עמנואל קאנט

עמנואל קאנט (גרמנית: Immanuel Kant;‏ 22 באפריל 1724 - 12 בפברואר 1804) היה פילוסוף גרמני. נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים. אחד ממשפטיו הידועים ביותר שהשפיעו רבות על תקופתו ואף על ימינו הוא: "העז לדעת, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך".

הגותו של קאנט ידועה ברוחב אופקיה. קאנט טען שהמוח האנושי יוצר את המבנה של החוויה האנושית, שההיגיון הוא מקור המוסר, שהאסתטיקה נובעת משיקול דעת נטול עניין, שהזמן והחלל הם פרי יצירה אנושית ואינם קיימים "כשלעצמם", וכי העולם כפי שהוא לעצמו הוא "עצמאי" מהמושגים הקטגוריים שהאנושות תולה בו.

קאנט ראה בעצמו מרכיב חשוב ב"מהפכה הקופרניקאית" בפילוסופיה, בדומה לתפקידו של קופרניקוס בהפרכת האמונה עתיקת היומין שהשמש סובבת סביב כדור הארץ. לאמונותיו של קאנט יש השפעה רבה על הפילוסופיה העכשווית, ובמיוחד על תחומי המטאפיזיקה, האפיסטמולוגיה, האתיקה, התאוריה הפוליטית והאסתטיקה.

עמנואל קאנט
Immanuel Kant
Immanuel Kant (painted portrait)
לידה 22 באפריל 1724
ממלכת פרוסיה (1701-1750) קניגסברג, ממלכת פרוסיה
פטירה 12 בפברואר 1804 (בגיל 79)
ממלכת פרוסיה (1803-1892) קניגסברג, ממלכת פרוסיה
זרם אידיאליזם טרנסצנדנטלי, דאונטולוגיה, הנאורות.
תחומי עניין תורת ההכרה, אתיקה, מטאפיזיקה, אסתטיקה.
הושפע מ אפלטון, אריסטו, אפיקורוס, סקסטוס אמפיריקוס, הורטיוס, אבן טופייל, אל-ע'זאלי, האצ'סון, מונטן, פיתגורס, מלבראנש, ניוטון, דקארט, יום, לייבניץ, שפינוזה, לוק, רוסו, ברקלי.
השפיע על פיכטה, שלינג, הרדר, הגל, יעקבי, שילר, שופנהאואר, ניטשה, פרייס, מאך, הילברט, פואנקרה, ארנדט, ובר, ברגסון, ויטגנשטיין, הוסרל, היידגר, רוזנצווייג סארטר, פוקו, ביון, רולס, נוזיק, ליבוביץ ורבים אחרים.
Immanuel Kant signature
עמנואל קאנט
Immanuel Kant
אנשים
ג'ורג' ברקלירנה דקארטיוהאן גוטליב פיכטה • פרידריך היינריך יעקובי • גיאורג וילהלם פרידריך הגלדוד יוםארתור שופנהאוארברוך שפינוזה
עבודות חשובות
ביקורת התבונה הטהורהההקדמות • מהי נאורות? • הנחת יסוד למטפיזיקה של המידותביקורת התבונה המעשיתביקורת כוח השיפוט • הדת בגבולות התבונה בלבד • מטפיזיקה של המידות
קאנטיאניזם ואתיקה קאנטיאנית
אידיאליזם טרנסצנדנטלי • פילוסופיה ביקורתית • סכמה • אפריורי ואפוסטריורימנתח ומרכיב • נואומנה • קטגוריותהצו הקטגורי • צו היפותטי • "ממלכת התכליות" • פילוסופיה פוליטית • אסתטיקה טרנסצנדטלית
נושאים קרובים
אידיאליזם גרמני • נאו-קאנטיאניזם

חייו

עמנואל קאנט נולד בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום קלינינגרד שברוסיה) למשפחה נוצרית-לותרנית, רביעי למשפחה בת 11 ילדים. אביו היה ממוצא סקוטי, מתקין אוכפים במקצועו.

בשנת 1740 החל ללמוד תאולוגיה באוניברסיטה של קניגסברג, אך עד מהרה נמשך לפיזיקה ולמתמטיקה ואף כתב ספר על בעיות הקינטיקה. לבסוף שילב את הראות מרחיקת הלכת של הפילוסופיה עם הרציונליות חסרת הפשרות של המדעים המדויקים. אביו נפטר בשנת 1746 ובשנת 1748 סיים קאנט את לימודיו באוניברסיטה של קניגסברג ושימש למשך שנים אחדות כמורה פרטי אצל משפחות האצולה בסביבה. בשנת 1749 התפרסם ספרו הראשון "מחשבות על ההערכה האמיתית של הכוחות החיים" (בגרמנית: Gedanken von der wahren Schätzung der lebendigen Kräfte).

בשנת 1755 קיבל את הדרגה האקדמית "Magister" מהאוניברסיטה של קניגסברג, וכאקדמאים מתחילים רבים, עבד כמרצה ללא שכר מהאוניברסיטה וקיבל תשלום ישירות מהתלמידים שנכחו בהרצאותיו. בשנת 1770 התמנה לראש הקתדרה ללוגיקה ולפיזיקה, ולאחר מכן שימש גם כרקטור האוניברסיטה.

במכתב משנת 1772 לתלמידו-חברו היהודי מרקוס הרץ, שנחשב היום לתעודה ההיסטורית החשובה ביותר להתחקות אחר היווצרות שיטתו הפילוסופית, הביע קאנט את התקווה שיסיים את ספרו הבא במשך שלושה חודשים. בסופו של דבר הסתיימה כתיבת הספר רק לאחר תשע שנים (ב-1781), והוא נקרא "ביקורת התבונה הטהורה". ספר זה נחשב ליסודי ביותר מבין ספריו של קאנט, וגם לקשה ביותר להבנה, הן בשל התורה החדשה שקאנט הציע בספר, הן בשל צורת הכתיבה המורכבת שלו, והן בשל ניסיונו להציג את כל השקפת עולמו בספר אחד. את אותה השקפת עולם הוא הציג גם בספריו האחרים.

בשנותיו האחרונות התעמת לא אחת עם השלטונות, שניסו למנוע ממנו לפרסם את דעותיו בענייני דת משום שראו בהן זלזול ופגיעה בכתבי הקודש. בתחילה נכנע להם קאנט, אך לאחר זמן מה שב לעסוק בנושא ביתר שאת, בעיקר בספרו הפולמוסי "ריב הפקולטות" שפורסם ב-1798.

בסוף המאה ה-18 התיר קאנט למספר צעירים יהודים להשתתף בסמינרים הפילוסופיים שלו בקניגסברג כסטודנטים שלא מן המניין, מאחר שהאוניברסיטאות בגרמניה סירבו לקבל תלמידים יהודים[1].

בשנת 1796 פרש קאנט מן ההוראה. הוא נפטר ב-12 בפברואר 1804. את ספרו האחרון לא הספיק לסיים. מילותיו האחרונות היו "טוב הדבר". הוא הובא לקבורה ב-28 בפברואר.

קאנט מעולם לא עזב את סביבת עיר הולדתו, ואף על פי כן קנה לעצמו ידיעות מקיפות על המציאות של העולם והארצות השונות.

על אורח חייו ואופיו כתב היינריך היינה ביוגרפיה מבריקה:

"את תולדות חייו של עמנואל קנט יקשה לכתוב, כי לא היו לו לא חיים ולא תולדות. הוא חי חיי רוק מסודרים מכנית, כמעט מופשטים, בסמטה שקטה, נדחת, בקניגסברג, עיר ישנה על גבול צפון-מזרחה של אשכנז. איני סבור שהשעון הגדול של הקתדרלה המקומית עשה את מלאכת-חוקו החיצונית בפחות להיטות וביתר קביעות מבן-עירו עמנואל קנט. השכמה, שתית קפה, כתיבה, הרצאת שעור, אכילה, טיול, הכל היה לו מועד קבוע, והשכנים ידעו בדיוק גמור שהשעה היא שלוש וחצי, בצאת עמנואל קנט מפתח ביתו במעילו האפור, קנה-החזר בידו, ללכת לשדרת-התרזות הקטנה, המכונה בעבורו דרך-הפילוסוף עד היום. שמונה פעמים הוא מטיל שם הנה והנה, בכל עתות השנה, ובהיות יום קודר או בהשמיע העננים האפורים על גשם, נראה משרתו, למפה הזקן, מהלך אחריו ודואג וחרד, מטריה ארוכה תחת שחיו, כדמות דיוקנה של ההשגחה. ניגוד מוזר בין חייו החיצונים של האיש ובין מחשבתו ההרסנית, המקעקעת עולמות! אכן, אילו חשו אזרחי קניגסברג את כל כובד ערכה של מחשבה זו, היה אוחזם שער מפני אותו האיש, פחד גדול יותר מפחד תלין, שאינו מוציא להרג אלא בני אדם – אבל האנשים הטובים לא ראו בו בלתי אם פרופסור לפילוסופיה, ובעברו לפניהם בשעה הקבועה הסבירו לו פנים וברכוהו בשלום, וכונו על פיו את שעון-כיסם."[2]

תלמידיו באוניברסיטה סיפרו בכל זאת על דמות רעננה, והעידו על מידת ההומור שניחן בה בעת שנשא בפניהם את הרצאותיו. קאנט נטה להרצות אף על נושאים שונים שאינם בתחום התמחותו. הרצאות אלו משכו קהל שומעים רב שנהנה מסיפורים על ארצות אקזוטיות ומקומות רחוקים. קאנט עצמו היה ידוע בקומתו הנמוכה ובראשו גדול המידות. לקאנט היו מספר מנהגים מיוחדים, דוגמת קשירת גרביו ברתמות אל חגורת מכנסיו. בנוסף, הוא נהג לפנות מפעם לפעם לתחנת המשטרה המקומית על מנת לברר אם פרצה מגפה באזור, מחשש לבריאותו.

הגותו הפילוסופית

תורת ההכרה

בספרו "ביקורת התבונה הטהורה" טוען קאנט:

כל עניינה של תבונתי (העניין הספקולטיבי וכן העניין המעשי) מצטרף לידי שלוש שאלות אלו:

  1. מה אני יכול לדעת?
  2. מה אני חייב לעשות?
  3. למה אני רשאי לקוות?

לטענתו, אלו הן שלוש השאלות הבסיסיות שאותן מנסה התבונה האנושית לפתור. השאלה הראשונה היא מתחום תורת ההכרה ותכליתה היא לגלות את גבולו הלגיטימי של הידע האנושי. קאנט עוסק בשאלה זו בספרו "ביקורת התבונה הטהורה", ומבחין הבחנה קרדינלית בין עולם התופעות (phenomenon), אשר כל הכרותינו אינן אלא הכרתנו 'עולם' זה, כלומר עולם התופעות. לעומת הדבר כשהוא לעצמו (noumenon), אשר כלפיו אין לשכל האנושי גישה כלל. הכרתנו, כלומר הידע שברשותנו והידע שבאפשרותנו להשיג, מאורגן על ידי עקרונות א-פריוריים אשר מונחים בבסיס תפישתנו, כלומר בבסיס תפישת השכל האנושי, שהינם: שתי צורות ההסתכלות: חלל וזמן, ו-12 הקטגוריות.

השאלה השנייה היא שאלה השייכת לתחום של תורת המידות (מוסר), וכדי לענות עליה מחפש קאנט ציווי מוסרי שהכרחי להניחו, המורה כיצד ראוי שהאדם ינהג. בשאלה הזו דן קאנט בספרו "ביקורת התבונה המעשית", אף על פי שאת תחילת הדיון ניתן כבר לראות ב"ביקורת התבונה הטהורה".

השאלה השלישית דנה בקשר הסבוך שבין המוסר והאושר. מצד אחד, קאנט איננו רוצה לקשור בצורה הדוקה מדי בין אושר למוסר, שכן גם אנו עדים לתופעת "צדיק ורע לו" וגם המניע שלנו לבצע פעולה מוסרית איננו תחושתנו הטובה. עם זאת, אנחנו כן חושבים שמוסר קשור באופן כלשהו עם אושר. שאלה זו היא מתחום האסתטיקה, והיא תרה אחר מה שעומד מאחורי השיפוט האסתטי (משפטי הטעם הטהור). בשאלה זו דן קאנט בספרו "ביקורת כוח השיפוט".

קאנט איחה בין שתי גישות פילוסופיות מאוד שונות שהיו מקובלות עד זמנו והן רציונליזם ואמפיריציזם.

משפטים מרכיבים-אפריורי

קאנט בחן את המשפטים שאנשים רגילים לומר או לחשוב אותם וסיווג אותם לפי שתי חלוקות:

  1. משפטים מנתחים ומשפטים מרכיבים.
  2. משפטים אפריוריים ומשפטים אפוסטריוריים.

כל המשפטים בנויים מהצורה: "X הוא Y", כאשר X הוא הנושא של המשפט, או המושג שעליו מדברים ו-Y הוא הנשוא של המשפט, כלומר מה שיש לנו לומר על X.

משפט מנתח (אנליטי) זה משפט שאומר על המושג דבר שכלול בו מעצם הגדרתו. לדוגמה: "כלב הוא בעל-חיים". תפקידם של המשפטים המנתחים הוא להדגיש דברים שעד-כה לא שמנו לב אליהם. למשפט מנתח ניתן לקרוא גם משפט מסביר.

משפט מרכיב (סינתטי) זה משפט שאומר על המושג דבר שלא היה כלול בו מלפני-כן. לדוגמה: "הבית הוא ירוק" - כל המרכיבים הכלולים במושג "בית" אינם כוללים בתוכם את המושא של "צבע-ירוק", ומשפט זה, הוא זה שיצר הרכבה בין המושג של הבית לתכונת הצבע-הירוק. למשפט מרכיב ניתן לקרוא גם משפט מרחיב.

משפט אפוסטריורי הוא משפט הנובע מתוך ניסיון-החושים, ואילו משפט אפריורי לא נובע מניסיון-החושים.

כל המשפטים המנתחים הם אפריוריים, שהרי משפטים אלו הם הכרחיים מתוך הגדרת המושג שעליו הם מדברים, ואין צורך בניסיון-החושים כדי לאמת או לשלול אותם.

קאנט התעניין בעיקר במשפטים המרכיבים, מפני שהם אומרים על המושג דברים חדשים שלא ידענו אותם מלפני-כן. כאשר אנו מנסחים עובדות שנחשפנו אליהן באמצעות ניסיון-החושים, אנו יוצרים משפטים מרכיבים. אך הטענה המעניינת של קאנט היא, שלפעמים אנו יוצרים משפטים מרכיבים מבלי להיעזר בניסיון-החושים, כלומר אנו יוצרים משפטים מרכיבים-אפריורי.

הכי קל למצוא משפטים כאלו באקסיומות של הגאומטריה. נתבונן במשפטים: "הקו הישר העובר בין שתי נקודות הוא הקו הקצר ביותר המחבר ביניהן"; "לחלל ישנם שלושה ממדים". משפטים אלו מרחיבים את הנושא מעבר לתחום הגדרתו, ולמרות זאת אנו אומרים אותם מתוך ודאות מוחלטת ומבלי לערוך ניסיונות מקדימים. קאנט טען שמשפטים מרכיבים אפריורי קיימים גם בתחומים נוספים. לדוגמה, המשפט "לכל מאורע יש סיבה", שהוא בסיס לכל תאוריה פיזיקלית (לפחות בפיזיקה הקלאסית - זאת שהייתה ידועה לקאנט), הוא גם לדעת קאנט, משפט מרכיב אפריורי.

קיומם של משפטים מרכיבים-אפריורי מהווה הוכחה לכך שההכרה שלנו לא מורכבת רק ממה שמתגלה לנו באמצעות החושים. כי כיצד אנו יכולים להצהיר על משפטים מרכיבים מבלי לערוך ניסוי מקדים? ועוד יותר מכך - מניין לנו הוודאות המוחלטת של המשפטים הללו? המסקנה של קאנט היא שלהכרה האנושית יש תבניות מולדות, שרק דרכן היא יכולה להכיר את העולם שמחוצה לה.

המהפכה הקופרניקאית

עמדתו המהפכנית של קאנט הציבה את מבנה המחשבה האישי כגורם מרכזי בידע על העולם. גם הרציונליסטים וגם האמפיריציסטים, טען קאנט, טעו טעויות מסוימות כשדנו במבנה הידיעה. לדקארט, ששאף להוכיח את קיומם של העצמים מחוץ לו על בסיס העובדה שהוא קיים ושישנו אלוהים מחוץ לו אשר אינו מרמה אותו, אומר קאנט שהידע על עצמים מבחוץ אינו יכול להתבסס על מסקנה מדבר חיצוני. עצם הטענה שישנו 'אני' קיים כוללת בתוכה את הטענה כי ישנם עצמים בחוץ אשר אני נפרד מהם, ואפשר לומר שהיא שקולה לה לוגית. במילים אחרות, קאנט טוען שדקארט ניסה להוכיח באופן לוגי את מה שהניח מראש. מסקנתו של קאנט לגבי הרציונליסטים היא שהם הצליחו לדון במבנה האידאות כפי שהן בתבונתנו לבדה, אך לא לדון באמיתות מטאפיזיות של העולם, אשר תבונתנו לוקחת בו חלק. על מנת לעשות זאת, טוען קאנט, יש להבין יותר טוב את היחס בין התבונה לבין העולם.

קאנט הציג תשובה דומה גם לאמפריציסטים. קאנט טען שכשדנים בניסיון כגורם הידע האנושי, לא ניתן להתעלם מהעובדה שאותו ידע מעוצב באופן התואם את תבונת המתבונן. חקירת העולם בחוץ, אומר קאנט, היא גם חקירה של התבונה עצמה. הרצון ללמוד מניסיון תלוי, מעצם מהותו, בהנחה כי אנו נתקלים באובייקטים ברורים, בעלי זהות ובעלי התנהגות הניתנת לניבוי. הנחה זו, כפי שמראה יום כאשר הוא מדבר על בעיית האינדוקציה, מתבססת על מספר מוגבל של מקרים והיא אינה בסיס ודאי לידיעה.

קאנט בעצמו השווה, במבוא למהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה, בין עמדתו המהפכנית לבין המהפכה הקופרניקאית. בתקופה שלפני קופרניקוס מרבית בני האדם חשבו שהשמש ושאר הכוכבים נעים סביב כדור הארץ. קופרניקוס טען שכדור הארץ הוא זה שמסתובב סביב צירו וסביב השמש. זהו גם המהפך של קאנט. עד כה נטו כולם לחשוב שההכרה מכוונת את מושגיה לפי המושאים החיצוניים. קאנט מתנגד להנחה הזאת, וטוען את ההפך: המושאים החיצוניים נתפסים רק באמצעות מבניה של ההכרה ועקרונות התבונה, שאינם נובעים מן הניסיון. בכך הוא ממשיך את הרציונליסטים, הטוענים כי הכרה ודאית חייבת להיות קודמת לניסיון, היינו, אפריורית. אולם הכרה אינה יכולה לנבוע מאידיאות 'טבועות מלידה' בלבד, משום שהן אנליטיות (טאוטולוגיות), ואין הן מספקות הכרות מרחיבות (סינתטיות). כמו האמפירציסטים, הוא טוען שמרבית ידיעתנו מקורה בניסיון, אך הוא מסייג בכך שעצם השימוש בניסיון מותנה במבנה הידיעה שלנו ובדרך בה אנו מסוגלים לתפוס דברים. ניתן להמשיל את מבנה הידיעה על פי קאנט למשקפיים בצבע מסוים, אשר לא ניתן להורידם. מצד אחד הידע מגיע מחוץ לנו, באמצעות הקלט של החושים. אך מצד שני הוא 'צבוע' ולא ניתן לתאר את העולם אלא בהתאם לגבולות הצבע של משקפינו.

לדעת קאנט ישנן צורות תפיסה המובְנות בנוּ, ושרק דרכן אנו מודעים לסביבתנו. צורות אלו הן מושגי החלל והזמן; החלל והזמן אינם תכונות של הגופים החיצוניים לנו, אלא הם מושגים המצויים בתוכנו, ללא קשר לניסיון כלשהו. בנוסף, ישנן קטגוריות ידיעה ברורות שההבנה האנושית משתמשת בהן באופן קבוע בשיפוט העולם. הקטגוריות קשורות לכמות אובייקט (כמו אחדות וריבוי), לאיכותו (כמו ממשות או שלילה), למודאליות שלו (שהיא שיקוף של יכולת, של הכרח ואפשרות) וליחסים בינו לבין אובייקטים אחרים (כמו עצמיות, חומריות, תלות וסיבתיות). אלו, לדעת קאנט, הם המושגים שמשמשים אותנו כשאנו מנתחים תופעות בעולם, ולא ניתן לתאר את העולם אלא באמצעות קטגוריות אלה.

הדבר-כשהוא-לעצמו ועולם התופעות

קאנט הציג, בעיקר במהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה, הבחנה בין חלקים שונים של העולם כדי להסביר מהם גבולות התבונה האנושית בראייתו.

קאנט מוכיח שיש הבדל בין העולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו (מכונה גם "עולם התופעות") לבין הדבר-כשהוא-לעצמו. בעוד שעולם התופעות הוא העולם אותו אנו חווים באמצעות חושינו, אל הדבר-כשהוא-לעצמו אין לנו גישה ישירה, ואין דרך לחקור אותו באופן ישיר. עם זאת, קאנט מדגיש שעולם התופעות אינו מנותק מהדבר-כשהוא-לעצמו, אלא יש ביניהם קשר מסוים, אשר חוקרי תורת קאנט נחלקו לגבי מהותו. הדבר-כשהוא-לעצמו הוא דבר שאין אנו יכולים לתפוס בשכלנו (כפי שהציעו אפלטון, שפינוזה ולייבניץ), אך הוא עדיין קיים ומהווה את המקור לעולם התופעות. קאנט טוען כי גבול המחקר שלנו נמצא בעולם התופעות בלבד. אנו יכולים באמצעות המתודה המדעית לחקור את המסגרת שבה פועל עולם התופעות, כפי שהחל המדע לעשות כבר בתקופת קאנט. אנו יכולים לדון בקטגוריות שתבונתנו מניחה מראש על עולם התופעות כאילו היו מהותו, כפי שקאנט עושה. אין אנו יכולים, חוזר ומדגיש קאנט, לחקור באופן מהותי את הדבר-כשהוא-לעצמו.

חלק זה במשנתו של קאנט הוא מהשנויים ביותר במחלוקת, והוא זכה לפירושים שונים, אשר הבליטו פן מסוים בתורתו על מנת לגבש תפיסה אפיסטמולוגית שונה.

תורת המידות

עבודתו של קאנט בתורת המידות נחשבת למשפיעה ומקיפה לפחות כמו עבודתו בתורת ההכרה. רבים מהפילוסופים הגדולים שלאחר קאנט הציגו את רעיונותיהם כפרשנות מורחבת לשיטתו, ואין כיום הסכמה ברורה לגבי טיב הפרשנויות לו.

הצו הקטגורי

מוסכם על רוב הפרשנים כי האתיקה הקאנטיאנית מבוססת על רעיון החובה ועל מושג 'הצו הקטגורי' ("הציווי המוחלט", בלעז: "האימפרטיב הקטגורי"). הצו הקטגורי דורש שהעיקרון הנובע מפעולת האדם יהיה עיקרון מנחה לכל "יש ראציונלי", לכל אדם היכול לנהוג בתבונה. הצו דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו:

עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי

יש לשים לב במיוחד למשמעות הצירוף "תוכל לרצות". אין הכוונה כאן ל"האם היית רוצה שפעולה זו תהפך לחוק כללי?" אלא ל"האם ניתן בכלל לרצות שפעולה זו תהא חוק כללי בד בבד עם רצוני לבצע את הפעולה?". כלומר, יש כאן דרישה פורמלית שלא תהיה סתירה בין רציית הפעולה לבין הפיכתה לחוק כללי.

דוגמה: קאנט שאל את עצמו האם ניתן מוסרית להפר הבטחות. הצו הקטגורי קובע שבכדי שפעולה (הפרת הבטחה) תוכל להיות מותרת מוסרית עליה לחפוף לוגית את הפיכתה לחוק כללי. החוק הכללי במקרה זה יהיה: "ניתן להפר הבטחות". בנקודה זו טוען קאנט: לפני הפיכת הפעולה לחוק כללי, ההגדרה להבטחה הייתה "אמירה שמחויבים לקיים". דרך הגדרה זו מקבל המושג "הפרת הבטחה" תוכן כלשהו. לעומת זאת, כאשר הכרת בחוק "ניתן להפר הבטחות" כחוק כללי שינית למעשה את הגדרת ההבטחה ל-"אמירה שניתן לקיים וניתן גם לא לקיים". בצורה זו, אומר קאנט, המושג "הפרת הבטחה" מאבד ממשמעותו והופך ריק (כיצד ניתן "להפר" הבטחה בעלת הגדרה שכזאת?). כך מתקבלת סתירה בין הפעולה "הפרת הבטחה" לבין החוק הכללי הנגזר ממנה. לכן, יסכם קאנט, דרישה זו בהכרח אינה מוסרית כי אינה עומדת בתנאי ה"כלליות" ולכן חובה לקיים הבטחות.

(עבור מקבילה מודרנית של הצו השווה עם רעיון "מסך הבערות" של ג'ון רולס ובייחוד רעיון "המצב המקורי" (Original Position) בכתביהם של רולס ורוסו).

נוסח זה של הצו הקטגורי (שכונה נוסח "החוק הכללי") הוא רק אחד מחמישה נוסחים שהציע קאנט לצו זה. הנוסחים הנוספים שטבע קאנט לציוויו כונו "חוק הטבע", "האוטונומיה", "האדם כתכלית" ו"ממלכת התכליות".

מהו מעשה מוסרי?

יש לשים לב שיש כמה דברים שקאנט לא דורש מהאדם כפעולה מוסרית. הצו הקטגורי אינו דורש שהאדם יצליח ליצור מציאות טובה יותר או יתרום לאושרם של בני האדם בפועל. הוא אינו דורש מהאדם להיענות לרצון אלוהים. קאנט טוען שהמוסר תלוי רק בכוונות האנשים, ולא בתוצאות מעשיהם בפועל. לכן, קאנט טוען שהחוק המוסרי האובייקטיבי דורש מאיתנו כבוד לחוק התבונה שאותו הוא מנסה להגשים. אותו 'כבוד לחוק התבונה' קרוי גם בשם רצון טוב. קאנט טוען שהרצון הטוב הוא הדבר היחיד המקנה לפעולה ערך מוסרי.

לכן, לפי קאנט למעשה טוב יהיה ערך מוסרי רק אם הוא נעשה מתוך חובה לעקרון, ולא רק בהתאם לו. מעשה שלא נעשה מתוך תחושת החובה המוסרית אלא מתוך הנטיות יוכל אולי לתרום לאושר הכללי, אבל יהיה נטול ערך מוסרי. קאנט פותח את דבריו ב"הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות" בטענה הזו בדיוק: 'לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב והוא בלבד'.

האוטונומיה והחירות

בתפיסת קאנט, פילוסופיה היא תפיסה ביקורתית של המציאות, אשר מאפשרת לאדם לגלות את מהותו התבונית. האדם הרגיל נתון לרוב להשפעות, והוא זוכה להדרכה בכל חייו. הוא אינו לומד להבין מדוע עליו להתנהג בדרך זו או אחרת - הוא פשוט מצווה כך על ידי המוסדות החברתיים והדתיים. מול מצב זה, קאנט טוען כי האדם הוא אוטונומי באמצעות תבונתו. תבונתו של האדם היא הסמכות העליונה ולא אף ציווי של אדם אחר שמלמד אותו. פרשנים מסוימים, שניטשה הוא הבולט בהם, טענו כי האדם הופך להיות ל"אלוהים" של עצמו. הוא נשלט על ידי תבונתו ובה בעת, הופך לאוטונומי באמצעותה. החירות של האדם, לפי פרשנות זו, מתקיימת רק כאשר הוא המקור להחלטותיו. גם אם הוא חופשי מבחינה חוקית לפעול, אין לו חירות אמיתית אם אין לתבונתו אוטונומיה להחלטותיו. ככל שתגבר הפצת בשורת התבונה והחירות בעולם, כן ייטב לבני האדם. מבחינה זו, קאנט בהחלט מייצג את רעיון הנאורות. "אמץ בך את האומץ להשתמש בשכלך שלך עצמך".

דטרמניזם

KantLecturing
עמנואל קאנט מרצה בפני קצינים רוסיים. I. Soyockina / V. Gracov, מוזיאון קאנט בקלינינגרד

מושג הצו הקטגורי מסייע בהבנת המניע הרצוי לכל בן-אדם מאחורי פעולותיו. מושג החירות והאוטונומיה מרחיב רעיון זה ומסביר מהם התנאים הרצויים לשם פעולה שכזו. עם זאת, קאנט נתקל בבעיה מסוימת. הצו הקטגורי נבנה על ההנחה שבני האדם הם חופשיים לבחור בין פעולותיהם השונות, והדבר אינו מתיישב עם מושג הסיבתיות שהיה בין הקטגוריות שמציג קאנט כבסיס לבחינת העולם. אם לכל סיבה יש תוצאה, וכל פעולה מוסברת על ידי הסיבה אשר גרמה אותה, קשה לדבר על רצון חופשי הקובע את פעולותינו, שכן כל פעולותינו נשלטות על ידי המארג הסיבתי שתיארנו זה עתה. לא רק שלא ניתן לדבר על רצון חופשי (שהצו הקטגורי תלוי בו), אלא גם שלא ניתן לדבר על אחריות מוסרית. אם פעולותינו תלויות במארג הסיבתי הכללי ולא בהחלטותינו, קשה לדרוש מאיתנו אחריות להן. תמצית טענות אלו, אשר מבשרת אותה תורת הדטרמיניזם, מציבה מכשול מסוים בפני התפיסה של קאנט.

תשובתו של קאנט לדטרמניזם נמצאת בתורת ההכרה ובמטאפיזיקה שלו. קאנט, כזכור, טוען שהסיבתיות היא אחת מהקטגוריות שבאמצעותן אנו תופסים את העולם. יש לשים לב – קאנט לא טוען שהסיבתיות היא בהכרח חוק בעולם, אלא שלנו אין דרך לרכוש ידע על העולם אלא כממלא עקרון סיבתי. לכן, אפשר לדבר על האדם כ"דייר בשני עולמות". אחד הוא העולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו (מכונה גם "עולם התופעות"), והשני הוא העולם כשהוא-לעצמו. הידע שאנו רוכשים על העולם באמצעות הניסיון שייך לעולם הראשון, אך טענותינו בנוגע לידיעה אפריורית שייכת לעולם השני. תיאור זה של העולם כונה גם "שניות טראנסצנדנטלית", שכן הוא מניח דברים שנמצאים מעל להכרתנו הרגילה. ובסופו של דבר, מסכם קאנט, התבונה עצמה היא זו שמודעת לחופש פעולותיה. חופש הבחירה שייך לעולם כשהוא-לעצמו, והידע עליו לא תלוי בהתנסותנו. הסיבתיות היא עקרון של "עולם התופעות", אך העולם כשהוא-לעצמו מראה לנו, באופן אפריורי, כי אנו חופשיים. חופש הבחירה, או הרצון החופשי, אינו חלק מעולם התופעות, ולכן אין דרך לדבר עליו במדעי הטבע. ומעבר לכך, מדובר במשפט אפריורי, אשר לדעת קאנט אין דרך להוכיחו באמצעות הניסיון:

'הרי דבר שצריך לגזור מן הניסיון את ההוכחה לקיומו הוא בהכרח דבר שהנימוקים לאפשרותו תלויים בעקרונות אמפיריים. אולם תבונה טהורה שהיא גם מעשית, אי אפשר, לפי עצם מושגה, שתהיה תלויה באופן כזה בניסיון'.

התבונה כיוצרת קידמה

חלק נוסף בהגותו של קאנט הוא השקפתו לגבי התבונה כיוצרת קידמה. קאנט טען כי התבונה היא מהות האדם ומונעת דעות קדומות. עיצוב הפוליטיקה והמשפט על דרך התבונה יביא, לפי קאנט, לפתרון בעיות האנושות. בהמשך הגותו מציג קאנט רעיון שורשי יותר - לדעת קאנט ישנו דפוס תבוני החבוי באנושות וצפוי להובילה אל עבר הקידמה. רעיון זה השפיע על רבים. שני פילוסופים גדולים לאחר תקופתו של קאנט, הגל וקרל מרקס השתמשו, כל אחד בדרכו, ברעיון זה (התבונה כיוצרת קידמה) במסגרת הפילוסופיה שלהם. השקפה זו ספגה במאה ה-20 ביקורת נוקבת בספר החברה הפתוחה ואויביה מאת קרל פופר. פופר, אשר זכה לראות ניסיונות להגשים את האידאולוגיה המרקסיסטית, ראה ברעיון זה סכנה לאנושות.

פילוסופיה פוליטית

בספרו "לשלום הנצחי" קאנט מונה מספר תנאים שלדעתו נחוצים לסיום המלחמות וליצירת שלום בר קיימא. תנאים אלו כללו עולם שמורכב מרפובליקות חוקתיות. קאנט האמין כי ההיסטוריה האוניברסלית מובילה לעולם האולטימטיבי של מדינות רפובליקניות החיות בשלום, אך התאוריה שלו אינה פרגמטית. התהליך המתואר בספרו הוא יותר נטורליסטי מאשר רציונלסטי:

"הערובה לשלום מתמיד היא לא פחות מאשר האמן הגדול, הטבע. במנגנון הטבע אנו רואים כי מטרתה היא ליצור הרמוניה בין גברים, בניגוד לרצונם, ובאמת באמצעות מחלוקתם. מפני שאנו צריכים לעבוד על פי חוקים שאנחנו לא יודעים, אנחנו קוראים לזה "גורל". אבל, לאור עיצוביו ותכנוניו של הטבע בהיסטוריה האוניברסלית, אנו קוראים לזה "השגחה", שכן אנו מבחינים בחוכמה עמוקה של סיבה גבוהה יותר, הקובעת מראש את מהלך הטבע ומכוונת אותו אל המטרה הסופית האובייקטיבית של המין האנושי"[3].

אפשר לסכם את מחשבתו הפוליטית של קאנט כממשלה רפובליקנית וכארגון בינלאומי:

"במובן הקאנטיאני יותר, זוהי דוקטרינת מדינה המבוססת על החוק (בגרמנית: Rechtsstaat) ועל שלום נצחי. למעשה, בכל אחד מהניסוחים הללו, שני המונחים מבטאים אותו רעיון: חוקה לגלית, או שלום באמצעות חוק.

הפילוסופיה הפוליטית של קאנט, שהיא בעצם דוקטרינה משפטית, שוללת מעצם הגדרתה את ההתנגדות בין חינוך מוסרי לבין עולם התשוקות כיסודות אלטרנטיביים לחיים חברתיים, והמדינה מוגדרת כאיחוד של גברים על פי החוק. מדינה זו נובעת מחוקים א-פריוריים משום שהם נובעים מעצם מושג החוק. משטר אינו יכול להישפט על פי קריטריונים אחרים ולא לסייג לעצמו תפקידים אחרים, מאשר אלה הנקבעו לסדר כדין".

הוא התנגד לדמוקרטיה, שבזמנו פירושה היה דמוקרטיה ישירה, מתוך אמונה כי שלטון הרוב הוא איום על חירות הפרט. הוא הדגיש:

"... הדמוקרטיה היא, כביכול, בהכרח עריצות, משום שהיא קובעת כוח ביצועי שבו "כולם" מחליטים בעד או נגד מי שאינו מסכים איתם, כלומר "כולם", שאינם לגמרי "כולם" - מסכימים על צעד מסוים, והרי זהו סתירה של רצון הכללי עם עצמו ועם עקרון החירות".

בדומה לרוב ההוגים באותה עת, הוא הבחין בין שלוש צורות של ממשל: דמוקרטיה, אריסטוקרטיה ומונרכיה (עם "ממשלה מעורבת", המשלבת אלמנטים דמוקרטיים, אריסטוקרטיים ומונרכיים) כצורה האידיאלית ביותר של ממשלה.

קאנט סבר שלמדינה אין סמכות לבצע פעולת תגמול, מאחר שהיא אינה אובייקטיבית. לתפיסתו רק סמכות שיפוטית-ריבונית על-מדינתית ואובייקטיבית יכולה להצדיק פעולת ענישה לוחמתית[4].

אסתטיקה

אחד החלקים בספרו של קאנט "ביקורת התבונה הטהורה" מכונה "האסתטיקה הטרנסצנדנטלית". השימוש במילה "אסתטיקה" אצל קאנט שונה מהשימוש הנהוג כיום, והמושג אסתטיקה אצל קאנט אינו קשור לאסתטיקה במובן המודרני של המילה (הוא אינו עוסק בשיפוטים הקשורים ליופי), אלא בתרומתה של החישה להכרה. חלק זה של הספר משלים את חלקו האחר, "הלוגיקה הטרנסצנדנטלית", העוסק בתרומתה של התבונה להכרה.

חיבורו המפורסם ביותר של עמנואל קאנט בנושא האסתטיקה במובן המודרני של המילה, כלומר העוסק בשיפוטים הקושרים ליופי, הוא "משפט הטעם הטהור", אשר נמצא בחלקו הראשון בספרו "ביקורת כח השיפוט", ובו קאנט מראה גישה אסתטית המכילה מתח בין סובייקטיביזם אסתטי לבין אובייקטיביזם אסתטי.

קאנט מדבר על היפה במושגים של "חוויה אסתטית". פירוש הדבר כי היפה הוא סובייקטיבי, הוא חוויה שנחווית על ידי סובייקט. היופי אינו נמצא באובייקט עליו מתבוננים אלא במתבוננים עצמם. הוא צורת הסתכלות אסתטית.

עם זאת, ההסתכלות על אותו אובייקט היא צורת הסתכלות "אובייקטיבית", ובעלת קריטריונים חיצוניים. בהתבוננות האסתטית על האובייקט צריך הסובייקט "להתעלם" מן הסובייקטיביות שלו, להסתכל על האובייקט "כפי שהוא", מבלי להוסיף לו אינטרסים או אסוציאציות אישיות מעולמו הפרטי ובכך לפגום בהסתכלות הטהורה.

קאנט, אם כן, מסביר בעזרת ארבעה היגדים כיצד מתאפשרת החוויה האסתטית, כיצד ניתן להסתכל על אובייקט ולשופטו כיפה. ההערות לאחר ההיגדים הם רק פרשנות אחת שלהם:

  1. יפה הוא שמעורר הפקת נחת ללא חפץ עניין. כלומר, כאשר הסובייקט מביט באובייקט היפה הוא חש תחושה של הנאה מסוימת. עם זאת, הנאה זו אינה הנאה של סיפוק אינטרסים אישיים. למשל, אדם אשר מסתכל על מכשיר חדש שהוא זקוק לו נהנה הנאה פונקציונלית מן ההסתכלות, הוא נהנה מהתועלת הפוטנציאלית של האובייקט. אלא שאינטרסים הם דברים סובייקטיביים, לכל אדם אינטרסים אחרים, ולכן לא ניתן להעריך יופי באופן אובייקטיבי עם שיפוט סובייקטיבי. הדבר תקף גם באובייקט אשר מרמז למשהו שמוכר לסובייקט - למשל תמונה של בנו. יש בהנאה שבהתבוננות בתמונה של קרוב משפחה משום סיפוק פרטי, שאינו קשור לשיפוט אובייקטיבי של יופי.
    על האובייקט, אם כן, להיות יפה רק משום שהוא יפה, ולא משום סיבה אחרת.
  2. יפה הוא שמוצא חן ללא מושג. כלומר, יפה הוא מה שלא ניתן להסביר מדוע הוא יפה. לא ניתן למצוא קריטריונים א-פריוריים לאובייקט היפה. למשל, לא ניתן לומר מראש כי כל מה שסימטרי וצבעוני הוא יפה, וכאשר נתקלים במשהו יפה לא ניתן לומר כי זה מפני שהוא מתאים לקריטריונים מסוימים.
  3. יפה הוא מה שיש לו צורה של תכליתיות, עד כמה שהיא נתפשת בו ללא דימוי של תכלית. כלומר, האובייקט נתפש כאילו עיצובו נעשה לאחר חישוב וסידור, כאילו "הכל נמצא במקום", אך אין הסובייקט יכול להסביר מדוע. למשל, בהתבוננות בעץ ניתן להרגיש כי מיקום העלים הוא הרמוני, כל עלה נמצא במקומו, אך איננו יכולים להגיד מדוע כל עלה נמצא במקום בו הוא נמצא, ומדוע דווקא סידור זה הוא יפה. (קאנט בתורתו האסתטית התייחס בעיקר לטבע כאובייקט המהווה חוויה אסתטית, ולא לאמנות).
  4. יפה הוא מה שמוכר ללא מושג, כמושא של הפקת נחת הכרחית. היפה הוא יפה מבלי שנוכל להסביר מדוע, הוא אינו מתאים לקריטריונים מסוימים. עם זאת, כאשר אנו מביטים באובייקט יפה אנו מרגישים כי הוא יפה באופן הכרחי, כלומר כאילו הוא יפה באופן בלתי נמנע ושזו תכונה בלתי נפרדת ממנו, וכל מי שיסתכל באובייקט יראה בהכרח את יופיו. עם זאת, כיוון שלא ניתן להכניס את היופי לקריטריונים, לא נוכל להסביר לסובייקט אחר מדוע אותו אובייקט הוא יפה. אם הוא לא יסכים איתנו, נוכל אמנם להתווכח אתו, אך ויכוח זה יהיה במידה מסוימת עקר, שכן לא נוכל לטעון בו טיעונים של ממש.

נאו–קאנטיאניזם

המונח "נאו–קאנטיאניזם" מתייחס, כהכללה, להתחדשות מאוחרת (בעיקר מן המחצית השנייה של המאה ה-19) של אופן החשיבה הפילוסופי שהניח עמנואל קאנט במאה ה-18, בתחומה של תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). ישנם זרמים שונים של נאו–קאנטיאניות, אך הסיסמה המקושרת עם מונח זה היא 'השיבה אל קאנט', מגמה פילוסופית בעיקר במרחב התרבות הגרמנית מאז מחצית המאה ה-19. אין זאת אומרת שכל נאו–קאנטיאני מסכים לחלוטין עם כלל עמדותיו של קאנט, אך חשובה כאן ההשפעה הישירה של קביעותיו, בדגש על ההבחנה בין מושאי ההכרה שלנו לבין העולם האמיתי או 'הדבר כשהוא לעצמו'. לצד השפעתו הישירה של קאנט על הוגים נאו–קאנטיאנים, ישנה גם סיכומה הביקורתי של משנת קאנט בידיו של שופנהאואר בשנת 1818 (בנספח לספרו: העולם כרצון וכייצוג). זה האחרון מותח ביקורת על התעלמותו של קאנט מיכולת ההכרה האינטואטיבית, כלומר גם ללא תיווכם של מושגים מופשטים. הוגים פוסט–קאנטיאנים נוספים השפיעו אף הם על השיבה הנאו–קאנטיאנית המאוחרת, למשל יעקב פרידריך פריס (Fries), יוהאן פרידריך הרבארט (Herbart).

השפעה

השפעתו של קאנט על המחשבה המערבית הייתה עמוקה. מעבר להשפעתו על הוגים מסוימים, שינה קאנט את המסגרת שבה נעשתה חקירה פילוסופית. הוא השלים שינוי פרדיגמה: פילוסופיה קטנה מאוד מתבטאת עתה בסגנון הפילוסופיה הקדם-קאנטית. שינוי זה מורכב מחידושים קרובים זה לזה, שהפכו לאקסיומטיים, בפילוסופיה עצמה ובמדעי החברה והרוח בכלל:

  • "המהפכה הקופרניקאית" שלו הציבה את תפקידו של הסובייקט האנושי או את ידיעתנו במרכז החקירה והניתוח על הידע שלנו, כך שאי אפשר להתפלסף על דברים כפי שהם עצמאיים מאיתנו או על איך הם עבורנו.
  • המצאתה של הפילוסופיה הביקורתית, כלומר, הרעיון של היכולת לגלות ולחקור באופן שיטתי את הגבולות האפשריים של יכולתנו לדעת (הכרה) באמצעות חשיבה פילוסופית.
  • יצירתו של המושג "תנאי אפשרות", כמו ברעיון "תנאי הניסיון האפשרי" - כלומר, דברים, ידע וצורות תודעה נשענים על תנאים מוקדמים שמאפשרים אותם, כדי להבין או להכיר אותם, עלינו להבין תחילה את התנאים האלה.
  • התאוריה כי ניסיון אובייקטיבי הוא פעיל או נבנה על ידי התפקוד של המוח האנושי.
  • תפיסתו את האוטונומיה המוסרית כמרכזית לאנושות.
  • קביעתו שיש להתייחס לבני אדם כאל תכלית ולא כאמצעים.
  • ספרו "לשלום הנצחי" השפיע על טענה מודרנית במדע המדינה וביחסים בינלאומיים, לפיה מדינות דמוקרטיות עם זכויות אדם אינן נלחמות זו בזו[5].

בין כתביו

בגרמנית

תורגמו לעברית

  • ביקורת התבונה הטהורה, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, תשי"ד 1954.
  • ביקורת התבונה המעשית, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, תשל"ג.
  • ביקורת כוח השיפוט, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ט 1969.
  • הדת בגבולות התבונה בלבד, תרגום: נתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, 1985.
  • הנחת יסוד למטפיזיקה של המדות, תרגום: מ. שפי, הוצאת מאגנס, תשמ"ד 1984.
  • הקדמות: לכל מיטאפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע, תרגום: אברהם יערי, הוצאת מאגנס, תשנ"ח 1998.
  • לשלום הנצחי: שרטוט פילוסופי, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, הוצאת מאגנס, תשל"ו 1976.
  • ריב הפקולטות, תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, רסלינג, תשס"ז 2007.
  • ״ההתחלה המשוערת של ההיסטוריה האנושית״[6], תרגום: גדי גולדברג, תכלת, גיליון 32, 2008.
  • מהי נאורות? כתבים פוליטיים, תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, רסלינג, 2009.
  • "על כישלונם של כל הניסיונות הפילוסופיים לתיאודיציה"[7], תרגום: גדי גולדברג, בתוך: אסף שגיב (עורך), חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011.
  • "על רעיון האלוהים" ( תרגום: יפתח הלרמן-כרמל), מתוך הרצאות על פילוסופיה תאולוגית, 1817, דחק - כתב עת לספרות טובה ד', 2014.
  • "על הוראת פילוסופיה" (תרגום: טל מאיר גלעדי), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.
  • "על הזכות-לכאורה לשקר מתוך אהבת אדם" (תרגום: ידי אורן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 30-29.
  2. ^ מתוך "לתולדות הדת והפילוסופיה באשכנז". תרגם מגרמנית ש. פרלמן. הוצאת "לגבולם" בהשתתפות מוסד ביאליק.
  3. ^ L. W. Beck, On History page 106, New York: Bobbs Merill, 1963
  4. ^ רפאל בן לוי, ‏להשיב את הצדק למלחמה, השילוח 13, פברואר 2019
  5. ^ סטיבן פינקר, המלאכים הטובים של טבענו, פרקים 4, 5.
  6. ^ ההתחלה המשוערת של ההיסטוריה האנושית
  7. ^ על כישלונם של כל הניסיונות הפילוסופיים לתיאודיציה
אומנות

אומנות (אֻמָּנוּת, להבדיל מאָמָּנוּת) היא מלאכה הנעשית על ידי בעל מקצוע שהגיע לדרגת מומחיות בתחומו (אֻמָּן, להבדיל מאָמָּן).

מבחינה פילוסופית ההבדל בין אמנות לאומנות טמון באופן השימוש בתוצרים שלהן. יצירת אומנות נוצרה על מנת להשתמש בה באופן מעשי. לדוגמה: כוס יכולה להיות יצירת אומנות אך מה שמבדיל אותה מיצירת אמנות היא שהאומן לא ייצר אותה עם חור בתחתית משום שזה יפגע באפשרות השימוש הייעודית של הכוס - שתייה, לעומת אמן שיבחר לייצר כוס עם חור, תוך התעלמות מהשימוש המקורי של הכוס. באמנות - השימוש אינו מהווה שיקול בעת היצירה ובמחשבה על התוצר הסופי. הרחבה בנושא זה ניתן לראות בעבודותיו של מרסל דושאן, ביקורת כוח השיפוט של עמנואל קאנט ועוד הוגים ואמנים רבים.

בימי הביניים התפתחו הגילדות - אגודות של אומנים העוסקים באותו תחום, שמטרתן להגן על האינטרסים המשותפים שלהם ולקיים כללי אתיקה בין חברי האגודה.

אידיאליזם

אידיאליזם הוא שם כולל לזרמים בפילוסופיה הסבורים כי מציאות היא בראש ובראשונה אידאה, כלומר משהו מופשט ולא פיזי, ורק בעקבות האידאה (אם בכלל) אפשר לדבר גם על עצמים פיזיים כדברים הקיימים במציאות. האידיאליזם מנוגד לתפיסה המניחה כי העצמים הפיזיים הם המציאות, ואילו המחשבה המופשטת איננה אלא צעד חיצוני, מאוחר למצוי הפיזי, המתבונן עליו מבחוץ, באופן רפלקטיבי ומנותק ממנו עצמו. בניגוד לכך, על פי התפיסה האידיאליסטית, למחשבה, או ליתר דיוק לתבונה, תפקיד מרכזי בעיצוב המציאות עצמה – המחשבה והיקום מקיימים או יוצרים זה את זה. גישה זו מנוגדת למטריאליזם ושונה מהדואליזם.

לדוגמה, עמנואל קאנט טען כי התבונה היא שמאלצת אותנו לקלוט את המציאות כבעלת תכונות של זמן ומקום וקשרים של סיבתיות, ואילו הגל טען כי להיסטוריה האנושית יש כיוון רציונלי כלשהו, בדיוק כמו למחקרים מדעיים. חשובה ההבחנה בין אידיאליזם סובייקטיבי, המייחס את המציאות לסובייקט אנושי, מישהו החושב מחשבה וזו יוצרת אצלו מציאות, לבין אידיאליזם אובייקטיבי, כמו זה של הגל למשל, המנתק את האידאה מסובייקט אנושי ספציפי כלשהו החושב את המחשבה, ומאמין בקיומה העצמאי, האובייקטיבי, של המחשבה כשלעצמה.

חשיבה אידיאליסטית יכולה לכלול גם אמונה שדברים מופשטים או חומריים כוללים גם תכונות שאינן תלויות במציאות החומרית. חלק מהפילוסופים ייחסו למספרים תכונה כזאת; אפלטון גרס כי לכל החפצים יש תכונות כאלה וכינה "אידאות". שיטה זו נקראת גם אידיאליזם אפלטוני.

את הזרם הזה אפשר לחלק לשתי תקופות: האידיאליזם הטרום קאנטיאני שמייצגו העיקרי הוא ג'ורג' ברקלי והאידיאליזם הטרנסצדנטלי המאוחר יותר, שמייצגיו הבולטים הם הגל, פיכטה ושלינג.

אידיאליזם גרמני

אידיאליזם גרמני (המכונה גם אידיאליזם פוסט-קאנטיאני, פילוסופיה פוסט-קאנטיאנית, או רק פוסט-קאנטיאניזם) הייתה תנועה פילוסופית שהתפתחה בגרמניה בשלהי המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. היא החלה כתגובה לביקורת התבונה הטהורה והאידיאליזם הטרנסצנדנטלי של עמנואל קאנט. בנוסף, האידיאליזם הגרמני היה קשור באופן הדוק, הן ברומנטיקה והן בנאורות.

ההוגים הבולטים ביותר בתנועה זו ביותר היו: יוהאן גוטליב פיכטה, פרידריך וילהלם שלינג, וגאורג וילהלם פרידריך הגל, וכן "הרומנטיקנים של ינה" (פרידריך הלדרלין, פרידריך שלגל, ונובאליס). בנוסף, קשורים בתנועה גם פרידריך היינריך יעקבי, גוטליב ארנסט שולץ, קרל לאונרד ריינהולד, שלמה מיימון ופרידריך שליירמאכר.

אידיאליזם טרנסצנדנטלי

אידיאליזם טרנסצנדנטלי (נקרא לפעמים גם אידיאליזם פורמלי) היא תורה פילוסופית מתחום תורת ההכרה שנוסדה על ידי הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט במאה ה-18. תורתו של קאנט גורסת שההכרה האנושית תופסת את הדברים כפי שהם נגלים לנו ולא את הדברים כפי שהם לעצמם. המהפכנות של תורה זו היא בכך שהיא (לראשונה בחשיבה המערבית) מתארת את פעולת ההכרה כפעולה אקטיבית של הכתבת החוקים לטבע על ידי הסובייקט, ולא כהסקה מתוך התבוננות פסיבית על חוקי הטבע.

אנרכיה

אנרכיה, במובנה הרחב, היא מצב בו חברה אנושית מתקיימת ללא ממשלה או שלטון ריכוזי.

לאנרכיה, ישנם כמה פירושים; ניתן להשתמש במילה על מנת לתאר מצב בו מתקיים אי-סדר באזור מסוים ו"איש הישר בעיניו יעשה" (כגון בעת מהומות אלימות), על אף שאין זה פירושה המקורי. אנרכיה נגרמת לעיתים קרובות בשל מלחמה (במיוחד מלחמת אזרחים) או אסון טבע, הגוררים את היחלשותו או נפילתו של השלטון המרכזי או המקומי. נטען כי מטרתה הבסיסית של המדינה היא למעשה להימנע ממצב זה. במקרים אחרים מצב שכזה נובע מריחוק רב ממוקדי השלטון במדינה, דבר המקשה על השלטון להשליט את מרותו באזור.

תקשורת ההמונים לרוב משתמשת במילה אנרכיה בהקשר שתואר לעיל, אך יש לצין שבנוסף, המילה "אנרכיה" משמשת לתיאור חיובי של המצב אליו שואפים להגיע תומכי התאוריה הפוליטית "אנרכיזם", המכונים לרוב "אנרכיסטים". האנרכיסטים שואפים להגיע למצב בו אין שימוש בכפייה, אלימות, כוח וסמכות, ועדיין לתמוך בחברה פורה.

אנרכיסטים רבים מתנגדים לשימוש במילה על מנת לתאר אי-סדר מכיוון שלטענתם אין קשר בינה לבין המשמעות המקורית של המילה, ושהשימוש בה בצורה זו יוצר דעות קדומות בקשר לאנרכיזם.

אפריורי

אַפְּרִיּוֹרִי (מלטינית: a priori, "מן הקודם" או "לפני הניסיון") הוא מונח בפילוסופיה ובלוגיקה. בצורה מופשטת ניתן לומר כי המונח א-פריורי, הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות, וגם מתייחס למושגים או תפישות שאינם תלויים בחוויות-חושים, מהתבוננות או ניסיון.

וזאת בניגוד למושגים אפוסטריוריים (מתוך מה שבא אחר-כך), שהוא טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות (כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו אל הסיבות) אל העין אל הסיבות הלא-ידועות. למשל דברים הנופלים כלפי מטה ולא כלפי מעלה, או: שמן אשר לא מתערבב עם מים. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (הסברים כמו 'כוח הכבידה' או 'הקוטביות של מולקולות השמן'), ידיעותינו אודותיהן יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

ידע אפריורי נחשב ידע פרופוזיציונלי במובן זה שהוא נרכש לפני ניסיון כלשהו.

דוגמה למשפטים אפריורים הם משפטים המובנים מעצמם כגון "שני גדלים השווים לגודל שלישי שווים ביניהם", או הוכחות מתמטיות שאינן נזקקות לניסיון אלא מוכרחות מתוך עצמן.

פילוסופים רבים סבורים שלא תיתכן ידיעה אפריורית, בעיקר בתחום השאלות התאולוגיות. על פי הפוזיטיביזם הלוגי, הצהרות שתהיינה נכונות א-פריורית תהיינה תמיד טאוטולוגיות. קנט טען כי ידע אפריורי קיים בצורת התנאים הנחוצים להתנסות כלשהי, כגון המושגים סיבתיות, חלל וזמן. הניסיונות להגדיר בבהירות או להסביר ידיעה א-פריורית מהי מהווים חלק מזרם מרכזי בתורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). לאור העובדה שההגדרות והשימושים של המונח עוותו לאורך השנים ועל כן משתנים על פני תחומי-דעת שונים, יהיה זה קשה לספק הגדרה אוניברסלית בעבורו.

לעיתים, כלכלנים עושים שימוש במונח א-פריורי כדי לתאר צעד בטיעון שאמיתותו יכולה להתקבל כמוכיחה את עצמה.

למשל, עמנואל קאנט קרא למרחב הפיזי (המרחב שבו אנו חיים) גאומטריה אבסולוטית (מוחלטת). הוא טען שהיא הגאומטריה היחידה הא-פריורית. על פי תורת היחסות אנו חיים במרחב-זמן, מרחב לא אוקלידי ולא גאומטריה אבסולוטית.

ארנסט מאך

ארנסט מאך (בגרמנית: Ernst Mach; ‏18 בפברואר 1838 - 19 בפברואר 1916) היה פיזיקאי ופילוסוף אוסטרי-צ'כי. עיקר השפעתו של מאך הייתה בגישתו האמפיריציסטית לתחום הפיזיקה ובהתנגדותו למרחב המוחלט ולתנועה המוחלטת העומדת ביסודה של המכניקה הניוטונית, הנהגתה כנתון ברור מאליו, עד כדי קביעתה כעובדה אפריורית על ידי עמנואל קאנט. לרעיונות אלה הייתה השפעה עמוקה גם על אלברט איינשטיין בפועלו לניסוח מה שיהיה תורת היחסות כלומר מרחב שאינו מוחלט עוד. על שמו של מאך קרויים מספר מאך, עקרון מאך וענף מאך.

ביקורת

ביקורת היא שיפוט, הערכה, חוות דעת או ניתוח של דבר כלשהו. ביקורת יכולה להיות מופנה כלפי אדם, כלפי מעשיו או דעותיו של אדם, כלפי קבוצה או ארגון, כלפי תופעה חברתית, כגון שיח מסוים או אופנה, כלפי אוסף של תופעות ופרקטיקות, כגון ביקורת על הדת, כלפי רעיונות, או כלפי תוצר כלשהו, כגון יצירת אומנות או אדריכלות. בשפה העברית, המילה ביקורת מתייחסת לעיתים גם להליכי פיקוח ובקרה שוטפת שתכליתם הערכה של מושא הביקורת לאור חוקים או תקנים מקובלים, כפי שמשתמע למשל מחוק יסוד: מבקר המדינה ומהמושגים ביקורת חשבונאית וביקורת שיפוטית. כמו כן, בשפה העברית, כמו בגרמנית וצרפתית, המילה מתייחסת הן לניתוח והערכה מוסדרים של מושג, תאוריה או מבנה חברתי (באנגלית: critique), כגון שלושת ספרי הביקורת של עמנואל קאנט ותחום התאוריה הביקורתית בפילוסופיה, והן להערכה פשוטה יותר של מושא הביקורת (באנגלית: criticism). ביקורת יכולה להיות פעולה יומיומית וגם תוצר של תהליכי מחשבה ומחקר מקצועיים הדורשים הכרות מעמיקה עם מושא ביקורת, ההקשר שלו והדיסציפלינה שבמסגרתה נערכת הביקורת.

ביקורת התבונה הטהורה

ביקורת התבונה הטהורה (בגרמנית: Kritik der reinen Vernunft) הוא ספר שנכתב על ידי עמנואל קאנט בשנת 1781 ויצא במהדורה שנייה בשנת 1787. הספר נחשב לאחת העבודות הפילוסופיות החשובות ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה. הספר נקרא גם "הביקורת הראשונה", כשבאים אחריו "ביקורת התבונה המעשית" (1788) ו"ביקורת כוח השיפוט" (1790). בהקדמה למהדורה הראשונה קאנט מסביר למה התכוון במילים ביקורת התבונה הטהורה: "אין כוונתי לביקורת הספרים והשיטות, אלא לביקורת כושר-התבונה בכלל מבחינת כל ההכרות כולן, שאליהן הוא יכול לחתור בלי שיהא תלוי בניסיון בכלל".לפני קאנט, מקובל היה לומר שידע אפריורי חייב להיות מנתח (אנליטי), כלומר שהנשוא (הפרדיקט) כלול כבר בנושא ולכן נכונות המשפט אינה תלויה בניסיון (לדוגמה, "רווק הוא גבר לא נשוי", או "אדם חכם הוא חכם"). המשפט הוא מנתח כי הוא מגיע רק על ידי ניתוח של הנושא. מקובל היה לחשוב שכל המשפטים אפריורי כולם מסוג זה: בכולם נשואים הכלולים כבר בנושא המשפט. במצב כזה, לנסות ולהפריך משפט אפריורי (לדוגמה "אדם חכם הוא חכם" או "אדם חכם איננו חכם") יוביל פשוט לסתירה. לכן היה נהוג לחשוב שחוק הסתירה מספיק כדי לבנות את הידע האפריורי.לפני זמנו של קאנט, הבדילו רוב הפילוסופים בין שני סוגי משפטים:

משפטים מרכיבים - משפטים המבוססים על הרכבה או על חיבור של שתי עובדות ניסיוניות שונות ולכן הם אפוסטריורי. לדוגמה: "מכתשי הירח ניתנים לצפייה גם לאחר רדת החשיכה".

משפטים מנתחים - משפטים המבוססים אך ורק על ניתוח של הנושא ללא שימוש בניסיון ולכן הם אפריורי. לדוגמה: "קו ישר הוא ישר".קאנט איננו מסופק ממסקנות אלו וסבור שקיימים גם משפטים מרכיבים אפריורי, כמו משפטי המתמטיקה לדוגמה. כך או כך, מטרתו של קאנט ב"ביקורת" היא למצוא את כל אותם משפטים מרכיבים אפריורי, ובכך להבין מחדש את המטפיזיקה, את המתמטיקה ובעיקר את המדע הפיזיקלי.

ביקורת כוח השיפוט

ביקורת כוח השיפוט (בגרמנית: Kritik der Urteilskraft) הוא ספרו העיקרי של הפילוסוף עמנואל קאנט בשדה האסתטיקה, נקרא גם "הביקורת השלישית" (לאחר ביקורת התבונה הטהורה וביקורת התבונה המעשית). הספר ראה אור בשנת 1790 ומשמש סיום וסיכום מפעלו השיטתי הגדול. הספר שב ודן בשאלות שהועלו ב"ביקורת התבונה הטהורה" וב"ביקורת התבונה המעשית": שאלת ההתאמה בין המחשבה והניסיון ושאלת ההתאמה בין הרצון לבין הטבע. ומחדש בהעלאת שאלות אסתטיות, כאשר השימוש במילה "אסתטיקה" אצל קאנט קשור לתרומתה של החישה להכרה. בפרט עוסק הספר בשאלות על היפה, הנשגב והתכלית שבטבע. חלקו הראשון של הספר עוסק בתורת היופי וכולל את "משפט הטעם הטהור". בחלק זה מציג קאנט גישה אסתטית המכילה מתח בין סובייקטיביזם אסתטי לבין אובייקטיביזם אסתטי. חלקו השני של הספר עוסק בשיפוט עולם הטבע לפי תכליתו (טלאולוגיה).

הספר תורגם לעברית על ידי שמואל הוגו ברגמן, נתן רוטנשטרייך ויצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 1961.

דאונטולוגיה

דאונטולוגיה (מן המילה היוונית "δέον" - "חובה") היא תאוריה אתית, אשר לפיה לפעולות מסוימות ישנו ערך מוסרי חיובי או שלילי כשלעצמן, הנפרד מן הערך המוסרי החיובי או השלילי של תוצאותיהן. הדאונטולוגיה מניחה את קיומן של חובות מוסריות א-פריורי, אשר אינן משתנות עם שינוי הנסיבות. השלכה חשובה של גישה זו היא כי אין מטרה המצדיקה את האמצעים, בניגוד לגישות כגישת התועלתנות, תאוריה אתית לפיה המטרה מצדיקה את האמצעים, מכיוון שהחלטותיו של היחיד נמדדות על פי תוצאותיהן.

המאה ה-18

המאה ה-18 היא תקופה שהחלה בשנת 1701 והסתיימה בשנת 1800.

במונחים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, היסטוריונים העוסקים בעולם המערבי נוטים לתחום את המאה ה-18 בין השנים 1715 ו-1789, החל ממותו של לואי הארבעה עשר מלך צרפת וכלה במהפכה הצרפתית. המעצמות האירופיות העיקריות (במונחי יכולת תעשייתית) באותה תקופה היו: אוסטריה, האימפריה הבריטית, פרוסיה, צרפת והאימפריה הרוסית.

המאה ה-18 עמדה בסימן "האבסולוטיזם הנאור", ובמהלכה התרחשו שינויים ותהליכים שהולידו את מדינת הלאום המודרנית. האבסולוטיזם הצרפתי הביא למרידות איכרים מרובות, אשר זעזעו - באופן חסר תקדים - את יסודותיה של המערכת הפיאודלית אשר שלטה בחברה ובכלכלה האירופית יותר מאלף שנים. עידן האורות ("הנאורות") הגיע בתקופה זו לשיאו, ואיים על אושר ההגמוניה המסורתית של התאולוגיה. עלייתן של אומות כאוסטריה, פרוסיה ורוסיה ערערה את מאזן הכוחות המסורתי במערב אירופה, ויצרה תחרות חדשה מול צרפת, אנגליה וספרד.

ניצני המהפכה התעשייתית, אשר נשאה עימה שינוי מהותי בסדרי החיים החברתיים, הכלכליים וההגותיים באירופה, מתוארכים לאמצע המאה ה-18. שינוי זה עתיד להתפשט לשאר העולם ולעצב את פניו עד לימינו אנו.

התפתחות חשובה נוספת הייתה עלייתם של מרכזים חילוניים-תרבותיים חדשים בפריז ובווינה, שהקרינו על היבשת כולה. במקביל, מושבות קולוניאליסטיות חדשות הוקמו ברחבי כדור הארץ, או - כמו בצפון אמריקה - דווקא השתחררו מכבלי מעצמות האם האירופיות.

מבחינה אסתטית-אמנותית, המאה ה-18 מסמלת את ראשית ההשפעתן של התרבות, האמנות, והמוזיקה האירופית על שאר העולם. עידן מוזיקת הבארוק ועידן המוזיקה הקלאסית שולט בכיפה, ואילו זרמי האמנות המקובלים הם הבארוק, הרוקוקו והנאו-קלאסיציזם. לקראת סוף המאה עלה הרומנטיציזם כתנועה תרבותית מגובשת.

העז לדעת

העז לדעת (בלטינית: Sapere aude) הוא מוטו של עידן הנאורות שניסח הפילוסוף עמנואל קאנט בשנת 1784 במאמרו "תשובה לשאלה: מהי נאורות?".

הצו הקטגורי

הצו הקטגורי (בגרמנית: Kategorischer Imperativ, ויש המתרגמים: הציווי המוחלט) הוא מונח מתורתו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, שעבודתו בתורת המידות נחשבת לאחת החשובות ביותר בתחום.

הצו הקטגורי הוא המושג המרכזי סביבו נסובה האתיקה של קאנט, והוא דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו, לשפוט אותן כאילו היה שופט חוק כללי.

החוק עצמו, כפי שניסחו לראשונה קאנט, הוא:

"עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי."כלומר, הצו דורש שהעקרון שנובע מפעולת האדם יהיה עקרון מנחה לכל אדם.

על פי הצו, חוקי המוסר שאני חי על פיהם צריכים להיות מסוגלים להיות אוניברסליים. חוקים שאני רוצה שכל בני האדם יאמצו ושזה אכן אפשרי שזה יקרה. לדוגמה: הבטחתי הבטחה לשכני ועכשיו עומדת בפני השאלה האם לקיים את ההבטחה או להפר אותה. אם אשאל את קאנט איך עלי לנהוג, הוא יגיד שעל פי הצו הקטגורי עלי לקיים את ההבטחה. מדוע? כי נניח שאחליט להפר את הבטחתי. על פי הצו הקטגורי יוצא, שלדעתי, הכלל המעשי (שבקבלי אותו אוכל לרצות שיהפוך לחוק כללי) הוא ש"מותר להפר הבטחות". אבל הבטחה, מהגדרתה, היא הצהרה שנתתי במטרה לקיים.. מעין "שטר ביטחון" שאקיים את מה שאמרתי ולא אפר את דיברתי.. לכן הכלל: "מותר להפר הבטחות" מכיל בחובו סתירה בהגדרה של "הבטחה". מתוך כל זה נובע שעלי לקיים את הבטחתי (ואז הכלל המעשי יהיה ש"חובה לקיים הבטחות", מה שיסתדר עם הגדרת "הבטחה")

יש לשים לב שזהו קריטריון צורני בלבד (כלומר, איננו מטיל שום הגבלה על התוכן של אותו מוסר) וקאנט היה מודע לכך. קאנט ראה והסביר, שצורניות גרידא מובילה בעצם לניהיליזם מוסרי (כי כל עקרון - לא משנה כמה הוא רע ואכזרי - אפשר לנסח בצורה כזאת שיהיה עקבי כחוק כללי ויתאים לצו). כדי למנוע ניהיליזם זה, הוסיף קאנט טיעון בדבר היותו של כל יצור בעל תבונה (בניסוחים אחרים, כל "יש רציונלי") תכלית כשלעצמו ולכן תכלית מוחלטת. באמצעות ההכנסה המפורשת הזאת של תוכן לחוק הציווי הקטגורי, הצליח קאנט להציל את תורת המידות שלו מניהיליזם מוסרי שמקבל כל תורת מוסר שהיא, בתנאי שהיא עקבית. מלומדים ופילוסופים רבים ביקרו את קאנט על התוספת הזאת וטענו שהיא מנוגדת לחלוטין לכל המטאפיזיקה והאתיקה שפיתח. הפילוסופים שבאו אחריו - כדוגמת הגל ואחר כך היידגר - הסירו את העקרון התוכני של "האדם כתכלית", והשאירו מתורתו רק את כלל הצורני, אותו הם מילאו בתוכן שהתיישב עם תפיסתם הפילוסופית הרחבה. במקרה של הגל הייתה זו התפיסה הדיאלקטית בדבר "רוח הזמן" ובמקרה של היידגר, הניסיון של האדם "להשתלב" במציאות ולהשפיע עליה ולא רק להגדירה ולנתחה.

האתיקה של קאנט הייתה מהפכנית. כל הפילוסופיה של המוסר לפני קאנט ואף הרבה מהפילוסופיה אחריו, דורשות להתאים את רצון האדם כלפי הטוב המוסרי העליון. כלומר, מתוך כל האופציות הנתונות לפנינו עלינו לבחור באותו דבר שיביא אותנו לידי התוצאה הטובה. מהפכתו של קאנט הייתה שהוא הפך את הסדר. מעתה, הרצון האנושי מכונן את הטוב המוסרי כלומר, הרצון האנושי קובע מהו הטוב המוסרי ואף שואף אליו.

יוהאן גוטליב פיכטה

יוהאן גוטליב פיכטה (גרמנית: Johann Gottlieb Fichte) ‏(19 במאי 1762 – 27 בינואר 1814) היה פילוסוף גרמני, מראשוני האידיאליזם הגרמני ומתלמידיו של עמנואל קאנט.

מטאפיזיקה

מֵטָאפִיזִיקָה (מיוונית: μετά (מֵטַא) "מעבר", φυσικά "פיזיקה", "אודות הטבע") היא ענף של הפילוסופיה העוסק בהסבר טבעם של המציאות, הקשר בין חומר לנפש, בין חומר לתכונה ובין מחשבה למציאות. מקור המונח בספרו של אריסטו, שנקרא "מטאפיזיקה" משום שבסידור המסורתי של כתביו היא הופיעה לאחר ספרו ה"פיזיקה".

אך במשך הדורות קיבל המושג משמעות יותר מילולית- פיזיס משמעותו טבע; לכן מטאפיזיקה עוסקת בדברים אשר הם מעבר לטבע או לעולם הגשמי. התפיסה בפילוסופיה מודרנית מתבססת על שימוש זה.

מרכוס הרץ

מרכוס (מרדכי) הרץ (גרמנית: Markus Herz;‏ 17 ביוני 1747 - 19 בינואר 1803), רופא ומרצה לפילוסופיה, יהודי-גרמני, מאנשי החברה הגבוהה בברלין, ידידם של עמנואל קאנט ומשה מנדלסון.

צדק (מוסר)

צדק הוא מונח המייצג פעולה או שיפוט המתבצע על פי אמות מידה של יושר, אמת, הגיון או כשרות מוסרית (כגון מידתיות).

הגדרת הצדק היא יחסית, כלומר שדבר הנחשב צודק על פי דעתו של אחד, יהווה לעיתים פגיעה לדעת אחר. הגדרת הבסיס של הטוב והרע יכולה להשתנות בין תרבויות שונות. לכן קביעת "הצדק המוחלט" או "הצדק האובייקטיבי" בעין אנושית סובייקטיבית עלולה להיות קשה, עד בלתי אפשרית.

מהמושג "צדק" נגזרים ביטויים נלווים רבים כגון: צדקה, צדיק, צדק חברתי, "מערכת הצדק" (כינוי לבתי המשפט) ועוד.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסו • עמנואל קאנט • ג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.