטיים. הקו שרד את השינויים הפוליטיים והמדיניים שחלו במהלך מאה השנים שחלפו מאז שרטוטו, וגם כיום מבוסס עליו גבולה של מדינת ישראל עם מצרים.

הקו שורטט תחילה כקו ישר מעקבה לרפיח, אך בהמשך ההתדיינות בין הצדדים, נוצרו בו כמה שינויים שניתן להבחין בהם במפות גם כיום:

באזור אילת, דרשו הטורקים וקיבלו 15 קילומטרים (שזה קצה הטווח היעיל של ספינת תותחים) של חוף ים וכן את מעיין עין נטפים

הטורקים דרשו וקיבלו את מעיין עין חורשה

הטורקים דרשו וקיבלו את מעיין עין המערה, הסמוך למערב מכתש רמוןבנוסף קשיי סימון בשטח גרמו לסיפוחם של שני הרים לשטח העות'מאני.

קו זה יצר בהמשך השנים מספר בעיות, עקב התאמתו למציאות בשנת 1906 אך לא למציאות מאוחרת יותר:

בזמן שרטוט הקו, רפיח הייתה נקודה סתמית על חוף הים התיכון, ובשנת 1982 גרם הסכם השלום בין ישראל למצרים לחציית העיר רפיח שגדלה ונבנתה בינתיים. מעורבותם של הפלסטינים גרמה לסיבוך רב אף יותר (ראו ציר פילדלפי).

אבן הגבול הדרומית בטאבה הוקמה על גבעה המרוחקת כמה מאות מטרים מחוף הים, ונוצרה בהמשך מחלוקת האם יש להמשיך ממנה לחוף בקו ישר הממשיך את הגבול או בקו הניצב לקו החוף. במציאות של שנת 1906 לא הייתה לכך שום חשיבות, אך בהמשך הפכה פיסת חוף קטנה זו למקור כסף ויוקרה. מצב זה גרם לבוררות ממושכת לאחר חתימת הסכם השלום שהסתיימה רק בשנת 1988 בהכרעה כי טאבה שייכת למצרים.

קוהורטה

קוֹהוֹרְטָה (לפי האקדמיה ללשון העברית: עֻקְבָּה) הייתה יחידה צבאית בצבא הרומאי.

הקוהורטה הופיעה לראשונה בזמן המלחמה הפונית השנייה כצירוף של שלושה מניפולים, אחד מכל סוג. לאחר מכן, התקיימה הקוהורטה כיחידת משנה נפרדת בת 480 חיילים, עם שש קנטוריות, בנות שמונים חיילים כל אחת. לאור השינוי שעבר על הצבא בעקבות התבוסות במלחמה הפונית השנייה, החלה הטקטיקה של הלגיון להתבסס על הקוהורטה, כתחליף למניפול.

הקוהורטה נערכה לקרב עם שלוש קנטוריות מלפנים ושלוש מאחור. היא הייתה יכולה לבצע תפניות בקלות, ולהתגונן מפני התקפות מאחור ומהאגף. הלגיון כולו כבר לא היה כבול לתוכנית הקרב המוכתבת ממערך בן שלושה קווים, עם סוג חיילים שונה בכל קו. בזכות היחידה ההומוגנית החדשה, יכול היה הלגיון להיערך במספר קווים משתנה (לרוב בין אחד לשלושה), בהתאם לתנאי הקרקע ותוכנית הקרב. הלגיון כולו היה מורכב מ-10 קוהורטות ובסך הכל מנה כ-5,000 חיילים. טריבון צבאי פקד על כל קוהורטה.

חילות העזר היו מאורגנים במבנה של קוהורטה, כאשר היו שלושה סוגים של חילות עזר: חיל רגלים, חיל פרשים ויחידות מעורבות שכללו גם חיל רגלים וגם פרשים, השירות כפרש נחשב ליוקרתי ביותר. הקוהורטה הייתה בגודל של קוויגנרי (כ-480 חיילים) שחולק לשש קנטוריות או בגודל מיליארי (כ-800 חיילים) שחולקו לשמונה קנטוריות. קוהורטת פרשים קוויגנרי מנתה 512 חיילים שחולקו ל-16 תת-יחידות, ומיליארי מנתה 768 חיילים שחולקו ל-32 תת-יחידות. הקוהורטה המעורבת כללה מספר חיילים כמו קוהורטת חיל הרגלים בתוספת 120 או 240 פרשים בהתאם לגודלה. מפקד הקוהורטה היה בן למעמד הפרשים.

קרב עקבה

בקרב עקבה במלחמת העולם הראשונה, כבשו כוחות ערביים, אשר פעלו לצד הבריטים וכנגד העות'מאנים, את העיירה עקבה (כיום בממלכת ירדן). הכוחות הערביים היו מודרכים בידי לורנס איש ערב ומונהגים בידי השייח' עאודה אבו טאי. עיקר הקרב על עקבה נערך ב-2 ביולי 1917, באבו אל ליסל, המרוחקת כמה עשרות ק"מ מן העיירה. בסופו של הקרב נטבחו רבים מן המגינים לאחר שנכנעו. עקבה עצמה נכבשה ללא קרב ב-6 ביולי.

תומאס אדוארד לורנס

קולונל תומאס אדוארד לורנס (באנגלית Thomas Edward Lawrence‏; 16 באוגוסט 1888 – 19 במאי 1935), הידוע גם בכינוי לורנס איש ערב, היה ארכאולוג, דיפלומט, סופר ואיש צבא בריטי, אשר קנה את עיקר תהילתו בעקבות התפקידים אותם מילא במסגרת המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ובמרד הערבי, פועלו במלחמה, יכולתו להיטמע בחברה הערבית על אף היותו בריטי וכן כישרונו להעלות את חוויותיו על הכתב הקנו לו את התואר "לורנס איש ערב".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.