עמשא בן יתר

עֲמָשָׂא בֶּן יֶתֶר, דמות מקראית, היה שר צבאו של אבשלום בעת המרד בדוד ומאוחר יותר שר צבא דוד המלך.

עמשא היה אחיינו של דוד המלך, בן אחותו אביגיל[1]. כאשר ניסה אבשלום למרוד באביו דוד, הוא מינה את עמשא למפקד הצבא במקומו של יואב בן צרויה, למרות שיואב נותר נאמן למלך דוד. ניסיון תפיסת השלטון של אבשלום כשל וצבאו של עמשא הובס בידי צבאו של דוד. באותו הקרב גם הרג יואב את אבשלום, למרות פקודתו הברורה של מפקדו דוד שלא לעשות כן, ובכך הסתכסך עמו. על אף המרד, דוד בתגובה המליץ לזקני יהודה שיאשרו את העברת הפיקוד על צבאו מיואב אל עמשא, בין היתר למען קירוב לבבות בין חלקי העם. הצעתו התקבלה, ודוד שב לירושלים. זמן מה לאחר מכן פרץ מרד שבע בן בכרי ודוד הורה לעמשא להזעיק את צבא יהודה. עמשא התמהמה ודוד הורה לאבישי בן צרויה להחליף את עמשא ולצאת מיד בראש הצבא ולדכא את המרד. עמשא הצטרף אך בדיעבד לצבאו של אבישי בגבעון, שם ניצל יואב בן צרויה את ההזדמנות ורצח את עמשא, אף שהיה גם קרובו, כאשר הלה התקרב אליו בתואנה לנשקו.

בצוואתו הטיל דוד על שלמה לנקום את מותם של אבנר בן נר ושל עמשא בן יתר[2], וזה אכן ביצע זאת בשלחו את בניהו בן יהוידע להתנקש ביואב בן צרויה[3].

ייתכן כי עמשא בן יתר הוא עמשי הנזכר בדברי הימים[4].

Death of Amasa
וַעֲמָשָׂא לֹא-נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד-יוֹאָב, וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל-הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא-שָׁנָה לוֹ-וַיָּמֹת.
תחריט עץ. מותו של עמשא. מעשה ידי יוהאן כריסטוף וויגל. משנת 1695.

עץ משפחה

 
 
 
 
בעז
 
 
 
רות המואביה
 
מחלון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עובד
 
 
 
עדאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישי
 
 
 
נצבת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דוד המלך
 
אליאב
 
צרויה
 
 
אביגיל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה המלך
דוד ציווה עליו
להרוג את יואב
 
אבשלום
נהרג בידי יואב
 
 
יואב
שר צבא דוד
 
 
עשהאל
מגיבורי דוד
 
עמשא
נהרג בידי יואב
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אבישי
מגיבורי דוד
 
 

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ז, פסוק כ"ה
  2. ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק ה'
  3. ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוקים ל"א-ל"ד
  4. ^ ספר דברי הימים א', פרק י"ב, פסוק י"ט
אבנר בן נר

אַבְנֵר בֶּן נֵר (או אֲבִינֵר) הוא דמות מקראית. הוא מופיע בתנ"ך בעיקר בספר שמואל. אבנר היה שר צבאו של שאול המלך, ושר הצבא הראשון של ממלכת ישראל המאוחדת. על פי הכתוב בשמואל א' היה בן דודו של שאול, ולפי ספר דברי הימים היה דודו. כשר צבא, אבנר הוביל את צבאו של שאול לכיבושיו בעבר הירדן, למלחמות הקשות מול הפלשתים בתקופת מלכותו של שאול ולמלחמה הפנימית נגד תומכיו של דוד והיה אחד האנשים הקרובים אליו ביותר.

אבנר מתואר בספרות חז"ל כאדם גדול ממדים וחזק, שכאשר הורג את עשהאל הוא הורגו בעץ החנית, אבל עוצמת המכה הורגת את עשהאל ויוצאת מאחורי גבו.

פועלו של אבנר כיד ימינו של שאול לא מתואר בתנ"ך בפרטים. מסופר על אבנר שישב ליד המלך בחגיגה לכבוד ראש חודש וששמר על שאול במסעותיו. לאחר מות שאול הופכת דמותו של אבנר למשמעותית יותר, תחילה כתומכו של איש בושת בן שאול, ולאחר מכן בניסיון ההצטרפות הטראגי שלו למחנה דוד.

אבשלום

במקרא, אַבְשָׁלוֹם היה בנו השלישי של דוד המלך. סיפורו מסופר בספר שמואל ב' פרקים י"ג-י"ט. אמו הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה בגולן. אבשלום נולד בחברון עם תחילת מלכות דוד ביהודה והוא מתואר כגבר יפה תואר במיוחד, חכם וערמומי. חייו היו קצרים וסוערים. הוא הרג את אחיו למחצה אמנון לאחר שאנס את אחותו תמר. לאחר חזרתו מגשור, ומשהוסרו שאר המתחרים על הכתר מדרכו, מרד בדוד והצליח לתפוס את השלטון. בקרב מכריע שנערך בין צבאות שני הצדדים הובס צבא המורדים ואבשלום הוצא להורג במצוות יואב בן צרויה.

סיפור חייו ומותו של אבשלום עורר עניין ומחלוקת בקרב חוקרי המקרא. מערכת היחסים המורכבת והאינטנסיבית של אבשלום עם אביו דוד, שסופם במרד ובגידה, הפכה את אבשלום לסמל לבן סורר שבא על עונשו. כפי שמסכם מדרש רבה: "כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו יצא לתרבות רעה ושכב עם נשי אביו וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל כמה אלפים מישראל, וגרם לו דברים רעים שאין להם סוף". מאידך, הסיפור המקראי התמציתי מתאפיין בעמימות ואף ברב-משמעות, שבה נשמעים קולות אחדים בתיאור מעשיו של אבשלום. רב המשמעות פתחה פתח לפרשנותו של הסיפור על ידי פרשנים רבים במספר רבדים: פשט (המובן הראשוני של הכתוב), רמז (פרשנות), דרש (פרשנות מרחיבה) וסוד (מיסטיקה).

אליאב בן ישי

אֱלִיאָב בֶּן יִשָׁי הוא דמות מקראית בספר שמואל, בנו הבכור של ישי ואחיו של דוד המלך.

בני צרויה

יואב, אבישי ועשהאל, בני צרויה הם דמויות מקראיות: אחייניו של דוד המלך, ודמויות משמעותיות בצבאו. שלושתם מופיעים בעיקר בספר שמואל.

דוד

דָּוִד, דָּוִד בֶּן יִשַׁי או דָּוִד הַמֶּלֶךְ (1040 לפני הספירה (ב' תר"ס) – 970 לפני הספירה (ב' תש"ל), לערך) הוא דמות מקראית, שהיה, לפי המתואר בתנ"ך, מלכהּ של ממלכת ישראל המאוחדת (אחרי שאול המלך ואיש בושת), ומייסדה של שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-420 שנה עד חורבן הבית הראשון. התיאורים התנ"כיים השונים, מייחסים לדוד כיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. התנ"ך אומר כי נמנע מדוד לבנות את בית המקדש הראשון כי היה מעורב במלחמות שהיו כרוכות בשפיכות דמים רבה.דמותו ופועלו של דוד תפסה מקום חשוב במסורת היהודית ובפולקלור, והוא נחשב לדמות מופת ולאחד מגדולי האומה. בקבלה נמנה דוד עם אחד מ"ארבעת רגלי המרכבה לשכינה", שעליהם מתבססת השראת השכינה בעולם לאורך ההיסטוריה (השלושה הנוספים הם אבות האומה אברהם יצחק ויעקב). דוד המלך מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב', כ"ג, א'), המסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים. על פי המסורת המשיח יהיה אדם מזרע דוד. מסורת זו אומצה גם בברית החדשה, בה נאמר כי ישו הנוצרי היה נצר לבית דוד.התיאור התנ"כי של חיי דוד משקף מסורות רבות, ולאורך השנים חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים, היו חלוקים בדעתם ביחס לדוד ולתיאור מלכותו; אסכולות מסוימות מקבלות את הסיפור התנ"כי כנכון בעיקרו, גם אם מוגזם לעיתים, ואחרות דוחות אותו לחלוטין ורואות בו סיפור שנארג מאות שנים מאוחר יותר. טיעון זה הסתמך בין השאר על הטענה כי אין ממצאים ארכאולוגיים או כתובים המתייחסים לבית המלוכה המפואר שהיה אז, לכאורה, בארץ ישראל. גילוי מצבה ארמית בשנת 1993, בה יש אזכור מפורש ל"בית דוד" שם קץ, בעיני רוב החוקרים, למחלוקת על קיומו ההיסטורי של בית דוד, אך הותיר בעינו את הוויכוח האם מפעלי הכיבוש של דוד ומפעלי הבנייה של שלמה אחריו אכן בוצעו על־ידם, שכן תיארוך מפעלי הבנייה העיקריים בארץ ישראל בראשית האלף הראשון לפנה"ס עדיין שנוי במחלוקת. יש המקדימים אותו לימי שלמה ויש המאחרים אותו לימי עמרי.

הר עמשא

הר עמשא הוא הר בהרי חברון, מדרום ליישוב הר עמשא ו-13 ק"מ צפונית לערד. גובה ההר 859 מטר מעל פני הים ומפסגתו ניתן להשקיף על שטח דרום מדבר יהודה ועל בקעת ערד, צפון הר הנגב ומצפון, על הרי חברון.

ההר נמצא בתחום השיפוט של מועצה אזורית תמר, וסביבו שמורת טבע מוכרזת, "שמורת הר עמשא". ההר קיבל את שמו בעת החדשה על שם עמשא בן יתר שהיה שר צבא של דוד המלך.

הר עמשא (יישוב)

הַר עֲמָשָׂא הוא מושב שיתופי חקלאי ולשעבר קיבוץ בדרום הר חברון, בחבל יתיר בתחומי ישראל, סמוך לקו הירוק. היישוב ממוקם 20 ק"מ דרומית לחברון ו-14 ק"מ צפונית-מערבית לערד ומשתייך למועצה אזורית תמר. הר עמשא תוחם ממזרח את יער יתיר, שטח נטוע-אדם של כ-30,000 דונם. הגדרתו כיישוב קו תפר נובעת ממיקומו בצומת הגאוגרפי שבין הר חברון, מדבר יהודה והנגב הצפוני. נכון לחודש אפריל 2019 יש ביישוב 167 תושבים, כ- 47 משפחות.

יואב בן צרויה

יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוא דמות מקראית, שר צבאו של דוד המלך. צרויה, אימו של יואב, הייתה אחותו של דוד והוא נקרא אחריה כנראה מפני הייחוס אחרי המלך. במסגרת תפקידו נלחם בארם, בעמון ובאדום, ומילא תפקיד חשוב בפוליטיקה הפנימית בחצר מלכותו של דוד. יואב נזכר בעיקר בספר שמואל. מקור שמו ("יהו-אב") "האל הוא האב". יואב מאופיין באישיות עצמאית וחזקה, ומתואר כמקבל הכרעות אישיות וכאחד שאינו מהסס לסטות מפקודותיו של דוד המלך ואף לנזוף בו כאשר הוא חושב שהדבר נדרש.

יונדב בן שמעה

יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה, או בשמו המלא יהונדב בן שמעה הוא דמות מקראית, נזכר כרֵעַ אמנון ומצוין שהיה "אִישׁ חָכָם מְאֹד" . יונדב היה מעורב במעשה אמנון ותמר, ואמנון הלך אחר עצתו. יונדב נזכר בספר שמואל ב', פרק י"ג. אביו, שמעה היה אחי דוד המלך.

מרד שבע בן בכרי

מֶרֶד שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי - הוא מרד שחולל שבע בן בכרי למטה שבט בנימין כנגד שלטונו של דוד המלך ושבט יהודה על עם ישראל.

המרד דוכא ושבע בן בכרי הוצא להורג.

את תיאור המרד ניתן לקרוא בספר שמואל פרקים י"ט-כ.

נקמת דם

נקמת דם (או גאולת דם) היא מנהג, לפיו מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש שנהרג או נרצח, על ידי הריגת ההורג או הרוצח או על ידי הריגת בן משפחתו. מנהג זה נוהג מימי קדם ועד ימינו אלו בקהילות שונות ברחבי העולם.

עמשא

האם התכוונתם ל...

עמשי

עֲמָשַׂי הוא שמן של מספר דמויות מקראיות. הוא מוזכר ארבע פעמים בספר דברי הימים:

עֲמָשַׂי רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים, כנראה מעדולם, שעמד בראש גדוד שהצטרף לתמוך בדוד המלך בעיר דוד, כיום חלק מירושלים - "וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי רֹאשׁ השלושים [הַשָּׁלִישִׁים] לְךָ דָוִיד וְעִמְּךָ בֶן יִשַׁי שָׁלוֹם שָׁלוֹם לְךָ וְשָׁלוֹם לְעֹזְרֶךָ כִּי עֲזָרְךָ אֱלֹהֶיךָ וַיְקַבְּלֵם דָּוִיד וַיִּתְּנֵם בְּרָאשֵׁי הַגְּדוּד." (ספר דברי הימים א', פרק י"ב, פסוק י"ט)ייתכן כי זהו עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום בעת המרד בדוד ומאוחר יותר שר צבא דוד המלך.

עֲמָשַׂי הַלֵּוִי, בנו של אלקנה, צאצאו של שמואל, אביו של מַחַת - "וּבְנֵי אֶלְקָנָה עֲמָשַׂי וַאֲחִימוֹת." (ספר דברי הימים א', פרק ו', פסוק י') ; "בֶּן ציף [צוּף] בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי." (ספר דברי הימים א', פרק ו', פסוק כ').

עמשי, אביו של מַחַת, אחד משני הלויים שנטלו חלק בטיהור בית המקדש לחזקיהו - "וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מַחַת בֶּן עֲמָשַׂי וְיוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָהוּ מִן בְּנֵי הַקְּהָתִי... וַיַּאַסְפוּ אֶת אֲחֵיהֶם וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבֹאוּ כְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי ה' לְטַהֵר בֵּית ה'" (ספר דברי הימים ב', פרק כ"ט, פסוקים י"ב-ט"ו).

עֲמָשַׂי הַכֹּהֵן, שהוביל בתקיעת חצוצרות את ארון הקודש עם הכנסתו לבית המקדש - "וּשְׁבַנְיָהוּ וְיוֹשָׁפָט וּנְתַנְאֵל וַעֲמָשַׂי וּזְכַרְיָהוּ וּבְנָיָהוּ וֶאֱלִיעֶזֶר הַכֹּהֲנִים מחצצרים [מַחְצְרִים] בַּחֲצֹצְרוֹת לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְעֹבֵד אֱדֹם וִיחִיָּה שֹׁעֲרִים לָאָרוֹן" (ספר דברי הימים א', פרק ט"ו, פסוק כ"ד).בעברית המודרנית השם נדיר, וידועה הופעה אחת כשם פרטי בשמו של המשורר והמתרגם עמשי לוין. השם נמצא בשימוש לעיתים נדירות פחות כשם משפחה.

צדוק

צָדוֹק הַכֹּהֵן (או צדוק בן מריות), דמות מקראית, היה אחד משני הכהנים בתקופת מלכותו של דוד המלך, ומונה לתפקיד הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים על ידי שלמה המלך, לאחר גירושו של אביתר (מצאצאי עלי הכהן) מן הכהונה.

שבע בן בכרי

שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, דמות מקראית, איש משבט בנימין שמרד בדוד המלך, וקרא להינתק ממלכותו בעקבות הבאת דוד לירושלים על ידי אנשי שבט יהודה.

כינויו "בן בכרי" - רומז אולי לייחוסו לבכר, בנו של בנימין.

בעקבות מרידתו, שלח דוד את עמשא בן יתר בראש צבא שבט יהודה, אך זה התמהמה במשימתו, ולכן נדרש דוד לקרוא את אבישי בן צרויה למשימה זו. בגבעון פגש בהם שר הצבא יואב בן צרויה, והוביל את הכוח אל מבצרו של שבע באבל בית מעכה, שם צרו על העיר. כדי להימנע מהרס העיר, אישה חכמה אחת שיכנעה את יושביה להרוג את שבע ולהשליך את ראשו מעבר לחומה. התושבים שוכנעו וביצעו את הנדרש ובכך הומת שבע והוסר המצור.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.